פוליביוס

חיים וקריירה

אין עד כה נורא, אין מאשים כה איום כמו המצפון השוכן בלבו של כל אדם. פוליביוס (Polybius) היה היסטוריון יווני מהתקופה ההלניסטית, הידוע בשל עבודתו "ההיסטוריות" (The Histories), שכיסתה בפירוט את התקופה שבין 264–146 לפנה"ס. העבודה מתארת את עלייתה של הרפובליקה הרומית למעמד של דומיננטיות בעולם הים-תיכוני העתיק. היא כוללת את עדותו האישית של המחבר על חורבן קרתגו וקורינתוס בשנת 146 לפנה"ס, ועל סיפוח יוון היבשתית על ידי רומא לאחר המלחמה האכאית. פוליביוס חשוב בזכות הניתוח שלו את המשטר המעורב או הפרדת הרשויות בממשל, שהשפיע על "על רוח החוקים" של מונטסקייה ועל מנסחי חוקת ארצות הברית. הוא נודע גם בשל היותו עד לאירועים שעליהם כתב. המומחה המוביל לפוליביוס היה פ. ו.

וולבאנק (F. W. Walbank) (1909–2008), שפרסם במשך 50 שנה מחקרים הקשורים אליו, כולל פירוש ארוך ל"ההיסטוריות" שלו וביוגרפיה. מוצאו של פוליביוס נולד בסביבות שנת 208 לפנה"ס במגלופוליס (Megalopolis), ארקדיה, כאשר הייתה חברה פעילה בליגה האכאית. העיר הוקמה מחדש, יחד עם מדינות אכאיות אחרות, מאה שנה לפני שנולד. אביו של פוליביוס, ליקורטס (Lycortas), היה פוליטיקאי בולט בעל קרקעות וחבר במעמד השליט, שהפך לסטראטגוס, הגנרל המפקד של הליגה האכאית. כתוצאה מכך, פוליביוס יכול היה להתבונן מקרוב במהלך 40 שנותיו הראשונות בענייניה הפוליטיים והצבאיים של מגלופוליס, וצבר ניסיון כמדינאי. בשנותיו המוקדמות הוא ליווה את אביו בנסיעות כשגריר. הוא פיתח עניין ברכיבה על סוסים ובציד, עיסוקים שמאוחר יותר מצאו חן בעיני שוביו הרומאים.

בשנת 182 לפנה"ס, הוא זכה לכבוד גדול כאשר נבחר לשאת את כד האפר של פיליפוימן (Philopoemen), אחד המדינאים האכאים הבולטים בדורו. בשנת 169 לפנה"ס או 170 לפנה"ס, נבחר פוליביוס להיפארכוס (קצין פרשים) מתוך כוונה להילחם עבור רומא במהלך המלחמה המוקדונית השלישית. אירוע זה נחשב לעתים קרובות כמבשר בחירה למשרת הסטראטגוס השנתית (גנרל ראשי). הקריירה הפוליטית המוקדמת שלו הוקדשה ברובה לשמירה על עצמאותה של מגלופוליס. חוויות אישיות אביו של פוליביוס, ליקורטס, היה תומך בולט בניטרליות במהלך המלחמה הרומית נגד פרסאוס ממקדוניה. ליקורטס עורר את חשדם של הרומאים, ופוליביוס היה לאחר מכן אחד מ-1,000 האצילים האכאים שהועברו לרומא כבני ערובה בשנת 167 לפנה"ס, והוחזק שם במשך 17 שנים.

