אנטוניו קנובה
אנטוניו קנובה (Antonio Canova; נהגה באיטלקית: [anˈtɔːnjo kaˈnɔːva]; 1 בנובמבר 1757 – 13 באוקטובר 1822) היה פסל איטלקי ניאו-קלאסי, שנודע בזכות פסלי השיש שלו. הוא נחשב לעיתים קרובות לגדול האמנים הניאו-קלאסיים; יצירותיו הושפעו מהבארוק ומהתחייה הקלאסית, ואופיינו בכך שנמנעו מהמלודרמטיות של הסגנון הראשון ומהמלאכותיות הקרה של הסגנון השני.
חיים וקריירה
### פוסאניו
בשנת 1757 נולד אנטוניו קנובה בעיר פוסאניו (Possagno) שברפובליקה של ונציה, לפייטרו קנובה, סתת אבנים, ולאנג'לה זארדו פנטולין. בשנת 1761 מת אביו. שנה לאחר מכן נישאה אמו בשנית. ב-1762 הוא הועבר להשגחת סבו מצד אביו, פאזינו קנובה, שהיה סתת אבנים ובעל סדנת פיסול שהתמחתה במזבחות עם פסלים ותבליטים בסגנון בארוק מאוחר. הוא זה שהכניס את אנטוניו לאמנות הפיסול.
לפני גיל עשר החל קנובה ליצור מודלים מחימר ולפסל בשיש. ואכן, בגיל תשע כבר יצר שני מקדשים קטנים משיש קררה ששרדו עד ימינו. לאחר עבודות אלו נראה כי הועסק בקביעות בסדנת סבו.
### ונציה
בשנת 1770 החל תקופת חניכות של שנתיים אצל ג'וזפה ברנרדי, שנודע גם בכינוי 'טורטו' (Torretto). לאחר מכן למד אצל ג'ובאני פרארי עד שהחל את לימודיו באקדמיה לאמנויות יפות של ונציה (Accademia di Belle Arti di Venezia). באקדמיה זכה בפרסים רבים. בתקופה זו העניקו לו נזירים מקומיים סדנה ראשונה בתוך מנזר.
הסנאטור ג'ובאני פאלייר הזמין אצל קנובה פסלים של אורפיאוס ואורידיקה עבור הגן שלו – וילה פאלייר באסולו (Villa Falier at Asolo). העבודה על הפסלים החלה ב-1775 ושניהם הושלמו עד 1777. היצירות מדגימות את סגנון הרוקוקו המאוחר. בשנה שבה הושלמו, הוצגו שתי העבודות בחגיגת העלייה לשמיים בכיכר סן מרקו. היצירות זכו לשבחים נרחבים והקנו לקנובה את פרסומו הראשון בקרב האליטה הוונציאנית. ונציאני נוסף שעל פי הדיווחים הזמין עבודות מוקדמות מקנובה היה הכומר פיליפו פארסתי, שאוספו בקה פארסתי (Ca' Farsetti) על התעלה הגדולה היה מקום פקידתו.
בשנת 1779 פתח קנובה סטודיו משלו ב-Calle Del Traghetto בסן מאוריציו. בתקופה זו הזמין הפרוקורטור פייטרו ויטור פיזאני את פסל השיש הראשון של קנובה: תיאור של דדלוס ואיקרוס. הפסל עורר הערצה רבה ליצירתו ביריד האמנות השנתי; קנובה קיבל 100 צקינים מזהב עבור העבודה שהושלמה. בבסיס הפסל מפוזרים כלי העבודה של דדלוס; כלים אלו מהווים גם רמיזה לפיסול, שהפסל הוא האנשה שלו. מתוך כוונה זו עולה הצעה כי דמותו של דדלוס היא דיוקן של סבו של קנובה, פאזינו.
### רומא
קנובה הגיע לרומא ב-28 בדצמבר 1780. לפני צאתו הגישו ידידיו בקשה לסנאט הוונציאני למתן קצבה. הבקשה אושרה והמענק הסתכם בשלוש מאות דוקאטים למשך שלוש שנים.
