הנרי דונאן: פושט הרגל שהמציא את חוקי המלחמה
הוא נסע לאיטליה בגלל סכסוך קרקעות. ביוני 1859 רדף איש עסקים שווייצרי בן שלושים ואחת אחרי נפוליאון השלישי ברחבי צפון לומברדיה, בתקווה להבטיח עזרה קיסרית לאינטרסים מסחריים שהחזיק באלג'יריה. הוא הגיע לעיירה קסטילונה דלה סטיביירה ב-24 ביוני – יום קרב סולפרינו – ומצא כ-40,000 פצועים שוכבים במקום שבו נפלו, ללא איש שיאסוף אותם. הוא מעולם לא קיבל את הפגישה שלו. מה שהוא עשה במקום זאת יצר את אמנות ז'נבה, את הצלב האדום ואת פרס נובל לשלום הראשון.
ז'נבה
ז'אן-אנרי דונאן נולד ב-8 במאי 1828 בז'נבה למשפחה קלוויניסטית אדוקה שעסקה כבר בעבודות צדקה. הפרוטסטנטיות של ז'נבה במאה התשע-עשרה התייחסה ברצינות לחובה מעשית, ודונאן ספג זאת מוקדם: הוא הצטרף לאגודת ז'נבה לצדקה בגיל שמונה-עשרה, וב-1852 ייסד את סניף ה-YMCA של העיר. לפני שהיה בן עשרים וחמש הוא היה מארגן מלידה, מישהו שהגיב לבעיה על ידי כינוס אנשים סביבה.
משנת 1853 פנה למסחר, בנה אינטרסים באלג'יריה הצרפתית תוך שמירה על עבודתו הדתית. זו הייתה תחילתה של חיים כפולים שבסופו של דבר יהרסו את מחציתם.
24 ביוני 1859
סולפרינו היה אחד הימים העקובים מדם של המאה. אבדות האוסטרים בלבד הגיעו לכ-22,000 הרוגים ופצועים. לצבאות התקופה כמעט לא היה חיל רפואה הראוי לשמו; גברים שלא יכלו ללכת הושארו לחסדי השמש, האבק והזיהום.
דונאן, אזרח ללא הכשרה רפואית וללא כל סמכות, פשוט התחיל. הוא ארגן אספקה ולחץ על תושבי הכפר המקומיים להתגייס לשירות. נשות העיירה העניקו לו את עקרון הארגון שלו מבלי לדעת זאת: הן טיפלו בפצועים אוסטרים וצרפתים כאחד, כשהן חוזרות על הביטוי tutti fratelli – כולם אחים. דונאן לקח זאת כפשוטו, וזה הפך לרעיון המכונן של כל מה שבא לאחר מכן. החייל הפצוע אינו אויב. הוא מטופל.
זיכרון מסולפרינו
דונאן חזר הביתה וכתב. זיכרון מסולפרינו פורסם ב-1862, והוא הצליח כי עשה שני דברים בבת אחת. ראשית, הוא תיאר את מה שראה ללא סנטימנטליות – "פצעים זוהמו על ידי החום והאבק, על ידי מחסור במים וחוסר טיפול הולם, והפכו כואבים יותר ויותר" – מה שאילץ קהל קוראים אירופי נוח להסתכל על מה שהמלחמות שלו באמת הפיקו.
שנית, וחשוב מכך, הוא לא עצר באימה. החלק האחרון של הספר הכיל הצעה: שכל מדינה צריכה להקים, בזמן שלום, אגודות סיוע התנדבותיות המאומנות לטפל בפצועים, ושהסכם בינלאומי צריך להגן על אלה שעושים את הטיפול. זה היה מפרט הנדסי מחופש לזיכרונות, והוא הפך לרב-מכר ברחבי אירופה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ועדת החמישה
האגודה לרווחה ציבורית של ז'נבה לקחה את ההצעה והקימה קבוצת עבודה – חמישה גברים, עם דונאן כמזכיר – שקיימה את פגישתה הראשונה בפברואר 1863. קבוצה זו היא העובר של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום.
אירועים התקדמו במהירות מדהימה. ועידה בינלאומית באוקטובר 1863 אישרה את הרעיון של אגודות סיוע לאומיות ואימצה סמל סטנדרטי לזיהוי צוות רפואי בשטח: צלב אדום על רקע לבן. באוגוסט 1864, נציגים מתריסר מדינות אימצו את אמנת ז'נבה הראשונה, שחייבה צבאות לטפל בכל החיילים הפצועים ללא קשר לצד שבו נלחמו. עבודת השטח הראשונה של הוועדה הגיעה במהלך המלחמה הגרמנית-דנית של אותה שנה, וביססה את תפקיד המתווך הנייטרלי שהוועד הבינלאומי של הצלב האדום עדיין מבצע. בתוך שנים ספורות התרחב הארגון לביקור שבויי מלחמה ואיתור נעדרים עבור משפחותיהם.
