רנאט בראם: המודרניסט הזועם ביותר של בלגיה
היכנסו לאחד מתשעת הבניינים בקיל (Kiel), שבדרום אנטוורפן, ותראו שצינורות השירות חשופים – וצבועים. אדום למים חמים, כחול לקרים, צהוב להחזרה, ירוק לחשמל. זו החלטה קטנה ואופיינית לחלוטין: במקום להסתיר את הצנרת של שיכון ציבורי, רנאט בראם (Renaat Braem) השתמש בצבע כקישוט, מתוך תפיסה שלעובדים מגיעים גם כנות וגם יופי. הוא בנה 780 דירות על פי עיקרון זה בין 1949 ל-1958, ולאחר מכן בילה את שארית חייו בזעם על כך ששאר מדינתו לא טרחה לנהוג כמוהו.
הפרס שקנה את פריז
בראם היה איש אנטוורפן, שנולד שם ב-29 באוגוסט 1910, והוכשר באקדמיה המלכותית לאמנויות יפות של העיר, שם הוסמך כאדריכל ב-1935. באותה שנה זכה בפרס גודשרל (Prix Godecharle) הדו-שנתי עבור תכנון בהשראת קונסטרוקטיביזם של עיר ליניארית המשתרעת בין אנטוורפן ללייז' – פרויקט סטודנטים בעל אמביציה אדירה שכבר הכיל את שתי התחייבויות הקריירה שלו: תכנון רחב היקף, והאמונה שבלגיה כולה היא בעיית תכנון לגיטימית.
הוא השקיע את כספי הפרס בהתמחות היחידה שחשובה לו, עבודה בסטודיו הפריזאי של לה קורבוזיה (Le Corbusier) במהלך 1936 ו-1937. הוא מזוהה בדרך כלל כאדריכל הבלגי היחיד שעבד בסטודיו זה. ב-1937 הצטרף לקונגרס הבינלאומי לאדריכלות מודרנית (Congrès International d'Architecture Moderne), ובכך מיקם את עצמו רשמית בתוך התנועה הבינלאומית, בעודו נשאר, בעקשנות, פלמי פרובינציאלי.
קיל: לה קורבוזיה בפלמית
עד תחילת שנות ה-50 היה בראם בין האדריכלים הבולטים בבלגיה, ומועצת העיר אנטוורפן העניקה לו שתי עבודות שיגדירו אותו. הראשונה הייתה תוכנית הדיור הציבורי בקיל, שנבנתה על פני חמישה דונמים בשני שלבים: שלושה בניינים בני שתים-עשרה קומות סביב מגרש משחקים מרכזי בין 1949 ל-1953, ואז שישה בניינים בני שמונה קומות בין 1955 ל-1958, שנמסרו בעלות נמוכה בכעשרים אחוז והציגו דירות דופלקס עם מרפסות. בסך הכל כ-780 יחידות דיור. תושבי אנטוורפן מכנים אותם בראמבלוקן (Braemblokken).
האוצר המילוני של לה קורבוזיה אינו ניתן לטעות – עמודים (pilotis) המרימים את הלוחות כך שהקרקע תוכל להישאר פתוחה וציבורית – אך האינטליגנציה היא של בראם עצמו. הוא הציב את גלריות הגישה במרחק של חצי מטר מהחזיתות כך שהן נקראו כרחובות אמיתיים באוויר ולא כמסדרונות. הוא סובב את הבניינים בזיג-זג כך שכל חזית פנתה לדרום-מזרח או לדרום-מערב ואף דירה לא נידונה לצל קבוע. הוא הציב פסלים של מארק מאקן (Mark Macken) ואלברט פולס (Albert Poels) באולמות הכניסה. דיור לעניים, על פי קריאה זו, אינו בעיה לוגיסטית עם מחשבה אסתטית מאוחרת; זו אדריכלות, ואותו סטנדרט חל.
התוכנית הפכה לציון דרך בהיסטוריה של הדיור הציבורי הבלגי. היא עברה שיפוץ מקיף בשנת 1988 ונותרה מאוכלסת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הבניין שמעולם לא הושלם
עבודתו השנייה באנטוורפן הצליחה פחות. המרכז המנהלי של בראם עבור העיר נבנה רק בחלקו; מה שעומד בסופו של דבר הפך למפקדת מגדל המשטרה. זהו התסכול הסמלי של הקריירה שלו – חזון כולל, שבוצע כקטע, שנספג על ידי מוסד שהוא לא תכנן עבורו.
הוא המשיך לעבוד ללא קשר, בלוון, בריסל, דורנה ובום, על מתחמי דיור, בתים פרטיים ומבני ציבור. מסוף שנות ה-60 העבודה השתחררה: הקפדנות המוקדמת פינתה את מקומה למשהו פחות נוקשה ויותר אורגני, מעוקל ופיסולי במקום שבו בנייני שנות ה-50 היו ישרים.
מנגמליי 23 (Menegemlei 23)
בשנת 1955 הוא בנה לעצמו בית במנגמליי 23 באנטוורפן. ב-1999 הוא הוריש אותו לקהילה הפלמית – לא רק את הבניין, אלא את הארכיונים, הספרייה והריהוט, הכל כפי שסידר אותו. הוא נפתח כמוזיאון, בית האדריכל השני בלבד בבלגיה שנשמר בצורה זו אחרי ביתו של ויקטור הורטה (Victor Horta) בבריסל. המחווה מעידה על רצונו של בראם שהראיות יישמרו; הוא רצה שבלגים עתידיים יוכלו לבדוק מה הוא אמר.