במהלך שהותו ברומא הקדיש קנובה זמן ללימוד ולרישום של יצירותיו של מיכלאנג'לו.
בשנת 1781 שכר ג'ירולמו זוליאן – שגריר ונציה ברומא – את קנובה כדי לפסל את תזאוס והמינוטאור. זוליאן מילא תפקיד מהותי בנסיקתו של קנובה לתהילה, כאשר הפך כמה חדרים בארמונו לסטודיו עבור האמן והביע בו אמון למרות המבקרים הראשונים של קנובה ברומא. הפסל מתאר את תזאוס המנצח יושב על גופו חסר החיים של המינוטאור. הצופים הראשונים היו משוכנעים כי מדובר בעותק של יצירה יוונית מקורית, והופתעו לגלות שמדובר בעבודה עכשווית. היצירה המוערכת נמצאת כיום באוסף מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון.
בין השנים 1783 ל-1785 תכנן, עיצב וארגן קנובה אנדרטת קבורה המוקדשת לאפיפיור קלמנס ה-14 עבור כנסיית סאנטי אפוסטולי (Church of Santi Apostoli). שנתיים לאחר מכן, בשנת 1787, הושלמה העבודה. האנדרטה ביססה את המוניטין של קנובה כאמן החי הבולט ביותר.
בשנת 1792 השלים קנובה קנוטאף (מצבת קבורה ללא גופה) נוסף, הפעם להנצחת האפיפיור קלמנס ה-13 עבור בזיליקת פטרוס הקדוש. קנובה הרמוניז את עיצובו עם אנדרטאות הקבורה העתיקות יותר בסגנון הבארוק בבזיליקה.
בשנת 1790 החל לעבוד על אנדרטת קבורה לטיציאן, אך העבודה ננטשה עד 1795. באותה שנה הגביר את פעילותו כצייר. קנובה היה ידוע כמי שאינו נוטה לשחזר פסלים. עם זאת, ב-1794 עשה חריג עבור ידידו ופטרונו המוקדם זוליאן, ושחזר כמה פסלים שזוליאן העביר מרומא לוונציה.
העשור הבא היה פורה ביותר, במהלכו החל בעבודות כגון הרקולס וליכאס, קופידון ופסיכה, הבה, קבר הדוכסית מריה כריסטינה מסקסוניה-טשן, והמגדלנה החוזרת בתשובה.
בשנת 1797 נסע לווינה, אך רק שנה לאחר מכן, ב-1798, חזר לפוסאניו לשנה אחת.
### צרפת ואנגליה
עד שנת 1800 היה קנובה האמן המפורסם ביותר באירופה. הוא קידם את המוניטין שלו באופן שיטתי על ידי פרסום תחריטים של יצירותיו והפקת גרסאות שיש מיציקות גבס שיוצרו בסדנתו. הוא זכה להצלחה כה רבה עד שרכש פטרונים ברחבי אירופה, כולל בצרפת, אנגליה, רוסיה, אוסטריה והולנד, וכן מבני משפחות מלוכה שונות ואישים בולטים. בין פטרוניו היו נפוליאון ובני משפחתו, עבורם יצר קנובה עבודות רבות, כולל מספר תיאורים בין השנים 1803 ל-1809. הייצוגים הבולטים ביותר היו 'נפוליאון כמרס עושה השלום' ו'ונוס ויקסטריקס' (Venus Victrix), שהיה תיאור של פאולין בונפרטה.
'נפוליאון כמרס עושה השלום' החל את דרכו לאחר שקנובה נשכר לפסל חזה של נפוליאון ב-1802. העבודה על הפסל החלה ב-1803; נפוליאון ביקש שיוצג במדי גנרל צרפתי, אך קנובה סירב לכך והתעקש על רמיזה למרס, אל המלחמה הרומי. הפסל הושלם ב-1806. ב-1811 הגיע הפסל לפריז אך לא הוצב; כך גם לא הוצב עותק הברונזה שלו בפורו נפוליאוניקו (Foro Napoleonico) במילאנו. ב-1815 הגיע המקור לידי הדוכס מוולינגטון, לאחר ניצחונו בווטרלו על נפוליאון.
