יוזף וירת (Joseph Wirth): הקנצלר שנקב בשם האויב
ב-24 ביוני 1922, חמושים מארגון הימין הקיצוני "ארגון קונסול" (Organisation Consul) ירו בשר החוץ הגרמני ולטר רתנאו (Walther Rathenau) בתוך מכוניתו. ימים לאחר מכן עמד הקנצלר ברייכסטאג ותיאר את המדינה שבה שלט כמי שחיה ב"אווירה של רצח, של מרירות, של רעל". לאחר מכן פנה לעבר ספסלי הימין ואמר את המשפט שהאריך ימים מעבר לכל הקריירה שלו: "שם עומד האויב, ואין על כך כל ספק: האויב נמצא בימין!". הוא היה בן ארבעים ושתיים, והוא צדק.
מתמטיקאי בפרייבורג
יוזף וירת נולד בפרייבורג (Freiburg im Breisgau) ב-6 בספטמבר 1879, למשפחה קתולית שעסקה בעניינים חברתיים-נוצריים – השפעה מעצבת שמעולם לא נטש. בין השנים 1899 ל-1906 למד מתמטיקה, מדעי הטבע וכלכלה באוניברסיטת פרייבורג, וקיבל דוקטורט במתמטיקה בשנת 1906 עם דיסרטציה על מחלקים אלמנטריים של החלפה הומוגנית ליניארית. לאחר מכן לימד מתמטיקה בבית ספר תיכון בפרייבורג עד 1913, ובשנת 1909 היה ממייסדי ויושבי הראש של ארגון צדקה קתולי, ה-Akademische Vinzenzkonferenz.
הפעילות הפוליטית צמחה מתוך העבודה החברתית ולא להפך. הוא נבחר למועצת העיר פרייבורג מטעם מפלגת המרכז הקתולית בשנת 1911, ישב בפרלמנט של באדן (Baden Landtag) בין השנים 1913 ל-1921, ונכנס לרייכסטאג הקיסרי בשנת 1914. לאחר שנמצא לא כשיר לשירות צבאי מסיבות בריאותיות, הוא התנדב לצלב האדום ושירת בשתי החזיתות עד שדלקת ריאות אילצה אותו לפרוש בשנת 1917.
מדיניות המילוי
לאחר מהפכת 1918 הפך וירת לשר האוצר של באדן, ולאחר מכן לשר האוצר של הרייך במרץ 1920 תחת גוסטב באואר (Gustav Bauer), והמשיך בתפקידו תחת קונסטנטין פרנבאך (Constantin Fehrenbach). כאשר קריסת ממשלת פרנבאך נבעה מסירוב לקבל את לוח התשלומים של לונדון מטעם בעלות הברית, וירת הקים ממשלה ב-10 במאי 1921 והביא את הרייכסטאג לאשר את הלוח למחרת. הוא היה בן ארבעים ואחת, וירש את התפקיד בעל סיכויי ההישרדות הנמוכים ביותר באירופה.
תשובתו הייתה Erfüllungspolitik, מדיניות המילוי: עמידה בדרישות הפיצויים, באופן גלוי ובתום לב, כדי להוכיח אמפירית ששלושה מיליארד מארק זהב בשנה הם מעבר ליכולתה של גרמניה. זו הייתה אסטרטגיה של הוכחה בדרך של מיצוי, והיא דרשה פוליטיקאי המוכן להיקרא בוגד בבית בתמורה לאמינות בחוץ. גרמניה ביצעה את התשלום חצי-השנתי הראשון ב-31 באוגוסט 1921, ולאחריו חתמה ארצות הברית על חוזה שלום נפרד עם ברלין. אויביו בימין הלאומני מעולם לא סלחו לו, ורתנאו, המבצע הבולט ביותר של המדיניות, שילם על כך בחייו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →רפאלו
ההשלמה למדיניות המילוי הייתה רפאלו. ב-16 באפריל 1922 חתמו וירת ורתנאו על הסכם עם רוסיה הסובייטית – שתי מדינות מנודות שויתרו על תביעות המלחמה שלהן זו כלפי זו וכוננו יחסים נורמליים. כפי שמציינת בריטניקה, האמנה "שברה את הבידוד שלאחר המלחמה של גרמניה". היא בוצעה בשולי ועידה שכינסו המעצמות המערביות למטרות אחרות, והיא הכריזה שלגרמניה המובסת עדיין יש אפשרויות דיפלומטיות משלה. רפאלו נותרה נקודת ההתייחסות לחשיבתו של וירת על רוסיה במשך שלושים השנים הבאות, זמן רב לאחר שכל הסובבים אותו נטשו אותה.
מגן הרפובליקה
תגובתו של וירת לרצח רתנאו לא הייתה רטורית בלבד. ב-21 ביולי 1922 העביר הרייכסטאג את החוק להגנת הרפובליקה ביוזמת ממשלתו, החמיר את העונשים על התנקשות פוליטית ואסר על ארגונים אנטי-רפובליקניים. הוא כבר הוכיח שיפרוש על רקע עקרוני: ב-22 באוקטובר 1921 התפטר בשל חלוקת שלזיה עילית על ידי חבר הלאומים, שמסרה את המזרח התעשייתי לפולין אף שקרוב ל-60 אחוז מהבוחרים בחרו בגרמניה – ולאחר מכן הקים ממשלת מיעוט שנייה של מפלגת המרכז וסוציאל-דמוקרטים כעבור ארבעה ימים. ממשלה זו נפלה ב-22 בנובמבר 1922 על רקע הצבעה על היטל דגן, ווילהלם קונו (Wilhelm Cuno) החליפו.
