יוספוס
יוספוס פלביוס (נולד כיוסף בן מתתיהו; כ-36 – כ-100 לספירה) היה היסטוריון ומצביא יהודי-רומי. הוא ידוע בעיקר בכתיבת הספר "מלחמות היהודים", ונולד בירושלים – שהייתה אז חלק מפרובינקיה יהודה הרומית – לאב ממוצא כהוני ואם שטענה לייחוס משפחתי למלכי בית חשמונאי.
בתחילה הוא נלחם נגד האימפריה הרומית במהלך המרד הגדול כפיקוד על הכוחות היהודיים בגליל, עד שנכנע בשנת 67 לספירה לצבא הרומי בהנהגת אספסיאנוס לאחר מצור של שישה שבועות על יודפת. יוספוס טען כי הנבואות המשיחיות היהודיות שהובילו לפרוץ המרד הגדול התייחסו לכך שאספסיאנוס יהפוך לקיסר רומי. בתגובה, החליט אספסיאנוס להחזיקו כעבד וכנראה כמתורגמן. לאחר שאספסיאנוס הפך לקיסר בשנת 69 לספירה, הוא העניק ליוספוס את חירותו, ובזמן זה אימץ יוספוס את שם משפחתו של הקיסר, פלביוס.
יוספוס פלביוס ערק לחלוטין לצד הרומי וקיבל אזרחות רומית. הוא הפך ליועץ ולמקורב לבנו של אספסיאנוס, טיטוס, ושירת כמתורגמן שלו במהלך המצור הממושך על ירושלים בשנת 70 לספירה, שהוביל להריסה כמעט מוחלטת של העיר ולחורבן בית המקדש השני.
יוספוס תיעד את המרד הגדול (66–70 לספירה), כולל המצור על מצדה. כמה מיצירותיו הבולטות הן "מלחמות היהודים" (כ-75), "קדמוניות היהודים" (כ-94), והאוטוביוגרפיה שלו "חיי יוסף" (כ-94-99). "מלחמות היהודים" מגולל את סיפור המרד היהודי נגד הכיבוש הרומי. "קדמוניות היהודים" מתאר את תולדות העולם מנקודת מבט יהודית עבור קהל יעד יווני ורומי מוצהר. האוטוביוגרפיה שלו מגוללת פרטים על כל חייו ומתמקדת בתקופת כהונתו כמפקד הגליל במהלך המרד נגד רומא. יצירות אלו מספקות תובנות על היהדות של המאה הראשונה ועל הרקע לנצרות הקדומה. כתבי יוספוס הם המקור העיקרי מלבד המקרא להיסטוריה ולעתיקות של ישראל העתיקה, ומספקים עדות חוץ-מקראית בלתי תלויה על דמויות כגון פונטיוס פילאטוס, הורדוס הגדול, יוחנן המטביל, יעקב אחי ישו וישו מנצרת.
ביוגרפיה
יוספוס נולד לאחת ממשפחות העילית של ירושלים. הוא היה בנו השני של מתתיהו, כהן יהודי. לאחיו הבכור, מלבדו, קראו גם כן מתתיהו, כשם אביהם. אמם הייתה אישה אריסטוקרטית מצאצאי שושלת בית חשמונאי המלכותית ששלטה בעבר. סביו מצד אביו היו גבר ששמו היה גם כן יוסף ואשתו – אצילה עברייה ששמה אינו ידוע – שהיו קרובי משפחה רחוקים. משפחתו של יוספוס הייתה עשירה. דרך אביו, הוא היה מצאצאי משמרת הכהונה של יהויריב, שהייתה הראשונה מבין 24 משמרות הכהונה בבית המקדש בירושלים. יוספוס מכנה את עצמו צאצא דור רביעי ל"כהן הגדול יונתן", בהתייחסו ככל הנראה ליונתן הוופסי או לאלכסנדר ינאי. הוא גדל בירושלים והתחנך לצד אחיו.
