לנסלוט אנדרוז
לנסלוט אנדרוז (1555 – 25 בספטמבר 1626) היה בישוף ומלומד אנגלי, אשר החזיק במשרות רמות בכנסייה האנגליקנית (Church of England) בתקופת מלכותם של אליזבת הראשונה וג'יימס הראשון. במהלך תקופת מלכותו של האחרון, שירת אנדרוז ברציפות כבישוף של צ'יצ'סטר, של אילי ושל וינצ'סטר, ופיקח על תרגום המלך ג'יימס לתנ"ך (או הגרסה המורשית). בכנסייה האנגליקנית הוא מונצח ב-25 בספטמבר בחג משני.
חיים מוקדמים, השכלה והסמכה
אנדרוז נולד בשנת 1555 ליד אול הלואוז, ברקינג, על יד מצודת לונדון, למשפחה עתיקה מסאפוק שהתגוררה מאוחר יותר בצ'יצ'סטר הול, ברות' שבאסקס; אביו, תומאס, היה אב בית בטריניטי האוס. אנדרוז למד בבית הספר החופשי של קופר ברטקליף שברובע סטפני ואחר כך בבית הספר מרצ'נט טיילורס אצל ריצ'רד מולקסטר. בשנת 1571 נכנס לפמברוק הול, קיימברידג', וסיים תואר בוגר באמנויות, והמשיך לתואר מוסמך באמנויות בשנת 1578. המוניטין האקדמי שלו התפשט כל כך מהר שעם ייסודו ב-1571 של ישו קולג', אוקספורד, הוא צוין באמנה כאחד המלומדים המייסדים "ללא ידיעתו" (אייזקסון, 1650); עם זאת, הקשר שלו לקולג' נראה תיאורטי בלבד. בשנת 1576 נבחר לעמית בקולג' פמברוק; ב-11 ביוני 1580 הוסמך לכומר על ידי ויליאם צ'דרטון, בישוף צ'סטר, ובשנת 1581 הוסמך כמאסטר באמנויות (MA) באוקספורד. כקתכיזטור בקולג' שלו הוא קרא הרצאות על עשרת הדיברות (פורסמו ב-1630), שעוררו עניין רב.
פעם בשנה היה מבלה חודש עם הוריו, ובמהלך חופשה זו היה מוצא מורה ממנו היה לומד שפה שלא הייתה לו כל ידיעה קודמת עליה. בדרך זו, לאחר מספר שנים, רכש את רוב השפות המודרניות של אירופה.
אנדרוז היה אחיו הבכור של המלומד והכומר רוג'ר אנדרוז, ששימש גם הוא כמתרגם עבור תרגום המלך ג'יימס לתנ"ך.
בתקופת מלכותה של אליזבת
בשנת 1588, לאחר תקופה ככומר של הנרי הייסטינגס, הרוזן השלישי מהנטינגדון, לורד נשיא המועצה בצפון, הוא הפך לכומר של סנט גיילס, קריפלט, בסיטי של לונדון, שם נשא דרשות מרשימות על הפיתוי במדבר ועל תפילת האדון. בדרשה (במהלך שבוע הפסחא) ב-10 באפריל 1588, הוא הגן בנחישות על האופי הרפורמי של הכנסייה האנגליקנית נגד טענות הקתוליות הרומית והביא את ז'אן קלווין ככותב חדש, בשבח ובחיבה רבה.
