מבוא
החזקים עושים את מה שהם חייבים לעשות והחלשים מקבלים את מה שהם חייבים לקבל. תוקידידס (Thucydides) היה היסטוריון ומצביא אתונאי. ספרו "תולדות המלחמה הפלופונסית" מגולל את קורות המלחמה במאה ה-5 לפנה"ס בין ספרטה לאתונה עד שנת 411 לפנה"ס. תוקידידס כונה "אבי ההיסטוריה המדעית" על ידי אלו המקבלים את טענותיו כי יישם סטנדרטים מחמירים של אי-משוא פנים, איסוף ראיות וניתוח סיבתי, ללא התערבות אלים, כפי שפורט במבוא ליצירתו. הוא אף כונה אבי האסכולה של הריאליזם הפוליטי, הרואה בהתנהגותם הפוליטית של יחידים ובתוצאות יחסי המדינות כפועל יוצא של רגשות פחד ואינטרס עצמי. טקסטים שלו נלמדים עדיין באוניברסיטאות ובמכללות צבאיות ברחבי העולם.
חיים ושירות צבאי
הדיאלוג המילי נחשב ליצירה מכוננת בתאוריה של יחסים בינלאומיים, בעוד גרסתו להספד של פריקלס נלמדת רבות על ידי תאורטיקנים פוליטיים, היסטוריונים ותלמידי מדעי הקלאסיקה. באופן רחב יותר, תוקידידס פיתח הבנה של טבע האדם כדי להסביר התנהגות בעת משברים כגון מגפות, טבחים ומלחמת אזרחים. חיים: למרות מעמדו כהיסטוריון, היסטוריונים מודרניים יודעים מעט יחסית על חייו של תוקידידס. המידע המהימן ביותר מגיע מתוך ספרו שלו "תולדות המלחמה הפלופונסית", שבו הוא מציין את לאומיותו, שמו של אביו ומקום הולדתו. תוקידידס מציין כי לחם במלחמה, נדבק במגפה והוגלה על ידי הדמוקרטיה. ייתכן שהיה מעורב גם בדיכוי המרד הסאמי.
ראיות מהתקופה הקלאסית: תוקידידס מזהה את עצמו כאתונאי ומספר לנו ששם אביו היה אולורוס (Olorus) ושהוא היה מהדמוס האתונאי הלימוס (Halimous). קיימת אנקדוטה מפוקפקת על חייו המוקדמים. בעודו נער בן 10-12, הוא ואביו כביכול הלכו לאגורה של אתונה, שם שמע הצעיר תוקידידס הרצאה מאת ההיסטוריון הרודוטוס (Herodotus). על פי כמה מקורות, הנער תוקידידס בכה מאושר לאחר ההרצאה, והחליט שכתיבת היסטוריה תהיה ייעודו בחיים. אותה עדות טוענת שאחרי ההרצאה, הרודוטוס שוחח עם הנער ואביו ואמר: אולורוס, בנך משתוקק לידע. בעיקרו של דבר, הפרק ככל הנראה מגיע ממקור יווני או רומי מאוחר יותר על חייו. הוא שרד את המגפה באתונה, שקטלה את פריקלס ואתונאים רבים אחרים.
הוא גם מתעד שהיו בבעלותו מכרות זהב בסקאפטה הילה (Scapte Hyle), שפירוש מילולי של שמה הוא "חורש חפור", אזור חופי בתראקיה, מול האי תאסוס. הריסות אמפיפוליס כפי שצוירו על ידי א. קוזינרי ב-1831: הגשר מעל נהר סטרימון, ביצורי העיר והאקרופוליס. בשל השפעתו באזור תראקיה, כתב תוקידידס, הוא נשלח כסטרטגוס (מצביא) לתאסוס בשנת 424 לפנה"ס. במהלך חורף 424–423 לפנה"ס, המצביא הספרטני ברסידאס (Brasidas) תקף את אמפיפוליס, מרחק הפלגה של חצי יום מערבה מתאסוס על החוף התראקי, מה שהצית את קרב אמפיפוליס. אוקלס (Eucles), המפקד האתונאי באמפיפוליס, שלח קריאה לעזרה לתוקידידס. ברסידאס, מודע לנוכחותו של תוקידידס בתאסוס ולהשפעתו על אנשי אמפיפוליס, וחשוש מהגעה של סיוע מהים, פעל במהירות להציע תנאים מתונים לאנשי אמפיפוליס לכניעתם, והם קיבלו אותם.
