הנרי פילדינג

הנרי פילדינג

הנרי פילדינג (Henry Fielding; ‏22 באפריל 1707 – 8 באוקטובר 1754) היה סופר ושופט אנגלי שנודע בשימוש בהומור ובסאטירה ביצירותיו. הרומנים המפורסמים שלו כוללים את "שאמלה" (Shamela, 1741), "ג'וזף אנדרוז" (Joseph Andrews, 1742), "ההיסטוריה של טום ג'ונס" (The History of Tom Jones, a Foundling, 1749) ו"אמיליה" (Amelia, 1751). לצד סמואל ריצ'רדסון (Samuel Richardson), פילדינג נתפס כמייסד הרומן האנגלי המסורתי. בנוסף להיותו סופר, פילדינג היה גם מחזאי, שנודע בקומדיות הסאטיריות שלו "הפארסה של המחבר" (The Author's Farce, 1730), "טום ת'אמב" (Tom Thumb, 1730), "כותבי המכתבים" (The Letter Writers, 1731) ו"טרגדית הטרגדיות" (The Tragedy of Tragedies, 1731). הוא גם מילא תפקיד חשוב בהיסטוריה של אכיפת החוק בבריטניה, תוך שימוש בסמכותו כמגיסטראט כדי להקים את ה"בו סטריט ראנרס" (Bow Street Runners), כוח המשטרה המקצועי הראשון של לונדון.

חיים מוקדמים

הנרי פילדינג נולד ב-22 באפריל 1707 בשארפהאם פארק (Sharpham Park), אחוזת משפחת אמו בשארפהאם, סאמרסט. הוא היה בנם של לוטננט-גנרל אדמונד פילדינג ושרה גולד, בתו של סר הנרי גולד. כצאצא של רוזן דנבי, אביו היה אחיינו של ויליאם פילדינג, רוזן דנבי השלישי.

לאחר שלמד באיטון קולג' (Eton College), החל פילדינג ידידות לכל החיים עם ויליאם פיט האב (William Pitt the Elder). אמו נפטרה כשהיה בן 11. תביעת משמורת הוגשה על ידי סבתו נגד אביו המקסים אך חסר האחריות, לוטננט-גנרל אדמונד פילדינג. ההסדר הציב את הנרי תחת השגחת סבתו, אך הוא המשיך לפגוש את אביו בלונדון.

בשנת 1725 ניסה הנרי לחטוף את בת דודתו שרה אנדרוז, שבה היה מאוהב, בעת שהייתה בדרכה לכנסייה. הוא נמלט כדי להימנע מהעמדה לדין.

בשנת 1728 נסע פילדינג לליידן כדי ללמוד קלאסיקה ומשפטים באוניברסיטה. עוני אילץ אותו לחזור ללונדון, שם החל לכתוב לתיאטרון. חלק מיצירותיו ביקרו בחריפות את ממשלת ראש הממשלה סר רוברט וולפול (Sir Robert Walpole).

מחזאי וסופר

עם חזרתו מלימודיו בליידן בסוף 1729, פילדינג "הגיע ללונדון... נטוש למשאביו האישיים" ונחוש להתפרנס מעטו. בתחילת השנה שלאחר מכן הוא גייס את עמיתו הסופר ג'יימס ראלף (James Ralph) כדי לספק את הפרולוג לקומדיה שלו "הטמפל בו" (The Temple Beau, אושרה לפרסום בינואר 1730). המקראה שפורסמה לאחרונה של ראלף, "אבן הבוחן; או, טעם העיר" (The Touch-Stone; or, The Taste of the Town, 1728; פורסמה מחדש ב-1731), דחקה במחזאים לנטוש את האופרה המיובאת והגיבורים הקלאסיים לטובת סיפורים "מתוצרת בית", לעגה לאופנה של "טרגדיות עליזות", וחגגה את האפשרויות הסאטיריות של מופעי בובות ומופעי ירידים.