חמש שנים אחרי סולפרינו, רעיון שלא היה קיים הפך למשפט בינלאומי מחייב.
הנפילה
דונאן שילם על כך. הוא הזניח את העסק באלג'יריה בזמן שניהל את הקמפיין, וב-1867 הוא קרס. פשיטת רגל בז'נבה הקלוויניסטית לא הייתה רק אירוע פיננסי אלא פסק דין מוסרי: הוא גורש מהחברה הז'נבית ונאלץ לעזוב את הוועדה עצמה שייסד.
מה שבא לאחר מכן היה כמעט שלושים שנה של עוני, נדודים ברחבי אירופה, לעיתים חסר כל, בעוד המוסד שיצר צמח לתנועה גלובלית שלא הזכירה את שמו. בסופו של דבר הוא התיישב בהיידן, עיירה קטנה בקנטון השווייצרי אפנצל, וחי בהוספיס שלה.
הוא התגלה מחדש במקרה. בשנת 1895 עיתונאי, גאורג באומברגר, מצא את האיש הזקן בהיידן ופרסם עליו מאמר, ואירופה נזכרה במה שהיא חייבת לו.
הפרס הראשון
בשנת 1901 העניקה ועדת נובל את פרס השלום הראשון שלה, וחילקה אותו בין דונאן לבין הפציפיסט הצרפתי פרדריק פאסי. הציטוט של דונאן קרא: "על מאמציו ההומניטריים לעזור לחיילים פצועים וליצור הבנה בינלאומית". פאסי זכה להוקרה על חיים שלמים של ועידות, דיפלומטיה ובוררות.
דונאן נשאר בהיידן ומת שם ב-30 באוקטובר 1910, תשע שנים לאחר הפרס. מילותיו האחרונות המדווחות היו שאלה: "לאן נעלמה האנושות?"
מדוע הנרי נקרא גאון
הטענה לגבי דונאן אינה שהוא היה אינטלקטואל גדול, ואין ראיות לכך שהיה. לא הייתה לו הכשרה משפטית, לא הכשרה רפואית ולא מעמד דיפלומטי, והוא היה, על פי הרישומים, איש עסקים גרוע. מה שהיה לו היה תובנה מבנית אחת בעלת השלכות עצומות, ואת האנרגיה הארגונית לכפות אותה למציאות.
התובנה ראויה לציון מדויק, כי קל לטעות בה כחמלה פשוטה. אנשים רבים לפני דונאן נחרדו מהסבל בשדה הקרב. המהלך המקורי שלו היה לראות שרחמים הם חסרי תועלת כמנגנון, ומה שנדרש הוא תשתית שנבנתה מראש לפני המלחמה: אגודות מתנדבים מאומנות שכבר היו קיימות לפני שהירי התחיל, מוגנות על ידי אמנה שנחתמה לפני שמישהו ידע מי יהיו הלוחמים, לובשות סמל שהפך אותן לקריאות לשני הצדדים. זו כל הארכיטקטורה של המשפט ההומניטרי המודרני בפסקה אחת של עלון מ-1862 – צופה פני עתיד, נייטרלית, מחייבת משפטית ואדישה לדגל שתחתיו נמצא הנפגע. איש לא הציע זאת. בתוך שנתיים, תריסר ממשלות חתמו על כך.
מקרה הנגד אמיתי. דונאן לא עשה זאת לבדו: האגודה לרווחה ציבורית של ז'נבה לקחה את הצעתו, ארבעה גברים אחרים ישבו בוועדה המייסדת, והעבודה הדיפלומטית שהפיקה את אמנת 1864 לא הייתה שלו. הוא היה זרז ואיש יחסי ציבור, לא מחוקק. הוא היה גם, בהתנהלות הרגילה של ענייניו, הרסני – הוא הרס את עצמו ובילה שלושה עשורים באלמוניות כתוצאה ישירה מהניהול הכושל שלו. ועדת נובל שיבחה את "מאמציו ההומניטריים", לא את מוחו. התיאור הכנה הוא שדונאן היה איש של רעיון אחד מכריע, שקרה לו שהיה לו בדיוק את הרעיון הנכון בדיוק ברגע שניתן היה לאמץ אותו, ושניחן בהתמדה להמשיך לדחוף אותו אחרי שכולם ההגיוניים אמרו לו להפסיק.
מורשת
אמנות ז'נבה מחייבות כיום כמעט כל מדינה על פני כדור הארץ, והסמל שבחרה הוועדה של דונאן מוכר במקומות שבהם שום סמל אחר אינו מוכר. הוא מת בהוספיס בכפר שווייצרי, הרוס, מחזיק בפרס נובל שלא עשה דבר כדי לבקש, ושואל לאן נעלמה האנושות. התשובה, שלא בנוחות לשאלה, הייתה בחלקה לתוך המוסדות שבנה.