מארק טוויין
סמואל לנגהורן קלמנס (30 בנובמבר 1835 – 21 באפריל 1910), הידוע בשם העט מארק טוויין, היה סופר, הומוריסט ומסאי אמריקאי. הוא זכה לשבחים כ"הומוריסט הגדול ביותר שהצמיחה ארצות הברית", וויליאם פוקנר כינה אותו "אבי הספרות האמריקאית". הרומנים של טוויין כוללים את "הרפתקאותיו של טום סוייר" (1876) וספר ההמשך שלו, "הרפתקאותיו של האקלברי פין" (1884), כאשר האחרון מכונה לעיתים קרובות "הרומן האמריקאי הגדול". הוא כתב גם את "הינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור" (1889) ואת "פדנהד וילסון" (1894), וכתב במשותף עם צ'ארלס דאדלי וורנר את "תור הזהב: סיפור של ימינו" (1873).
טוויין גדל בהניבל, מיזורי, שסיפקה מאוחר יותר את הרקע ל"טום סוייר" ו"האקלברי פין". בראשית דרכו עבד כשוליה של מדפיס, ולאחר מכן עבד כסדר דפוס ותרם מאמרים לעיתון של אחיו הבכור, אוריון קלמנס. לאחר מכן הפך טוויין לנהג ספינת נהר בנהר המיסיסיפי, מה שסיפק לו את החומר לספרו "חיים על המיסיסיפי" (1883). זמן קצר לאחר מכן פנה טוויין מערבה כדי להצטרף לאוריון בנבדה. הוא התייחס בהומור לחוסר הצלחתו בכרייה, ופנה לעיתונאות עבור העיתון "וירג'יניה סיטי טריטוריאל אנטרפרייז".
טוויין זכה להצלחה ראשונה כסופר עם הסיפור ההומוריסטי "הצפרדע המקפצת המפורסמת ממחוז קלאווראס", שפורסם ב-1865; הוא התבסס על סיפור ששמע במלון אנג'לס במחנה אנג'לס, קליפורניה, שם שהה טוויין בזמן שעבד ככורה. הסיפור הקצר הביא לטוויין תשומת לב בינלאומית. הוא כתב הן סיפורת והן עיון. ככל שגברה תהילתו, הפך טוויין לנואם מבוקש מאוד. שנינותו והסאטירה שלו, הן בפרוזה והן בנאומים, זכו לשבחים ממבקרים ועמיתים, וטוויין היה ידיד של נשיאים, אמנים, תעשיינים ובני מלוכה אירופיים.
אף על פי שטוויין דיבר בתחילה לטובת האינטרסים האמריקאיים באיי הוואי, הוא שינה מאוחר יותר את עמדתו והפך לסגן נשיא הליגה האנטי-אימפריאליסטית האמריקאית מ-1901 ועד מותו ב-1910, כשהוא יוצא בחריפות נגד מלחמת ארצות הברית-הפיליפינים והקולוניאליזם האמריקאי. טוויין פרסם ב-1905 חוברת סאטירית בשם "המונולוג של המלך ליאופולד" על הזוועות הבלגיות במדינת קונגו החופשית.
טוויין הרוויח סכומי כסף גדולים מכתיבתו ומהרצאותיו, אך השקיע במיזמים שהפסידו את רוב כספו, כמו מכונת הסדר "פייג' קומפוזיטור", מכונה מכנית שנכשלה בשל מורכבותה וחוסר דיוקה. הוא הגיש בקשה לפשיטת רגל לאחר כישלונות כלכליים אלו, אך עם הזמן התגבר על צרותיו הכספיות בעזרתו של בכיר בסטנדרד אויל, הנרי האטלסטון רוג'רס, שעזר לטוויין לנהל את כספיו וזכויות היוצרים שלו. בסופו של דבר שילם טוויין את כל חובותיו במלואם, אף על פי שהכרזתו על פשיטת רגל לא חייבה אותו לעשות זאת. מאה שנים לאחר מותו פורסם הכרך הראשון של האוטוביוגרפיה שלו.
טוויין נולד זמן קצר לאחר הופעתו של שביט האלי וניבא כי מותו ילווה אותו גם כן, כשכתב ב-1909: "באתי עם שביט האלי ב-1835; הוא מגיע שוב בשנה הבאה, ואני מצפה לצאת איתו. זו תהיה אכזבה גדולה בחיי אם לא אעשה זאת. האל הכל-יכול אמר ללא ספק: 'הנה שני היצורים הבלתי מוסברים האלה; הם באו יחד, הם חייבים לצאת יחד'." הוא מת מהתקף לב יום לאחר שהשביט הגיע לנקודה הקרובה ביותר לשמש.
ביוגרפיה
### חיים מוקדמים
סמואל לנגהורן קלמנס נולד ב-30 בנובמבר 1835 בפלורידה, מיזורי. הוא היה השישי מבין שבעה ילדים של ג'יין (לבית למפטון; 1803–1890), ילידת קנטקי, וג'ון מרשל קלמנס (1798–1847), יליד וירג'יניה.
הוריו נפגשו כאשר אביו, עורך דין שהוסמך בקנטקי, ניסה לעזור לאביה ולדודה של ג'יין להימנע מפשיטת רגל. הם נישאו ב-1823. טוויין היה ממוצא אנגלי וסקוטי-אירי. רק שלושה מאחיו חיו מעבר לילדות: אוריון (1825–1897), פמלה (1827–1904) והנרי (1838–1858). אחיו פלזנט חניבעל (1828) מת בגיל שלושה שבועות, אחותו מרגרט (1830–1839) מתה כשטוויין היה בן שלוש, ואחיו בנג'מין (1832–1842) מת שלוש שנים לאחר מכן.