תגובתו של פילדינג הייתה כמעט מיידית. "הפארסה של המחבר; או, תענוגות העיר" (The Author’s Farce; or, The Pleasures of the Town) עלתה בהיימרקט ב-30 במרץ 1730 עם מופע בובות מסכם שדמויותיו – דון טרג'דיו, סיניור אופרה, מסייה פנטומיים, גברת נובל, פאנץ' וג'ק פודינג – משקפות את הקטלוג בחיבורו של ראלף. הדיאלוג שבו חוזר על לעגו של ראלף לירידי ברתולומיאו וסאת'וורק ואף רומז למתיחת ה"אישה-ארנבת" מ-1726. בקושי חודש לאחר מכן, ב-24 באפריל 1730, הפיק פילדינג את הקטע הקצר בשתי מערכות "טום ת'אמב" (מורחב ב-1731 כ"טרגדית הטרגדיות"). בהדהוד לתוכנית של ראלף, ההקדמה משבחת "נושאים מתוצרת בית", הפרולוג לועג לטרגדיות שמטרתן העיקרית היא לעורר צחוק, והמחזה עצמו מציב גיבור זעיר בתוך אביזרים גדולים מהחיים תוך חזרה על הסיפור הקומי של הגיבור ש"נפל לתוך פודינג". שתי פארסות אלו מסמנות את נקודת המפנה המכרעת של פילדינג מקומדיה מנומסת לסאטירה בורלסקית שתשלוט בתפוקתו הדרמטית לאורך שנות ה-30 ותעצב את הקול האירוני של הרומנים המאוחרים שלו.

לדברי ג'ורג' ר. לוין (George R. Levine), הנרי פילדינג השתמש בכתביו הראשונים בשתי צורות של "פוזות רטוריות" שהיו פופולריות במהלך המאה ה-18. הנרי פילדינג בנה "את שם העט הלא-אירוני כפי שהשתמשו אדיסון וסטיל ב'ספקטייטור', ואת המסכה האירונית או ה'פרסונה', כפי שהשתמש סוויפט ב'הצעה צנועה'." חוק הרישוי התיאטרלי 1737 (Theatrical Licensing Act 1737) נחשב כתגובה ישירה לפעילותו בכתיבה לתיאטרון. אף על פי שהמחזה שעורר את החוק היה "הישבן המוזהב" (The Golden Rump) שלא הופק ונכתב בעילום שם, הסאטירות הדרמטיות של פילדינג קבעו את הטון. לאחר שהחוק עבר, סאטירה פוליטית על הבמה הפכה כמעט בלתי אפשרית. פילדינג פרש מהתיאטרון וחזר לקריירה המשפטית שלו כדי לפרנס את אשתו שרלוט קראדוק (Charlotte Craddock) ושני ילדיו על ידי הפיכתו לעורך דין (barrister), והצטרף למידל טמפל (Middle Temple) בשנת 1737 וקיבל שם רישיון עריכת דין ב-1740.

חוסר החושים הפיננסיים של פילדינג גרם לכך שהמשפחה סבלה לעיתים קרובות מתקופות של עוני, אך הם נעזרו על ידי ראלף אלן (Ralph Allen), נדבן עשיר, שעליו יתבסס דמותו של סקווייר אלוורת'י ב"טום ג'ונס". אלן המשיך לדאוג לחינוכם ולתמיכתם של ילדיו של פילדינג לאחר מות הסופר.

פילדינג מעולם לא הפסיק לכתוב סאטירה פוליטית וסאטירות על אמנויות ומכתבים עכשוויים. המחזה המודפס "טרגדית הטרגדיות", שפורסם ב-1731 – שעבורו סיפק ויליאם הוגארת' (William Hogarth) דף שער מפורסם – התגלה כפופולרי במיוחד. הוא פורסם תחת שם העט "ה. סקריבלרוס סקונדוס" (H. Scriblerus Secundus), שם עט שנועד לקשור אותו באופן אידיאלי למועדון סקריבלרוס (Scriblerus Club) של סאטיריקנים ספרותיים שנוסד על ידי ג'ונתן סוויפט (Jonathan Swift), אלכסנדר פופ (Alexander Pope) וג'ון גיי (John Gay). הוא גם תרם מספר יצירות לכתבי עת.

בין השנים 1734 ל-1739, כתב פילדינג בעילום שם עבור כתב העת המוביל של המפלגה הטורית, "הקרפטסמן" (The Craftsman), נגד ראש הממשלה, סר רוברט וולפול. פטרונו היה חבר הפרלמנט מהאופוזיציה הוויגית ג'ורג' ליטלטון (George Lyttelton), חבר ילדות מאיטון שאליו הקדיש מאוחר יותר את "טום ג'ונס". ליטלטון עקב אחרי מנהיגו לורד קובהאם (Lord Cobham) בהקמת אופוזיציה ויגית לממשלתו של וולפול שנקראה "הקובהאמיטים", שכללה חבר נוסף של פילדינג מאיטון, ויליאם פיט. ב"קרפטסמן", פילדינג השמיע התקפה של האופוזיציה על שוחד ושחיתות בפוליטיקה הבריטית. למרות שכתב עבור האופוזיציה לוולפול, שכללה טורים כמו גם ויגים, פילדינג היה "וויגי ללא עוררין" ולעיתים קרובות שיבח גיבורים ויגים כמו הדוכס ממרלבורו (Duke of Marlborough) וגילברט ברנט (Gilbert Burnet).

