יוזף רות (Joseph Roth): כרוניקן של אימפריה שנעלמה
בקרב סולפרינו (Solferino) בשנת 1859, סגן בחיל הרגלים מבחין בניצוץ אור, מפיל את קיסר אוסטריה מסוסו וחוטף את כדור הצלף שיועד לריבון שלו. פרנץ יוזף (Franz Joseph) מתגמל אותו במסדר מריה תרזה ובתואר ברון: טרוטה פון סיפוליה (Trotta von Sipolje). כל מה שקורה בעקבות זאת במארש ראדצקי (Radetzky March) — שלושה דורות של משפחת טרוטה המידרדרים בשקט לעבר שנת 1914 — נובע מאותו מעשה נאמנות בודד. זהו הרעיון האופייני ביותר שהיה ליוזף רות: שהפרס והחורבן מגיעים באותה מעטפה.
ילדות בגליציה
הוא נולד ב-2 בספטמבר 1894 וקיבל את השם משה יוזף רות. הוא גדל בברודי (Brody), עיירה יהודית ברובה ליד למברג (Lemberg) שבמזרח גליציה, בשוליים המזרחיים של האימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא מעולם לא פגש את אביו, שנעלם לפני לידתו, וגדל אצל אמו וקרובי משפחתה. הגבול הוא העובדה המכוננת בחייו. ברודי שכנה בנקודה שבה עולם הבסבורג נעצר והעולם הרוסי החל, ורות הקדיש את הקריירה שלו לכתיבה על אנשים שנתפסו בדיוק בעמדה הזו — מבחינה חוקית במקום כלשהו, מבחינה רגשית בשום מקום.
הוא החל את לימודיו באוניברסיטת למברג ב-1913 ועבר בשנה שלאחר מכן לווינה, שם למד פילוסופיה וספרות גרמנית. בשנת 1916 קטע את לימודיו כדי להתנדב לצבא האוסטרו-הונגרי, ושירת בחזית המזרחית, ככל הנראה בתפקיד עיתונאי או צנזורה ולא בלחימה. הוא היה בן עשרים וארבע כאשר האימפריה ששלחה אותו לשירות חדלה מלהתקיים.
"יוזף האדום"
רות חזר לווינה בשנת 1918 ופנה מיד לעיתונות, כשהוא כותב לעיתונות השמאל תחת שם העט Der rote Joseph — "יוזף האדום", משחק מילים על שם משפחתו. בשנת 1920 עבר לברלין. הוא כתב עבור פורוורטס (Vorwärts), הנויה ברלינר צייטונג (Neue Berliner Zeitung), הברלינר בורזן-קורייר (Berliner Börsen-Courier) משנת 1921, ומשנת 1923 עבור העיתון הליברלי פרנקפורטר צייטונג (Frankfurter Zeitung). הוא נשלח לכל מקום: צרפת, ברית המועצות, אלבניה, פולין, איטליה וברחבי גרמניה.
זו לא הייתה עבודת כתיבה זולה לצורך מימון הרומנים. זה היה האירוע המרכזי בחייו הבוגרים, והוא הפך אותו לאמיד. מתרגמו, מייקל הופמן (Michael Hofmann), מכנה אותו "אחד העיתונאים המכובדים והמתוגמלים ביותר בתקופתו, שקיבל שכר לפי התעריף החלומי של מארק גרמני אחד לשורה". ההרגלים שהעיתונות הקנתה לו — תמציתיות, דיוק פיזי, הסירוב להסביר סצנה שהקורא כבר יכול לראות — הם בדיוק ההרגלים שגורמים לרומנים שלו לנוע במהירות שהם נעים בה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →היהודים הנודדים
בשנת 1927 פרסם את היהודים הנודדים (The Wandering Jews), רפורטז'ה על הגירת היהודים ממזרח אירופה לערים מערביות לאחר מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית. זוהי נקודת המפנה ביצירתו. לפני כן הוא היה סופר של ההווה — קורי העכביש (1923), מלון סאבוי (1924), טיסה ללא קץ (1927), ספרים על נוודים, וטרנים ושרידי הפירוז. לאחר מכן הנושא שלו מצטמצם לדמות אחת: הנווד חסר הבית, בדרך כלל יהודי או נתין הבסבורגי לשעבר, המחפש "מולדת" (Heimat) שבוטלה. איוב (1930) ביסס את המוניטין הספרותי שלו, שעד אז פיגר הרחק מאחורי המוניטין העיתונאי שלו.
מה עושה באמת "מארש ראדצקי"
מארש ראדצקי (1932) הוא הספר שכולם מתכוונים אליו. שיטתו הפוכה מדרמטית: במקום לבצע את התמוטטות אוסטרו-הונגריה, רות נותן לה לחלחל. הנרטיב הוא בגוף שלישי ומכוון ללא חיפזון, קרוב יותר לטורגנייב (Turgenev) וטולסטוי (Tolstoy) מאשר לכל דבר מודרניסטי, מתקדם לפי מה שמבקר אחד מתאר כרשמים, אפיזודות, מניעים ותנועות — מבנה מוזיקלי, סצנות המתהפכות כמו תקליט גרמופון. השורה המצוטטת ביותר שלו היא הצהרה על קצב, לא על עלילה: "כך היו הדברים אז. כל מה שצמח נזקק לזמנו כדי לצמוח, וכל מה שנמוג נזקק לזמן רב כדי להישכח."
