> החרפה אינה נעוצה בעונש, אלא בפשע.
הרוזן ויטוריו אלפיירי (Vittorio Alfieri) היה מחזאי ומשורר איטלקי, הנחשב למייסד הטרגדיה האיטלקית. הוא כתב תשע-עשרה טרגדיות, סונטות, סאטירות ואוטוביוגרפיה נודעת.
חיים מוקדמים
אלפיירי נולד באסטי (Asti), ממלכת סרדיניה, כיום בפיימונטה.
אביו מת כשהיה צעיר מאוד, והוא גודל על ידי אמו, שנישאה בשנית, עד אשר בהיותו בן עשר הושם באקדמיה של טורינו. לאחר שנה באקדמיה, יצא לביקור קצר אצל קרוב משפחה בקוֹנִי (כיום קונאו). במהלך שהותו שם חיבר סונטה שהושאלה ברובה משורות של אריוסטו (Ariosto) ומטסטאזיו (Metastasio), המשוררים היחידים שקרא עד אז. בגיל שלוש-עשרה החל אלפיירי ללמוד משפט אזרחי וקנוני, אך הדבר רק הגביר את התעניינותו בספרות, ובמיוחד ברומנים צרפתיים. מותו של דודו, שנטל אחריות על חינוכו והתנהגותו, הותיר אותו חופשי, בגיל ארבע-עשרה, ליהנות מירושתו האבהית, שהוגדלה על ידי תוספת הונו של דודו. הוא החל לפקוד בית ספר לרכיבה, שם רכש התלהבות לסוסים ולתרגילי רכיבה שנמשכה כל ימי חייו.
לאחר שקיבל אישור מהמלך לנסוע לחוץ לארץ, יצא לדרכו ב-1766, תחת השגחתו של מורה אנגלי. בחיפוש אחר חידושים בתרבויות זרות, ומתוך רצון להכיר את התיאטרון הצרפתי, הוא המשיך לפריז, אך נראה כי היה מאוכזב לחלוטין מכל מה שראה בצרפת ולא חיבב את העם הצרפתי. בהולנד התאהב באישה נשואה, אך היא עזבה עם בעלה לשווייץ. אלפיירי, מדוכא מהמקרה, חזר לביתו ושוב החל ללמוד ספרות. "חיי אישים" (Plutarch's Lives) של פלוטרכוס עוררו בו תשוקה לחופש ולעצמאות. הוא חידש את מסעותיו; והסיפוק היחיד שלו, בהיעדר חופש בין מדינות היבשת, בא מהתבוננות באזורים הפראיים והעקרים של צפון שוודיה, שם יערות קודרים, אגמים ומצוקים עודדו את רעיונותיו הנשגבים והמלנכוליים. בחיפוש אחר עולם אידיאלי, עבר אלפיירי במהירות בין מדינות שונות. במהלך מסע ללונדון ניהל קשר עם ליידי פנלופה ליגונייר, אישה נשואה ממעמד גבוה. הפרשה הפכה לשערורייה שפורסמה ברבים והסתיימה בגירושין שהרסו את ליידי ליגונייר ואילצו את אלפיירי לעזוב את המדינה. לאחר מכן ביקר בספרד ובפורטוגל, שם הכיר את האב קאלוזו (Abbe Caluso), שנשאר לכל אורך חייו החבר המסור והמוערך ביותר שהיה לו אי פעם. ב-1772 חזר אלפיירי לטורינו. הפעם התאהב במרקיזה טורינטי די פרי, אך גם זו הייתה פרשה נידונה לכישלון. כשחלתה, הוא בילה את זמנו בטיפול בה, ויום אחד כתב דיאלוג או סצנה של מחזה, שהשאיר בביתה. כאשר בני הזוג רבו, היצירה הוחזרה אליו, ולאחר שעובדה מחדש והורחבה לחמש מערכות, היא הועלתה בטורינו ב-1775, תחת הכותרת "קלאופטרה" (Cleopatra).