ברומא, בזכות תרבותו הגבוהה, התקבל פוליביוס לבתים המכובדים ביותר, בפרט לביתו של לוקיוס אמיליוס פאולוס מקידוניקוס (Lucius Aemilius Paullus Macedonicus), המנצח במלחמה המוקדונית השלישית, שהפקיד בידי פוליביוס את חינוך בניו, פאביוס וסקיפיו אמיליאנוס (Scipio Aemilianus), שאומץ על ידי בנו הבכור של סקיפיו אפריקנוס (Scipio Africanus). פוליביוס נותר ביחסים לבביים עם חניכו לשעבר סקיפיו אמיליאנוס והיה בין חברי "החוג הסקיפיוני". כאשר סקיפיו הביס את הקרתגים במלחמה הפונית השלישית, פוליביוס נותר יועצו. בני הערובה האכאים שוחררו בשנת 150 לפנה"ס, ופוליביוס קיבל רשות לחזור הביתה, אך בשנה שלאחר מכן הוא יצא למערכה עם סקיפיו אמיליאנוס לאפריקה, והיה נוכח בחורבן קרתגו בשנת 146, אירוע שאותו תיאר מאוחר יותר.

בעקבות השמדת קרתגו, פוליביוס ככל הנראה סייר לאורך החוף האטלנטי של אפריקה, כמו גם בספרד. לאחר השמדת קורינתוס באותה שנה, חזר פוליביוס ליוון, תוך שימוש בקשריו הרומיים כדי להקל על התנאים שם. פוליביוס הופקד על המשימה הקשה של ארגון צורת השלטון החדשה בערים היווניות, ובתפקיד זה זכה להכרה רבה. ברומא בשנים שלאחר מכן, התגורר פוליביוס ברומא, השלים את עבודתו ההיסטורית תוך שהוא יוצא מדי פעם למסעות ארוכים ברחבי מדינות הים התיכון לקידום ההיסטוריה שלו, בפרט במטרה להשיג ידע ממקור ראשון על אתרים היסטוריים. הוא ככל הנראה ראיין ותיקים כדי להבהיר פרטים על האירועים שתיעד, ובאופן דומה קיבל גישה לחומרים ארכיוניים.

מעט ידוע על חייו המאוחרים של פוליביוס; סביר להניח שהוא ליווה את סקיפיו לספרד, כיועצו הצבאי במהלך המלחמה הנומנטינית. מאוחר יותר הוא כתב על מלחמה זו במונוגרפיה שאבדה. פוליביוס כנראה חזר ליוון מאוחר יותר בחייו, כפי שמעידות הכתובות והפסלים הרבים הקיימים שלו שם. האירוע האחרון המוזכר ב"ההיסטוריות" שלו נראה כבניית הדרך דומיטיה (Via Domitia) בדרום צרפת בשנת 118 לפנה"ס, מה שמרמז כי ייתכן שיש בסיס עובדתי לכתביו של פסאודו-לוקיאנוס, המציינים כי הוא "נפל מסוסו בעת שרכב מהכפר, חלה כתוצאה מכך ומת בגיל שמונים ושתיים". "ההיסטוריות" של פוליביוס מכסות את התקופה שבין 264 לפנה"ס ל-146 לפנה"ס. המוקד העיקרי שלהן הוא התקופה שבין 220 לפנה"ס ל-167 לפנה"ס, המתארת את מאמצי רומא להכניע את אויבתה המושבעת, קרתגו, ובכך להפוך לכוח הים-תיכוני הדומיננטי.

ההיסטוריות

ספרים א' עד ה' של "ההיסטוריות" הם מבוא לשנים במהלך חייו, המתארים את הפוליטיקה במדינות הים-תיכוניות המובילות, כולל יוון העתיקה ומצרים, ומגיעים לשיאם ב-συμπλοκή (קשירה/שלוב) או בחיבור ביניהן. בספר ו', פוליביוס מתאר את המוסדות הפוליטיים, הצבאיים והמוסריים שאפשרו לרומאים להצליח. הוא מתאר את המלחמה הפונית הראשונה והשנייה. פוליביוס מסיק שהרומאים הם הכוח העליון מכיוון שיש להם מנהגים ומוסדות המקדמים רצון עמוק למעשים אציליים, אהבת סגולה, יראת כבוד להורים ולזקנים, ופחד מהאלים (deisidaimonia). הוא גם תיעד את העימותים בין חניבעל (Hannibal) לבין פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס כמו קרב טיקינוס, קרב טרביה, המצור על סגונטום, קרב ליליבאום וקרב חציית הרון.