> אם מישהו היה יכול ליצור פסלים על ידי ליטוף שיש, הייתי אומר שהפסל הזה עוצב על ידי שחיקת השיש שמסביב לו באמצעות ליטופים ונשיקות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →— ז'וזפין דה בוהרנה על ונוס ויקסטריקס
ונוס ויקסטריקס תוכננה במקור כפסל לבוש ושוכב של פאולין בורגזה בדמות דיאנה. במקום זאת, פאולין הורתה לקנובה להפוך את הפסל לונוס בעירום. העבודה לא נועדה לצפייה ציבורית.
עבודות אחרות עבור משפחת נפוליאון כוללות חזה של נפוליאון, פסל של אמו של נפוליאון ומארי לואיז כקונקורדיה.
בשנת 1802 הוטל על קנובה תפקיד 'המפקח הכללי על עתיקות ואמנויות יפות של מדינת האפיפיור', תפקיד שהוחזק בעבר על ידי רפאל. אחת מפעולותיו במסגרת תפקיד זה הייתה להוביל את שיקום הדרך האפית על ידי שיקום קברו של סרוויליוס קוורטוס. בשנת 1808 הפך קנובה לחבר נלווה במכון המלכותי למדעים, ספרות ואמנויות יפות של ממלכת הולנד.
בשנת 1814 החל לעבוד על 'שלוש הגרציות'.
בשנת 1815 מונה ל'ציר מוסמך של האפיפיור' וקיבל משימה מהאפיפיור פיוס ה-7 להשיב יצירות אמנות שונות שנלקחו לפריז על ידי נפוליאון בהתאם לתנאי חוזה פריז (1815). בלובר הוא נתקל בהתנגדות להשבה מצד המנהל ויוואן דנון, ובשל גודלן של היצירות או מיקומן הלא ברור, נאלץ להשאיר מאחור יצירות חשובות, כגון הציור 'החתונה בקנה' מאת פאולו ורונזה.
> יצירותיו של פידיאס הן באמת בשר ודם, כמו הטבע היפה עצמו.
— אנטוניו קנובה
באותה שנה, 1815, ביקר בלונדון ונפגש עם בנג'מין היידון. בעקבות עצתו של קנובה נרכשו 'שיש אלגין' (Elgin Marbles) על ידי המוזיאון הבריטי, כאשר עותקי גבס נשלחו לפירנצה לפי בקשתו של קנובה.
### חזרה לאיטליה
בשנת 1816 חזר קנובה לרומא עם חלק מהאמנות שנפוליאון לקח. הוא זכה למספר אותות כבוד: הוא מונה לנשיא האקדמיה של סן לוקא (Accademia di San Luca), נרשם ב"ספר הזהב של אצילי רומא" על ידי האפיפיור בעצמו, וקיבל את התואר מרקיז מאיסקיה, לצד קצבה שנתית של 3,000 כתרים.
בשנת 1819 החל והשלים את העבודה שהוזמנה 'ונוס איטליקה' (Venus Italica) כתחליף ל'ונוס מדיצ'י'.
לאחר שהצעתו מ-1814 לבנות פסל מואנש של הדת עבור בזיליקת פטרוס הקדוש נדחתה, ביקש קנובה לבנות מקדש משלו כדי לשכן אותו. פרויקט זה הפך לטמפיו קנוביאנו (Tempio Canoviano). קנובה תכנן, מימן ובנה חלקית את המבנה בעצמו. המבנה נועד להיות עדות לאדיקותו של קנובה. עיצוב הבניין שאב השראה משילוב הפרתנון והפנתאון יחדיו. ב-11 ביולי 1819 הניח קנובה את אבן הפינה כשהוא לבוש במדים אפיפיוריים אדומים ומעוטר בכל מדליותיו. הוא נפתח לראשונה בשנת 1830 והושלם סופית ב-1836. לאחר הנחת אבן הפינה חזר קנובה לרומא, אך בכל סתיו המשיך לבקר בפוסאניו כדי להנחות את הפועלים ולעודד אותם בפרסים.