קריירה ספרותית
מרגע זה נתקף אלפיירי צמא בלתי נדלה לתהילה תיאטרלית, לה הקדיש את שארית חייו. שתי הטרגדיות הראשונות שלו, "פיליפו" (Filippo) ו"פוליניצ'ה" (Polinice), נכתבו במקור בפרוזה צרפתית. כשבא לכתוב אותן בחרוזים באיטלקית, גילה שבשל עיסוקים רבים עם זרים, התקשה להתבטא היטב. במטרה לשפר את האיטלקית שלו, נסע לטוסקנה ובמהלך שהות לסירוגין בפירנצה ובסיינה, השלים את "פיליפו" ו"פוליניצ'ה", והיו לו רעיונות למחזות אחרים. בעודו עוסק בכך, הכיר את הנסיכה לואיזה משטולברג-גדרן (Princess Louise of Stolberg-Gedern), הידועה גם כרוזנת מאולבני (Countess of Albany), שחיה עם בעלה, צ'ארלס אדוארד סטיוארט ("הנסיך היפה צ'ארלי"), בפירנצה. כלפיה פיתח התקשרות רצינית. מתוך מניע זה, להישאר בפירנצה, לא רצה להיות כבול לפיימונטה. לפיכך ויתר על כל רכושו לטובת אחותו, הרוזנת קומיאנה, כשהוא שומר לעצמו קצבה שהייתה בערך מחצית מהכנסתו המקורית. לואיזה, מונעת מהיחס הגרוע שקיבלה מבעלה, חיפשה מקלט ברומא, שם קיבלה לבסוף אישור מהאפיפיור לחיות בנפרד ממנו. אלפיירי עקב אחריה לרומא, שם השלים ארבע-עשרה טרגדיות, ארבע מהן פורסמו בסיינה.
למען המוניטין של לואיזה, הוא עזב את רומא וב-1783 נסע בין מדינות שונות באיטליה, כשהוא מפרסם שש טרגדיות נוספות. האינטרסים של אהבתו ותהילתו הספרותית לא הפחיתו את אהבתו לסוסים. הוא נסע לאנגליה אך ורק במטרה לרכוש מספר מחיות אלו, אותן החזיר לאיטליה. עם שובו נודע לו שלואיזה נסעה לקולמאר שבאלזס, שם הצטרף אליה, והם חיו יחד לשארית חייו. הם בילו את זמנם בעיקר בין אלזס לפריז, אך לבסוף קבעו את משכנם כליל בעיר מטרופולינית זו. בעודו שם, עשה אלפיירי הסדרים עם דידו (Didot) עבור מהדורה של הטרגדיות שלו, אך זמן קצר לאחר מכן נאלץ לעזוב את פריז בשל סערות המהפכה הצרפתית. הוא חצה שוב את האלפים עם הרוזנת, ולבסוף השתקע בפירנצה. עשר השנים האחרונות לחייו, אותן בילה בעיר זו, נראות כמאושרות ביותר בחייו. במהלך תקופה ארוכה זו, שלוותו הופרעה רק על ידי כניסת צבאות המהפכה לפירנצה ב-1799.
חזית של יצירות מאת אלפיירי, מהדורת 1809
כתביו הפוליטיים של אלפיירי היו בין אלו שתרמו לאווירה המהפכנית. המסה שלו, "על העריצות" (Della Tirannide), גינתה את האבסולוטיזם והוקדשה לחירות כזכות אוניברסלית. ב"על הנסיך והספרות" (Del Principe e delle Lettere), הוא הכריז על משוררים כעל מבשרי החופש וכבוד האדם וכאויבים טבעיים של עריצים. הוא תמך במהפכה האמריקאית וכתב אוסף אודות שפורסם כ"אמריקה החופשית" (L'America libera) והקדיש מחזה על הרומאים הקדמונים לג'ורג' וושינגטון. כשפרצה המהפכה הצרפתית, הוא תמך בשלב הליברלי הראשוני שלה, אך האלימות של שלטון הטרור הפכה אותו למתנגד חריף של היעקובינים הרדיקלים. למרות רגשותיו האנטי-צרפתיים הגוברים של אלפיירי, הוא זכה לכבוד כאשר הצבא הצרפתי הגיע לאיטליה ונפוליאון עצמו נכח בהצגה של "וירג'יניה" (Virginia) מאת אלפיירי, מחזה המתרחש ברומא העתיקה שבו העם דורש חירות וקם להפיל עריץ. רעיונותיו של אלפיירי המשיכו להשפיע על ליברלים ורפובליקנים איטלקים כגון פיירו גוביטי (Piero Gobetti) לאורך תקופת הריסורג'ימנטו ועד עמוק לתוך המאה העשרים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא בילה את שנותיו האחרונות בלימוד ספרות יוונית ובשכלול סדרה של קומדיות. עבודתו בנושא זה התישה את כוחו והוא חלה. הוא נמנע ממרשמי רופאיו לטובת תרופות משלו, מה שהחמיר את מצבו. הוא מת בפירנצה בשנת 1803. מילותיו האחרונות היו "אחוז בידי, ידידי היקר, אני גוסס."