בגיל 26 לערך, נסע יוספוס לרומא כדי לנהל משא ומתן על שחרור כוהנים יהודים שנכלאו שם על ידי נירון קיסר. בסיועה של אשת נירון, פופיאה, ובסיוע שחקן יהודי, הוא הצליח להשיג את חירותם. עם שובו לירושלים, עם פרוץ המרד הגדול, מונה יוספוס למושל הצבאי של הגליל. הגעתו לגליל, לעומת זאת, הייתה רצופה במחלוקות פנימיות: תושבי ציפורי וטבריה בחרו לשמור על שלום עם הרומאים; אנשי ציפורי גייסו את עזרת הצבא הרומי כדי להגן על עירם, בעוד אנשי טבריה פנו לכוחותיו של המלך אגריפס כדי שיגנו עליהם מפני המורדים. יוספוס אימן 65,000 חיילים באזור.
יוספוס נאבק גם עם יוחנן מגוש חלב, שגם הוא לטש את עיניו לשליטה על הגליל. בדומה ליוספוס, יוחנן אסף סביבו קבוצה גדולה של תומכים מגוש חלב ומגבלה, כולל תמיכת הסנהדרין בירושלים. בינתיים, ביצר יוספוס כמה עיירות וכפרים בגליל התחתון, בהם טבריה, באר שבע, סלמין, יפיע וטריכיי, לקראת התקפה רומית. בגליל העליון הוא ביצר את העיירות ימנית, ספ, מרון ואכברה, בין היתר. יוספוס, יחד עם הגליליים שתחת פיקודו, הצליח להכניע את ציפורי וטבריה, אך נאלץ בסופו של דבר לוותר על אחיזתו בציפורי עקב הגעת כוחות רומיים בפיקוד הטריבון פלקידוס ובהמשך על ידי אספסיאנוס עצמו. יוספוס נלחם לראשונה בצבא הרומי בכפר בשם גריס, שם פתח בהתקפה נגד ציפורי בפעם השנייה, לפני שנהדף. בסופו של דבר, הוא התנגד לצבא הרומי במצור על יודפת עד שנפלה לידי הצבא הרומי בחודש תמוז, בשנת שלטונו ה-13 של נירון.
לאחר שהחיל המצב היהודי ביודפת נפל תחת מצור, הרומאים פלשו והרגו אלפים; הניצולים התאבדו. על פי יוספוס, הוא נלכד במערה עם 40 מחבריו ביולי 67 לספירה. הרומאים (בפיקודם של פלביוס אספסיאנוס ובנו טיטוס, שניהם קיסרים רומיים לעתיד) קראו לקבוצה להיכנע, אך הם סירבו. על פי עדותו של יוספוס, הוא הציע שיטה של התאבדות קולקטיבית; הם הגרילו והרגו זה את זה, אחד אחד, ויוספוס במקרה היה אחד משני האנשים שנותרו, שנכנעו לכוחות הרומיים והפכו לאסירים. בשנת 69 לספירה שוחרר יוספוס. על פי עדותו, הוא פעל כמתווך עם המגינים במהלך המצור על ירושלים בשנת 70 לספירה, בזמן שהוריו הוחזקו כבני ערובה על ידי שמעון בר גיורא.
בעודו כלוא ביודפת, טען יוספוס שחווה התגלות אלוהית שהובילה מאוחר יותר לנאומו שחזה שאספסיאנוס יהפוך לקיסר. לאחר שהתחזית התגשמה, הוא שוחרר על ידי אספסיאנוס, שראה במתת הנבואה שלו דבר אלוהי. יוספוס כתב שההתגלות שלו לימדה אותו שלושה דברים: שאלוהים, בורא העם היהודי, החליט "להעניש" אותם; ש"המזל" ניתן לרומאים; ושאלוהים בחר בו "להכריז על הדברים שעתידים לבוא". עבור יהודים רבים, טענות כאלו היו פשוט אינטרסנטיות.
יוספוס פירש את חורבן בית המקדש כסימן לכך שאלוהים פנה לרומאים בשל חטאי היהודים, והטיף לכניעה לסמכות הרומית. עם זאת, הוא גם האמין שהברית בין אלוהים לישראל נותרה בעינה, כאשר השחזור תלוי בחזרתם בתשובה של היהודים, בדומה לפירושים מקראיים על חורבן בית המקדש הראשון.