פילדינג הקדיש את המחזה שלו "דון קישוט באנגליה" למנהיג האופוזיציה הוויגית לורד צ'סטרפילד (Lord Chesterfield). הוא הופיע ב-17 באפריל 1734, באותו יום שבו הוצאו צווים לבחירות הכלליות. הוא הקדיש את המחזה שלו מ-1735 "הגלאנט האוניברסלי" לצ'ארלס ספנסר, הדוכס השלישי ממרלבורו, חסיד פוליטי של צ'סטרפילד. העיתון הבולט השני של האופוזיציה, "הגיון פשוט" (Common Sense), שנוסד על ידי צ'סטרפילד וליטלטון, נקרא על שם דמות ב"פאסקווין" (Pasquin, 1736) של פילדינג. פילדינג כתב עבורו לפחות שני מאמרים ב-1737 וב-1738.

פילדינג המשיך להביע דעות פוליטיות בעיתונות סאטירית בסוף שנות ה-30 ובתחילת שנות ה-40. הוא היה ממייסדיו ועורכו הראשון של כתב העת שהופיע שלוש פעמים בשבוע "האלוף; או, מרקורי הבריטי" (The Champion; or, British Mercury, הושק ב-15 בנובמבר 1739), וכתב תחת הפרסונה "קפטן הרקולס ויניגר"; מאפריל 1740 הוא הופיע כ"אלוף; או, מודעת ערב". פילדינג נשאר העורך הראשי עד יוני 1741, אז ירש אותו ג'יימס ראלף; העיתון המשיך להתפרסם עד 31 באוגוסט 1742.

לאחר שעזב את העיתון, פנה פילדינג לספרות פרוזה. בתגובה לפופולריות של "פמלה" (Pamela) מאת סמואל ריצ'רדסון, הוא הוציא את הפרודיה האנונימית "שאמלה", הצלחתו הראשונה בצורה החדשה.

פילדינג המשיך עם "ג'וזף אנדרוז" (1742), יצירה מקורית שעסקה לכאורה באחיה של פמלה, ג'וזף. מטרתו הייתה יותר מאשר פרודיה, שכן כפי שצוין בהקדמה, הוא התכוון ל"סוג כתיבה שאני לא זוכר שראיתי עד כה מנוסה בשפתנו". במה שפילדינג כינה "פואמה אפית קומית בפרוזה", הוא שילב שתי מסורות קלאסיות: זו של האפוס, שהיה פואטי, וזו של הדרמה, אך תוך הדגשת הקומי על פני הטרגי. הבחנה נוספת של "ג'וזף אנדרוז" והרומנים שיבואו הייתה שימוש במציאות יומיומית של דמות ופעולה, בניגוד למשלים של העבר. בעוד שהתחיל כפרודיה, הוא התפתח לרומן מוגמר בזכות עצמו ונחשב להופעת הבכורה של פילדינג כסופר רציני.

בשנת 1743 פרסם רומן בכרך השלישי של "מיסלניז" (Miscellanies), שהיה הכרך הראשון של ה"מיסלניז": "חייו ומותו של ג'ונתן ויילד, הגדול" (The Life and Death of Jonathan Wild, the Great), שלעיתים נחשב לראשון שלו, שכן הוא כמעט בוודאות התחיל אותו לפני שכתב את "שאמלה" ו"ג'וזף אנדרוז". זוהי סאטירה על וולפול המשווה בינו לבין ג'ונתן ויילד, מנהיג הכנופיה והשודד. הוא משווה במרומז את המפלגה הוויגית בפרלמנט לכנופיית גנבים המנוהלת על ידי וולפול, שהרצון המתמיד שלו להיות "אדם גדול" (כינוי נפוץ לוולפול) צריך להסתיים באנטיתזה לגדולה: תלייה.