כשהיה בן ארבע, עברה משפחתו של טוויין להניבל, מיזורי, עיר נמל על נהר המיסיסיפי שהיוותה השראה לעיירה הבדיונית סנט פיטרסבורג ב"הרפתקאותיו של טום סוייר" ו"הרפתקאותיו של האקלברי פין". עבדות הייתה חוקית במיזורי באותה תקופה, והיא הפכה לנושא בכתביו. אביו היה עורך דין ושופט שמת מדלקת ריאות ב-1847, כשטוויין היה בן 11 בלבד. בשנה שלאחר מכן עזב טוויין את בית הספר לאחר כיתה ה' כדי להפוך לשוליה של מדפיס. ב-1851 החל לעבוד כסדר דפוס, ותרם מאמרים ורישומים הומוריסטיים ל"הניבל ג'ורנל", עיתון שהיה בבעלות אוריון. כשהיה בן 18 עזב טוויין את הניבל ועבד כמדפיס בניו יורק, פילדלפיה, סנט לואיס וסינסינטי, והצטרף לאיגוד המדפיסים הבינלאומי שהוקם זה עתה. טוויין השכיל את עצמו בספריות ציבוריות בערבים, ומצא מידע רחב יותר מאשר בבית ספר קונבנציונלי.
טוויין מתאר את ילדותו ב"חיים על המיסיסיפי", וקובע כי "הייתה רק שאיפה קבועה אחת" בקרב חבריו: להיות איש ספינת קיטור. "נהג ספינה היה התפקיד המפואר מכולם. לנהג, אפילו בימים ההם של שכר זעום, הייתה משכורת נסיכותית – ממאה וחמישים ועד מאתיים וחמישים דולר לחודש, ללא תשלום עבור לינה." כפי שתיאר זאת טוויין, יוקרתו של הנהג עלתה על זו של הקפטן. הנהג היה צריך "ליצור היכרות אישית חמה עם כל גזע עץ ישן וכל עץ צפצפה קטוע איברים וכל ערימת עצים עמומה שמקשטת את גדות הנהר הזה לאורך אלף ומאתיים מיילים; ויותר מכך, חייב... לדעת היכן הדברים האלה נמצאים בחושך". נהג ספינת הקיטור הוראס א. ביקסבי לקח את טוויין כנהג מתלמד כדי ללמד אותו את הנהר בין ניו אורלינס לסנט לואיס תמורת 500 דולר (שווה ערך ל-19,000 דולר ב-2025), לתשלום משכרו הראשון של טוויין לאחר סיום הלימודים. טוויין למד את המיסיסיפי, למד את ציוני הדרך שלו, כיצד לנווט בזרמיו ביעילות, וכיצד לקרוא את הנהר ואת ערוציו המשתנים ללא הרף, השוניות, הגזעים השקועים והסלעים ש"יקרעו את החיים מהספינה החזקה ביותר שצפה אי פעם". עברו יותר משנתיים עד שקיבל את רישיון הנהיגה שלו. הנהיגה גם העניקה לטוויין את שם העט שלו מ-"mark twain", קריאת המודד לעומק נהר מדוד של שני פאתומים (12 רגל), שהיו מים בטוחים לספינת קיטור.
כנהג צעיר, קלמנס שירת על ספינת הקיטור "א. ב. צ'יימברס" עם גרנט מארש, שהתפרסם בזכות מעלליו כקפטן ספינת קיטור בנהר מיזורי. השניים חיבבו והעריכו זה את זה, ושמרו על התכתבות במשך שנים רבות לאחר שקלמנס עזב את הנהר.
במהלך הכשרתו, שכנע סמואל את אחיו הצעיר הנרי לעבוד איתו, ואף סידר לו משרה של פקיד בוץ על ספינת הקיטור "פנסילבניה". ב-13 ביוני 1858 התפוצץ דוד הקיטור של הספינה; הנרי נכנע לפצעיו שמונה ימים לאחר מכן. טוויין טען שחזה את המוות הזה בחלום חודש קודם לכן, מה שעורר את התעניינותו בפאראפסיכולוגיה; טוויין היה חבר מוקדם ב"אגודה למחקר פסיכי". טוויין היה מלא רגשות אשם וראה את עצמו אחראי לשארית חייו. טוויין המשיך לעבוד על הנהר והיה נהג נהר עד שפרצה מלחמת האזרחים ב-1861, אז צומצמה התנועה לאורך נהר המיסיסיפי.
בתחילת מעשי האיבה, הוא התגייס בקצרה ליחידת קונפדרציה מקומית, ה"מריון ריינג'רס", כסגן משנה. טוויין כתב מאוחר יותר את המערכון "ההיסטוריה הפרטית של מסע שנכשל", המתאר כיצד הוא וחבריו היו מתנדבי קונפדרציה במשך שבועיים לפני שהיחידה שלהם התפרקה.
לאחר מכן עזב טוויין לנבדה כדי לעבוד עבור אחיו אוריון, שהיה מזכיר טריטוריית נבדה. טוויין מתאר את הפרק בספרו "חספוס".
### במערב האמריקאי
אוריון הפך למזכירו של מושל טריטוריית נבדה ג'יימס ו. ניי ב-1861, וטוויין הצטרף אליו כשעבר מערבה. האחים נסעו יותר משבועיים בכרכרה ברחבי המישורים הגדולים והרי הרוקי, וביקרו בקהילה המורמונית בסולט לייק סיטי.
מסעו של טוויין הסתיים בעיירת כריית הכסף וירג'יניה סיטי, נבדה, שם הפך לכורה ב"קומסטוק לוד". טוויין נכשל ככורה והלך לעבוד בעיתון של וירג'יניה סיטי "טריטוריאל אנטרפרייז", תחת חבר, הסופר דן דקוויל. טוויין השתמש לראשונה בשם העט שלו כאן ב-3 בפברואר 1863, כשכתב דיווח נסיעות הומוריסטי שכותרתו "מכתב מקרסון – בנוגע לג'ו גודמן; מסיבה אצל המושל ג'ונסון; מוזיקה" וחתם עליו "מארק טוויין".
חוויותיו של טוויין במערב האמריקאי העניקו השראה ל"חספוס", שנכתב במהלך 1870–71 ופורסם ב-1872. חוויותיו במחנה אנג'לס (במחוז קלאווראס, קליפורניה) סיפקו חומר ל"הצפרדע המקפצת המפורסמת ממחוז קלאווראס" (1865).
טוויין עבר לסן פרנסיסקו ב-1864, עדיין כעיתונאי, ופגש סופרים כמו ברט הארט וארטמוס וורד. ייתכן שהיה מעורב רומנטית עם המשוררת אינה קולברית'.