בשנת 71 לספירה, הוא נסע לרומא כחלק מפמלייתו של טיטוס. שם, הוא הפך לאזרח רומי ולבן חסות של השושלת הפלבית השלטת. בנוסף לאזרחות רומית, הוענקה לו לינה ביהודה הכבושה וקצבה. בעת שהותו ברומא ותחת חסות פלבית, כתב יוספוס את כל יצירותיו הידועות. למרות שהוא מכנה את עצמו "יוספוס" בלבד בכתביו, היסטוריונים מאוחרים יותר מתייחסים אליו כ"יוספוס פלביוס", מה שמאשר שאימץ את שם המשפחה פלביוס מפטרוניו, כמנהג העבדים המשוחררים.
אספסיאנוס ארגן שיוספוס יישא אישה יהודייה שנשבתה, שממנה התגרש מאוחר יותר. בסביבות שנת 71, נשא יוספוס אישה יהודייה אלכסנדרונית כאשתו השלישית. נולדו להם שלושה בנים, שרק אחד מהם, פלביוס הורקנוס, שרד את תקופת הילדות. יוספוס התגרש מאוחר יותר מאשתו השלישית. בסביבות שנת 75, נשא את אשתו הרביעית, אישה יהודייה-יוונית מכרתים, שהייתה ממשפחה מיוחסת. נולדו להם שני בנים, פלביוס יוסטוס ופלביוס סימונידס אגריפס.
סיפור חייו של יוספוס נותר עמום. האריס תיאר אותו ב-1985 כיהודי שומר מצוות שהאמין בתאימות בין היהדות להגות היוונית-רומית, המכונה לעיתים קרובות יהדות הלניסטית. יוסיפון, הגרסה העברית של יוספוס, מכילה שינויים. מבקריו מעולם לא באו על סיפוקם לגבי הסיבה לכך שניסיון ההתאבדות שלו לא הרג אותו בגליל, ולאחר לכידתו קיבל את חסות הרומאים.
מחקר והשפעה על ההיסטוריה
כתבי יוספוס מספקים מידע על המרד הגדול ומהווים גם חומר מקור ספרותי להבנת ההקשר של מגילות מדבר יהודה והיהדות המאוחרת של ימי בית המקדש.
המחקר על יוספוס זיהה אותו באופן מסורתי כפרושי. כמה מחברים תיארו אותו כחבר בכת וכבוגד בעם היהודי – תפיסה שהפכה למושג הקלאסי של יוספוס. באמצע המאה ה-20 ערערו חוקרים על תפיסה זו וניסחו את המושג המודרני של יוספוס. הם רואים בו פרושי אך מתארים אותו בחלקו כפטריוט והיסטוריון בעל מעמד מסוים. בספרו משנת 1991, טען סטיב מייסון שיוספוס לא היה פרושי אלא אריסטוקרט-כהן אורתודוקסי שנקשר לבית הספר הפילוסופי של הפרושים מתוך יחס של כבוד, ולא מתוך רצון חופשי.
### השפעה על ההיסטוריה והארכיאולוגיה
יצירותיו של יוספוס כוללות חומר שימושי להיסטוריונים על אישים, קבוצות, מנהגים ומקומות גיאוגרפיים. עם זאת, היסטוריונים מודרניים נזהרו מלקבל את כתביו כפשוטם. לדוגמה, קארל ריטר, בחיבורו המשפיע "Erdkunde" בשנות ה-40 של המאה ה-19, כתב בסקירה על סמכויות הגיאוגרפיה העתיקה של האזור:
> מחוץ לכתבי הקודש, יוספוס מחזיק במקום הראשון והיחיד בקרב הכותבים הילידים של יהודה; שכן פילון האלכסנדרוני, התלמוד המאוחר וסמכויות אחרות הם בעלי ערך מועט בהבנת הגיאוגרפיה של המדינה. יוספוס, עם זאת, אמור לשמש בזהירות רבה. כחוקר יהודי, כקצין בגליל, כאיש צבא ואדם בעל ניסיון רב בכל הקשור לעמו שלו, הוא הגיע לאותה היכרות יוצאת דופן עם ארצו בכל חלקיה, דבר שמחקריו האנטיקוואריים מוכיחים בשפע. אך הוא נשלט על ידי מניעים פוליטיים: מטרתו הגדולה הייתה להביא את עמו, הגזע היהודי המבוזה, לידי כבוד בקרב היוונים והרומאים; מטרה זו עמדה בבסיס כל משפט, ומילאה את ההיסטוריה שלו בעיוותים והגזמות.
