רמי בראג: אירופה כתרבות מושאלת
מרבית התיאורים של הציוויליזציה המערבית מזהים את גדולתה במה שהיא הפיקה. גישתו של רמי בראג (Rémi Brague) מזהה אותה במה שהיא הודתה שלא הפיקה. הטקסטים המכוננים של אירופה, הוא טוען, נכתבו בשפות שאירופים לא דיברו – יוונית ועברית – והפעולה התרבותית המגדירה שלה הייתה ההחלטה הרומית להכיר בחוב במקום להסוות אותו. הוא נתן להרצאה באוניברסיטת נוטרדאם את הכותרת "אין דבר כזה חברה חילונית", מה שנותן אינדיקציה סבירה לכמה הוא מרגיש בנוח עם העובדה שחולקים עליו.
שלושה אלפביתים
בראג נולד בפריז ב-8 בספטמבר 1947 והתחנך בבית הספר הפנימייתי היוקרתי אקול נורמל סופרייר (École Normale Supérieure), חממה טיפוסית של האליטה האינטלקטואלית הצרפתית. מה שעשה עם ההכשרה הזו לא היה סטנדרטי. הוא החל כהלניסט, שעבד על פילוסופיה יוונית, ולאחר מכן עקב אחר הטקסטים לאן שהובילו: הוא למד עברית כדי לקרוא את התנ"ך בשפת המקור, וערבית כדי לקרוא את "מורה נבוכים" של הרמב"ם כפי שנכתב במקור. התוצאה היא מלומד המצויד לעבוד על פני המחשבה היוונית, היהודית, הנוצרית והאסלאמית מבלי להזדקק לתרגומים של אחרים – שילוב נדיר בכל דור, והבסיס הטכני לכל מה שטען מאז.
הוא החזיק בקתדרה לפילוסופיה ערבית ודתית בסורבון, שם לימד במשך עשרים שנה, ובשנת 2002 עבר למינכן כדי לאייש את קתדרת רומנו גוארדיני (Romano Guardini) באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן; כיום הוא פרופסור אמריטוס בשני המוסדות. הוא היה פרופסור אורח באוניברסיטת המדינה של פנסילבניה, בוסטון קולג' ואוניברסיטת בוסטון.
אריסטו ושאלת העולם
עבודת הדוקטורט שלו, שפורסמה ב-1988 כ-Aristote et la question du monde (אריסטו ושאלת העולם), פיתחה תיאור פנומנולוגי של הקוסמולוגיה של אריסטו – לא שחזור היסטורי של האסטרונומיה העתיקה, אלא חקירה של מה זה אומר עבור עולם בכלל להיות קיים, ומה היקום של אריסטו הניח לגבי מקומו של בן אנוש בתוכו. שאלת העולם, והשאלה האם הוא עדיין יכול לשמש מקור הנחיה לאיך לחיות, עוברת לאורך כל מה שכתב לאחר מכן.
אירופה, הדרך הרומית
הספר Europe, la voie romaine (אירופה, הדרך הרומית) הופיע ב-1992 ונותר ספרו הידוע ביותר, שתורגם לאנגלית כ-Eccentric Culture: A Theory of Western Civilization. התזה תמציתית במטאפורה של הכותרת הצרפתית ובתואר של הכותרת האנגלית. התרבות האירופית היא אקסצנטרית במובן הגיאומטרי: מרכזה נמצא מחוץ לעצמה. אתונה וירושלים אינן הוריה אלא מקורותיה, והיא מגיעה אליהם דרך רומא.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מה שבראג מכנה "רומאיות" אינו אימפריה או חוק אלא גישה – עמדתו של המאוחר שיודע שהוא מאוחר. הרומאים הבינו את עצמם כיורשים של תרבות יוונית שלא יצרו ולא יכלו להשתוות לה, ובמקום להכחיש את החוב או להתמוסס לתוכו, הם העבירו אותו, תרגמו אותו והפכו את המעמד המשני למצב קבוע. הנצרות, לפי תיאור זה, עושה את אותו הדבר עם היהדות: היא שומרת על כתבי הקודש העתיקים בשלמותם במקום להחליף אותם. הגאונות של אירופה, אם יש לה כזו, היא לפיכך היכולת להטיל ספק בעצמה – הנכונות להחזיק בקאנון שלא היא כתבה ולחזור שוב ושוב כדי לתקן את עצמה לפיו. הטיעון יוצא נגד טריומפליזם ונגד הרעיון של מערב שנוצר מעצמו, ובראג השתמש בו בשני הכיוונים.