הוא בילה את שארית שנות ויימאר כמצפנה ומטרד של מפלגת המרכז. הוא הצטרף לארגון הפרמילטרי הרפובליקני "רייכסבאנר שוורץ-רוט-גולד" (Reichsbanner Schwarz-Rot-Gold) בשנת 1924, תקף את נטיית מפלגתו ימינה, פרש מהסיעה הפרלמנטרית שלה באוגוסט 1925 בגלל הקואליציה עם מפלגת ה-DNVP הלאומנית, והיה ממייסדי ה"איחוד הרפובליקני" ב-1926 כדי לשמור על שיתוף הפעולה המתקדם ומעמדי העובדים. הוא כיהן כשר השטחים הכבושים מאפריל 1929 וכשר הפנים תחת היינריך ברינינג (Heinrich Brüning) ממרץ 1930 עד אוקטובר 1931, ופעל לבלום את הצמיחה האלקטורלית הנאצית עד שהנשיא הינדנבורג הדיח אותו בטענה שהוא, לפי הערכת הינדנבורג, איש שמאל.
גלות
במרץ 1933 דיבר וירת נגד "חוק ההסמכה" בתשוקה אמיתית ולאחר מכן הצביע בעדו יחד עם שאר מפלגת המרכז – הפשרה היחידה ברקורד שלו שאף מעריץ לא הצליח להסביר. הוא היגר לשווייץ, השתקע בלוצרן, הרצה על הסכנה הנאצית באוניברסיטאות הרווארד ופרינסטון, חי בפריז בין השנים 1935 ל-1939, ובמהלך המלחמה עבד עם קשרים בריטים ועם חוגו האנטי-נאצי של האדמירל קנריס על תכנון הפיכה עד שנפילת צרפת סגרה ערוץ זה. הוא שמר על קשרים חשאיים עם חוגי ההתנגדות של זולף (Solf) וקרייזאו (Kreisau), סייע ליידע את הוותיקן על המדיניות האנטי-יהודית הנאצית, והיה שותף להקמת קבוצת גולים שגיבשה הנחיות לגרמניה דמוקרטית שלאחר המלחמה.
מדוע יוזף נקרא גאון
המקרה נשען על ראיית הנולד פוליטית, לא על הדוקטורט במתמטיקה, שאותו נטש עבור הכיתה ולאחר מכן עבור הפוליטיקה מבלי להותיר מורשת מחקרית. מה שהיה לוירת הוא בהירות אבחנתית בתנאים שנועדו למנוע אותה. ביוני 1922, כאשר דעת הקהל הגרמנית המכובדת התייחסה לאלימות פוליטית כתסמין של הפרעה כללית המפוזרת באופן שווה על פני הספקטרום, וירת זיהה אותה במדויק ואמר זאת מדוכן הקנצלר. "האויב נמצא בימין" מצוטט מאה שנה לאחר מכן משום שלא היה סיסמה אלא ניתוח סיבתי נכון, שנאמר אחת-עשרה שנים לפני המשטר שחזה. אותה בהירות הולידה את רפאלו, אילתור שפתר בעיה אסטרטגית שהמקצוענים שפטו כבלתי פתירה, ואת החוק להגנת הרפובליקה, שהיה הכלי הנכון אף על פי שהוכח כחלש מדי.
טענת הנגד משמעותית. הוא נקב בשם האויב ולאחר מכן, במרץ 1933, הצביע בעד חוק ההסמכה שמסר לאותו אויב את המדינה. שיקול דעתו לאחר המלחמה היה גרוע יותר: בהתנגדותו לאינטגרציה המערבית של אדנאואר, הוא ייסד את "ברית הגרמנים" הנייטרליסטית ב-1953 בתמיכה כספית ממפלגת ה-SED של מזרח גרמניה, ביקר במוסקבה ב-1951, קיבל את מדליית השלום ב-1954 ואת פרס סטלין לשלום ב-1955 – כבוד ממשטר שאופיו סירב לשקול בזהירות שבה שקל את זה של היטלר. מסמכי ה-CIA הרחיקו לכת וטענו שהוא היה סוכן סובייטי. וירת היה אדם שראה קטסטרופה אחת בדיוק יוצא דופן ואז החיל את אותו אינסטינקט של רפאלו, ללא עדכון, על עולם שהשתנה תחתיו.
מורשת
וירת חזר לפרייבורג ב-1948 ומת שם מאי-ספיקת לב ב-3 בינואר 1956, בן שבעים ושש, ונקבר בעיר הולדתו. הוא זכור בזכות שמונה-עשר חודשים בתפקיד ומשפט אחד – וזה יותר ממה שרוב קנצלרי רפובליקת ויימאר יכולים לטעון, והרבה פחות ממה שהיה ראוי לו.