יוספוס מציין שבימיו היו 240 עיירות וכפרים מפוזרים ברחבי הגליל העליון והתחתון, חלקם הוא מנה בשמם. כתבי יוספוס הם המקור העיקרי לשרשרת הכהנים הגדולים בתקופת בית המקדש השני. כמה מהמנהגים היהודיים הנזכרים על ידו כוללים את המנהג לתלות וילון פשתן בכניסה לבית, ואת המנהג היהודי לאכול את סעודת השבת סביב השעה השישית ביום (בצהריים). הוא מציין גם שהיה מותר לגברים יהודים לשאת נשים רבות (פוליגמיה). כתביו מספקים עדות משמעותית חוץ-מקראית על תקופת בית שני, המכבים, שושלת בית חשמונאי ועליית הורדוס הגדול. הוא מתאר גם את הצדוקים, הפרושים והאיסיים, את מקדש הורדוס, את מפקד קוויריניוס ואת הקנאים, ואישים כגון פונטיוס פילאטוס, הורדוס הגדול, אגריפס הראשון ואגריפס השני, יוחנן המטביל, יעקב אחי ישו וישו. יוספוס מהווה מקור חשוב ללימודי היהדות שלאחר חורבן בית המקדש וההקשר של הנצרות הקדומה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קריאה מדוקדקת בכתבי יוספוס ושנים של חפירות אפשרו לאהוד נצר, ארכיאולוג מהאוניברסיטה העברית, לגלות את מה שנחשב בעיניו כמיקום קברו של הורדוס, לאחר חיפוש של 35 שנים. הוא היה מעל אמות מים ובריכות, באתר מדברי מיושר, בחצי הדרך למעלה הגבעה להרודיון, 12 ק"מ דרומית לירושלים – כפי שתואר בכתבי יוספוס. באוקטובר 2013, הארכיאולוגים יוסף פטריך ובנימין ארבס ערערו על זיהוי הקבר כקברו של הורדוס. לדברי פטריך וארבס, הקבר צנוע מכדי להיות של הורדוס ויש לו כמה מאפיינים לא סבירים. רועי פורת, שהחליף את נצר כראש החפירות לאחר מותו, עמד על הזיהוי.
כתבי יוספוס מספקים את המקור הידוע הראשון לסיפורים רבים הנחשבים כהיסטוריה מקראית, למרות שאינם נמצאים במקרא או בחומר קשור. אלו כוללים את ישמעאל כמייסד הערבים, הקשר של "שמים", "חמים" ו"יפתים" לעמים הקלאסיים של העולם, וסיפור המצור על מצדה.
### קהל היעד המקורי של יוספוס
חוקרים מתווכחים על קהל היעד המיועד של יוספוס. לדוגמה, "קדמוניות היהודים" עשוי היה להיכתב עבור יהודים – "כמה חוקרים מאז לקואר הציעו שיוספוס בוודאי כתב בעיקר עבור יהודים (אם גם בשנית עבור גויים). המניע הנפוץ ביותר שהוצע הוא חרטה: בחיים המאוחרים יותר הוא הרגיש כל כך רע לגבי המלחמה הבוגדנית שהוא נאלץ להפגין ... את נאמנותו להיסטוריה, לחוק ולתרבות היהודית". עם זאת, "הערותיו המזדמנות הרבות של יוספוס המסבירות שפה, מנהגים וחוקים יהודיים בסיסיים ... מניחות קהל גויים. הוא אינו מצפה משומעיו הראשונים לדעת דבר על החוקים או על המקורות היהודיים". שאלת מי יקרא את העבודה רבת הכרכים הזו נותרה ללא פתרון. מניעים אפשריים אחרים לכתיבת הקדמוניות יכולים להיות להפריך את המצג השגוי של המקורות היהודיים או כסנגוריה לערים יווניות בתפוצות על מנת להגן על יהודים ולרשויות רומיות כדי לגייס את תמיכתן עבור יהודים העומדים בפני רדיפה.