הנרי פילדינג כתב את הטקסט ל"הרוסט ביף של אנגליה הישנה" (The Roast Beef of Old England), שהלחן שלו משמש הן את הצי המלכותי והן את חיל הנחתים של ארצות הברית, בשנת 1731. ריצ'רד לוורידג' (Richard Leveridge) עיבד אותו מאוחר יותר. גרסה זו מבוצעת על ידי תזמורת הצי של ארצות הברית.

היצירה האנונימית של פילדינג "הבעל הנקבה" (The Female Husband, 1746) מציגה בצורה בדיונית מקרה שבו אישה שמתלבשת כגבר הועמדה לדין על כך שהונתה אישה אחרת להינשא לה. זה היה אחד מכמה חוברות קטנות שעלו שישה פני. למרות שהייתה יצירה משנית בעבודת חייו, היא משקפת את העיסוק שלו בהונאה, התחזות ומסכות.

יצירתו הגדולה ביותר היא "ההיסטוריה של טום ג'ונס, ילד שנמצא" (1749), רומן קומי קפדני עם אלמנטים של פיקרסקי ורומן התבגרות (Bildungsroman), המספר סיפור מפותל על איך ילד שנמצא הגיע להון. הרומן מספר על ניכורו של טום מאביו המאמץ, סקווייר אלוורת'י, ומאהובתו, סופיה וסטרן (Sophia Western), ועל הפיוס שלו עמם לאחר הרפתקאות תוססות ומסוכנות בדרכים ובלונדון. הוא מנצח כהצגה של החיים והאופי האנגלי באמצע המאה ה-18. כל טיפוס חברתי מיוצג ובאמצעותם כל גוון של התנהגות מוסרית. הסגנון המגוון של פילדינג ממתן את הרצינות הבסיסית של הרומן והערותיו כמחבר לפני כל פרק מוסיפות ממד לנרטיב קונבנציונלי וישיר.

### אחות

אחותו הצעירה של פילדינג, שרה (Sarah), הפכה גם היא לסופרת מצליחה. הרומן שלה "האומנת, או האקדמיה הנשית הקטנה" (The Governess, or The Little Female Academy, 1749) נחשב לראשון באנגלית המכוון במפורש לילדים.

נישואים

פילדינג נשא את שרלוט קראדוק לאישה בשנת 1734 בכנסיית סנט מרי בצ'ארלקומב, סאמרסט. היא נפטרה בשנת 1744, והוא עיצב מאוחר יותר את הגיבורות של "טום ג'ונס" ושל "אמיליה" על פיה. נולדו להם חמישה ילדים. בתם היחידה הנרייטה נפטרה בגיל 23, לאחר שכבר הייתה "בדעיכה עמוקה" כשנישאה למהנדס צבאי, ג'יימס גבריאל מונטרסור, כמה חודשים לפני כן. שלוש שנים לאחר מותה של שרלוט, פילדינג התעלם מדעת הקהל על ידי נישואים למשרתת לשעבר שלה מרי דניאל, שהייתה בהריון. מרי ילדה חמישה ילדים: שלוש בנות שנפטרו צעירות, ושני בנים, ויליאם ואלן.

משפטן ומגיסטראט

למרות השערורייה, האנטי-יעקוביטיזם העקבי של פילדינג והתמיכה בכנסייה האנגליקנית הובילו למינויו שנה לאחר מכן למגיסטראט הראשי של וסטמינסטר, בעוד הקריירה הספרותית שלו המשיכה להשתפר. רוב עבודתו נגעה לאוכלוסיית הפושעים של לונדון שכללה גנבים, מלשינים, מהמרים וזונות. למרות שחי בחברה מושחתת וחסרת רגישות, הוא נודע בפסקי דין חסרי פניות, ביושרה ובחמלה כלפי אלה שאי-שוויון חברתי הוביל אותם לפשע. ההכנסה ממשרתו ("הכסף הכי מלוכלך על פני האדמה") הצטמצמה שכן סירב לקחת כסף מהעניים ביותר. יחד עם אחיו הצעיר למחצה ג'ון, הוא עזר להקים את מה שחלק מכנים כוח המשטרה הראשון של לונדון, ה"בו סטריט ראנרס", ב-1749.