בספר י"ב, פוליביוס דן בערכו של תיאורו של טימאיוס (Timaeus) לאותה תקופה היסטורית. הוא טוען שנקודת המבט של טימאיוס אינה מדויקת, אינה תקפה ומוטה לטובת רומא. לכן, "ההיסטוריות" של פוליביוס שימושיות גם בניתוח גרסאות היסטוריות הלניסטיות שונות ומשמשות כהמחשה אמינה לאירועים ממשיים בתקופה ההלניסטית. מקורות בכרך השנים-עשר של "ההיסטוריות" שלו, מגדיר פוליביוס את עבודת ההיסטוריון כניתוח תיעוד, בחינת מידע גיאוגרפי רלוונטי וניסיון פוליטי. פוליביוס קבע כי היסטוריונים צריכים לתעד רק אירועים שאת משתתפיהם יכלו לראיין, והוא היה בין הראשונים שדגלו במושג של יושרה עובדתית בכתיבה היסטורית.

בתקופתו של פוליביוס, מקצוע ההיסטוריון דרש ניסיון פוליטי שסייע בהבחנה בין עובדה לבדיה, והיכרות עם הגיאוגרפיה סביב נושא המחקר כדי לספק גרסה מדויקת של אירועים. פוליביוס עצמו הדגים עקרונות אלו שכן הוא הרבה לטייל ובעל ניסיון פוליטי וצבאי. הוא לא הזניח מקורות כתובים שסיפקו חומר חיוני להיסטוריות שלו לתקופה שבין 264 לפנה"ס ל-220 לפנה"ס. כאשר התייחס לאירועים שאחרי 220 לפנה"ס, הוא בחן את כתבי ההיסטוריונים היוונים והרומאים כדי לרכוש מקורות מידע אמינים, אך לעתים רחוקות נקב בשמותיהם של אותם מקורות. כהיסטוריון, פוליביוס כתב כמה עבודות, שרובן אבדו.

עבודתו המוקדמת ביותר הייתה ביוגרפיה של המדינאי היווני פיליפוימן; עבודה זו שימשה מאוחר יותר כמקור על ידי פלוטרכוס (Plutarch) בעת שחיבר את "חיי אישים" (Parallel Lives), אולם הטקסט הפוליביאני המקורי אבד. בנוסף, פוליביוס כתב מסה רחבת היקף שכותרתה "טקטיקה" (Tactics), שאולי פירטה טקטיקות צבאיות רומיות ויווניות. חלקים קטנים מעבודה זו עשויים לשרוד ב"ההיסטוריות" העיקריות שלו, אך העבודה עצמה אבדה אף היא. עבודה חסרה נוספת הייתה מונוגרפיה היסטורית על אירועי המלחמה הנומנטינית. העבודה הפוליביאנית הגדולה ביותר הייתה, כמובן, "ההיסטוריות", שמתוכה רק חמשת הספרים הראשונים שורדים בשלמותם, יחד עם חלק גדול מהספר השישי וקטעים מהשאר. יחד עם קאטו הזקן (Cato the Elder) (234–149 לפנה"ס), הוא יכול להיחשב לאחד מאבותיה המייסדים של ההיסטוריוגרפיה הרומית. ליוויוס (Livy) התייחס ל"ההיסטוריות" של פוליביוס והשתמש בהן כחומר מקור בנרטיב שלו.

היסטוריוגרפיה ושיטות

פוליביוס היה בין ההיסטוריונים הראשונים שניסו להציג את ההיסטוריה כרצף של סיבות ותוצאות, המבוסס על בחינה וביקורת קפדנית של המסורת. הוא גולל את ההיסטוריה שלו על סמך ידע ממקור ראשון. "ההיסטוריות" לוכדות את המרכיבים המגוונים של סיפור ההתנהגות האנושית: לאומיות, שנאת זרים, פוליטיקה דו-פרצופית, מלחמה, אכזריות, נאמנות, גבורה, אינטליגנציה, היגיון ותושייה. מלבד הנרטיב של האירועים ההיסטוריים, פוליביוס כלל גם שלושה ספרי גלישות (Digressions). ספר 34 הוקדש כולו לשאלות גיאוגרפיה וכלל כמה ביקורות נוקבות על ארטוסתנס (Eratosthenes), אותו האשים בהעברת קדם-מושגים פופולריים או laodogmatika. ספר 12 היה מסה על כתיבת היסטוריה, שצטטה קטעים נרחבים מהיסטוריונים אבודים, כגון קליסתנס (Callisthenes) ותיאופומפוס (Theopompus).