רשויות רבניות מאוחרות יותר גינו או דחקו את יוספוס לשוליים, והוא נעדר במידה רבה ממקורות יהודיים מסורתיים עד יצחק אברבנאל, שהיה בקיא בלטינית והבחין בין החיבורים השונים של יוספוס, אחד מופנה ליהודים בעברית ואחר ביוונית ובלטינית. במקומות מסוימים אברבנאל מתייחס ליוסף בן גוריון אך נראה שהוא מתייחס לספר יוסיפון.
### השפעה ספרותית ותרגומים
יוספוס היה סופר פופולרי מאוד בקרב נוצרים במאה ה-4 ואילך כמקור עצמאי לאירועים לפני, במהלך ואחרי חייו של ישו מנצרת. יוספוס היה תמיד נגיש במזרח התיכון קורא היוונית. יצירותיו תורגמו ללטינית, אך לעיתים קרובות בצורה מקוצרת כגון הגרסה הלטינית מהמאה ה-4 של פסאודו-הגסיפוס ל"מלחמות היהודים" (Bellum Judaicum). העניין הנוצרי ב"מלחמות היהודים" היה במידה רבה מתוך עניין בנפילת היהודים ובית המקדש השני, שנחשב על ידי נוצרים רבים לעונש אלוהי על הפשע של הריגת ישו. שיפורים בטכנולוגיית הדפוס (מכונת הדפוס של גוטנברג) הובילו לכך שיצירותיו קיבלו מספר תרגומים חדשים לשפות המדוברות של אירופה, המבוססים בדרך כלל על הגרסאות הלטיניות. רק בשנת 1544 הפכה גרסה של הטקסט היווני הסטנדרטי לזמינה בצרפתית, בעריכת ההומניסט ההולנדי ארנולדוס ארלניוס. התרגום האנגלי הראשון, על ידי תומאס לודג', הופיע ב-1602, עם מהדורות עוקבות שהופיעו לאורך המאה ה-17. המהדורה היוונית מ-1544 היוותה את הבסיס לתרגום האנגלי מ-1732 של ויליאם ויסטון, שזכה לפופולריות עצומה בעולם דובר האנגלית. לעיתים קרובות זה היה הספר – אחרי התנ"ך – שנוצרים החזיקו בתדירות הגבוהה ביותר. ויסטון טען שלכתבים מסוימים של יוספוס היה סגנון דומה לאיגרות של פאולוס הקדוש. מהדורות מאוחרות יותר של הטקסט היווני כוללות את זו של בנדיקט ניזה, שביצע בדיקה מפורטת של כל כתבי היד הזמינים, בעיקר מצרפת ומספרד. הנרי סנט ג'ון תאקרי ויורשים כגון ראלף מרקוס השתמשו בגרסתו של ניזה עבור מהדורת ספריית לואב הקלאסית הנמצאת בשימוש נרחב כיום.
בצד היהודי, יוספוס היה הרבה יותר עלום שם, שכן הוא נתפס כבוגד. כתבים רבניים במשך אלף שנים לאחר מותו (למשל המשנה) כמעט אף פעם לא קוראים ליוספוס בשמו, אם כי לעיתים הם מספרים סיפורים מקבילים על אותם אירועים שיוספוס תיאר. יהודי איטלקי שכתב במאה ה-10 החזיר בעקיפין את יוספוס למרכז הבמה בקרב יהודים: הוא חיבר את ספר יוסיפון, המפרש את הגרסה הלטינית של פסאודו-הגסיפוס ל"מלחמות היהודים", גרסה לטינית של קדמוניות היהודים, כמו גם יצירות אחרות. המקצר מוסיף גם קטעי היסטוריה משלו לעיתים. יהודים בדרך כלל לא בטחו בתרגומים נוצריים של יוספוס עד תקופת ההשכלה במאה ה-19, אז נעשו תרגומים מספיק "נייטרליים". קלמן שולמן יצר לבסוף תרגום עברי לטקסט היווני של יוספוס בשנת 1863, אם כי רבנים רבים המשיכו להעדיף את גרסת יוסיפון. עד המאה ה-20, היחס היהודי כלפי יוספוס התרכך, שכן הוא העניק ליהודים מקום מכובד בהיסטוריה הקלאסית. חלקים שונים ביצירתו פורשו מחדש כמעוררי השראה וחיוביים יותר ליהודים מאשר התרגומים של תקופת הרנסנס על ידי נוצרים. בולטת במיוחד העמידה האחרונה במצדה (המתוארת ב"מלחמות היהודים"), שדורות קודמים ראו בה טירוף וקנאות, זכתה לפרשנות מחדש חיובית יותר כקריאה מעוררת השראה לפעולה בתקופה זו.