לדברי ההיסטוריון ג'. מ. טרווליאן (G. M. Trevelyan), הפילדינגים היו שניים מהמגיסטראטים הטובים ביותר בלונדון של המאה ה-18, שעשו רבות כדי לשפר את הרפורמה השיפוטית ולשפר את תנאי הכלא. החוברות והחקירות המשפיעות של פילדינג כללו הצעה לביטול תלייה פומבית. זה לא רמז, עם זאת, על התנגדות לעונש מוות ככזה – כפי שניכר, למשל, בנשיאותו ב-1751 על משפטו של הפושע הידוע לשמצה ג'יימס פילד, מציאת אשמתו בשוד וגזר דינו להיתלות. ג'ון פילדינג, למרות היותו עיוור עד אז, ירש את אחיו הבכור כמגיסטראט ראשי, והפך ידוע כ"עיוור של בו סטריט" בשל יכולתו לזהות פושעים לפי קולם בלבד.

בינואר 1752, פילדינג התחיל עיתון דו-שבועי, "יומן קובנט גארדן" (The Covent-Garden Journal), שפורסם תחת שם העט "סר אלכסנדר דרוקנסיר, אביר, צנזור בריטניה הגדולה" עד נובמבר באותה שנה. כאן פילדינג אתגר את "צבאות גראב סטריט" וכותבי כתבי העת של היום בסכסוך שהפך למלחמת הנייר של 1752–1753.

לאחר מכן פרסם פילדינג את "דוגמאות להתערבות ההשגחה בזיהוי וענישת רצח" (1752), מסה הדוחה חזונות דאיסטיים ומטריאליסטיים של העולם לטובת אמונה בנוכחות האל ובשיפוט אלוהי, בטענה ששיעור הרצח עולה עקב הזנחת הדת הנוצרית. בשנת 1753 כתב "הצעות למתן אספקה יעילה לעניים".

מוות

המחויבות ההומניטרית של פילדינג לצדק בשנות ה-50 של המאה ה-18, למשל, בתמיכה באליזבת' קאנינג, עלתה בקנה אחד עם הידרדרות מהירה בבריאותו. גאוט, אסתמה ושחמת הכבד הותירו אותו על קביים, ועם תחלואים אחרים שלחו אותו לפורטוגל ב-1754 כדי לחפש מרפא. הוא נפטר חודשיים לאחר מכן בליסבון, לפי הדיווחים בכאב ובמצוקה נפשית. קברו שם נמצא בבית הקברות הבריטי (Cemitério Inglês), בית הקברות של כנסיית סנט ג'ורג', ליסבון.

רשימת יצירות

### רומנים

- התנצלות על חייה של גברת שאמלה אנדרוז – נובלה, 1741

- ההיסטוריה של הרפתקאות ג'וזף אנדרוז וחברו, מר אברהם אדמס – 1742

- חייו ומותו של ג'ונתן ויילד, הגדול – 1743, טיפול אירוני בג'ונתן ויילד, דמות עולם תחתון ידועה לשמצה של התקופה. פורסם ככרך 3 של מיסלניז

- הבעל הנקבה או ההיסטוריה המפתיעה של גברת מרי אליאס מר ג'ורג' המילטון, שהורשעה בנישואין לאישה צעירה מוולס וחיות איתה כבעלה, נלקח מפיה מאז כליאתה – חוברת, דיווח בדיוני, 1746

- ההיסטוריה של טום ג'ונס, ילד שנמצא – 1749

- מסע מהעולם הזה לעולם הבא – 1749

### רשימה חלקית של שירים

- המסכה – (הפרסום הראשון של פילדינג)

- חלק מהסאטירה השישית של יובנאליס, מודרנית בבורלסק ורס

### מחזות

- אהבה בכמה מסכות (1728)

- אונס על גבי אונס; או, השופט שנתפס במלכודת של עצמו (1730), ידוע גם כ"פוליטיקאי של בית הקפה", הוצג ברפרטואר עם "טום ת'אמב הגדול"

- טום ת'אמב הגדול: טרגדיה בורלסקית (1730)

- הפארסה של המחבר; ותענוגות העיר (1730)

- כותבי המכתבים, או דרך חדשה לשמור על אישה בבית: פארסה (1731), במקור קטע אחרי "טרגדית הטרגדיות"

- טרגדית הטרגדיות: או חייו ומותו של טום ת'אמב הגדול (1731), גרסה מתוקנת של "טום ת'אמב הגדול"

- הפוליטיקאי של בית הקפה, או השופט שנתפס במלכודת של עצמו, קומדיה (1730–31), עיבוד מחדש של "אונס על גבי אונס". בשנת 1730, נוספה מערכה נוספת למחזה, שכותרתה "קרב המשוררים" (המחבר לא ידוע).