הצלחתו הראשונה של טוויין כסופר הגיעה כאשר סיפורו ההומוריסטי "הצפרדע המקפצת המפורסמת ממחוז קלאווראס" פורסם ב-18 בנובמבר 1865 בשבועון הניו יורקי "הסאטרדיי פרס", והביא לו תשומת לב לאומית. שנה לאחר מכן, נסע טוויין לאיי סנדוויץ' (הוואי של ימינו) ככתב עבור ה"סקרמנטו יוניון". מכתביו ל"יוניון" היו פופולריים והפכו לבסיס להרצאותיו הראשונות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ב-1867, עיתונים מקומיים, ה"אלטה קליפורניה" וה"ניו יורק טריביון", מימנו את נסיעתו של טוויין לים התיכון על סיפון ה"קוויקר סיטי", כולל סיור באירופה ובמזרח התיכון. הוא כתב אוסף של מכתבי נסיעות שקובצו מאוחר יותר כ"תמימים בחוץ לארץ" (1869). בטיול זה פגש טוויין את הנוסע העמית צ'ארלס לנגדון, שהראה לו תמונה של אחותו אוליביה. טוויין טען מאוחר יותר שהתאהב ממבט ראשון.
עם חזרתו לארצות הברית, הוצעה לטוויין חברות כבוד באגודה הסודית של אוניברסיטת ייל, "סקול אנד קי", ב-1868.
### נישואים וילדים
טוויין ואוליביה לנגדון התכתבו לאורך כל 1868. היא דחתה את הצעת הנישואין הראשונה שלו, אך טוויין המשיך לחזר אחריה והצליח להתגבר על הסתייגותו הראשונית של אביה. הם נישאו באלמירה, ניו יורק, בפברואר 1870. היא הגיעה מ"משפחה עשירה אך ליברלית"; דרכה פגש טוויין מתנגדי עבדות, "סוציאליסטים, אתאיסטים בעלי עקרונות ופעילים למען זכויות נשים ושוויון חברתי", כולל הארייט ביצ'ר סטואו, פרדריק דאגלס והסופר הסוציאליסט האוטופי ויליאם דין האוולס, שהפך לחבר לכל החיים. משפחת קלמנס חיה בבאפלו, ניו יורק, מ-1869 עד 1871. טוויין החזיק בנתח בעיתון "באפלו אקספרס" ועבד כעורך וסופר. בזמן שחיו בבאפלו, בנם לנגדון מת מדיפתריה ב-1872 בגיל 19 חודשים. היו להם שלוש בנות: סוזי (1872–1896), קלרה (1874–1962) וג'ין (1880–1909). משפחת קלמנס יצרה ידידות עם דייוויד גריי, שעבד כעורך של ה"באפלו קורייר" היריב, ואשתו מרתה. טוויין כתב מאוחר יותר שהגריי היו "'כל הנחמה' שהיו לו ולאוליביה במהלך 'שהותם הקצרה, העצובה והפתטית בבאפלו'", וכי "הכישרון העדין לשירה" של גריי בוזבז בעבודה בעיתון.
החל מ-1873, העביר טוויין את משפחתו להרטפורד, קונטיקט, שם ארגן את בניית ביתו ליד ביתה של סטואו. בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19, בילתה המשפחה את הקיץ ב"קווארי פארם" באלמירה, ביתה של אחותה של אוליביה, סוזן קריין. ב-1874 בנתה סוזן חדר עבודה, ביתן מתומן מופרד מהבית הראשי, כהפתעה לטוויין כדי שיהיה לו מקום שקט לכתוב וליהנות מהסיגרים שלו.
טוויין כתב רבים מהרומנים הקלאסיים שלו במהלך 17 שנותיו בהרטפורד (1874–1891) ומעל 20 קיצים בקווארי פארם. הם כוללים את "הרפתקאותיו של טום סוייר" (1876), "בן המלך והעני" (1881), "הרפתקאותיו של האקלברי פין" (1884) ו"הינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור" (1889).
נישואי הזוג נמשכו 34 שנים עד מותה של אוליביה ב-1904. כל משפחת קלמנס קבורה בבית הקברות וודלון באלמירה.
### אהבת המדע והטכנולוגיה
טוויין היה מוקסם ממדע ומחקר מדעי. הוא פיתח ידידות קרובה ומתמשכת עם ניקולה טסלה, והשניים בילו זמן רב יחד במעבדתו של טסלה. טוויין רשם פטנט על שלוש המצאות, כולל "שיפור ברצועות מתכווננות וניתנות להסרה לבגדים" (כדי להחליף שלייקס) ומשחק טריוויה היסטורי. המצליח ביותר מבחינה מסחרית היה אלבום הדבקה עצמית; דבק יבש על הדפים היה צריך רק להרטיב לפני השימוש. יותר מ-25,000 נמכרו.
טוויין צחק על תהליך הכנת המפות ב"מפת פריז" שלו מ-1870.
טוויין היה תומך מוקדם בטביעת אצבע כטכניקה משפטית, והציג אותה בסיפור ב"חיים על המיסיסיפי" (1883) וכאלמנט עלילתי מרכזי ברומן "פדנהד וילסון" (1894).
הרומן של טוויין "הינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור" (1889) מציג נוסע בזמן מארצות הברית העכשווית, המשתמש בידע שלו במדע כדי להציג טכנולוגיה מודרנית לאנגליה הארתוריאנית. סוג זה של מניפולציה היסטורית הפך לטרופ של ספרות ספקולטיבית כהיסטוריות חלופיות.
ב-1909 ביקר תומאס אדיסון את טוויין בסטורמפילד, ביתו ברדינג, קונטיקט, וצילם אותו. חלק מהצילומים שימשו ב"בן המלך והעני" (1909), סרט קצר בשני סלילים. זהו צילום הסרט היחיד הקיים של טוויין.
### עניינים אישיים וכלכליים
טוויין הרוויח סכום כסף משמעותי מכתיבתו, אך הפסיד סכום גדול באמצעות השקעות. טוויין השקיע בעיקר בהמצאות וטכנולוגיה חדשות, במיוחד במכונת הסדר "פייג'". היא נחשבה לפלא מכני שהדהים את הצופים כשהיא עבדה, אך היא הייתה נוטה לתקלות. טוויין הוציא עליה 300,000 דולר (שווה ערך ל-10,008,621 דולר ב-2025) בין 1880 ל-1894, אך לפני שניתן היה לשכלל אותה, היא הפכה למיושנת על ידי הלינוטייפ. הוא איבד את רוב רווחי הספרים שלו, כמו גם חלק משמעותי מהירושה של אשתו.