המהדורה המדעית הסטנדרטית (editio maior) של כתבי היד היווניים השונים היא זו של בנדיקט ניזה, שפורסמה בין השנים 1885–1895. הטקסט של קדמוניות היהודים פגום במקומות מסוימים. ב"חיי יוסף", ניזה עוקב בעיקר אחר כתב יד P, אך מתייחס גם ל-AMW ול-R. הנרי סנט ג'ון תאקרי עבור ספריית לואב הקלאסית מחזיק בטקסט יווני התלוי גם הוא בעיקר ב-P. אנדרה פלטייה ערך טקסט יווני חדש עבור תרגומו ל"חיי יוסף". המהדורה המתמשכת של אוניברסיטת מינסטר (Münsteraner Josephus-Ausgabe) תספק מנגנון ביקורתי חדש. קיימים גם תרגומים סלאביים עתיקים לטקסט היווני, אך אלו מכילים מספר רב של תוספות נוצריות.
### הערכה כמפקד צבאי
המחבר יוסף ריימונד מכנה את יוספוס "בנדיקט ארנולד היהודי" על בגידתו בחייליו ביודפת, בעוד שההיסטוריונית מרי סמולווד, במבוא לתרגום של "מלחמות היהודים" מאת ג. א. ויליאמסון, כותבת:
> [יוספוס] היה יהיר, לא רק בנוגע ללמידה שלו עצמו, אלא גם בנוגע לדעות שהוחזקו עליו כמפקד הן על ידי הגליליים והן על ידי הרומאים; הוא היה אשם בכפילות מזעזעת ביודפת, כשהציל את עצמו על ידי הקרבת חבריו; הוא היה נאיבי מכדי לראות איך הוא עומד מורשע מפיו שלו בגלל התנהגותו, ובכל זאת אף מילים לא היו קשות מדי כשהוא הכפיש את יריביו; ולאחר שנחת, שלא מרצונו, במחנה הרומי, הוא הפך את שביו ליתרון שלו, ונהנה משארית ימיו מהחלפת הצדדים שלו.
היסטוריוגרפיה ויוספוס
בהקדמה ל"מלחמות היהודים", יוספוס מבקר היסטוריונים המעוותים את אירועי המרד הגדול, וכותב כי "יש להם דעה להפגין את גדולת הרומאים, בעוד שהם עדיין מפחיתים ומקטינים את פעולות היהודים". יוספוס מצהיר כי כוונתו היא לתקן שיטה זו אך כי "לא אלך לקיצוניות השנייה ... [ו]אתבע את פעולות שני הצדדים בדיוק". יוספוס מודה שלא יוכל להכיל את עצבונו בכתיבת אירועים אלו; כדי להמחיש שזה ישפיע מעט על ההיסטוריוגרפיה שלו, יוספוס מציע, "אך אם מישהו יהיה חסר גמישות בביקורתו כלפי, תנו לו לייחס את העובדות עצמן לחלק ההיסטורי, ואת הקינות לכותב עצמו בלבד".
הקדמתו ל"קדמוניות" מציעה את דעתו מוקדם, באומרו, "בסך הכל, אדם שיעיין בהיסטוריה זו, עשוי ללמוד ממנה בעיקר, שכל האירועים מצליחים היטב, אפילו במידה שלא תאומן, ושגמול האושר מוצע על ידי אלוהים". לאחר הכנסת גישה זו, יוספוס סותר את ברוסוס: "אני אתאר במדויק את מה שכלול ברישומינו, בסדר הזמנים השייך להם ... בלי להוסיף דבר למה שכלול בהם, או לגרוע דבר ממנו". הוא מציין את ההבדל בין היסטוריה לפילוסופיה באומרו, "[א]לו שקוראים את ספרי עשויים לתהות איך זה קורה, שהדיון שלי, המבטיח דין וחשבון על חוקים ועובדות היסטוריות, מכיל כל כך הרבה פילוסופיה".