לפיכך, כאשר הגיע תוקידידס, אמפיפוליס כבר הייתה תחת שליטה ספרטנית. לאמפיפוליס הייתה חשיבות אסטרטגית ניכרת, והידיעה על נפילתה עוררה תדהמה רבה באתונה. האשמה הוטלה על תוקידידס, אף שהוא טען שזו לא הייתה אשמתו ושהוא פשוט לא הצליח להגיע בזמן. בשל כישלונו להציל את אמפיפוליס, הוא הוגלה: חייתי לאורך כל התקופה הזו, בהיותי בגיל שמאפשר להבין אירועים, ותשומת לבי הייתה נתונה להם כדי לדעת את האמת המדויקת עליהם. גורלי היה גם להיות גולה מארצי במשך עשרים שנה לאחר פיקודי באמפיפוליס; ומאחר שהייתי נוכח עם שני הצדדים, וביתר שאת עם הפלופונסים עקב גלותי, היה לי פנאי להתבונן בעניינים בצורה מיוחדת למדי.
גלות והיסטוריוגרפיה
באמצעות מעמדו כגולה מאתונה כדי לנוע בחופשיות בין בעלות הברית הפלופונסיות, הוא היה מסוגל לצפות במלחמה מנקודת מבטם של שני הצדדים. תוקידידס טען כי החל לכתוב את ההיסטוריה שלו ברגע שפרצה המלחמה, משום שחשב שהיא תהיה אחת המלחמות הגדולות ביותר שנערכו בין היוונים מבחינת היקף: תוקידידס, אתונאי, כתב את ההיסטוריה של המלחמה בין הפלופונסים לאתונאים, החל מהרגע שבו פרצה, מתוך אמונה שהיא תהיה מלחמה גדולה, וראויה יותר לתיאור מכל מה שקדם לה. זה כל מה שתוקידידס כתב על חייו, אך כמה עובדות אחרות זמינות ממקורות עכשוויים מהימנים. הרודוטוס כתב שהשם אולורוס, שמו של אביו של תוקידידס, היה קשור לתראקיה ולמשפחת המלוכה התראקית.
תוקידידס היה קשור כנראה משפחתית למדינאי והמצביא האתונאי מילטיאדס (Miltiades) ולבנו קימון (Cimon), מנהיגי האריסטוקרטיה הישנה שהוחלפה על ידי הדמוקרטים הרדיקליים. שמו של סבו מצד אמו של קימון היה גם אולורוס, מה שהופך את הקשר לסביר מאוד. תוקידידס אחר חי לפני ההיסטוריון והיה קשור גם הוא לתראקיה, מה שהופך קשר משפחתי ביניהם לסביר מאוד גם כן. בשילוב כל הראיות המקוטעות הזמינות, נראה כי משפחתו החזיקה באחוזה גדולה בתראקיה, כזו שאף הכילה מכרות זהב, ואשר אפשרה למשפחה עושר ניכר ומתמשך. הביטחון והשגשוג המתמשך של האחוזה העשירה בוודאי הצריכו קשרים רשמיים עם מלכים או צ'יפים מקומיים, מה שמסביר את אימוץ השם המלכותי התראקי המובהק אולורוס לתוך המשפחה.
ברגע שהוגלה, תוקידידס התגורר דרך קבע באחוזה, ובהתחשב בהכנסתו הרבה ממכרות הזהב, הוא היה מסוגל להקדיש את עצמו לכתיבת היסטוריה ומחקר במשרה מלאה, כולל מסעות רבים לאיסוף עובדות. בעיקרו של דבר, הוא היה ג'נטלמן מקושר היטב בעל משאבים ניכרים, שאחרי פרישה לא מרצון מהזירה הפוליטית והצבאית, החליט לממן את חקירותיו ההיסטוריות בעצמו. מקורות מאוחרים: הראיות הנותרות לחייו של תוקידידס מגיעות ממקורות עתיקים מאוחרים ופחות מהימנים; מרקלינוס (Marcellinus) כתב את הביוגרפיה של תוקידידס כאלף שנים לאחר מותו. על פי פאוסניאס (Pausanias), מישהו בשם אנוביוס העביר חוק המאפשר לתוקידידס לחזור לאתונה, ככל הנראה זמן קצר לאחר כניעת העיר וסיום המלחמה בשנת 404 לפנה"ס.
