ג'וזף רייט מדרבי (Joseph Wright of Derby): ציור הנאורות לאור נרות
מרצה נודד הניח קקדו לבן בתוך כלי זכוכית והוא שואב ממנו את האוויר. האור היחיד בחדר מגיע מנר בודד, המאיר מבעד לצנצנת המכילה גולגולת אדם. ילדה אחת צופה, מהופנטת; אחותה הגדולה מכסה את עיניה ולא מסוגלת להביט. זוג צעיר מקדיש תשומת לב זה לזו בלבד. איש זקן יושב ומהרהר בגולגולת. ג'וזף רייט צייר זאת בשנת 1768, בתקופה שבה ציור בריטי רציני אמור היה לעסוק בכתבי קודש, בעת העתיקה ובפניהם של העשירים.
דרבי, ומדוע זה היה חשוב
רייט נולד בדרבי (Derby) בשנת 1734 ומת שם ב-1797, והמקום אינו מקרי. דרבי באמצע המאה ה-18 הייתה אחד המרכזים הגדולים להולדת המהפכה התעשייתית, והייתה לה תרבות אינטלקטואלית תואמת: הרצאות מדעיות והדגמות פומביות היו צורת בידור פופולרית, שהועלתה בבית העירייה עבור קהל משלם. רייט הפך לידידם של המוחות המדעיים המובילים בעיר ונע בין הדמויות המרכזיות של הנאורות האנגלית. הוא גם צייר את התעשיינים והאינטלקטואלים של המידלנדס (Midlands), מה שאומר שהנושאים שהגיעו לסטודיו שלו היו, באופן ייחודי לצייר בריטי בתקופה ההיא, העתיד.
תלמידו של הדסון
הוא התאמן בלונדון במהלך שנות ה-50 של המאה ה-18 תחת תומאס הדסון (Thomas Hudson), צייר דיוקנאות בולט, ודיוקנאות היו המקצוע שלמד ותרגל. דבר בהתמחות הזו לא ניבא את מה שבא לאחר מכן. מה שרייט רכש במקום זאת — הדבר שיגדיר אותו — היה אובססיה לאור מלאכותי, שנשאבה מחסידיו ההולנדים של קאראווג'ו (Caravaggio), שאת סצנות הלילה שלהם חקר ואז דחף הרבה יותר רחוק. הערכתה של בריטניקה (Britannica) חד-משמעית: הוא היה הצייר האירופי הטוב ביותר של אפקטי אור מלאכותי בתקופתו.
האוררי ומשאבת האוויר
בין השנים 1763 ל-1773 לערך הפיק רייט את קבוצת הציורים שעליה נשענת המוניטין שלו, כולם מוארים בנר או בירח. פילוסוף נותן הרצאה על אוררי (A Philosopher Giving that Lecture on an Orrery, 1766) — מוזיאוני דרבי מכנים זאת יצירת המופת שלו — מציג מודל מכני של מערכת השמש המודגם בפני קהל של אנשים פשוטים, עם מנורה העומדת במקום השמש. האלכימאי בחיפוש אחר אבן החכמים (The Alchymist in Search of the Philosopher's Stone) נקט בגרסה העתיקה והאוקולטית של אותו דחף.
ניסוי על ציפור במשאבת אוויר (An Experiment on a Bird in the Air Pump, 1768) הוא השאפתני שבהם. ההישג הטכני הוא האור עצמו: הגלריה הלאומית מציינת שגלימת הדמשק האדומה והראוותנית של המרצה נקראת כ"וורוד סלמון לאור הנרות, אך מתכהה למגנטה ככל שהעין מתרחקת מהאור" — התבוננות מדורגת של האופן שבו מקור אור אחד נופל על בד יחיד, שנשמרה לאורך קנבס שלם של בשר, זכוכית, פליז ובד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אך התמונה אינה הדגמה של מיומנות. היא ואניטאס (vanitas) מודרנית, לפי קריאת הגלריה: תזכורת לחלוף הזמן, לגבולות הידע האנושי ולשבריריות החיים עצמם. רייט מעניק לסצנה את מלוא המנגנון של ציור היסטורי — קנה מידה, קיארוסקורו (chiaroscuro) דרמטי, משקל מוסרי — ואז מוסר אותה לטרקלין פרובינציאלי שבו ציפור נחנקת לטובת הוראת ילדים. מגוון התגובות הוא הטענה: סקרנות, סלידה, אדישות, תמותה. הוא לא חוגג את הנאורות. הוא שואל מה המחיר שלה.
איטליה, והר געש שמעולם לא ראה מתפרץ
רייט טייל באיטליה בין השנים 1773 ל-1775, שרטט בגואש בשנת 1774 ונסע לנאפולי ולמפרץ, אולי מודרך בטיפוסיו על ידי סר ויליאם המילטון (Sir William Hamilton), הדיפלומט והוולקנולוג. וזוב סיפק לו נושא שני לכל החיים: הוא נחשב למי שצייר אותו יותר משלושים פעמים.