המשפיע ביותר היה ספר 6, המתאר את המוסדות הפוליטיים, הצבאיים והמוסריים הרומיים, אותם ראה כמפתח להצלחת רומא; הוא הציג את רומא כבעלת משטר מעורב שבו מרכיבים מלוכניים, אריסטוקרטיים ועממיים התקיימו בשיווי משקל יציב. זה אפשר לרומא להימלט, לעת עתה, ממעגל המהפכות הנצחי (anacyclosis). בעוד שפוליביוס לא היה הראשון לקדם דעה זו, התיאור שלו מספק את המחשה המשכנעת ביותר של האידיאל עבור תיאורטיקנים פוליטיים מאוחרים. מרקוס טוליוס קיקרו (Marcus Tullius Cicero) נושא מפתח ב"ההיסטוריות" הוא המדינאי הטוב כסגולתי ומיושב. דמותו של המדינאי הפוליביאני מודגמת בזו של פיליפוס השני (Philip II). אמונותיו לגבי אופיו של פיליפוס הובילו את פוליביוס לדחות את תיאורו של ההיסטוריון תיאופומפוס על הוללותו הפרטית והשיכורה של פיליפוס.

עבור פוליביוס, היה בלתי נתפס שמדינאי כה מוכשר ואפקטיבי יכול היה לנהל חיי פרט לא מוסריים וחסרי רסן כפי שתואר על ידי תיאופומפוס. בתיאור הרפובליקה הרומית, קבע פוליביוס כי "הסנאט עומד ביראה בפני ההמון, ואינו יכול להזניח את רגשות העם". נושאים חשובים אחרים העוברים ב"ההיסטוריות" הם תפקיד הגורל בענייני מדינות, התעקשותו שההיסטוריה צריכה להיות הדגמתית, או apodeiktike, תוך מתן לקחים למדינאים, ושהיסטוריונים צריכים להיות "אנשי מעשה" (pragmatikoi). פוליביוס נחשב על ידי חלק ליורשו של תוקידידס מבחינת אובייקטיביות והנמקה ביקורתית, ולאבי ההיסטוריה המדעית המלומדת והמדוקדקת במובן המודרני.

לפי דעה זו, עבודתו מציגה את מהלך התרחשויות ההיסטוריה בבהירות, חדירות, שיקול דעת בריא, ובין הנסיבות המשפיעות על התוצאות, הוא נותן דגש מיוחד על תנאים גיאוגרפיים. היסטוריונים מודרניים מתרשמים במיוחד מהאופן שבו השתמש פוליביוס במקורותיו, בפרט בעדויות תיעודיות, וכן בציטוטים שלו ממקורות. יתר על כן, קיימת הערצה מסוימת להגותו של פוליביוס על טבע ההיסטוריוגרפיה בספר 12. עבודתו שייכת, אם כן, בין היצירות הגדולות של הכתיבה ההיסטורית העתיקה. הכותב של ה-Oxford Companion to Classical Literature 1937 משבח אותו על "מסירותו הכנה לאמת" ועל שאיפתו השיטתית לסיבתיות.