עם זאת, אנדרוז בהחלט לא היה קלוויניסט. נאמר שהוא פיתח סוטריולוגיה פרוטו-ארמיניאנית בהיותו בקיימברידג' ושהוא שמר על תיאולוגיה לא-קלוויניסטית זו לאורך כל חייו. הוא הקפיד לסרב לחזור על הסיסמאות הקלוויניסטיות הנפוצות של זמנו. במהלך המחצית הראשונה של המאה השבע-עשרה, הוא טען כי הקלוויניזם אינו עולה בקנה אחד עם שלטון אזרחי, הטפה וכמורה. לאורך דרשותיו הוא מתח ביקורת ללא בושה על הדוקטרינה והפרקטיקה הקלוויניסטית. הוא כונה קונפורמיסט אוונגרדי, מה שמובן כמבשר פרוטו-ארמיניאני מרומז ללאודיאניזם ולארמיניאניזם אנגלי מפורש. הוא גינה בגלוי את התרגום וההערות הקלוויניסטיות בתרגום ז'נבה של התנ"ך. הוא לימד שאלוהים הרשיע את קין על חטאו שנבחר בחופשיות, והוא הכחיש שאלוהים קבע מראש ללא תנאי כלשהו לישועה או שהוא הרשיע מישהו ללא תנאי. הוא טען לסינרגיזם סוטריולוגי, תוך שימוש באשת לוט כתמונה לכך שהישועה של האדם אינה מובטחת לאחר ההמרה ללא שיתוף פעולה מתמשך שנבחר בחופשיות עם חסדו המושיע של אלוהים. ג'ון אוברול ואנדרוז היו אוהדים יותר לרמונסטרנטים מאשר לקלוויניסטים בזמן סינוד דורט. אנדרוז, מתוך פחד, הכחיש את תמיכתו ברמונסטרנטים כאשר מכתבים שנשלחו אליו מאותה מפלגה יורטו. הוא לא היה ביחסים ידידותיים עם צירי הסינוד והבהיר שהוא אינו תומך בתוצאות. הוא והרמונסטרנטים ניסו להשתמש בדמיון האקלזיולוגי בין הקונטרה-רמונסטרנטים לפוריטנים כדי לשכנע את ג'יימס הראשון לא להיות מעורב בסינוד דורט או לתמוך במטרה הרמונסטרנטית אם יעשה זאת.
בהשפעתו של פרנסיס וולסינגהם, מונה אנדרוז לפרבנד של סנט פנקראס בקתדרלת סנט פול ב-1589, ובהמשך הפך לאב הקולג' שלו פמברוק, וכן לכומר של ג'ון ויטגיפט, הארכיבישוף מקנטרברי. מ-1589 עד 1609 הוא היה פרבנד של סאות'וול. ב-4 במרץ 1590, ככומר של אליזבת הראשונה, הוא נשא לפניה דרשה גלויה ובאוקטובר אותה שנה נתן את הרצאת המבוא שלו בסנט פול, כשהוא מתחייב להעיר על ארבעת הפרקים הראשונים של ספר בראשית. אלה לוקטו מאוחר יותר כ'הרצאות היתומים' (1657).
אנדרוז אהב להסתובב בין האנשים, אך מצא זמן להצטרף לחברה של עתיקנים, שבה היו חברים וולטר ראלי, פיליפ סידני, ברגלי, ארונדל, ההרברטים, סאוויל, ג'ון סטו וויליאם קמדן. אליזבת הראשונה לא קידמה אותו עוד בשל התנגדותו להפקעת הכנסות כנסייתיות. בשנת 1598 הוא סירב לבישופויות של אילי וסולסברי, בשל התנאים הנלווים. ב-23 בנובמבר 1600, הוא נשא בווייטהול דרשה שנויה במחלוקת על הצדקה. ביולי 1601 מונה לדיקן וסטמינסטר והקדיש תשומת לב רבה לבית הספר שם.
כאשר פרצה מגפה בשנת 1603 הוא נסוג לצ'יזוויק כדי ללמד את נערי בית הספר וסטמינסטר, שם נשא דרשת מגפה ב-21 באוגוסט בטענה בעד עזיבת לונדון בנסיבות כאלה. טענתו התבססה על ציוויי הברית הישנה להימנע מחשיפה להדבקה, להימנע ממגע עם מצורעים וכו'. אנדרוז אמר שהמגפה נגרמה על ידי "המצאות" כמו "מאכלים חדשים בתזונה" ו"אופנות חדשות בלבוש" שעוררו את זעמו של אלוהים. הוא מגנה שינויים במסורת הנוצרית ש"אבותינו מעולם לא ידעו".