בשתי היצירות, יוספוס מדגיש שדיוק הוא קריטי להיסטוריוגרפיה. לואי ה. פלדמן מציין כי ב"מלחמות", יוספוס מתחייב להיסטוריוגרפיה ביקורתית, אך ב"קדמוניות", יוספוס עובר להיסטוריוגרפיה רטורית, שהייתה הנורמה בזמנו. פלדמן מציין עוד שמשמעותי שיוספוס קרא ליצירתו המאוחרת "קדמוניות" (מילולית, ארכיאולוגיה) ולא היסטוריה; בתקופה ההלניסטית, ארכיאולוגיה פירושה היה "היסטוריה מהמקורות או היסטוריה ארכאית". לפיכך, כותרתו מרמזת על היסטוריה של עם ישראל מראשיתו ועד הזמן שבו כתב. הבחנה זו משמעותית לפלדמן, כי "בעת העתיקה, היסטוריונים נדרשו לכתוב בסדר כרונולוגי", בעוד ש"אנטיקווארים כתבו בסדר שיטתי, כשהם מתקדמים באופן נושאי והגיוני" וכללו את כל החומר הרלוונטי לנושא שלהם. אנטיקווארים נעו מעבר להיסטוריה פוליטית כדי לכלול מוסדות וחיים דתיים ופרטיים. יוספוס אכן מציע פרספקטיבה רחבה זו ב"קדמוניות".
יצירות
יצירותיו של יוספוס הן מקורות מרכזיים להבנתנו את החיים וההיסטוריה היהודית במהלך המאה הראשונה.
- (כ-75) מלחמות היהודים, או היסטוריה של מלחמת היהודים (בדרך כלל מקוצר כ-JW, BJ או מלחמות)
- (כ-94) קדמוניות היהודים, או עתיקות היהודים/ארכיאולוגיה יהודית (מקוצר לעיתים קרובות כ-AJ, AotJ או Ant. או Antiq.)
- (כ-97) נגד אפיון, או נגד היוונים, על עתיקות העם היהודי (בדרך כלל מקוצר כ-CA)
- (כ-99) חיי יוסף, או אוטוביוגרפיה של יוסף (מקוצר כ-Life או Vita)
יוספוס תכנן עוד כמה יצירות, אך אין עדות לכך שהן קיימות. אלו כוללות:
- על מנהגים וסיבות, דיון והגנה על החוק היהודי. סדרה זו בת שלושה כרכים תדון גם באלוהים ובמהותו
- מהדורה מתוקנת של מלחמת היהודים שתכנן לאחר השלמת קדמוניות היהודים
### מלחמות היהודים
יצירתו הראשונה ברומא הייתה דין וחשבון המופנה ל"ברברים עליונים" מסוימים – הנחשבים בדרך כלל לקהילה היהודית במסופוטמיה – ב"לשון אבותיו" (מלחמות א.3), שניתן לטעון שהיא השפה הארמית המערבית. בשנת 78 לספירה סיים דין וחשבון בן שבעה כרכים, שנכתב ביוונית, הידוע בשם "מלחמות היהודים" (בלטינית: Bellum Judaicum או De bello Judaico). ההיסטוריה מתחילה בתקופת המכבים ומסתיימת בדיווחים על נפילת ירושלים, והנפילה שלאחר מכן של מבצרי הורדוס, מכוור ומצדה וחגיגות הניצחון הרומי ברומא, פעולות הטיהור, פעולות צבאיות רומיות במקומות אחרים באימפריה והמרד בקירנאיקה. יחד עם הדין וחשבון ב"חיי יוסף" על חלק מאותם אירועים, הוא מספק לקורא גם סקירה של חלקו של יוספוס עצמו באירועים מאז שובו לירושלים מביקור קצר ברומא בתחילת שנות ה-60 (חיי יוסף 13–17).