הבדיחה הטובה ביותר ברומן היא גם התזה שלו. הברון טרוטה, שזכה לתואר אצולה, מגלה שספרי ההיסטוריה בבית הספר שכתבו מחדש את הצלתו את הקיסר כמעשה גבורה של פרשים. הוא עותר לפרנץ יוזף לתקן זאת, אך הקיסר מסרב: תיאור מדויק יהיה ארצי, חסר תועלת לפטריוטיזם של הבסבורג. האמת נמחקת מהתיעוד במקום זאת. מרגע זה המשפחה חיה בתוך פיקציה שהמדינה חיברה, והבינוניות הרגילה של בני טרוטה המאוחרים — נציב מחוז שאינו יכול לדבר עם בנו, סגן פרשים המובס על ידי חובות הימורים ודו-קרב קטלני, גוסס ללא טעם בשבועות הראשונים של המלחמה — הופכת לביוגרפיה של האימפריה במינאטורה. ג'יימס מיק (James Meek) מכנה את הספר "זימון לירי של עולם מופלא, האימפריה האוסטרו-הונגרית, איזון בין אתנוסים מרובים". מריו ורגס יוסה (Mario Vargas Llosa) כינה אותו הרומן הפוליטי הטוב ביותר שנכתב אי פעם.
גלות והמלונות האחרונים
היטלר הפך לקנצלר ב-30 בינואר 1933 ורות, עיתונאי יהודי ליברלי בולט, עזב את גרמניה מיד. הוא בילה את רוב שש השנים שנותרו לו בפריז, עיר שאהב. בפברואר 1933 כתב לסטפן צווייג (Stefan Zweig) בבהירות שכמעט איש לא הצליח להפגין בשלב כה מוקדם: "אתה בוודאי כבר מבין שאנו נסחפים לקראת קטסטרופות גדולות... הם הצליחו לכונן שלטון של ברבריות. אל תוליך את עצמך שולל. הגיהינום שולט."
חייו הפרטיים היו כבר הריסות. אשתו פרידריקה רייכלר (Friederike Reichler), לה נישא ב-1922, פיתחה סכיזופרניה בסוף שנות ה-20 ואושפזה; מאוחר יותר היא נרצחה בתוכנית האותנזיה הנאצית. הוא חי עם אנדראה מנגה בל (Andrea Manga Bell) עד שאזל הכסף, ומ-1936 עד 1938 עם הסופרת אירמגרד קון (Irmgard Keun). הוא כתב את טרבאס (1934), את קבר הקיסר (1938), שנושא את דמויותיו אל תוך הסיפוח הנאצי של אוסטריה, ואת אגדת השיכור הקדוש (1939), נובלה על נווד אלכוהוליסט שמנסה למות כשהוא פורע את חובותיו — ספר שהאוטוביוגרפיה בו אינה מוסתרת כלל. הוא עבר בין מלונות, שתה בהרסנות, ונשאר פורה. ב-27 במאי 1939, ימים לאחר שנודע לו שהמחזאי ארנסט טולר (Ernst Toller) תלה את עצמו בניו יורק, הוא מת בפריז מדלקת ריאות כפולה שסובכה על ידי דליריום טרמנס. נאמר עליו שהיו לו שתי הלוויות, אחת יהודית ואחת קתולית; הוא מעולם לא ויתר על היהדות אך ראה בנצרות הקתולית חלק מזהותו.
מדוע יוזף מכונה גאון
קביעתו של ורגס יוסה לגבי מארש ראדצקי כרומן הפוליטי הטוב ביותר שנכתב אי פעם היא חזקה ככל שטענות מסוג זה יכולות להיות. אך כדאי להיות מדויקים לגבי מהות הכישרון, כיוון שאין מדובר במקוריות אינטלקטואלית. רות לא קידם שום תיאוריה של היסטוריה. הפוליטיקה שלו עברה מהסוציאליזם של "יוזף האדום" למונרכיזם הבסבורגי נוסטלגי שרבים מבני דורו מצאו כריאקציוני, והוא אדריכל ראשי של "מיתוס הבסבורג", גוף כתיבה שזהב מדינה שהייתה, עבור רוב נתיניה, ביורוקרטית ולא נעימה. הוא ידע זאת. הוא כתב את המיתוס בכל מקרה.
הגאונות היא עניין של מלאכה, והמלאכה ספציפית. רות יכול היה להוביל ויכוח על היסטוריה כליל בתוך פרטים פיזיים, כך שאף דמות לא מצהירה על התמה ואף מספר לא מביע עמדה. שלושה דורות של משפחה, כל אחד מרשים פחות מהקודם, מתעדים את מותה של אימפריה ללא דף אחד של ניתוח פוליטי. חמש עשרה שנים של עיתונות יומית לימדו אותו דחיסות; עיר הגבול לימדה אותו כיצד מרגישה חוסר-אזרחות מבפנים; השילוב אפשר לו לכתוב משפטים בעלי פשטות קיצונית הנושאים מטען עצום. הטיעון הנגדי הכנה הוא שהטווח שלו צר, הספרים המאוחרים מקיפים פצע אחד, והמלנכוליה הופכת לעיתים להתרפקות. ההגנה היא שבתוך הטווח הזה איש לא עשה זאת טוב יותר.
מורשת
מפורסם ככתב ורק בדיעבד כסופר, רות היה קרוב להיעלמות לאחר 1939. תרגומים לאנגלית של מארש ראדצקי ושל עיתונותו, מהעשור הראשון של המאה ה-21 ואילך, הפכו זאת. כעת הוא נקרא כאחד הסופרים החיוניים ביותר בשפה הגרמנית של המאה העשרים — האיש שמצא את הצורה לחוויה האופיינית של המאה: איבוד מדינה תוך כדי עמידה במקום.