קבלה ביקורתית

זה מכבר הוכר כי כתביו של פוליביוס נוטים לטון הגיוגרפי מסוים כאשר הוא כותב על חבריו, כגון סקיפיו, וכפופים לטון נקמני בפירוט מעלליהם של אויביו, כגון קליקראטס (Callicrates), המדינאי האכאי האחראי לגלותו הרומית. כבן ערובה ברומא, אחר כך כלקוח של הסקיפיונים, ואחרי 146 לפנה"ס, כמשתף פעולה עם השלטון הרומי, פוליביוס כנראה לא היה בעמדה להביע בחופשיות דעות שליליות על רומא. פיטר גרין (Peter Green) מייעץ שפוליביוס תיעד את ההיסטוריה הרומית עבור קהל יווני, כדי להצדיק את מה שסבר שהוא הבלתי נמנע של השלטון הרומי. אף על פי כן, גרין מחשיב את "ההיסטוריות" של פוליביוס כמקור הטוב ביותר לתקופה שהן מכסות. עבור רונלד מלור (Ronald Mellor), פוליביוס היה פרטיזן נאמן של סקיפיו, שכוונתו להשמיץ את יריבי פטרונו.

קריפטוגרפיה ומדע

אדריאן גולדסוורת'י (Adrian Goldsworthy), בעודו משתמש בפוליביוס כמקור לפיקודו של סקיפיו, מציין את הטיותיו הסמויות והגלויות של פוליביוס לטובתו של סקיפיו. ה' אורמרד (H. Ormerod) סבור כי לא ניתן לראות בפוליביוס 'עד חסר פניות לחלוטין' ביחס ל-betes noires שלו; האיטולים, הקרתגים והכרתים. היסטוריונים אחרים תופסים הטיה שלילית ניכרת בתיאור של פוליביוס את כרתים; מצד שני, הנסן (Hansen) מציין כי אותה עבודה, יחד עם קטעים מסטראבון וסקילאקס, הוכחה כמדריך אמין בגילוי מחדש של העיר האבודה קידוניה. קריפטוגרפיה פוליביוס היה אחראי לכלי שימושי בטלגרפיה שאפשר לאותיות להיות מאותתות בקלות באמצעות מערכת נומרית המוזכרת ב-Hist. X.45.6 ff.. רעיון זה מתאים גם למניפולציה קריפטוגרפית וסטגנוגרפיה.

זה היה ידוע כ"ריבוע פוליביוס", שבו אותיות האלפבית סודרו משמאל לימין, מלמעלה למטה בריבוע של 5x5. בשימוש עם האלפבית המודרני בעל 26 האותיות, האותיות "I" ו-"J" משולבות. חמישה מספרים יושרו אז בחלק החיצוני העליון של הריבוע, וחמישה מספרים בצד שמאל של הריבוע בצורה אנכית. בדרך כלל מספרים אלו סודרו 1 עד 5. על ידי הצלבת שני המספרים לאורך רשת הריבוע, ניתן היה להסיק אות. ב"ההיסטוריות", הוא מפרט כיצד ניתן להשתמש בצופן זה באיתותי אש, שבהם ניתן היה לשלוח הודעות לטווח ארוך באמצעות לפידים שהורמו והורדו כדי לסמן את העמודה והשורה של כל אות. זו הייתה קפיצת מדרגה גדולה מאיתות אש קודם, שיכול היה לשלוח קודים מוסכמים מראש בלבד, כגון: 'אם נדליק את האש, זה אומר שהאויב הגיע'.

השפעה ומורשת

כתבים אחרים בעלי עניין מדעי הם דיונים מפורטים על המכונות שארכימדס (Archimedes) יצר להגנת סירקוזה נגד הרומאים, שם הוא משבח את ה'זקן' והנדסתו במונחים הגבוהים ביותר, וניתוח של התועלת של אסטרונומיה לגנרלים, שניהם ב"ההיסטוריות". השפעה פוליביוס נחשב לבעל סגנון גרוע על ידי דיוניסיוס מהליקרנסוס (Dionysius of Halicarnassus), שכתב על ההיסטוריה של פוליביוס ש"לאף אחד אין את הסיבולת להגיע לסוף". אף על פי כן, ברור שהוא נקרא בהרחבה על ידי רומאים ויוונים כאחד. הוא מצוטט בהרחבה על ידי סטראבון (Strabo) שכתב במאה ה-1 לפנה"ס ואתנאיוס (Athenaeus) במאה ה-3 לספירה. הדגש שלו על הסבר סיבות לאירועים, במקום רק גולל אירועים, השפיע על ההיסטוריון סמפרוניוס אסליו (Sempronius Asellio). פוליביוס מוזכר על ידי קיקרו ונכרה עבור מידע על ידי דיודורוס, ליוויוס, פלוטרכוס ואריאנוס.

