יוזף סיגטי: הכנר ששרת את התו
בשנת 1938 כנר הונגרי ומלך הסווינג יצאו יחד לוועדה משותפת. סיגטי ובני גודמן ביקשו מבלה בארטוק יצירה קצרה שתמלא צד פנוי של תקליט 78 סיבובים לדקה. מה שהוחזר היה ניגודים (Contrasts), יצירה בת שלושה פרקים לכינור, קלارينת ופסנתר שגדלה מעבר לאריזתה לחלוטין ונכנסה לרפרטואר הקבוע. זה היה סוג הדברים שהמשיך לקרות לסיגטי, מכיוון שמלחינים סמכו עליו עם המוזיקה שלהם בצורה שלא סמכו כמעט על שום נגן אחר מדורו.
ילד ממארמארוש-סיגט
הוא נולד בשם יוזף זינגר בבודפשט ב-5 בספטמבר 1892, למשפחה יהודית. אמו מתה כשהיה בן שלוש, והוא גודל על ידי סבים וסבתות במארמארוש-סיגט (Máramaros-Sziget), העיירה הקרפטית שסיפקה את שם המשפחה שלקח. מוזיקה היה מקצוע המשפחה: דודיו היו חברים בתזמורת העיירה. הוא החל לנגן על צิมבאלום עם דודה, לקח את הכנור בגיל שש תחת דודו ברנאט, והובא לבודפשט על ידי אביו לאימון ראוי. לאחר תקופה של הוראה לקויה הוא נבחן באקדמיה ע"ש פרנץ ליסט והתקבל ישר לכיתה של ינה הוּבאי ללא הפרוצדורות הרגילות — הובאי, בעצמו תלמיד של יוזכים, ביסס את עצמו אזא כח אחד המורים הבולטים באירופה.
שנתיים לאחר מכן, בגיל שלוש עשרה, ערך סיגטי את הופעת הבכורה שלו בברלין כשהוא מנגן את הצ'קונה של באך, הקונצ'רטו ב-פה דיאז מינור מאת ארנסט וריקוד המכשפות של פאגאניני. לאחר מכן בילה זמן בהופעות בתיאטראות קיץ ובקרקסים, העלבון הרגיל של כלכלת העילויים. בשנת 1906 ארגן עבורו הובאי פגישה עם יוזכים בברלין. יוזכים התרשם והציע ללמד אותו. סיגטי סירב, מתוך נאמנות להובאי ותחושת מרחק אישי מהאיש המבוגר יותר — סימן מוקדם למוזיקאי שקיבל החלטות משל עצמו.
בוזוֹני, וקץ השאננות
סיור אנגלי folgte, כולל בכורה של הקונצ'רטו לכינור של המילטון הארטי והופעות לצד נלי מելבה, ווילהלם באקהאוס וג'ון מקורמאק. המפגש המכריע של שנים אלו היה עם פארוצ'ו בוזוני (Ferruccio Busoni), שהפך למנטור שלו ונשאר חבר קרוב עד מותו ב-1924. עבודה על הצ'קונה של באך עם בוזוני, כתב סיגטי מאחר יותר, "ניערה אותי אחת ולתמיד מתוך השאננות ההתבגרותית שלי." מה שבוזוני נתן לו היה הדבר שהגדיר את הקריירה שלו: האמונה שכנר הוא אינטלקט בשירות טקסט, לא ספורטאי עם קהל.
דאבוס, בארטוק וחיים שניים
בשנת 1913 הוא אובחן כחולה בשחפת ונשלח לסנטוריום בדאבוס. הרופא שלו הגביל אותו לעשרים וחמש או שלושים דקות של תרגול ביום. באותו סנטוריום, מתאושש מדלקת ריאות, היה בלה בארטוק — תחילתה של ידידות ושותפות עבודה שהאריכו ימים מעבר לשתי המחלות. עד 1917 סיגטי התאושש לחלוטין, ובגיל עשרים וחמש, מונה לפרופסור לכינור בקונסרבטוריון של ז'נבה. בשנת 1919 הוא התחתן עם ונדה אוסטרובסקה, רוסיה שנתקעה במערב על ידי מהפכת 1917; בתם אירנה נולדה בשנת 1920.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אמריקה
בשנת 1925 הוא פגש את ליאופולד סטוקובסקי, ומברק מהנהלת התזמורת של פילדלפיה הפיק את הופעת הבכורה האמריקאית שלו. בהתחלה הוא לא התרשם מחיי הקונצרטים האמריקאיים, שנראו לו מונעים מבחינה מסחרית ואדישים ליצירות מופת; עד 1930 הוא ערך סיורים באירופה, ארצות הברית ואסיה כאחד מכנרי הקונצרטים המרכזיים החיים. בשנת 1939 הוא וונדה היגרו לקליפורניה כדי להימלט מרדיפות הנאצים, והוא קיבל אזרחות בשנת 1951. בינואר 1942 הוא ויתר על מושבו בטיסת TWA 3 כך שחמישה עשר חיילים יוכלו לעלות; המטרוס התרסק, והרג את כל מי שהיה על סיפונו כולל קרול לומברד.
אמריקה גם הניבה את האפיזודה המכוערת ביותר בחייו. בשנת 1950, בשובו מסיור אירופאי, הוא עוכב באליס איילנד במשך חמישה ימים תחת חוק הביטחון הפנימי ושוחרר לאחר שחקירת הגירה ניקתה אותו מאשמות שלא נחשפו מעולם בפניו. ה-ניו יורק טיימס דיווח שהוא היה נותן חסות או פטרון של ועדות שנחשבו לחתרניות. סיגטי טען שהוא מעולם לא הצטרף לארגון פוליטי.