בתקופת מלכותו של ג'יימס הראשון
עם עלייתו של ג'יימס הראשון לכס המלוכה, עלה אנדרוז לחסד גדול. הוא סייע בהכתרתם של ג'יימס הראשון ואן, וב-1604 השתתף בוועידת המפטון קורט.
שמו של אנדרוז הוא הראשון ברשימת הכמרים שמונו לחבר את הגרסה המורשית של התנ"ך, שהוזמנה ב-1604 ופורסמה ב-1611. הוא עמד בראש "חברת וסטמינסטר הראשונה" שלקחה אחריות על הספרים הראשונים של הברית הישנה (בראשית עד מלכים ב'). יתרה מכך, הוא שימש כסוג של עורך כללי עבור הפרויקט גם כן.
ב-31 באוקטובר 1605 אושרה בחירתו כבישוף צ'יצ'סטר; הוא הוסמך לבישוף ב-3 בנובמבר, הותקן בקתדרלת צ'יצ'סטר ב-18 בנובמבר ומונה ללורד אלמונר (עד 1619). בעקבות גילוי מזימת אבק השריפה, התבקש אנדרוז להכין דרשה שתוצג בפני המלך ב-1606 (דרשות שנשאו ב-V בנובמבר, בתוך לנסלוט אנדרוז, XCVI דרשות, מהדורה שלישית (לונדון, 1635) עמ' 889, 890, 900–1008). בדרשה זו הצדיק אנדרוז את הצורך להנציח את הישועה והגדיר את אופי החגיגות. דרשה זו הפכה לבסיס החגיגות שנמשכות 400 שנה לאחר מכן. ב-1609 פרסם את 'Tortura Torti', עבודה מלומדת שנבעה ממחלוקת מזימת אבק השריפה ונכתבה כתשובה ל-'Matthaeus Tortus' של בלרמין, שתקפה את ספרו של ג'יימס הראשון על שבועת הנאמנות. לאחר שעבר לאילי (בחירתו לכס זה אושרה ב-22 בספטמבר), הוא התווכח שוב עם בלרמין ב-'Responsio ad Apologiam'.
בשנת 1617 ליווה את ג'יימס הראשון לסקוטלנד במטרה לשכנע את הסקוטים שהאפיסקופליות עדיפה על הפרסביטריאניזם. הוא מונה לדיקן הקפלה המלכותית והועבר (על ידי אישור בחירתו לכס זה בפברואר 1619) לווינצ'סטר, דיוקסיה שניהל בהצלחה רבה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בעקבות מותו ב-1626 בארמון וינצ'סטר, מעונו של הבישוף בסאות'ווארק, הוא התאבל על ידי מנהיגים בכנסייה ובמדינה, ונקבר בכנסיית סנט סייוויור (כיום קתדרלת סאות'ווארק, אז בדיוקסיית וינצ'סטר). הוא נקבר בקפלה קטנה בקצה המזרחי. לאחר הריסת קפלת הבישוף ב-1830, הועבר קברו למיקום חדש, ממש מאחורי המזבח הראשי. האנדרטה שלו היא של ג'רארד ינסן; החופה שוחזרה על ידי ארתור בלומפילד עם צביעה של ניניאן קומפר.
מורשת
שני דורות מאוחר יותר, ריצ'רד קראשו תפס את הסנטימנט האוניברסלי, כאשר בשורותיו "על תמונתו של הבישוף אנדרוז לפני דרשותיו" הוא קורא:
צל נכבד זה הטיל השמש השוקעת ההיא, שמסלולה המפואר עבר באופק שלנו, הותיר את פניו העמומים של חצי כדור זה, עין אחת גדולה, כולם טבועים בדמעה אחת גדולה.