חלק ניכר מהטקסט ששורד כיום מהספרים המאוחרים של "ההיסטוריות" נשמר באנתולוגיות ביזנטיות. עבודותיו הופיעו מחדש במערב תחילה בפירנצה של הרנסנס. פוליביוס צבר קהל עוקבים באיטליה, ולמרות שתרגומים לטיניים גרועים מנעו מחקר נאות של עבודותיו, הם תרמו לשיח ההיסטורי והפוליטי של העיר. ניקולו מקיאוולי (Niccolò Machiavelli) ב"דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס" מפגין היכרות עם פוליביוס. תרגומים לשפת העם בצרפתית, גרמנית, איטלקית ואנגלית הופיעו לראשונה במהלך המאה ה-16. כתוצאה מכך, בסוף המאה ה-16, עבודותיו של פוליביוס מצאו קהל קוראים גדול יותר בקרב הציבור המלומד. לימוד התכתובת של גברים כגון יצחק קאסובון (Isaac Casaubon), ז'אק אוגוסט דה טו (Jacques Auguste de Thou), ויליאם קמדן (William Camden) ופאולו סארפי (Paolo Sarpi) חושף עניין גובר בעבודותיו ובמחשבתו של פוליביוס במהלך התקופה.

למרות קיומם של מהדורות מודפסות בשפת העם ועניין מלומד גובר, עם זאת, פוליביוס נותר "היסטוריון של היסטוריונים", לא נקרא הרבה על ידי הציבור הרחב. מונטסקייה דפוסים של עבודתו בשפת העם נותרו מעטים במספרם — שבעה בצרפתית, חמישה באנגלית (ג'ון דריידן סיפק הקדמה נלהבת למהדורה של סר הנרי שירס מ-1693) וחמישה באיטלקית. הניתוח הפוליטי של פוליביוס השפיע על הוגים רפובליקנים מקיקרו ועד שארל דה מונטסקייה (Charles de Montesquieu) ועד האבות המייסדים של ארצות הברית. ג'ון אדמס (John Adams), למשל, החשיב אותו לאחד המורים החשובים ביותר של התאוריה החוקתית. מאז עידן הנאורות, פוליביוס בדרך כלל משך את אלו המתעניינים ביוון ההלניסטית ורומא הרפובליקנית המוקדמת, בעוד שכתביו הפוליטיים והצבאיים איבדו השפעה באקדמיה.

לאחרונה, עבודה יסודית על הטקסט היווני של פוליביוס, וטכניקת הכתיבה ההיסטורית שלו, הגדילה את ההבנה וההערכה האקדמית כלפיו כהיסטוריון. לדברי אדוארד טאפט (Edward Tufte), הוא היה גם מקור עיקרי למפה הפיגורטיבית של שארל ז'וזף מינאר (Charles Joseph Minard) על מסעו היבשתי של חניבעל לאיטליה במהלך המלחמה הפונית השנייה. ב"מדיטציות על ציד", הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט (José Ortega y Gasset) מכנה את פוליביוס "אחד ממוחות גדולים ספורים שהמין האנושי העכור הצליח לייצר", ואומר שהנזק ל"ההיסטוריות" הוא "ללא ספק אחד האובדנים הכבדים ביותר שסבלנו במורשת היוונית-רומית שלנו". הגרסה האיטלקית לשמו, פוליביו (Polibio), שימשה כשם פרטי גברי - למשל, המלחין פוליביו פומגאלי (Polibio Fumagalli) - אם כי מעולם לא הפך נפוץ מאוד.