- המהולל הישן (1732), במקור שכותרתו "המהולל הנואש". מאוחר יותר הועלה מחדש כ"המהוללים; או, הישועי שנתפס"

- טרגדיית קובנט גארדן (1732), הופיעה במקור ברפרטואר עם "המהולל הישן", אך הוצגה רק לילה אחד. בסופו של דבר הועלה מחדש ברפרטואר עם "דון קישוט באנגליה"

- הרופא המדומה: או הגברת האילמת נרפאה (1732), מעובד מתוך "הרופא בעל כורחו" של מולייר, הוצג ברפרטואר עם "המהולל הישן", כתחליף ל"טרגדיית קובנט גארדן"

- האופרה הוולשית (1731), במקור יצירה מלווה ל"טרגדית הטרגדיות"

- אופרת גראב סטריט (1731), הדרמה היחידה של פילדינג שלא הוצגה, מורחבת מהמחזה שלו "האופרה הוולשית"

- ההגרלה (1732), הוצגה ברפרטואר עם "קאטו" של ג'וזף אדיסון. אופרת בלדות עם מוזיקה של "מר סידו".

- משרתת תככנית (1734), על פי ז'אן-פרנסואה רניאר

- אדם זקן שנלמד חוכמה, או הבתולה נחשפה, פארסה (1734), אופרת בלדות

- דון קישוט באנגליה (1734), אופרת בלדות

- הקמצן (1735), מוזיקה נלווית מאת תומאס ארן, מבוסס על מולייר ופלאוטוס

- הגלאנט האוניברסלי, או הבעלים השונים (1735)

- אורידיקה נשמעה, או מילה לחכם (1737)

- המרשם ההיסטורי לשנת 1736 – 1737

- מיס לוסי בעיר, ליברית פארסה של בלדות (1742), מלחין תומאס ארן, הועלה מחדש ב-1770 כ"הקאנטרי מדקאפ"

- טאמבלדאון דיק או פאטון בסודס (1744), אופרת בלדות

- האבות (1778), פורסם לאחר המוות עם "האדם טוב הלב" של אוליבר גולדסמית'

עיבודים נוספים

- אופרת האופרות; או, טום ת'אמב הגדול שונה מחייו ומותו של טום ת'אמב הגדול והותאם למוזיקה לפי הסגנון האיטלקי. כפי שהוא מבוצע בתיאטרון החדש בהיימרקט, (1733) נכתב על ידי אלייזה הייווד וויליאם האצ'ט, מוזיקה מאת תומאס ארן, מעובד מהפילדינג

- טום ת'אמב הגדול: טרגדיה בורלסקית מפילדינג (1805–1810), נכתב על ידי קיין או'הרה, מעובד מפילדינג

- סקווייר באדג'ר: בורלטה בשתי מערכות, תומאס ארן מלחין וליברטיסט (1772), על פי "דון קישוט באנגליה" של הנרי פילדינג (1729). היצירה הועלתה מחדש בשם "השיכור" בשנת 1775.

- המלכות היריבות (1794), מעובד על ידי ויליאם הולקרופט מתוך "טרגדיית קובנט גארדן" של פילדינג

- לנעול את בנותיכם (1959), מחזמר המבוסס על "אונס על גבי אונס", ספר מאת ברנרד מיילס, מילים מאת ליונל בארט, מוזיקה מאת לורי ג'ונסון. הפך לסרט ללא מוזיקה (1969).

### כתבים שונים

- מתרגם של "ההיסטוריה הצבאית של קרל ה-12, מלך שוודיה, שנכתבה לפי פקודה מפורשת של הוד מלכותו, על ידי מ. גוסטף אדלרפלט, קאמרלן למלך. אליה מתווסף חשבון מדויק של קרב פולטבה, עם יומן של נסיגת המלך לבנדר. מאויר בתוכניות של קרבות ומצור." (לונדון, 1740).

- מיסלניז – אוסף יצירות, 1743, הכיל את השיר "חלק מהסאטירה השישית של יובנאליס, מודרנית בבורלסק ורס"

- "דוגמאות להתערבות ההשגחה בזיהוי וענישת רצח המכילות מעל שלושים מקרים שבהם פשע נורא זה הובא לידי ביטוי בצורה יוצאת דופן ונסית; שנאספו ממחברים שונים, עתיקים ומודרניים" (1752)

- יומן קובנט גארדן – כתב עת, 1752

- יומן של מסע לליסבון – סיפור מסע, 1755