טוויין גם הפסיד כסף באמצעות בית ההוצאה שלו, "צ'ארלס ל. ובסטר ושות'", שנהנה מהצלחה ראשונית במכירת זיכרונותיו של יוליסס ס. גרנט אך נכשל זמן קצר לאחר מכן, כשהפסיד כסף על ביוגרפיה של האפיפיור ליאו ה-13. פחות מ-200 עותקים נמכרו.
טוויין ומשפחתו סגרו את ביתם היקר בהרטפורד בתגובה להכנסה הפוחתת ועברו לאירופה ביוני 1891. ויליאם מ. לאפן מה"ניו יורק סאן" וסינדיקט העיתונים מקלור הציעו לו פרסום של סדרה של שישה מכתבים אירופיים. טוויין, אוליביה ובתם סוזי התמודדו כולם עם בעיות בריאותיות, והם האמינו שיהיה זה מועיל לבקר במרחצאות אירופיים. המשפחה שהתה בעיקר בצרפת, גרמניה ואיטליה עד מאי 1895, עם תקופות ארוכות יותר בברלין (חורף 1891–92), פירנצה (סתיו וחורף 1892–93) ופריז (חורפים ואביבים 1893–94 ו-1894–95). במהלך תקופה זו חזר טוויין לניו יורק ארבע פעמים בשל צרותיו העסקיות המתמשכות. טוויין שכר "חדר זול" בספטמבר 1893 ב-1.50 דולר ליום (שווה ערך ל-54 דולר ב-2025) במועדון "דה פליירס", אותו נאלץ להחזיק עד מרץ 1894; בינתיים, טוויין הפך ל"יפה של ניו יורק", במילותיו של הביוגרף אלברט ביגלו פיין.
כתביו והרצאותיו של טוויין אפשרו לו להתאושש כלכלית, בשילוב עם עזרתו של חברו הנרי האטלסטון רוג'רס, מנהל בסטנדרד אויל אותו פגש ב-1893. רוג'רס גרם לטוויין להגיש בקשה להגנה מפשיטת רגל באפריל 1894, ואז גרם לו להעביר את זכויות היוצרים על כתביו לאשתו כדי למנוע מהנושים להשתלט עליהם. רוג'רס גם ניהל את כספו של טוויין עד שכל נושיו שולמו.
טוויין קיבל הצעה מרוברט ספארו סמית' ויצא לסיבוב הרצאות מסביב לעולם שנמשך שנה ביולי 1895 כדי לשלם את חובותיו במלואם, אף על פי שטוויין כבר לא היה מחויב משפטית לעשות זאת. זה היה מסע ארוך ומפרך, והוא היה חולה רוב הזמן, בעיקר מהצטננות וקרבונקל. החלק הראשון של המסלול לקח את טוויין ברחבי צפון אמריקה לקולומביה הבריטית, קנדה, עד המחצית השנייה של אוגוסט. עבור החלק השני, הוא הפליג ברחבי האוקיינוס השקט. הרצאתו המתוכננת של טוויין בהונולולו, הוואי, נאלצה להתבטל בשל מגפת כולרה. טוויין המשיך לפיג'י, אוסטרליה, ניו זילנד, סרי לנקה, הודו, מאוריציוס ודרום אפריקה. שלושת חודשיו בהודו הפכו למרכז ספרו בן 712 העמודים "בעקבות קו המשווה". במחצית השנייה של יולי 1896 הפליג טוויין חזרה לאנגליה, והשלים את הקפת העולם שהחל 14 חודשים לפני כן.
טוויין ומשפחתו בילו ארבע שנים נוספות באירופה, בעיקר באנגליה ואוסטריה (אוקטובר 1897 עד מאי 1899), עם תקופות ארוכות יותר בלונדון ווינה. קלרה רצתה ללמוד פסנתר אצל תיאודור לשטיצקי בווינה. עם זאת, בריאותה של ג'ין לא השתפרה מהתייעצות עם מומחים בווינה, "עיר הרופאים". המשפחה עברה ללונדון באביב 1899, בעקבות המלצה של פולטני ביגלו, שהיה לו ניסיון טוב בטיפול אצל ד"ר יונאס הנריק קלגרן, מטפל אוסטאופתי שוודי בבלגרביה. הם שוכנעו לבלות את הקיץ בסנטוריום של קלגרן ליד האגם בכפר השוודי סאנה. כשחזרו בסתיו, הם המשיכו את הטיפול בלונדון, עד שטוויין השתכנע על ידי בירורים ממושכים באמריקה שמומחיות אוסטאופתית דומה זמינה שם.
באמצע 1900 היה טוויין אורחו של בעל העיתון יו גילזין-ריד בבית דוליס היל, הממוקם בצד הצפוני של לונדון. טוויין כתב ש"מעולם לא ראה מקום שהיה ממוקם בצורה כל כך מספקת, עם העצים האצילים שלו ורצועת הארץ, וכל מה שהפך את החיים למענגים, והכול במרחק זריקת אבן מהמטרופולין של העולם." טוויין חזר אז לאמריקה באוקטובר 1900, לאחר שהרוויח מספיק כדי לשלם את חובותיו. בחורף 1900/01 הפך טוויין למתנגד הבולט ביותר של ארצו לאימפריאליזם, והעלה את הנושא בנאומיו, בראיונותיו ובכתביו. בינואר 1901 החל טוויין לכהן כסגן נשיא הליגה האנטי-אימפריאליסטית של ניו יורק.
### הופעות דיבור
טוויין היה מבוקש מאוד כנואם מרכזי, והופיע בשיחות הומוריסטיות בסגנון יחיד הדומה לסטנד-אפ מודרני. הוא נתן שיחות בתשלום למועדוני גברים רבים, כולל "מועדון הסופרים", "מועדון ביף-סטייק", "וגבונדס", "ווייט פריירס" ו"מועדון ערב שני" של הרטפורד.
בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19 דיבר טוויין ב"מועדון סאבאג'" בלונדון ונבחר לחבר כבוד. נאמר לו שרק שלושה גברים זכו לכבוד כזה, כולל הנסיך מוויילס, וטוויין השיב: "ובכן, זה בטח גורם לנסיך להרגיש נהדר." הוא ביקר במלבורן ובסידני ב-1895 כחלק מסיבוב הרצאות עולמי. ב-1897 דיבר טוויין ב"מועדון העיתונות קונקורדיה" בווינה כאורח מיוחד, בעקבות הדיפלומט שרלמאן טאואר הבן. הוא נשא את הנאום "Die Schrecken der Deutschen Sprache" ("זוועות השפה הגרמנית") – בגרמנית – להנאת הקהל הגדולה. ב-1901 הוזמן טוויין לנאום ב"אגודה הספרותית קליוסופית" של אוניברסיטת פרינסטון, שם הפך לחבר כבוד. ב-1906 העיד בפני ועדה משותפת של הקונגרס לטובת הצעת חוק שתאריך את משך ההגנה על זכויות יוצרים לחיי המחבר ועוד 50 שנה, באומרו: "אני חושב שזה יספק כל סופר סביר, כי זה ידאג לילדיו. תנו לנכדים לדאוג לעצמם."
ביקורים בקנדה
ב-1881 זכה טוויין לכבוד בנשף במונטריאול, קנדה, שם התייחס להבטחת זכויות יוצרים. ב-1883 ערך טוויין ביקור קצר באוטווה, וביקר בטורונטו פעמיים ב-1884 וב-1885 בסיבוב קריאה עם ג'ורג' וושינגטון קייבל, הידוע כסיבוב "תאומים של גאונות".
הסיבה לביקורים בטורונטו הייתה להבטיח זכויות יוצרים קנדיות ובריטיות לספרו הקרוב של טוויין "הרפתקאותיו של האקלברי פין", אליו רמז בביקורו במונטריאול. הסיבה לביקור באוטווה הייתה להבטיח זכויות יוצרים קנדיות ובריטיות ל"חיים על המיסיסיפי". מוציאים לאור בטורונטו הדפיסו מהדורות לא מורשות של ספרי טוויין באותה תקופה, לפני שהוקם הסכם זכויות יוצרים בינלאומי ב-1891. אלה נמכרו בארצות הברית כמו גם בקנדה, מה ששלל ממנו תמלוגים. טוויין העריך שמהדורת "הרפתקאותיו של טום סוייר" של האחים בלפורד לבדה עלתה לו 10,000 דולר (שווה ערך ל-360,000 דולר ב-2025). הוא ניסה ללא הצלחה להבטיח את הזכויות ל"בן המלך והעני" ב-1881, בשילוב עם נסיעתו למונטריאול. בסופו של דבר, קיבל טוויין ייעוץ משפטי לרשום זכויות יוצרים בקנדה (עבור קנדה ובריטניה כאחד) לפני הפרסום בארצות הברית, מה שימנע מהמוציאים לאור הקנדיים להדפיס גרסה כאשר המהדורה האמריקאית תפורסם. הייתה דרישה שזכויות יוצרים יירשמו לתושב קנדה; טוויין טיפל בכך באמצעות ביקוריו הקצרים במדינה.
### חיים מאוחרים ומוות
> הדיווח על מותי היה מוגזם. 1897 — טוויין
בשנותיו המאוחרות חי טוויין ברחוב 10 מערב 14 במנהטן. הוא עבר תקופה של דיכאון עמוק שהחלה ב-1896 כאשר בתו סוזי מתה מדלקת קרום המוח. מותה של אוליביה ב-1904 ומותה של ג'ין ב-24 בדצמבר 1909 העמיקו את קדרו של טוויין. ב-20 במאי 1909 מת חברו הקרוב הנרי רוג'רס בפתאומיות.
באפריל 1906 שמע טוויין שחברתו אינה קולברית' איבדה כמעט את כל מה שהיה לה ברעידת האדמה בסן פרנסיסקו ב-1906, והוא התנדב לתת כמה תצלומים חתומים שיימכרו לטובתה. כדי לסייע עוד לקולברית', ביקר ג'ורג' וורטון ג'יימס את טוויין בניו יורק וארגן סשן צילומים חדש. טוויין התנגד בתחילה, אך בסופו של דבר הודה שארבע מהתמונות שהתקבלו היו הטובות ביותר שצולמו שלו אי פעם. בספטמבר החל טוויין לפרסם פרקים מהאוטוביוגרפיה שלו ב"נורת' אמריקן ריוויו". באותה שנה, שרלוט טלר, סופרת שחיה עם סבתה בשדרה החמישית 3, החלה איתו היכרות ש"נמשכה מספר שנים ואולי כללה כוונות רומנטיות" מצדו.
ב-1906 הקים טוויין את "מועדון דגי המלאך והאקווריום", עבור בנות שהוא ראה כנכדות חלופיות. תריסר החברים בערך נעו בגילאים שבין 10 ל-16. טוויין החליף מכתבים עם בנות "דג המלאך" שלו והזמין אותן לקונצרטים ולתיאטרון ולשחק משחקים. טוויין כתב ב-1908 שהמועדון הוא "התענוג העיקרי של חייו". ב-1907 פגש את דורותי קוויק (אז בת 11) בחציית האוקיינוס האטלנטי, והחל "ידידות שתמשך עד יום מותו".
טוויין קיבל תואר דוקטור לשם כבוד לספרות (Litt.D.) מאוניברסיטת ייל ב-1901 ודוקטור למשפטים (Ll.D) מאוניברסיטת מיזורי ב-1902, ואוניברסיטת אוקספורד העניקה לו תואר ב-1907.
טוויין נולד שבועיים לאחר הגישה הקרובה ביותר של שביט האלי ב-1835; הוא אמר ב-1909:
> באתי עם שביט האלי ב-1835. הוא מגיע שוב בשנה הבאה, ואני מצפה לצאת איתו. זו תהיה האכזבה הגדולה ביותר של חיי אם לא אצא עם שביט האלי. האל הכל-יכול אמר ללא ספק: "הנה שני היצורים הבלתי מוסברים האלה; הם באו יחד, הם חייבים לצאת יחד".