פאוסניאס מוסיף שתוקידידס נרצח בדרכו חזרה לאתונה, ומציב את קברו ליד שער מליטה. רבים מטילים ספק בסיפור זה, ורואים ראיות המצביעות על כך שחי עד שנת 397 לפנה"ס, או אולי מעט מאוחר יותר. פלוטארכוס (Plutarch) משמר מסורת לפיה נרצח בסקאפטה הילה וששרידיו הוחזרו לאתונה, שם הוקמה אנדרטה לזכרו בחלקת המשפחה של קימון. ישנן בעיות עם זה, שכן זה היה מחוץ לדמוס של תוקידידס והמסורת חוזרת לפולמון (Polemon), שטען כי גילה אנדרטה כזו בדיוק. דידימוס (Didymus) מזכיר קבר נוסף בתראקיה. הנרטיב של תוקידידס נקטע באמצע שנת 411 לפנה"ס, וסוף פתאומי זה הוסבר באופן מסורתי כנובע ממותו בזמן כתיבת הספר, אם כי הוצעו הסברים אחרים.
ניתן להסיק מסקנות על אופיו של תוקידידס בזהירות הראויה רק מתוך ספרו. חוש ההומור הסרדוני שלו ניכר לכל אורך הדרך, כמו כאשר, במהלך תיאור המגפה באתונה, הוא מציין שהאתונאים המבוגרים נראו כזוכרים חרוז שאמר שעם המלחמה הדורית תבוא "מיתה גדולה". כמה טענו שהחרוז הזכיר במקור "רעב" (λιμός, limos), ורק מאוחר יותר נזכר כ"דבר" (λοιμός, loimos) עקב המגפה הנוכחית. תוקידידס מציין אז שאם תבוא מלחמה דורית נוספת, הפעם מלווה ברעב גדול, החרוז ייזכר כ"רעב", וכל אזכור של "דבר" יישכח.
שיטות היסטוריות וסגנון
פסיפס תוקידידס מג'רש, ירדן, רומי, המאה ה-3 לספירה במוזיאון פרגמון בברלין. תוקידידס העריץ את פריקלס, אישר את כוחו על העם והפגין סלידה בולטת מהדמגוגים שבאו אחריו. הוא לא אישר את פשוטי העם הדמוקרטיים ולא את הדמוקרטיה הרדיקלית שפריקלס הנהיג, אך החשיב את הדמוקרטיה כמקובלת כאשר היא מונחית על ידי מנהיג טוב. הצגת האירועים של תוקידידס היא בדרך כלל מאוזנת; למשל, הוא אינו ממזער את ההשפעה השלילית של כישלונו שלו באמפיפוליס. מדי פעם, לעומת זאת, פורצים רגשות עזים, כפי שניתן לראות בהערכותיו החריפות על המנהיגים הדמוקרטיים קליאון (Cleon) והיפרבולוס (Hyperbolus). לעיתים נקשר קליאון לגלותו של תוקידידס.
נטען כי תוקידידס הונע מהסבל הטבוע במלחמה ומודאג מהעודפים שטבע האדם נוטה אליהם בנסיבות כאלה, כמו בניתוח שלו על הזוועות שבוצעו במהלך מלחמת האזרחים בקורקירה, הכולל את המשפט "המלחמה היא מורה אלים" (πόλεμος βίαιος διδάσκαλος). "תולדות המלחמה הפלופונסית": תוקידידס האמין שהמלחמה הפלופונסית ייצגה אירוע בעל חשיבות ללא תחרות. ככזה, הוא החל לכתוב את ההיסטוריה עם פרוץ המלחמה בשנת 431 לפנה"ס. כוונתו הייתה לכתוב דיווח שישמש כ"נכס לכל הזמן". ההיסטוריה נקטעת לקראת סוף השנה ה-21 למלחמה ואינה מפרטת את העימותים האחרונים של המלחמה. פן זה של העבודה מציע שתוקידידס מת בזמן שכתב את ההיסטוריה שלו, וחשוב מכך, שמותו היה בלתי צפוי.
