ויטוריו גסמן: המטאטורה (Il Mattatore)
עד שנות ה-90, ויטוריו גסמן הגיע לנקודה בקריירה שלו שבה יכול היה לעמוד מול קהל טלוויזיה איטלקי ולדקלם חשבון שירות או תווית הוראות לשימוש ביתי באותה כובד ראש מאומן שבו השתמש עבור "הקומדיה האלוהית" של דנטה - ולגרום לבדיחה להצליח בדיוק משום שהטכניקה שעמדה מאחוריה הייתה אמיתית. הנכונות הזו להפוך שליטה מוחלטת בשפה לקומדיה היא הדרך הקצרה ביותר להבין מה הפך אותו, במשך חצי מאה, לשחקן שהאיטלקים כינו "Il Mattatore" (המטאטורה).
מג'נובה לרומא
גסמן נולד ב-1 בספטמבר 1922 בג'נובה, להיינריך גסמן, מהנדס גרמני מקרלסרוהה, וללואיזה אמברון, אם יהודייה-איטלקייה מפיזה. המשפחה עברה לרומא כשהיה עוד ילד. הוא החל ללמוד משפטים, כמצופה מאביו, לפני שאמו עודדה אותו לפנות לבמה; במקום זאת הוא התאמן באקדמיה הלאומית לאמנויות הדרמה סילביו ד'אמיקו, הקונסרבטוריון המוביל באיטליה לשחקנים. הופעת הבכורה שלו על הבמה הייתה במילאנו ב-1942, בהצגה "La Nemica" לצד אלדה בורלי, והוא בילה את אמצע שנות ה-40 בתיאטרון אליזאו ברומא כשהוא עובד לצד טינו קרארו וארנסטו קלינדרי במגוון רחב של יצירות, מקומדיה בורגנית ועד דרמה אינטלקטואלית – רוחב יריעה שהגדיר את כל הקריירה שלו ולא ז'אנר יחיד.
קול שנבנה הן לטרגדיה והן לפארסה
המוניטין של גסמן נשען תחילה על הבמה, שם נוכחותו הפיזית ומעל הכל קולו – שתואר מאוחר יותר כ"עוצמתי" וכמסוגל להפוך אותו ל"מפרש רב-גוני ומגנטי ביותר" – הובילו אותו דרך שייקספיר, טנסי ויליאמס וטרגדיה יוונית. הוא שיתף פעולה באופן הדוק עם הבמאי לוקינו ויסקונטי ועם השחקנים פאולו סטופה ורינה מורלי, וב-1952 הקים יחד עם לואיג'י סקווארצינה את "תיאטרו ד'ארטה איטליאנו" (Teatro d'Arte Italiano), שהעלה את ההפקה המלאה הראשונה של "המלט" באיטליה לצד יצירות קלאסיות שכמעט ולא הופקו על במות איטלקיות. מאוחר יותר הוא הקים את "תיאטרו פופולארה איטליאנו" (Teatro Popolare Italiano) ואת יורשו הנודד, ה"תיאטרו פופולארה איטינראנטה" (Teatro Popolare Itinerante), שהביאו הפקה של "אדלקי" מאת אלסנדרו מנצוני לכחצי מיליון צופים ברחבי המדינה, ובית ספר למשחק, ה"בוטגה תיאטראלה די פירנצה" (Bottega Teatrale di Firenze), שנועד להעביר את ההכשרה הלאה.
קולנוע, הוליווד ואכזבה
הופעת הבכורה שלו בקולנוע הייתה ב-1946 בסרט "Preludio d'amore", וב-1949 הוא כבר הופיע ב"אורז מר", תפקיד של מאהב נמלט שהביא לו הכרה בינלאומית ומועמדות לאוסקר עבור הסרט. החשיפה הזו, בתוספת נישואיו לשחקנית האמריקאית שלי וינטרס, הובילו אותו להוליווד תחת חוזה עם MGM בין 1952 ל-1955, שם הופיע בסרטים כולל "רפסודיה" לצד אליזבת טיילור ו"קיר הזכוכית". גסמן העריך מאוחר יותר את עבודתו בהוליווד כ"בינונית" וחזר לאיטליה, שם חיכו לו התפקידים שבנו באמת את האגדה שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הקומיקאי המקרי
המעבר של גסמן לקומדיה איטלקית (commedia all'italiana) היה, לפי רוב הדיווחים, לא מתוכנן. הסרט "עזוב את השק" (1958), שבו גילם מתאגרף לשעבר לא יוצלח שהפך לפושע כושל, הפך לסרט מכונן של הז'אנר; ה"איסטיטו איטליאנו די קולטורה" (Istituto Italiano di Cultura) בלונדון ציין מאוחר יותר כי "הקריירות של גסמן ומסטרויאני קיבלו עזרה משמעותית מהצלחת הסרט". משם הוא הפך לאחד מעמודי התווך של הקומדיה האיטלקית לאורך שנות ה-60 וה-70, כשהוא עובד לצד אלברטו סורדי ומרצ'לו מסטרויאני בקומדיות כולל "החיים הקלים" (1962) ו"המפלצות" (1963), תוך שהוא לוקח על עצמו את תוכנית הווריאטי הטלוויזיונית מ-1959 שהעניקה לו את הכינוי "Il Mattatore" – בתרגום חופשי, השואומן שרודף אחרי אור הזרקורים – תואר ששא עליו למשך שארית הקריירה שלו, גם כשטווח יכולותיו התרחב הרבה מעבר לקומדיה.