אנדרוז היה חברו של הוגו גרוטיוס, ואחד המלומדים בני זמנו החשובים ביותר, אך הוא זכור בעיקר בשל סגנון ההטפה שלו. כאיש כנסייה הוא היה אנגליקני טיפוסי, רחוק במידה שווה מהעמדות הפוריטניות והרומיות. סיכום טוב של עמדתו נמצא בתשובתו הראשונה לקרדינל פרון, שערער על השימוש של ג'יימס הראשון בתואר "קתולי". עמדתו בנוגע לאוכריסטיה בוגרת באופן טבעי מזו של הרפורמטורים הראשונים.
> באשר לנוכחות הממשית אנו מסכימים; המחלוקת שלנו היא באשר לאופן שלה. באשר לאופן איננו מגדירים דבר בפזיזות, ואיננו חוקרים בחרדה, לא יותר מאשר בהתגלמות המשיח אנו שואלים כיצד האנושי מתאחד עם הטבע האלוהי באישיות אחת. יש שינוי אמיתי באלמנטים — אנו מתירים ut panis iam consecratus non-sit panis quem natura formavit; sed, quem benedictio consecravit, et consecrando etiam immutavit [כלומר, "שהלחם שקודש פעם אינו הלחם שיצר הטבע, אלא זה שהברכה קידשה, ועל ידי קידושו, גם שינתה"]. (Responsio, עמ' 263)
> הערצה מותרת, והשימוש במונחים "קורבן" ו"מזבח" נשמר כעולה בקנה אחד עם כתבי הקודש והעתיקות. המשיח הוא "קורבן — ובכך, להישחט; קורבן כפרה — ובכך, להיאכל." (דרשות, כרך ב', עמ' 296)
> על פי אותם כללים שהפסח היה, על פיהם ניתן לכנות את שלנו קורבן. בדיוק הדיבור, אף אחד מהם לא; שכן לדבר לפי הדרך המדויקת של האלוהות, יש רק קורבן אחד בלבד, veri nominis, שהוא מותו של המשיח. וקורבן זה בוצע בפועל רק פעם אחת במותו, אך תמיד מיוצג בדמות, מההתחלה; ומאז תמיד חוזר על עצמו בזיכרון עד סוף העולם. זה בלבד מוחלט, כל השאר יחסי אליו, מייצג אותו, פועל על ידו... מכאן שכאשר שמות נשאו את שלהם, שלנו עושים את אותו הדבר, והאבות לא עושים מזה שום עניין — אין צורך שנעשה גם אנחנו. (דרשות, כרך ב', עמ' 300)
אנדרוז הטיף בקביעות ובהכנעה בפני ג'יימס הראשון וחצרו בימי השנה למזימת גאורי ומזימת אבק השריפה. דרשות אלו שימשו להפצת הדוקטרינה של הזכות האלוהית של המלכים.
חייו נכתבו על ידי אלכסנדר וייט (אדינבורו, 1896), מ. ווד (ניו יורק, 1898), ורוברט לורנס אטלי (בוסטון, 1894). שירותיו לכנסייתו סוכמו כך: (1) יש לו חוש חד לפרופורציה של האמונה והוא שומר על הבחנה ברורה בין מה שהוא יסודי, הזקוק לציווים כנסייתיים, לבין משני, הזקוק רק להדרכה והצעה כנסייתית; (2) כפי שהובדל מעמדת המחאה המוקדמת יותר, למשל של שלושים ותשעה המאמרים, הוא הדגיש הצהרה חיובית ובונה של העמדה האנגליקנית.
עבודתו הידועה ביותר היא ה-'Preces Privatae' או תפילות פרטיות, בעריכת אלכסנדר וייט (1896), שיש לה משיכה רחבה והיא נשארה בדפוס מאז שהתפתח עניין מחודש באנדרוז במאה ה-19. ה-'Preces Privatae' פורסמו לראשונה על ידי ר. דרייק ב-1648; מהדורה משופרת מאת פ. א. ברייטמן הופיעה ב-1903. ג'ון ראטר הלחין כמה מתפילות אלו. עבודותיו האחרות של אנדרוז תופסות שמונה כרכים בספריית התיאולוגיה האנגלו-קתולית (1841–1854). תשעים ושישה מדרשותיו פורסמו ב-1631 בפקודת צ'ארלס הראשון, הודפסו מחדש מדי פעם, ונחשבים בין הדרשות המפותחות והמלוטשות ביותר מבחינה רטורית של סוף המאה השש-עשרה ותחילת המאה השבע-עשרה. בשל אלו, אנדרוז הונצח על ידי ט. ס. אליוט.