בתקופה שחלפה בין תחילת העבודות בפוסאניו ועד מותו, הוא ביצע או השלים כמה מיצירותיו הבולטות ביותר. ביניהן היו הקבוצה 'מרס וונוס', דמותו העצומה של פיוס ה-6, ה'פיאטה', 'יוחנן הקדוש', וחזה עצום של ידידו, הרוזן ליאופולדו צ'יקוניארה.
בשנת 1820 יצר פסל של ג'ורג' וושינגטון עבור מדינת צפון קרוליינה. כפי שהמליץ תומאס ג'פרסון, הפסל השתמש בחזה השיש של וושינגטון מאת ג'וזפה צ'ראקי כמודל. הפסל נמסר ב-24 בדצמבר 1821. הפסל ובית מדינת צפון קרוליינה שבו הוצג נהרסו מאוחר יותר בשריפה ב-1831. העתק גבס נשלח על ידי המלך ויטוריו אמנואלה ה-3 מאיטליה בשנת 1910, וכיום הוא מוצג במוזיאון ההיסטוריה של צפון קרוליינה. עותק שיש פוסל על ידי רומנו ויו בשנת 1970, וכיום הוא מוצג ברוטונדה של בניין הקפיטול.
בשנת 1822 נסע לנאפולי כדי לפקח על בניית תבניות שעווה לפסל רכוב של פרדיננד ה-7. ההרפתקה הייתה הרסנית לבריאותו, אך הוא התאושש מספיק כדי לחזור לרומא. משם הפליג לוונציה, אך ב-13 באוקטובר 1822 מת שם בגיל 64. מכיוון שלא נישא מעולם, השם נכחד, למעט דרך שושלת סאטורי-קנובה של אחיו החורגים.
ב-12 באוקטובר 1822 הורה קנובה לאחיו להשתמש בכל הונו כדי להשלים את המקדש (Tempio) בפוסאניו.
ב-25 באוקטובר 1822 הונחה גופתו בטמפיו קנוביאנו. ליבו נטמן בבזיליקת סנטה מריה גלוריוזה דיי פרארי בוונציה, וידו הימנית נשמרה בכד באקדמיה לאמנויות יפות של ונציה.
טקס האשכבה שלו היה כה מפואר עד שהתחרה בטקס שערכה העיר פירנצה עבור מיכלאנג'לו ב-1564.
בשנת 1826 מכר ג'ובאני בטיסטה סאטורי את הסטודיו הרומאי של קנובה והעביר כל מודל גבס ופסל לפוסאניו, שם הותקנו במוזיאון הגבס של הטמפיו קנוביאנו.
עבודות
בין עבודותיו הבולטות ביותר של קנובה ניתן למנות:
### פסיכה ניעורה מנשיקת קופידון (1787)
פסיכה ניעורה מנשיקת קופידון הוזמנה בשנת 1787 על ידי הקולונל ג'ון קמפבל. היא נחשבת ליצירת מופת של הפיסול הניאו-קלאסי, אך מציגה את האוהבים המיתולוגיים ברגע של רגש רב, המאפיין את התנועה הרומנטית המתהווה. היא מייצגת את האל קופידון בשיא האהבה והרוך, מיד לאחר שהעיר את פסיכה חסרת החיים בנשיקה.
### נפוליאון כמרס עושה השלום (1802–1806)
'נפוליאון כמרס עושה השלום' החל את דרכו לאחר שקנובה נשכר לפסל חזה של נפוליאון ב-1802. העבודה על הפסל החלה ב-1802; נפוליאון ביקש שיוצג במדי גנרל צרפתי, אך קנובה סירב לכך והתעקש על רמיזה למרס, אל המלחמה הרומי. הפסל הושלם ב-1806. ב-1811 הגיע הפסל לפריז אך לא הוצב; כך גם לא הוצב עותק הברונזה שלו בפורו נפוליאוניקו במילאנו. ב-1815 הגיע המקור לידי הדוכס מוולינגטון, לאחר ניצחונו בווטרלו על נפוליאון, והוא מוצג כיום בבית אפסלי (Apsley House).