הכנר של המלחין
הדיסקוגרפיה שלו היא הטיעון. בארטוק הקדיש לו את הרפסודיה הראשונה (1928). ארנסט בלוך הקדיש לו את הקונצ'רטו לכינור שלו, ואיזאיי את הראשונה מבין הסונטות לסולו. הוא היה בין הראשונים שביססו את הקונצ'רטו הראשון של פרוקופייב כרפרטואר תקני, הקליט את הקונצ'רטו של ברג פעמיים, והקליט את ה-דואו קונצרטנט (Duo Concertant) של סטרווינסקי עם המלחין ליד הפסנתר ב-1945. הוא ובארטוק נתנו רסיטל סונטה בספריית הקונגרס ב-1940 ששרד על תקליט. מעבר לאלו הוא דגל בראוול, הונגר ופרנק מרטין. בשנת 1944 הוא הבטיח כספי ASCAP לטיפול הרפואי של בארטוק החולה אנושות ועזר לשכנע את קוסביצקי להזמין את הקונצ'רטו לתזמורת — מעשה של ידידות מעשית שנתן למאה העשרים אחת מיצירות התזמורת המרכזיות שלה.
בלוך הסביר את המשיכה בפשטות: "מלחינים מודרניים מבינים שכאשר סיגטי מנגן את המוזיקה שלהם, הפנטזיה הפנימית ביותר שלהם, כוונותיהם הקטנות ביותר מתגשמות במלואן."
הספרים
סיגטי כתב שלושה ספרים: עם מיתרים מצורפים (With Strings Attached, 1947), זיכרונות שה-ניו יורק טיימס שיבח על טעם החיים שבהם ומרד המלהיב נגד סידור קטסטרופות וניצחונות תחת כותרות פרקים מסודרות; מחברת של כנר (A Violinist's Notebook, 1965); ו-סיגטי על הכנור (Szigeti on the Violin, 1969), מסה. האחרון דעותיו חריגות למדריך טכני. הוא תקף תחרויות על דחיקת הרסיטל כדרך לבגרות אמנותית, חשד במה שתעשיית ההקלטות עשתה לשנגנים צעירים, והתעקש על כוונה מוזיקלית על פני נוחות טכנית — דורש מהתלמיד "רגישות דמוית סייסמוגרף לשינויים פתאומיים בצבע הטון הנגרמים על ידי אצבעות המבוססות על נוחות ונוחיות במקום כוונותיו הברורות או הסבירות של המלחין."
מדוע יוזף נקרא גאון
הטענה כאן נסמכת על אינטליגנציה פרשנית ולא על שלמות כלינג, והמקורות גלויים באופן יוצא דופן לגבי ההבדל. סיגטי נמנע מתפקיד הווירטואוז ושם את עצמו לחלוטין בשירות המוזיקה; נתן מילשטיין כתב שהוא "היה מוזיקאי משכיל להפליא — למעשה הכישרון שלו צמח מתוך התרבות שלו," וג'אנוש סטארקר כינה אותו אחד הענקים בין הכנרים. ארנולד שטיינהרדט, תלמידו, תיאר אותו כתבנית: סקרן, חדשני, רגיש, מרגיש, מעודכן. המשמעות הטכנית של זה הייתה יכולת לקרוא יصירה חדשה, להבין למה המלחין חתור, ולממש זאת בצורה כל כך משכנעת שהקטע נכנס לרפרטואר — מיומנות שהוכחה שוב ושוב אצל בארטוק, בלוך, פרוקופייב, ברג וסטרווינסקי.
המקרה הנגדי הוא שהנגינה עצמה הייתה לעתים קרובות לא מושלמת, וזה נאמר בדפוס. בוריס שוורץ שפט שהטכניקה שלו לא הייתה תמיד ללא רבב והטון שלו היה חסר יופי חושי, ורכש איכות רוחנית רק ברגעים של השראה. הוא החזיק את הקשת בצורה מיושנת, מרפק קרוב לגוף, מפיק כוח במחיר רעש זר. מודעה ב-ניו יורק טיימס משנת 1926 מצאה את הנגינה שלו קשיחה ויבשה, עם ניסוח זוויתי ואינטונציה גרועה. יהודי מנוחין, שהעריץ אותו, השווה אותו לאגרטל סֶוֶור שלא יסולא בפז וביקר את האינטלקטואליות הקיצונית שלו. דלקת פרקים פגעה בידיו לאורך שנות ה-50. אם גאון פירושו הכלי חסר הפגמים, המילה אינה מתאימה. אם פירושו המוח שיודע למה מיועדים התווים, מעט כנרים של המאה יש להם טענה חזקה יותר.
מורשת
בנובמבר 1956, ימים לאחר שטנקים סובייטים דיכאו את המרד ההונגרי, קהל בנאפולי עיכב את הקונצרט שלו במשך כמעט חמש עשרה דקות כשהוא צועק "יחי הונגריה!" (Viva l'Ungheria!). הוא פרש מהופעות בשנת 1960 וחזר לשוויץ, מלמד, שופט בתחרויות וכותב; ההקלטות המאוחרות שלו של סונטות ופרטיטות מאת באך זוכות להערכה על עומק פרשני מצד מאזינים המוכנים לסלוח לאצבעות. הוא מת בליוצרן ב-19 בפברואר 1973, בגיל שמונים, וה-ניו יורק טיימס פרסם את הספדו בעמוד הראשי, כשהוא חותם במחווה של מנוחין מ-1966: שגזע הכנרים המשכילים והאביריים, אריסטוקרטים כבני אדם וכמוזיקאים, שרד לעידן עוין בדמותו של יוזף סיגטי.