התחזית של טוויין הייתה מדויקת להפליא; הוא מת מהתקף לב ב-21 באפריל 1910, בסטורמפילד, יום אחד לאחר שהשביט היה בנקודה הקרובה ביותר לשמש וחודש לפני שהשביט עבר את כדור הארץ.
כששמע על מותו של טוויין, אמר הנשיא ויליאם הווארד טאפט:
> מארק טוויין העניק הנאה – הנאה אינטלקטואלית אמיתית – למיליונים, ויצירותיו ימשיכו להעניק הנאה כזו למיליונים שעוד יבואו... ההומור שלו היה אמריקאי, אך הוא הוערך כמעט באותה מידה על ידי אנגלים ואנשים ממדינות אחרות כמו על ידי בני ארצו. הוא הפך לחלק מתמשך מהספרות האמריקאית.
הלווייתו של טוויין נערכה בכנסייה הפרסביטריאנית בריק בשדרה החמישית, ניו יורק. הוא קבור בחלקת המשפחה של אשתו בבית הקברות וודלון באלמירה, ניו יורק. חלקת משפחת לנגדון מסומנת על ידי אנדרטה בגובה 12 רגל (3.7 מ') (שני פאתומים, או "מארק טוויין") שהוצבה שם על ידי בתו של טוויין, קלרה. יש גם מצבה קטנה יותר. הוא הביע העדפה לשריפת גופתו (למשל, ב"חיים על המיסיסיפי"), אך הודה שמשפחתו שנותרה בחיים תהיה בעלת המילה האחרונה.
פקידים בקונטיקט ובניו יורק העריכו את שווי עזבונו של טוויין ב-471,000 דולר (11,000,000 דולר ב-2024).
כתיבה
### סקירה כללית
טוויין החל את הקריירה שלו בכתיבת שירה קלילה והומוריסטית, אך הוא הפך לכרוניקן של ההבלים, הצביעות ומעשי הרצח של האנושות. באמצע הקריירה שלו, טוויין שילב הומור עשיר, נרטיב איתן וביקורת חברתית ב"האקלברי פין". הוא היה אמן בעיבוד דיבור קולוקוויאלי ועזר ליצור ולפופולריות של ספרות אמריקאית מובהקת הבנויה על נושאים ושפה אמריקאיים.
רבות מיצירותיו של טוויין דוכאו לעיתים מסיבות שונות. "הרפתקאותיו של האקלברי פין" הוגבל שוב ושוב בבתי ספר תיכוניים אמריקאיים, לא מעט בשל השימוש התכוף שלו במילה "nigger", כינוי גנאי שהיה נפוץ עבור אנשים שחורים במאה התשע-עשרה.
ביבליוגרפיה מלאה של יצירותיו של טוויין היא כמעט בלתי אפשרית לקיבוץ בגלל המספר העצום של יצירות שכתב (לעיתים קרובות בעיתונים עלומים) והשימוש שלו בכמה שמות עט שונים. בנוסף, חלק גדול מנאומיו והרצאותיו של טוויין אבדו או לא הוקלטו; לפיכך, קיבוץ יצירותיו הוא תהליך מתמשך. חוקרים גילו מחדש חומר מפורסם לאחרונה ב-1995 וב-2015.
### עיתונאות מוקדמת וספרי נסיעות
טוויין כתב עבור העיתון "טריטוריאל אנטרפרייז" של וירג'יניה סיטי ב-1863 כשפגש את עורך הדין טום פיץ', עורך העיתון המתחרה "וירג'יניה דיילי יוניון" וידוע כ"נואם בעל לשון הכסף של האוקיינוס השקט". טוויין זקף לזכותו של פיץ' את מתן "השיעור הרווחי באמת הראשון" שלו בכתיבה. "כשהתחלתי להרצות, ובכתביי המוקדמים יותר," העיר טוויין מאוחר יותר, "הרעיון היחיד שלי היה להפיק הון קומי מכל מה שראיתי ושמעתי." ב-1866 הציג את הרצאתו על איי סנדוויץ' לקהל בוושו סיטי, נבדה. לאחר מכן, אמר לו פיץ':
> קלמנס, ההרצאה שלך הייתה מרהיבה. היא הייתה רהוטה, מרגשת, כנה. מעולם בחיי לא הקשבתי ליצירה כה מרהיבה של נרטיב תיאורי. אבל ביצעת חטא אחד בלתי נסלח – החטא הבלתי נסלח. סיימת תיאור רהוט ביותר, שבאמצעותו העלית את הקהל שלך לשיא של עניין אינטנסיבי, עם פיסת אנטי-שיא איומה שביטלה את כל האפקט הטוב באמת שיצרת.
בימים אלה הפך טוויין לסופר של "אסכולת סייג'בראש"; הוא נודע מאוחר יותר כחבר המפורסם ביותר שלה. יצירתו החשובה הראשונה של טוויין הייתה "הצפרדע המקפצת המפורסמת ממחוז קלאווראס", שפורסמה ב"ניו יורק סאטרדיי פרס" ב-18 בנובמבר 1865. לאחר התפרצות של פופולריות, ה"סקרמנטו יוניון" הזמין אותו לכתוב מכתבים על חוויות הנסיעות שלו. המסע הראשון שטוויין עשה עבור עבודה זו היה לרכוב על ספינת הקיטור "אייאקס" בהפלגת הבכורה שלה לאיי סנדוויץ' (הוואי). כל הזמן הזה, הוא כתב מכתבים לעיתון שנועדו לפרסום, ותיעד את חוויותיו בהומור. מכתבים אלה התבררו כגנזיס לעבודתו של טוויין עם העיתון "אלטה קליפורניה" מסן פרנסיסקו, שמינה אותו לכתב נוסע לטיול מסן פרנסיסקו לניו יורק דרך מצר פנמה.