הוא קבור בכנסיית סנטה קרוצ'ה (Santa Croce), פירנצה, לצד מקיאוולי.
אופי
ניתן להעריך את אופיו של אלפיירי בצורה הטובה ביותר מתוך הדיוקן שצייר לעצמו בזיכרונותיו מחייו. הוא היה ללא ספק בעל מזג עצבני, פזיז וכמעט בלתי נשלט. גאווה, שנראית כרגש דומיננטי, עשויה להסביר סתירות רבות לכאורה באופיו. אך תכונותיו הפחות נעימות רוככו במידה רבה על ידי טיפוח הספרות. שקידתו על הלימודים הרגיעה בהדרגה את מזגו וריככה את נימוסיו, תוך שהוא מותיר אותו בו בזמן בבעלות מלאה על אותן תכונות טובות שירש מהטבע: התקשרות חמה ובלתי אנוכית למשפחתו ולחבריו, מאוחדת עם נדיבות, חיוניות ורוממות אופי, מה שהפך אותו לראוי לגלם בטרגדיות שלו את המעשים והרגשות של גיבורים יווניים.
תרומה לספרות האיטלקית
למחזותיו חב אלפיירי בעיקר את המוניטין הגבוה שזכה לו. לפני זמנו השפה האיטלקית, כל כך הרמונית בסונטות של פטרארקה (Petrarch) וכל כך אנרגטית ב"קומדיה האלוהית" של דנטה (Dante), הייתה תמיד רפה ופרוזאית בדיאלוג דרמטי. הטרגדיות הפדנטיות וחסרות החיים של המאה ה-16 הוחלפו, במהלך תקופת "עידן הברזל" של הספרות האיטלקית, במחזות שבהם מופרכות ברגשות וחוסר סבירות בעלילה היו המאפיינים העיקריים. ההצלחה הכבירה של "מרופה" (Merope) של מאפיי (Maffei), שהופיעה בתחילת המאה ה-18, עשויה להיות מיוחסת יותר להשוואה עם יצירות כאלה מאשר לערך פנימי. בהידרדרות זו של הטעם הטרגי, הופעת הטרגדיות של אלפיירי הייתה אולי האירוע הספרותי החשוב ביותר שהתרחש באיטליה במהלך המאה ה-18.
על טרגדיות אלו קשה לחרוץ משפט, שכן הטעם והשיטה של המחבר עברו שינוי ושינוי ניכרים במרווחי הזמן בין שלוש תקופות פרסומן. קשיחות יתר בסגנון, חריפות ברגשות וחוסר מוחלט בקישוט פואטי הם המאפיינים של ארבע הטרגדיות הראשונות שלו: "פיליפו", "פוליניצ'ה", "אנטיגונה" (Antigone) ו"וירג'יניה". פגמים אלו תוקנו במידה מסוימת בשש הטרגדיות שכתב שנים לאחר מכן, ובאלו שפרסם לצד "שאול" (Saul), הדרמה שנהנתה מההצלחה הגדולה ביותר מכל יצירותיו. פופולריות זו מיוחסת בחלקה לסגנונו החמור ונטול הקישוטים של אלפיירי, שהתאים לפשטות הפטריארכלית של התקופה. למרות שיש הבדל ניכר במחזותיו, ישנן תכונות משותפות לכולם. אף אחת מהעלילות אינה פרי המצאתו, אלא מבוססות על מיתולוגיה או היסטוריה. רובן טופלו בעבר על ידי מחזאים יווניים או על ידי סנקה (Seneca). "רוסמונדה" (Rosmunda), היחידה שעשויה להיות פרי המצאתו, ואשר היא בהחלט היצירה הפחות מוצלחת של גאונותו, מבוססת בחלקה על הנובלה השמונה-עשר של החלק השלישי של בנדלו (Bandello) ובחלקה על "זיכרונות של איש איכות" (Memoires d'un homme de qualite) של פרבו (Prevost).
מאפיין נוסף המשותף לכל טרגדיה של אלפיירי הוא שהדמות הראשית היא תמיד "גיבור חופש" טרגי, ששאיפתו וצורך שלו במהפכה דוחפים אותו להילחם בעריצות ובדיכוי בכל מקום שהם קיימים. בדרך כלל, זה מושג בצורה הרדיקלית ביותר, עד כדי הריגת העריץ והתמודדות עם המוות בעצמו לאחר מכן. תשוקה זו לחופש תמיד מביאה את הגיבור למימד של בדידות, פסימיות וייסורים פנימיים, אך הוא ממשיך למרות הידיעה שרוב האנשים סביבו אינם יכולים להבין או לחלוק את דעותיו ומאבקיו, או שמטרותיו כמעט בלתי אפשריות להשגה. מושג זה נקרא טיטאניזם.