### פרסאוס המנצח (1804–1806)
'פרסאוס המנצח', שנקרא לעיתים 'פרסאוס עם ראש מדוזה', היה פסל שהוזמן על ידי הטריבון אונוראטו דובייריז. הוא מתאר את הגיבור היווני פרסאוס לאחר ניצחונו על הגורגונה מדוזה.
הפסל התבסס בחופשיות על 'אפולו בלוודרה' ו'מדוזה רונדניני'.
נפוליאון, לאחר המערכה האיטלקית שלו ב-1796, לקח את 'אפולו בלוודרה' לפריז. בהיעדרו של הפסל, רכש האפיפיור פיוס ה-7 את 'פרסאוס המנצח' של קנובה והציב את היצירה על הכן של אפולו. הפסל זכה להצלחה כה רבה עד שכאשר אפולו הוחזר, פרסאוס נשאר כפריט משלים.
עותק אחד של הפסל הוזמן מקנובה על ידי הרוזנת הפולנייה ולריה טרנובסקה; כיום הוא מוצג במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק.
קארל לודוויג פרנוב אמר על הפסל כי "כל עין חייבת לנוח בהנאה על המשטח היפה, גם כשהשכל מוצא את תקוותיו להנאה גבוהה וטהורה מאכזבות."
### ונוס ויקסטריקס (1805–1808)
ונוס ויקסטריקס מדורגת בין המפורסמות שביצירות קנובה. במקור, קנובה ביקש שהתיאור יהיה של דיאנה לבושה, אך פאולין בורגזה התעקשה להופיע כונוס עירומה. העבודה לא נועדה לצפייה ציבורית.
### שלוש הגרציות (1814–1817)
ג'ון ראסל, הדוכס ה-6 מבדפורד, הזמין גרסה ליצירה המפורסמת כעת. הוא ביקר בעבר אצל קנובה בסטודיו שלו ברומא ב-1814 והתרשם מאוד מפיסול הגרציות שהאמן יצר עבור הקיסרית ז'וזפין. כאשר נפטרה הקיסרית במאי של אותה שנה, הציע מיד לרכוש את היצירה שהושלמה, אך לא הצליח מכיוון שבנה של ז'וזפין, אז'ן דה בוהרנה, תבע אותה (בנו מקסימיליאן, דוכס לויכטנברג, הביא אותה לסנט פטרסבורג, שם היא נמצאת כיום במוזיאון הארמיטאז'). הדוכס לא נרתע והזמין גרסה נוספת לעצמו.
תהליך הפיסול החל ב-1814 והושלם ב-1817. לבסוף, ב-1819, הוא הותקן במעון הדוכס בווברן אבי (Woburn Abbey). קנובה אף נסע לאנגליה כדי לפקח על התקנתו, ובחר להציגו על כן המותאם מבסיס שיש עם חלק עליון מסתובב. גרסה זו נמצאת כיום בבעלות משותפת של מוזיאון ויקטוריה ואלברט והגלריות הלאומיות של סקוטלנד, והיא מוצגת לסירוגין בכל אחד מהם.
תהליך אמנותי
לקנובה היה סגנון ייחודי וחתימתי שבו שילב פרקטיקות אמנות יווניות ורומיות עם ניצנים מוקדמים של רומנטיקה כדי להתוות דרך חדשה לניאו-קלאסיציזם. פסליו של קנובה מתחלקים לשלוש קטגוריות: קומפוזיציות הרואיות, קומפוזיציות של חן, ואנדרטאות קבורה. בכל אחת מאלה, המניעים האמנותיים העמוקים של קנובה היו לאתגר, אם לא להתחרות, בפסלים קלאסיים.