ב-8 ביוני 1867 הפליג טוויין על ספינת התענוגות "קוויקר סיטי" למשך חמישה חודשים, וטיול זה הניב את "תמימים בחוץ לארץ או התקדמות הצליינים החדשים". ב-1872 פרסם את יצירת הנסיעות השנייה שלו, "חספוס", כדיווח על מסעו ממיזורי לנבדה, חייו שלאחר מכן במערב האמריקאי וביקורו בהוואי. הספר לועג לחברה האמריקאית והמערבית באותו אופן שבו "תמימים" ביקר את המדינות השונות של אירופה והמזרח התיכון. יצירתו הבאה של טוויין הייתה "תור הזהב: סיפור של ימינו", ניסיונו הראשון בכתיבת רומן. הספר, שנכתב עם שכנו של טוויין צ'ארלס דאדלי וורנר, הוא גם שיתוף הפעולה היחיד שלו.
יצירתו הבאה של טוויין התבססה על חוויותיו בנהר המיסיסיפי. "ימים עברו על המיסיסיפי" הייתה סדרה של רישומים שפורסמו ב"אטלנטיק מונת'לי" ב-1875 המציגים את התפכחותו מהרומנטיקה. "ימים עברו" הפכו בסופו של דבר לנקודת ההתחלה של "חיים על המיסיסיפי".
### טום סוייר והאקלברי פין
הפרסום הגדול הבא של טוויין היה "הרפתקאותיו של טום סוייר", השואב מילדותו בהניבל. טום סוייר עוצב על פי טוויין כילד, עם עקבות של חבריו לספסל הלימודים ג'ון בריגס וויל בואן. הספר מציג גם את האקלברי פין בתפקיד תומך, המבוסס על חבר ילדותו של טוויין טום בלנקינשיפ.
"בן המלך והעני" לא התקבל באותה מידה, למרות עלילה נפוצה בסרטים ובספרות כיום. הספר מספר את סיפורם של שני בנים שנולדו באותו יום שהם זהים פיזית, ומשמש כפרשנות חברתית כאשר הנסיך והעני מחליפים מקומות. טוויין התחיל את "הרפתקאותיו של האקלברי פין" (שבדרך כלל היו לו בעיות בסיומו) והשלים את ספר הנסיעות שלו "נווד בחוץ לארץ", המתאר את מסעותיו ברחבי מרכז ודרום אירופה.
היצירה המפורסמת הגדולה הבאה של טוויין הייתה "הרפתקאותיו של האקלברי פין", שאישרה אותו כסופר אמריקאי ראוי לציון. יש שכינו אותו הרומן האמריקאי הגדול הראשון, והספר הפך לקריאת חובה בבתי ספר רבים ברחבי ארצות הברית. האקלברי פין היה ענף של טום סוייר והיה בעל טון רציני יותר מקודמו. ארבע מאות עמודי כתב יד נכתבו באמצע 1876, מיד לאחר פרסום טום סוייר. החמישית האחרונה של האקלברי פין נתונה למחלוקת רבה. יש האומרים שטוויין חווה "כישלון עצבי", כפי שמנסח זאת המבקר ליאו מרקס. ארנסט המינגוויי אמר פעם על האקלברי פין:
> אם אתה קורא אותו, אתה חייב לעצור במקום שבו הניגר ג'ים נגנב מהבנים. זה הסוף האמיתי. השאר הוא רק רמאות.
המינגוויי גם כתב באותו מאמר:
> כל הספרות האמריקאית המודרנית מגיעה מספר אחד של מארק טוויין שנקרא האקלברי פין.
לקראת סיום האקלברי פין, כתב טוויין את "חיים על המיסיסיפי", שנאמר כי השפיע רבות על הרומן. יצירת הנסיעות מגוללת את זיכרונותיו וחוויותיו החדשות של טוויין לאחר היעדרות של 22 שנים מנהר המיסיסיפי. בו הוא גם מסביר ש"מארק טוויין" הייתה הקריאה שנעשתה כשהספינה הייתה במים בטוחים, המציינת עומק של שני (או טוויין) פאתומים (12 רגל או 3.7 מטרים).
המערה של מקדואל – הידועה כיום כמערת מארק טוויין בהניבל, מיזורי, ומוזכרת לעיתים קרובות בספרו של טוויין "הרפתקאותיו של טום סוייר" – כוללת את "סם קלמנס", שמו האמיתי של טוויין, חרוט על הקיר על ידי טוויין עצמו.
### כתיבה מאוחרת
טוויין הפיק את זיכרונותיו של הנשיא יוליסס ס. גרנט דרך בית ההוצאה הצעיר שלו, "צ'ארלס ל. ובסטר ושות'", שהיה בבעלותו המשותפת עם צ'ארלס ל. ובסטר, אחיינו בנישואין.
בתקופה זו כתב טוויין גם את "ההיסטוריה הפרטית של מסע שנכשל" עבור המגזין "דה סנטורי". יצירה זו פירטה את תקופת השבועיים שלו במיליציה של הקונפדרציה במהלך מלחמת האזרחים. לאחר מכן התמקד טוויין ב"הינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור", שנכתב באותו סגנון של סיפורת היסטורית כמו "בן המלך והעני". "הינקי מקונטיקט" מראה את האבסורד של נורמות פוליטיות וחברתיות על ידי הצבתן בחצר המלך ארתור. הספר התחיל בדצמבר 1885, ואז הונח בצד כמה חודשים לאחר מכן עד קיץ 1887, ולבסוף הושלם באביב 1889.
היצירה הבאה רחבת ההיקף של טוויין הייתה "פדנהד וילסון", אותה כתב במהירות, שכן ניסה נואשות למנוע פשיטת רגל. מ-12 בנובמבר עד 14 בדצמבר 1893 כתב טוויין 60,000 מילים לרומן. מבקרים הצביעו על סיום מזורז זה כסיבה לארגון הגס של הרומן ולשיבוש המתמיד של העלילה. רומן זה מכיל גם את סיפורם של שני בנים שנולדו באותו יום שמחליפים עמדות בחיים, כמו "בן המלך והעני". הוא פורסם לראשונה בהמשכים במגזין "סנטורי", וכשפורסם לבסוף בצורת ספר, "פדנהד וילסון" הופיע ככותרת הראשית; עם זאת, "כתוביות המשנה" גורמות לכותרת כולה להיקרא "הטרגדיה של פדנהד וילסון והקומדיה של התאומים יוצאי הדופן".