קברו של ויטוריו אלפיירי, סנטה קרוצ'ה, פירנצה
אך ללא קשר לנושא שיבחר, הדרמות שלו תמיד מעוצבות על פי המודל היווני, ונושמות חופש ועצמאות הראויים למשורר אתונאי. אכן, ה"אגידה" (Agide) וה"ברוטו" (Bruto) שלו עשויים להיחשב יותר כדקלומים אורטוריים ודיאלוגים על חירות מאשר כטרגדיות. האחדויות של זמן ומקום אינן נשמרות בקפדנות בדרמות שלו כמו בדרמות העתיקות, אך הוא הקפיד על אחדות של פעולה ועניין. הוא תופס את הבמה שלו עם פעולה גדולה אחת ותשוקה מובילה אחת, ומסיר ממנה כל אירוע או תחושה משניים. בקנאות מופרזת זו לשמירה על אחדות נראה כי שכח שקסמה נעוץ ביצירת קשר משותף בין רגשות מרובים, ולא בתצוגה חשופה של רגש אחד, מופשט מאותם ליוויים שונים המעניקים הרמוניה לשלם. בהתאם לסגנון החמור והפשוט שחשב למצוינות העיקרית של יצירה דרמטית, הוא הדיר מהבמה שלו את כל הפתעות התיאטרון, כל ההרהורים הפילוסופיים, ואותו חריזה מעוטרת ביותר שטיפחו קודמיו בנחישות. בחרדתו, עם זאת, להימנע מכל קישוט מיותר, הוא הפשיט את הדרמות שלו מקישוטי הדמיון; ולמען ההרמוניה והזרימה של שפה פואטית הוא החליף, אפילו בהופעותיו הטובות ביותר, סגנון ש, למרות שהוא נכון וטהור, הוא בדרך כלל קשה, מורכב ופתאומי; לעיתים קרובות מתוח לאנרגיה לא טבעית או מעובה לתמציתיות מלאכותית. המצוינות העיקרית של אלפיירי נעוצה בתיאור רב עוצמה של דמות דרמטית. ב"פיליפו" שלו הוא ייצג, כמעט עם נגיעות אומן של טקיטוס (Tacitus), את האופי הקודר, העצות המסתוריות האפלות, והמילים המעורפלות של הטיבריוס המודרני. ב"פוליניצ'ה", הדמויות של האחים היריבים מנוגדות להפליא; ב"מריה סטיוארדה" (Maria Stuarda), המלכה האומללה מוצגת כחסרת חשדנות, חסרת סבלנות כלפי סתירות ואלימה בהתקשרויותיה. ב"מירה" (Mirra), הדמות של סינירו (Ciniro) מושלמת כאב ומלך, וצ'קרי (Cecri) היא מודל לאישה ואם. בתיאור של אותו סוג של ניכור נפשי שבו שיקול הדעת אבד אך עקבות של אופי עדיין נותרו, הוא מאושר במיוחד. השיגעון של שאול מנוהל במיומנות; והשמחה הנוראה של אורסטס (Orestes) בהריגת אייגיסטוס (Aegisthus) עולה יפה ובאופן טבעי לטירוף במציאת העובדה, שבו בזמן, הרג בטעות את אמו.
יהיו אשר יהיו המעלות או הפגמים של אלפיירי, הוא עשוי להיחשב כמייסד של אסכולה חדשה בדרמה האיטלקית. ארצו הריעה לו כמשורר הטרגי היחיד שלה; ויורשיו באותו נתיב של ספרות ראו בסגנונו הנועז, החמור והמהיר את המודל האמיתי ליצירה טרגית.