בעקבות דיכוי המרד היהודי, יוספוס היה עד למצעדי הלגיונות המנצחים של טיטוס שהובילו את שבוייו היהודים, ונשאו אוצרות מבית המקדש שנבזז בירושלים. על רקע זה כתב יוספוס את "מלחמות". הוא מאשים את המלחמה היהודית במה שהוא מכנה "קנאים לא מייצגים וחדורי מוטיבציה יתרה" בקרב היהודים, שהובילו את ההמונים הרחק ממנהיגיהם האריסטוקרטיים המסורתיים (כמוהו עצמו), עם תוצאות הרסניות. לדוגמה, יוספוס כותב כי "שמעון [בר גיורא] היה אימה גדולה יותר לעם מאשר הרומאים עצמם". יוספוס מאשים גם כמה מהנציבים הרומיים של יהודה, ומציג אותם כמנהלים מושחתים ובלתי מוכשרים.
### קדמוניות היהודים
היצירה הבאה של יוספוס היא "קדמוניות היהודים" בת 20 הכרכים, שהושלמה במהלך השנה ה-13 לשלטונו של הקיסר פלביוס דומיטיאנוס, בסביבות השנים 93–94 לספירה. בהסבר ההיסטוריה, החוק והמנהג היהודי, הוא נכנס לוויכוחים פילוסופיים רבים שהיו מקובלים ברומא באותה תקופה. שוב הוא מציע אפולוגטיקה לעתיקות ולחשיבות האוניברסלית של העם היהודי. יוספוס טוען שהוא כותב היסטוריה זו משום שהוא "ראה שאחרים סילפו את האמת של פעולות אלו בכתביהם", כאשר כתבים אלו הם ההיסטוריה של היהודים. מבחינת כמה ממקורותיו לפרויקט, יוספוס אומר שהוא שאב ו"פירש מתוך כתבי הקודש העבריים" ושהוא היה עד ראייה למלחמות בין היהודים לרומאים, שסופרו קודם לכן ב"מלחמות היהודים".
הוא מתווה את ההיסטוריה היהודית החל מהבריאה, כפי שעברה דרך המסורת ההיסטורית היהודית. אברהם לימד מדע את המצרים, אשר, בתורם, לימדו את היוונים. משה הקים אריסטוקרטיה כהונית סנאטורית, אשר, בדומה לזו של רומא, התנגדה למלוכה. הדמויות הגדולות של התנ"ך מוצגות כמנהיגים-פילוסופים אידיאליים. הוא כולל נספח אוטוביוגרפי המגן על התנהלותו בסוף המלחמה כאשר שיתף פעולה עם הכוחות הרומיים.
לואי ה. פלדמן מתווה את ההבדל בין כינוי עבודה זו "קדמוניות היהודים" לעומת "היסטוריה של היהודים". למרות שיוספוס אומר שהוא מתאר את האירועים הכלולים ב"קדמוניות" "בסדר הזמנים השייך להם", פלדמן טוען שיוספוס "שאף לארגן את [החומר] שלו באופן שיטתי ולא כרונולוגי" והיה בעל היקף ש"נע הרבה מעבר להיסטוריה פוליטית גרידא למוסדות פוליטיים, חיים דתיים ופרטיים".
### חיי יוסף
טקסט אוטוביוגרפי שנכתב על ידי יוספוס בסביבות השנים 94–99 לספירה – ייתכן כנספח ל"קדמוניות היהודים" (השווה לחיי יוסף 430) – שבו המחבר ברובו בוחן מחדש את אירועי המלחמה ואת תקופת כהונתו בגליל כמושל ומפקד, כנראה בתגובה להאשמות שהועלו נגדו על ידי יוסטוס מטבריה (השווה לחיי יוסף 336).
### נגד אפיון
"נגד אפיון" של יוספוס הוא הגנה בשני כרכים על היהדות כדת ופילוסופיה קלאסית, תוך הדגשת עתיקותה, בניגוד למה שיוספוס טען שהיא המסורת המאוחרת יותר יחסית של היוונים. טענות אנטי-יהודיות המיוחסות על ידי יוספוס לסופר היווני אפיון ומיתוסים המיוחסים למנתון מטופלים גם כן.
### יצירות מזויפות
(תאריך לא ידוע) נאום יוספוס ליוונים בנוגע לשאול (מזויף; עיבוד של "נגד אפלטון, על סיבת היקום" מאת היפוליטוס מרומא)