ביבליוגרפיה

לאוניברסיטת פנסילבניה יש חברה אינטלקטואלית, "החברה הפוליביאנית", הקרויה על שמו ומשמשת כפורום לא מפלגתי לדיון בנושאים חברתיים ומדיניות. מהדורות ותרגומים דיוניסיוס מהליקרנסוס, אשר, ס. עורך ומתרגם. מאמרים ביקורתיים, כרך שני. קיימברידג', מסצ'וסטס: הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 1985. Polybii Historiae, editionem a Ludovico Dindorfi curatam, retractavit Theodorus Büttner-Wobst, Lipsiae in aedibus B. G. Teubneri, vol. 1, vol. 2, vol. 3, vol. 4, vol. 5, 1882-1904. פוליביוס 1922–1927. פוליביוס: ההיסטוריות. הספרייה הקלאסית של לוב ביוונית עתיקה, אנגלית ולטינית. תורגם על ידי פאטון, ו.ר. לונדון; ניו יורק: ויליאם היינמן; ג.פ. פוטנאמס סונז. —— 1922A. פוליביוס. כרך א'. ISBN 0-674-99142-7. מספר לוב L128; ספרים א'-ב'. —— 1922B. פוליביוס. כרך ב'. ISBN 0-674-99152-4. מספר לוב L137; ספרים ג'-ד'. —— 1923.

פוליביוס. כרך ג'. ISBN 0-674-99153-2. מספר לוב L138; ספרים ה'-ח'. —— 1925. פוליביוס. כרך ד'. ISBN 0-674-99175-3. מספר לוב L159; ספרים ט'-טו'. —— 1926. פוליביוס. כרך ה'. ISBN 0-674-99176-1. מספר לוב L160; ספרים ט"ז-כ"ז. —— 1927. פוליביוס. כרך ו'. ISBN 0-674-99178-8. מספר לוב L161; ספרים כ"ח-ל"ט. —— 1922A. פוליביוס. כרך א'. ISBN 0-674-99142-7. מספר לוב L128; ספרים א'-ב'. —— 1922B. פוליביוס. כרך ב'. ISBN 0-674-99152-4. מספר לוב L137; ספרים ג'-ד'. —— 1923. פוליביוס. כרך ג'. ISBN 0-674-99153-2. מספר לוב L138; ספרים ה'-ח'. —— 1925. פוליביוס. כרך ד'. ISBN 0-674-99175-3. מספר לוב L159; ספרים ט'-טו'. —— 1926. פוליביוס. כרך ה'. ISBN 0-674-99176-1. מספר לוב L160; ספרים ט"ז-כ"ז. —— 1927. פוליביוס. כרך ו'. ISBN 0-674-99178-8. מספר לוב L161; ספרים כ"ח-ל"ט. פוליביוס 2012.

פוליביוס: ההיסטוריות. הספרייה הקלאסית של לוב ביוונית עתיקה, אנגלית ולטינית. תורגם על ידי פאטון, ו.ר. שיקגו: אוניברסיטת שיקגו LacusCurtius. "ההיסטוריות" או "עליית האימפריה הרומית" מאת פוליביוס: בפרויקט פרסאוס: גרסה באנגלית ויוונית בפרויקט פרסאוס: גרסה באנגלית ויוונית ב-"LacusCurtius": מבוא קצר לחייו ועבודתו של פוליביוס מהדורת 1670 של עבודות פוליביוס כרך 1 בארכיון האינטרנט מהדורת 1670 של עבודות פוליביוס כרך 2 בארכיון האינטרנט אוסקר ויילד, "עליית הביקורת ההיסטורית": ב-CELT פוליביוס והאבות המייסדים: הפרדת רשויות פוליביוס: "עליית האימפריה הרומית", פינגווין, 1979. "ספרים 1–5 של ההיסטוריה. סיפור אתיופי. ספר 8: מעזיבת המרכוס האלוהי" הכולל את ספרים א'-ה' של "ההיסטוריות", דיגיטציה, מהספרייה הדיגיטלית העולמית