שיא מאוחר
הופעתו כקפטן צבא עיוור ומריר בסרטו של דינו ריזי "ניחוח אישה" (1974) סימנה את שיאו הביקורתי, כשזכה בפרס השחקן הטוב ביותר בקאן ובפרס דויד די דונאטלו האיטלקי, והסרט יהפוך מאוחר יותר לבסיס לרימייק ההוליוודי בכיכובו של אל פצ'ינו ב-1992. הוא המשיך לעבוד עם במאים יוקרתיים, ביניהם אטורה סקולה ב"היינו כה אהובים" (1974), וביצע הופעה מאוחרת בהוליווד בסרט "סליפרס" (1996). כבוד הצטבר בשנותיו האחרונות: פרס אריה הזהב על מפעל חיים בפסטיבל הסרטים של ונציה ב-1996 ופרס נסיך אסטוריאס בספרד ב-1997. הוא גם העניק את קולו לדיבוב האיטלקי של מופאסה בסרט של דיסני "מלך האריות" (1994), דוגמה קטנה אך משמעותית לקול מאומן במה שמבוקש אך ורק בשל סמכותו.
חיים אישיים
גסמן נישא שלוש פעמים – לשחקנית נורה ריצ'י מ-1944 עד 1952, לשלי וינטרס מ-1952 עד 1954, ולדילטה ד'אנדראה מ-1972 ואילך – עם מערכת יחסים משמעותית עם השחקנית הצרפתייה ז'ולייט מנייל בין הנישואים הללו. היו לו ארבעה ילדים, כולל השחקנית פאולה גסמן, השחקנית ויטוריה, השחקן והבמאי אלסנדרו גסמן, ויאקופו; נכדו ליאו גסמן הוא זמר-יוצר, המרחיב את הנראות הציבורית של המשפחה לדור רביעי. הוא גם חי במשך עשורים עם הפרעה דו-קוטבית, מצב שכמעט לא נדון בפומבי באיטליה בחייו אך הוכר בדיווחים רטרוספקטיביים על הקריירה שלו.
מדוע ויטוריו מכונה גאון
הטיעון לכנות את גסמן גאון נשען פחות על המצאה כלשהי ויותר על מגוון שנשמר ברמה גבוהה מאוד בשני תחומים תובעניים. הוא היה, לפי עדותם של מבקרים ועמיתים, בו-זמנית אחד משחקני הבמה הקלאסיים הגדולים של איטליה – המסוגל לשייקספיר, מנצוני והמלט באותה קריירה – ואחד מהקומיקאים האינסטינקטיביים ביותר של המסך, המסוגל להפוך פושע קטן ולא יוצלח ב"עזוב את השק" למשכנע כמו הקפטן העיוור שלו ב"ניחוח אישה". זהו פיצול נדיר באמת: רוב השחקנים במעמדו מתמחים בטרגדיה או בקומדיה, לא בשתיהן ברמה שזוכה בקאן מצד אחד ומגדירה ז'אנר קומי לאומי מצד שני. הטיעון הנגדי הכנה הוא שגסמן עצמו ומבקרים עכשוויים הצביעו לעיתים על הגזמה תיאטרלית בעבודתו הקולנועית – נטייה מושרשת במה להקרין שלא תמיד התאימה למצלמה – וניסיונו המתמשך האחד לכוכבות הוליוודית הפיק סרטים שהוא עצמו פסל מאוחר יותר כבינוניים. מה שהתיעוד תומך בו, אם כן, אינו הברקה חסרת מאמץ אלא מבצע בעל רבגוניות ומשמעת יוצאי דופן, "Il Mattatore" במובן המילולי של שליטה בתשומת הלב של הקהל, שהושגה באמצעות אימון וחזרתיות בימתית ולא דרך הבלחה יחידה של גאונות.
מורשת
גסמן מת בשנתו מהתקף לב בביתו ברומא ב-29 ביוני 2000, בגיל 77, ונקבר בבית הקברות קמפו וראנו שברומא. הפילמוגרפיה שלו, המשתרעת מ-1945 ועד סוף שנות ה-90, נותרה נקודת התייחסות לתור הזהב של הקולנוע האיטלקי שלאחר המלחמה, ושם המשפחה שהוריש – דרך הקריירה הבימויית של אלסנדרו והמוזיקה של ליאו – שומר על "גסמן" כקרדיט פעיל בבידור האיטלקי יותר משני עשורים לאחר מותו.