המיזם הבא של טוויין היה יצירת סיפורת ישרה שהוא כינה "זיכרונות אישיים של ז'אן ד'ארק" והקדיש לאשתו. טוויין אמר שנה לפני מותו שזו היצירה שהוא הכי גאה בה, למרות הביקורת שקיבל עליה, כשכתב: "אני אוהב את ז'אן ד'ארק הכי הרבה מכל הספרים שלי; וזה הטוב ביותר; אני יודע את זה מצוין. וחוץ מזה, זה סיפק לי פי שבעה את ההנאה שניתנה לי על ידי כל האחרים; שתים עשרה שנות הכנה, ושנתיים של כתיבה. האחרים לא נזקקו להכנה ולא קיבלו אף אחת." הספר היה חלומו של טוויין מאז הילדות, והוא טען שמצא כתב יד המפרט את חייה של ז'אן ד'ארק כשהיה נער. הוא נכתב בזמן פשיטת הרגל שלו וטוויין היה משוכנע שזה יציל את מצבו הכלכלי. טוויין התעקש במיוחד שזה יהיה פרסום אנונימי כדי שהקוראים יקחו את זה כתיאור היסטורי רציני. בעזרתו של יועצו הפיננסי הנרי האטלסטון רוג'רס, הוא פורסם בעילום שם בהמשכים במגזין "הארפר" ב-1895.
כדי לעמוד בהתחייבויות כספיות גוברות ולסבסד את מיזמיו העסקיים הכושלים, הגדיל טוויין את תפוקתו הספרותית, כולל מאמרים ופרשנויות, אך מאמצים אלו התבררו כלא מספיקים כדי להפוך את הרווחיות היורדת של השקעותיו. הוא הגיש בקשה לפשיטת רגל ב-1894. בתקופה זו של מצוקה כלכלית קשה, פרסם טוויין מספר ביקורות ספרותיות בעיתונים כדי לעזור לגמור את החודש. הוא לעג מפורסמות לג'יימס פנימור קופר במאמרו המפרט את "העבירות הספרותיות" של קופר. טוויין הפך למבקר קולני ביותר של סופרים אחרים ומבקרים אחרים; הוא הציע שלפני שישבחו את עבודתו של קופר, תומאס לונסברי, ברנדר מתיוס ווילקי קולינס "היו צריכים לקרוא חלק ממנה".
ג'ורג' אליוט, ג'יין אוסטן ורוברט לואיס סטיבנסון נפלו גם הם תחת התקפתו של טוויין בתקופה זו, החל בסביבות 1890 ועד מותו. טוויין מתווה את מה שהוא מחשיב כ"כתיבה איכותית" בכמה מכתבים ומאמרים, בנוסף למתן מקור לסגנון "שן וציפורן" של ביקורת ספרותית. טוויין שם דגש על תמציתיות, תועלת בבחירת מילים וריאליזם; הוא מתלונן, למשל, ש"צייד הצבאים" של קופר מתיימר להיות ריאליסטי אך יש לו כמה חסרונות. באופן אירוני, כמה מיצירותיו של טוויין עצמו ספגו מאוחר יותר ביקורת על חוסר המשכיות ("הרפתקאותיו של האקלברי פין") וארגון ("פדנהד וילסון").
אשתו של טוויין מתה ב-1904 בזמן שהזוג שהה בווילה די קווארטו בפירנצה. לאחר שעבר זמן מה, הוא פרסם כמה יצירות שאשתו, העורכת והצנזורית בפועל שלו לאורך כל חיי נישואיהם, הסתייגה מהן. "הזר המסתורי" הוא אולי הידוע ביותר, המתאר ביקורים שונים של השטן עלי אדמות. יצירה ספציפית זו לא פורסמה בחייו של טוויין. כתבי היד שלו כללו שלוש גרסאות, שנכתבו בין 1897 ל-1905: מה שנקרא גרסאות הניבל, אסלדורף ובית הדפוס. הבלבול שנוצר הוביל לפרסום נרחב של גרסה מעורבבת, ורק לאחרונה הפכו הגרסאות המקוריות לזמינות כפי שטוויין כתב אותן. 1916 ראתה את פרסום המהדורה המאוירת המפורסמת של נ.ק. ויית'.
יצירתו האחרונה של טוויין הייתה האוטוביוגרפיה שלו, אותה הכתיב וחשב שתהיה הכי משעשעת אם יסטה לגחמות ומשיקים בסדר לא כרונולוגי. כמה ארכיונאים ומקבצים סידרו מחדש את הביוגרפיה לצורה קונבנציונלית יותר, ובכך ביטלו חלק מההומור של טוויין ומהזרימה של הספר. הכרך הראשון של האוטוביוגרפיה, מעל 736 עמודים, פורסם על ידי אוניברסיטת קליפורניה בנובמבר 2010, 100 שנים לאחר מותו, כפי שטוויין רצה. הוא הפך במהרה לרב-מכר בלתי צפוי, מה שהפך את טוויין לאחד מסופרים בודדים המפרסמים כרכי רב-מכר חדשים במאות ה-19, ה-20 וה-21.
### צנזורה
יצירותיו של טוויין היו נתונות למאמצי צנזורה. על פי סטיוארט (2013), "הובילו את מסעות הפרסום האלה, בדרך כלל, ארגונים דתיים או אנשים בעמדות השפעה – לא כל כך ספרנים עובדים, שהוחדרה בהם אותה 'רוח ספרייה' אמריקאית שכיבדה חופש אינטלקטואלי (בגבולות כמובן)". ב-1905 אסרה הספרייה הציבורית של ברוקלין הן את "הרפתקאותיו של האקלברי פין" והן את "הרפתקאותיו של טום סוייר" ממחלקת הילדים בגלל שפתם.
### מוציאים לאור
במשך שני עשורים חי טוויין בבית בהרטפורד, קונטיקט (1871–1891), וחברת ההוצאה לאור האמריקאית באותה עיר פרסמה את המהדורה הראשונה של כמה מספריו. ניתן לומר את אותו הדבר על מספר חברות מבוססות ניו יורק, כגון "הארפר אנד ברדרס" וחברת "צ'ארלס ל. ובסטר ושות'" של אחיינו. מהדורות בלתי נשכחות אחרות נוצרו על ידי "דה אש ראנץ' פרס" מסן דייגו ו"פנירויאל פרס" של בארי מוזר.