אנדרוז נחשב, ליד ג'יימס אשר, לאיש הכנסייה המלומד ביותר בתקופתו, ונהנה ממוניטין רב כמטיף רהוט ונלהב, אך הקשיחות והמלאכותיות של סגנונו הופכות את דרשותיו לבלתי מתאימות לטעם המודרני. עם זאת, ישנם קטעים של יופי ועומק יוצאי דופן. הדוקטרינה שלו הייתה כנסייה גבוהה, ובחייו הוא היה צנוע, אדוק וצדקני. הוא ממשיך להשפיע על הוגים דתיים עד עצם היום הזה, וצוטט כהשפעה על ידי ט. ס. אליוט, בין היתר. אליוט השאיל, כמעט מילה במילה וללא הכרתו הרגילה, קטע מדרשת חג המולד של אנדרוז מ-1622 לפתיחת שירו "מסע המאגי". ברומן שלו 'Timequake' משנת 1997, הציע קורט וונגוט שאנדרוז היה "הסופר הגדול ביותר בשפה האנגלית", תוך ציטוט כהוכחה לכמה מהפסוקים הראשונים של מזמור כ"ג. עבודת התרגום שלו גם הובילה לכך שהוא מופיע כדמות בשלושה מחזות העוסקים בתנ"ך של המלך ג'יימס, 'אן בולין' של הווארד ברנטון (2010), 'אל ידייך' של ג'ונתן הולמס (2011) ו-'כתוב על הלב' של דייוויד אדגר (2011).
יש לו כובע אקדמי על שמו, המכונה כובע הבישוף אנדרוז, שהוא כמו כובע מרובע (mortarboard) אך עשוי קטיפה, רך ויש לו ציצית במקום גדיל. זו הייתה למעשה הגרסה העתיקה של הכובע המרובע לפני שהחלק העליון הקשיח והציצית הוחלפה בגדיל וכפתור. כובע זה עדיין משמש את הדוקטורים לקדושה (D.D.) של קיימברידג' ובמוסדות מסוימים כחלק מלבושם האקדמי.
בלוק של דירות באחוזת המגורים ברביקן, מרכז לונדון, נקרא בית אנדרוז. כל בנייני המגורים של הברביקן נקראים על שם אנשים מפורסמים עם קשר למקום.
יש חלון ויטראז' המתאר את הבישוף אנדרוז בקפלת גרייז אין, מרכז לונדון.
עבודות שנאספו
אנדרוז יצר ספרייה אישית משמעותית. בצוואתו, הוא הוריש כ-400 כרכים לקולג' פמברוק (קיימברידג') שם הם נשארים.
האוסף שלו כלל:
עבודות של לנסלוט אנדרוז, 11 כרכים (אוקספורד, 1841–1854),
- אוסף לנסלוט אנדרוז, 7 כרכים
סגנונות ותארים
- 1555–בערך 1579: לנסלוט אנדרוז, אסקווייר
- בערך 1579–1589: הכומר לנסלוט אנדרוז
- 1589–לפני 1590: הכומר פרבנד לנסלוט אנדרוז
- לפני 1590–1594: הכומר פרבנד דוקטור לנסלוט אנדרוז
- 1594–1601: הכומר קנון דוקטור לנסלוט אנדרוז
- 1601–1605: הדיקן המכובד מאוד דוקטור לנסלוט אנדרוז
- 1605–1626: הבישוף המכובד מאוד דוקטור לנסלוט אנדרוז