טרילוגיה על חוק ועולם
הפרויקט המרכזי של הקריירה המאוחרת שלו הוא טרילוגיה המתחקה אחר האופן שבו השתנתה הבנת המערב את החוק, הטבע והסוכנות האנושית. La Sagesse du monde (1999), באנגלית The Wisdom of the World (2004), שואל כיצד חדל הקוסמוס להיות מודל להתנהגות אנושית – כיצד היקום הפסיק ללמד אותנו דבר על אופן החיים. La Loi de Dieu (2005), The Law of God (2007), מתחקה אחר רעיון החוק האלוהי ביהדות, בנצרות ובאסלאם, וההסדרים השונים מאוד שכל אחת הגיעה אליהם לגבי השאלה האם אלוהים מחוקק באופן ישיר. Le Règne de l'homme (2015), The Kingdom of Man (2018), משלים את הקשת עם הפרויקט של המודרניות של שליטה אנושית בטבע שכבר לא נתפס ככולל נורמות כלשהן – ושואל מה קורה ללגיטימיות של המין האנושי ברגע שהוא הדבר היחיד שנותר המעניק לגיטימציה. לצד אלו עומדים The Legend of the Middle Ages ו-On the God of the Christians.
מדוע רמי נקרא גאון
שני דברים תומכים בתיאור, ואף אחד מהם אינו מיסטי.
הראשון הוא היקף פילולוגי המופעל לשימוש פילוסופי. קריאת מקורות ביוונית, לטינית, עברית וערבית בשפת המקור ברחבי כל אגן הים התיכון של ימי הביניים היא הישג טכני שלוקח עשרות שנים ורוב הפילוסופים פשוט מוציאים למיקור חוץ. בראג לא הוציא זאת למיקור חוץ, והתמורה היא שהטענות ההשוואתיות שלו לגבי היהדות, הנצרות והאסלאם נשענות על הטקסטים ולא על סיכומים של ספרות משנית.
השני הוא מסגור מחדש אמיתי. "אקסצנטריות" הוא רעיון קטן שמארגן מחדש תחום גדול: הוא לוקח את סיפור אתונה וירושלים המוכר ומעביר את המשקל ההסברי מהמקורות להעברה, מה שהופך את רומא למונח המכריע ואת המשניות התרבותית לחוזק ולא לחסרון. הקרדינל קמילו רואיני (Camillo Ruini) תיאר אותו כ"פילוסוף אמיתי ובו בזמן היסטוריון גדול של המחשבה התרבותית", המאחד יכולת ספקולטיבית עם חזון היסטורי – המחמאה שניתנת לו בתדירות הגבוהה ביותר, ותיאור מדויק של השילוב.
טיעון הנגד קיים ויש לציינו. בראג הוא קתולי בעל עמדות הכותב על היסודות הנוצריים של אירופה, ותזת הרומאיות היא מקרה נורמטיבי הלבוש בבגדים תיאוריים: היא מסבירה מדוע אירופה צריכה לשמור על הקאנון שירשה, שזו עמדה ולא תגלית. התואר הבולט ביותר שלו, פרס רצינגר, הוענק על ידי קרן וטיקנית והוצג על ידי בנדיקטוס ה-16 – פרס מכובד, אך לא פסק דין עצמאי על תזה בנושא מרכזיותה של הנצרות. עבודתו היא סינתזה מסאית ולא גילוי של חומר חדש; הוא ערך ופירש ולא חשף. ומעריציו מושיטים יד למושג "גאון" ביתר קלות מאשר מבקריו מושיטים יד להפרכה, מה שבדרך כלל הוא סימן לסופר שנקרא בעיקר על ידי אנשים שכבר מסכימים איתו. הפסיקה הבטוחה יותר היא שבראג הוא חוקר השוואתי מצויד היטב באופן חריג עם רעיון מארגן אחד חזק, דבר שהוא נדיר יותר מגאונות וקל יותר לאימות.
מורשת
ההכרה הייתה משמעותית והגיעה משני צדי הקו הדתי: פרס יוזף פיפר והפרס הגדול לפילוסופיה של האקדמיה הצרפתית בשנת 2009, פרס רצינגר – המכונה לעיתים פרס נובל לתאולוגיה – שהוענק ברומא ב-20 באוקטובר 2012 לצד הישועי האמריקאי בריאן דיילי, ומינוי לאביר לגיון הכבוד בשנת 2013. הפרס של האקדמיה הצרפתית חשוב להערכה: מדובר במוסד חילוני המכבד את הפילוסופיה ולא את האמונה.
מה שהשאיר את בראג בתודעה הוא שהשאלה המרכזית שלו הפכה דחופה יותר לאחר ששאל אותה. יבשת המתווכחת על מה, אם בכלל, היא יורשת, והאם ציוויליזציה יכולה לשרוד על בסיס פרוצדורה בלבד, תמשיך לחזור להוגה שתשובתו היא שאירופה מעולם לא הייתה מסתפקת בעצמה והייתה חזקה ביותר כשידעה זאת.