קנובה סירב לקבל תלמידים, אך שכר פועלים שיפסלו את הדמות הראשונית מהשיש. לדברי היסטוריון האמנות ג'וזפה פאבנלו, "שיטת העבודה של קנובה התרכזה ברעיון הראשוני ובגילוף הסופי של השיש". הייתה לו מערכת מורכבת של מדידות השוואתיות כך שהפועלים יכלו לשכפל את צורת הגבס בבלוק השיש הנבחר. פועלים אלו היו מותירים רדיד דק מעל כל הפסל כדי שקנובה יוכל להתמקד במשטח הפסל.
בזמן שעבד, נהג לבקש מאנשים להקריא לו טקסטים ספרותיים והיסטוריים נבחרים.
מגע אחרון
> הליטוש מטיל על החלקים המוארים זוהר כה רב שלעיתים קרובות הוא הופך את החריצות העמלנית ביותר לבלתי נראית; לא ניתן לראות זאת, כיוון שהאור המוחזר החזק מסנוור את העיניים.
— יוהאן יואכים וינקלמן
במהלך הרבע האחרון של המאה ה-18 הפך לאופנתי לבקר בגלריות אמנות בלילה לאור לפידים. קנובה היה אמן שקפץ על הטרנד והציג את יצירות האמנות שלו בסטודיו שלו לאור נרות. לפיכך, קנובה היה מתחיל לסיים את הפסל בכלים מיוחדים לאור נרות, כדי לרכך את המעברים בין החלקים השונים של העירום. לאחר גילוף מחדש, הוא החל לשפשף את הפסל עם אבן פומיס, לעיתים לתקופות ארוכות משבועות או חודשים. אם זה לא הספיק, היה משתמש בטריפולי (אבקת ליטוש) ובעופרת.
לאחר מכן מרח הרכב כימי לא ידוע של פטינה על בשר הדמות כדי להבהיר את גוון העור. חשוב לציין כי ידידיו גם הכחישו כל שימוש בחומצות בתהליך שלו.
ביקורות
שיחות סביב ההצדקה של אמנות כמיותרת עוררו בדרך כלל את שמו של קנובה. קארל לודוויג פרנוב האמין שקנובה לא היה קאנטיאני מספיק באסתטיקה שלו, מכיוון שנראה שהושם דגש על נעימות ולא על יופי. קנובה הואשם ביצירת עבודות שהיו מלאכותיות במורכבותן.
מורשת
אף שאמני התקופה הרומנטית קברו את שמו של קנובה זמן קצר לאחר מותו, הוא מתגלה מחדש באיטיות. ג'וזפה פאבנלו כתב בשנת 1996 כי "חשיבותה וערכה של אמנותו של קנובה מוכרים כיום כמחזיקים באיזון בין ההד האחרון של העתיקים לבין הסימפטום הראשון של הניסיונות חסרי המנוחה של העידן המודרני".
קנובה השקיע חלקים גדולים מהונו בעזרה לסטודנטים צעירים ושליחת פטרונים לפסלים מתקשים, כולל סר ריצ'רד וסטמאקוט וג'ון גיבסון.
הוא התקבל למסדרים שונים של אבירות.
מספר מיצירותיו, רישומיו וכתביו נאספו בסאלה קנוביאנה (Sala Canoviana) של המוזיאון האזרחי של בסאנו דל גראפה. עבודות אחרות, כולל יציקות גבס, נמצאות במוזיאון קנוביאנו באסולו.
בשנת 2018 נקרא מכתש בכוכב חמה על שמו.
השראות ספרותיות
שתיים מיצירותיו של קנובה מופיעות כתחריטים בספר הציורים של פישר (Fisher's Drawing Room Scrap Book) משנת 1834, עם איורים פואטיים מאת לטישה אליזבת לנדון. אלו הן 'הנערה הרוקדת' ו'הבה'.
הנצחות
קנובה, דקוטה הדרומית