הסיבוך הוא שוזוב לא התפרץ בזמן שהיה שם. ניתוח הראה שהוא לקח לעצמו חירות גם עם הטופוגרפיה, כשהוא מסדר קומפוזיציות כך שיכללו תכונות שאינן נראות בפועל מנקודות התצפית שהוא מתאר — וקנבס של טייט (Tate), שנמצא שנעשה בו שימוש בגופרית עבור הצהובים הבהירים שלו על בסיס גבס, ייתכן שצויר באיטליה עצמה. ההתפרצויות, במילים אחרות, היו מתוכננות. מה שהוא ראה היה הר; מה שהוא מכר, שוב ושוב, היה מחזה שהורכב בסטודיו מתוך התבוננות, שמועות ואותה שליטה באור שלמד על נרות.
מדוע ג'וזף מכונה גאון
שתי טענות מקובצות בדרך כלל יחד כאן, וכדאי להפריד ביניהן, כי אחת עוסקת במלאכת יד והשנייה לא.
הראשונה טכנית, וזו זו שהמקורות תומכים בה בפועל. רייט היה, לדעתה של בריטניקה, צייר האור המלאכותי הטוב ביותר באירופה בתקופתו. מיומנות זו ספציפית וניתנת לתיאור: מידול האופן שבו מקור נקודתי אחד מתנהג כשהוא נע — כיצד דמשק אדום הופך לסלמון מטווח קצר ולמגנטה ממרחק, כיצד אור עובר דרך זכוכית וגולגולת ויוצא שונה, כיצד פנים נראות כאשר הם מוארים רק מלמטה. זוהי התבוננות אופטית מסוג ממושמע בצורה יוצאת דופן, המוחזקת ביציבות לאורך קומפוזיציות גדולות, וזהו הישג פיזי ותפיסתי ולא אינטלקטואלי. יש לתאר זאת ככזה.
הטענה השנייה רעיונית, והיא חזקה יותר. רייט הבחין שהדגמה מדעית בבית פרטי היא נושא ראוי לציור רציני, בתקופה שבה ההיררכיה האקדמית שמרה את הרצינות הזו לכתבי קודש ולעת העתיקה. החלת מלוא המכניזם של ציור היסטורי על אוררי, משאבת אוויר ומטחנת כותנה הייתה שיפוט מקורי באמת לגבי מה שחשוב — ובתמונה של משאבת האוויר, הוא היה מספיק מפוכח כדי להפוך את הידע החדש למעורפל במקום למנצח. זו הסיבה שהציור עדיין עובד מאתיים וחמישים שנה מאוחר יותר.
כדאי לציין את טיעון הנגד בצורה ישירה. אף אחד המצוטט כאן לא מכנה את רייט גאון: הגלריה הלאומית אומרת שהוא חדשנות בתוך האמנות הבריטית, ומוזיאוני דרבי, שבבעלותם יותר יצירות שלו מאשר לכל אחד אחר, מכנים אותו אחד הציירים "המעניינים ורחבי היריעה" ביותר של בריטניה — שבח מדוד וזהיר. התקופה הגדולה שלו ללא עוררין נמשכת כעשור. הוא בילה את רוב חיי העבודה שלו כצייר דיוקנאות בעיר פרובינציאלית. ותמונות וזוב, יותר משלושים במספר, הן נוסחה מסחרית חוזרת הבנויה סביב התפרצות שמעולם לא היה עד לה, עם גיאוגרפיה שסודרה מחדש כדי לשפר את המראה. זו התנהגות של צייר מקצועי מוכשר ביותר הפוגש שוק, לא של יוצר חסר מנוחה. פסק הדין הכנה הוא שלרייט היה רעיון אחד גדול מאוד, שביצע אותו בשליטה טכנית שאיש באירופה לא יכול היה להשתוות אליה, ואז התפרנס מכך.
מורשת
רייט הוא כיום מה שלא היה בדיוק בימי חייו: צייר המהפכה התעשייתית, האיש שקבע כי כבשנים, בתי מלאכה, מכונות וניסויים הם חומר לגיטימי לאמנות שאפתנית. עבודותיו תלויות בגלריות מרכזיות ברחבי העולם, ומוזיאוני דרבי מחזיקים באוסף הגדול ביותר שלהן בכל מקום — שהחל בשנת 1882, מתקרב כיום ל-600 פריטים, ומוגדר על ידי מועצת האמנויות של אנגליה (Arts Council England) כאוסף בעל חשיבות לאומית יוצאת דופן. ניסוי על ציפור במשאבת אוויר הפך לתמונה הסטנדרטית של הנאורות עצמה, המופקת בכל היסטוריה של התקופה, וזהו גורל מוזר לציור שנושאו האמיתי הוא חדר מלא באנשים שלא מצליחים להסכים אם מה שהם צופים בו הוא נפלא או מזעזע.