המדינה המכוערת ביותר בעולם
בשנת 1968 הוא פרסם את המאמר שהפך אותו לדמות ציבורית מעבר למקצוע: הארץ המכוערת ביותר בעולם (Het lelijkste land ter wereld). היעד היה התכנון שלאחר המלחמה בבלגיה, או היעדרו. מדיניות השיקום העבירה את היוזמה לידיים פרטיות, מעל לכל למשפחות בודדות שבנו בתים אינדיבידואליים היכן שרצו, ובראם קרא להתפשטות שנוצרה כהפרעה לאומית עם השלכות אקולוגיות. הוא לא סתם התלונן; החוברת מציעה פעולות קונקרטיות להעלאת האיכות המרחבית ולהפוך את הפיתוח הרציף האוכל את השטחים הפתוחים.
הוא זכה להתעלמות כפי שמבקרים מדויקים בדרך כלל זוכים לה. חמישים שנה לאחר מכן הוציא מכון האדריכלות של פלנדריה מחדש את הספר, עם תצלומים של פיליפ דורדן (Filip Dujardin) המדגימים שבלגיה עדיין מחזיקה בתואר, הרצאה של האדריכל ליאו ואן ברוק (Leo Van Broeck), ועיבוד לבמה של דימיטרי לאה (Dimitri Leue). הוא גם הקים או סייע להקים את המגזינים Plan, Architecture ו-Bouwen en Wonen, ועזר להקים את ה-Bouwcentrum באנטוורפן. ב-1987 פרסם את זכרונותיו תחת הכותרת ההפוכה הארץ היפה ביותר בעולם (Het schoonste land ter wereld).
מדוע רנאט מכונה גאון
בראם הוא דמות אזורית, ונקודת המוצא הכנה היא לומר זאת: הוא חשוב מאוד בפלנדריה ובלתי ידוע במידה רבה מחוץ לבלגיה, ואף תיאור שלו לא צריך לטעון אחרת. הוא לא המציא את השפה שבה עבד – הוא למד אותה מלה קורבוזיה, והחוב ניכר על כל עמוד בקיל.
מה שיוצא דופן הוא איכות ההסתגלות שלו, וזהו טיעון מלאכה ולא אינטלקטואלי. קחו את ההחלטות בקיל בנפרד: הרחקת הגלריות בחצי מטר מהחזית, סיבוב הבניינים כך שהאוריינטציה הסולארית מכתיבה את התוכנית, צביעת השירותים במקום הסתרתם, הזמנת פסלים לאולמות הכניסה של שיכון ציבורי, קיצוץ של עשרים אחוז מהעלות בשלב השני מבלי לנטוש את הדופלקסים והמרפסות. אף אחד מאלה אינו המצאה פורמלית. כל אחד מהם הוא מעצב המבחין בדיוק היכן דוקטרינה שיובאה מפריז תיכשל מול דיירים ממשיים במזג האוויר הממשי של אנטוורפן, ומתקן זאת. צבירת שיפוטים קטנים ונכונים היא המפרידה בין ציון דרך של דיור חברתי לבין אינספור הבניינים הבינוניים שאותה דוקטרינה יצרה בכל מקום אחר באירופה.
הטענה השנייה שונה במהותה. הארץ המכוערת ביותר בעולם הייתה, ב-1968, אבחנה ברורה באופן יוצא דופן של בעיה – התפשטות תלויה ברכב המונעת על ידי מדיניות של מתן אפשרות לכל משפחה לבנות וילה משלה בשדה – שרוב אירופה לא תתייחס אליה ברצינות במשך שלושים שנה נוספות. להיות צודק כל כך מוקדם, בדפוס, לגבי המדינה שלך, הוא מעשה אמיתי של אינטליגנציה, וההוצאה המחודשת ב-2018 היא המקצוע שמודה בכך.
טיעון הנגד: בראם היה לעיתים קרובות אפקטיבי יותר כנוזף מאשר כבונה. עבודתו האזרחית הגדולה ביותר נותרה בלתי גמורה. עבודתו האורגנית המאוחרת מוערכת הרבה פחות מהקפדנות המוקדמת. ומבקר שאומר לאומה שלו שהיא המכוערת בעולם במשך שלושים שנה, וצופה בה הופכת למכוערת יותר, צריך להיות מוערך בחלקו על התוצאות – כלומר, הוא הפסיד.
מורשת
הוא עבר לבית אבות ב-1997 ונפטר באסן (Essen) ב-31 בינואר 2001, בגיל תשעים. שנת המאה שלו בשנת 2010 הביאה את התערוכות, הערכות מחדש והמבקרים למנגמליי 23. הבראםבלוקן עדיין עומדים, עדיין מאכלסים אנשים, עדיין זוהרים בדרום-מערב אחר הצהריים – טיעון עובד, בן שבעים שנה, שמדינה שלא יכולה לטרוח עם יופי עבור אזרחיה העניים ביותר החליטה משהו על עצמה.