מלבד הטרגדיות שלו, אלפיירי פרסם במהלך חייו סונטות רבות, חמש אודות על העצמאות האמריקאית, טרמלו-טרגדיה אחת "הבל" (Abele) והפואמה "אטרוריה" (Etruria), המבוססת על רצח אלכסנדר, דוכס פירנצה. מבין עבודות הפרוזה שלו, המצטיינת ביותר בהנפשה וברהיטות היא ה"פנגיריקה על טראיאנוס" (Panegyric on Trajan), שהולחנה בתוך סערת זעם על רפיון לכאורה של השבח של פליניוס (Pliny). שני הספרים שכותרתם "על העריצות" ומסות על ספרות וממשל הם יוצאי דופן באלגנטיות ובחיוניות של הסגנון, אך הם בבירור חיקויים של הסגנון של מקיאוולי. ה"אנטי-גאליקני" שלו, שנכתב באותו זמן עם ה"הגנה על לואי ה-16", מקיף מבט היסטורי וסאטירי על המהפכה הצרפתית. העבודות שלאחר המוות של אלפיירי מורכבות מסאטירות, שש קומדיות פוליטיות ו"זיכרונות מחייו", יצירה שתמיד תיקרא בעניין, למרות הכובד הקר והרפה שהוא מיישם על ההרפתקאות המעניינות ביותר והתשוקות החזקות ביותר של חייו הסוערים.
מוות
אלפיירי סבל מ"צמרמורת בקיבה" בזמן נהיגה ב-3 באוקטובר 1803. בריאותו הידרדרה והוא מת בכיסאו ב-8 באוקטובר. הוא נקבר בכנסיית סנטה קרוצ'ה, פירנצה. לואיזה ארגנה שאנטוניו קנובה (Antonio Canova) יקים אנדרטה לזכרו. לקח לכך 6 שנים עד לביצוע, והיא הותקנה סופית בסנטה קרוצ'ה בסתיו 1810.
בונים חופשיים
שמו של ויטוריו אלפיירי מעולם לא נרשם בפרסומים הרשמיים של הבונים החופשיים של פיימונטה. הוכח שאלפיירי הוכנס ללשכה המזונית הסדירה "ויטוריה" (Vittoria) של נאפולי, שהייתה ציות של הלשכה הלאומית הגדולה "Lo Zelo", שנוסדה ב-1774-1775 על ידי בונים חופשיים אריסטוקרטים הקשורים קשר הדוק למלכה מריה קרולינה מאוסטריה (Maria Carolina of Austria).
רבים מחבריו של אלפיירי היו בונים חופשיים, כפי שמעידים המסמכים שנשמרו במרכז המחקר הממוקם בעיר אסטי. המהדורה הראשונה של הטרגדיה של אלפיירי פורסמה ב-1763 ונשלחה לבונים חופשיים בולטים הבאים: האחים פון קאוניץ (von Kaunitz) מטורינו, ג'ובאני פינדמונטה (Giovanni Pindemonte) וג'ירולמו זוליאן (Gerolamo Zulian) בוונציה, אניבלה בקאריה (Annibale Beccaria) אחיו של צ'זארה, לואיג'י ויסקונטה ארזה (Luigi Visconte Arese) וג'ואקינו פאלאוויצ'יני (Gioacchino Pallavicini) במילאנו, קרלו גסטונה רצוניקו (Carlo Gastone Rezzonico) בפארמה, סאבור גרימאלדי (Saveur Grimaldi) בגנואה, לודוביקו סביולי (Ludovico Savioli) בבולוניה, קיליאנו קאראצ'יולי (Kiliano Caraccioli) שהיה מאסטר נכבד בנאפולי, ג'וזפה גואסקו (Giuseppe Guasco) ברומא.
ב-27 באוגוסט 1782, שמו של אלפיירי מצוטט ב-Tableau des Membres de la Respectable Loge de la Victoire à l'Orient de Naples "רשימת חברי הלשכה המכובדת "ויקטוריה" במזרח נאפולי" כרוזן אלפיירי, אציל מטורינו. חודשים ספורים לאחר מכן, שושלת סבויה (Savoia) אסרה על כל פעילות מזונית מפיימונטה והמאסטר הגדול הרוזן אסינארי מברנצו (Asinari of Bernezzo) נאלץ להעביר את תוארו לנסיך דייגו נאסלי (Diego Naselli) מנאפולי. נאפולי הפכה למושב הרשמי של הבנייה החופשית בנוסח הסקוטי באיטליה.
השיר שלו "ויטה" (Vita), שפורסם ב-1775, אומר:
> הוא יצביע בפניך על הבנאי הראשון, > > של המסדר הגדול עד למקור הקיצוני > ואם אז הוא יחשוף בפניך סוד כה נשגב, > האם יהיו לך מושגים כה אצילים > ויד מספקת כדי להמריא? > אה, סלחו לה, כן, אחים יקרים; > המטורפת אינה מסיקה מסקנות, או שהיא הוזה > > כשהיא שרה עליכם בחרוזים מגושמים.
הפרק ממשיך ומזכיר את הדרגות של הנוסח הסקוטי של נכבד, שומר ראשון, נואם ומזכיר.