לאחר מותו, ההיסטוריה של תוקידידס חולקה לשמונה ספרים: כותרתה המודרנית היא "תולדות המלחמה הפלופונסית". תרומתו הגדולה להיסטוריה ולהיסטוריוגרפיה כלולה בהיסטוריה דחוסה זו של המלחמה בת 27 השנים בין אתונה לספרטה, כל אחת לצד בעלות בריתה. חלוקה זו נעשתה ככל הנראה על ידי ספרנים וארכיונאים, שהיו בעצמם היסטוריונים וחוקרים, כנראה כאלה שעבדו בספריית אלכסנדריה. "תולדות המלחמה הפלופונסית" המשיכו לעבור שינויים הרבה מעבר לסוף המלחמה בשנת 404 לפנה"ס, כפי שהודגם על ידי הפניה בספר 1.13 לסיום המלחמה הפלופונסית ב-404 לפנה"ס, שבע שנים לאחר האירועים האחרונים בטקסט הראשי של ההיסטוריה של תוקידידס. האקרופוליס באתונה: תוקידידס נחשב בדרך כלל לאחד ההיסטוריונים האמיתיים הראשונים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →כמו קודמו הרודוטוס, המכונה "אבי ההיסטוריה", תוקידידס מעניק ערך רב לעדות ראייה וכותב על אירועים שבהם כנראה לקח חלק. הוא גם התייעץ בשקידה עם מסמכים כתובים וראיין משתתפים על האירועים שתיעד. בניגוד להרודוטוס, שסיפוריו מלמדים לעיתים קרובות שהיבריס מזמין את זעמם של האלים, תוקידידס אינו מכיר בהתערבות אלוהית בעניינים אנושיים. תוקידידס הפעיל השפעה היסטוריוגרפית רחבה על היסטוריונים הלניסטיים ורומיים מאוחרים יותר, אם כי התיאור המדויק של סגנונו ביחס להיסטוריונים עוקבים רבים נותר לא ברור. קוראים בעת העתיקה הציבו לעיתים קרובות את המשך המורשת הסגנונית של ההיסטוריה בכתביו של יורשו האינטלקטואלי המשוער של תוקידידס, קסנופון (Xenophon).
קריאות כאלה תיארו לעיתים קרובות את המסות של קסנופון כניסיונות "לסיים" את ההיסטוריה של תוקידידס. רבות מפרשנויות אלה, לעומת זאת, עוררו ספקנות משמעותית בקרב חוקרים מודרניים, כגון דילרי (Dillery), הדוחים את תפיסת הפירוש של קסנופון כחלק מתוקידידס, בטענה שההיסטוריה ה"מודרנית" של האחרון, המוגדרת כבנויה על בסיס נושאים ספרותיים והיסטוריים, היא אנטי-תטית לחשבון של הראשון ב"הלניקה", החורג מהמסורת ההיסטוריוגרפית ההלנית בהיעדר הקדמה או מבוא לטקסט והיעדר ה"קונספט המקיף" המאחד את ההיסטוריה.
הבדל ראוי לציון בין שיטת הכתיבה ההיסטורית של תוקידידס לזו של היסטוריונים מודרניים הוא הכללתו של תוקידידס נאומים רשמיים ארוכים שהיו, כפי שהוא מציין, שחזורים ספרותיים ולא ציטוטים של מה שנאמר – או, אולי, מה שלדעתו היה צריך להיאמר. ניתן לטעון, אלמלא עשה זאת, העיקר של מה שנאמר לא היה ידוע כלל – בעוד שכיום יש שפע של תיעוד – רשומות כתובות, ארכיונים וטכנולוגיית הקלטה להיסטוריונים להתייעץ בהם. לכן, שיטתו של תוקידידס שירתה את הצלת מקורותיו שבעל פה משכחה. איננו יודעים כיצד דמויות היסטוריות אלו דיברו. השחזור של תוקידידס משתמש ברגיסטר סגנוני הרואי.
דוגמה מפורסמת היא נאום ההספד של פריקלס, המרעיף כבוד על המתים וכולל הגנה על הדמוקרטיה: כל כדור הארץ הוא קברו של אנשים מפורסמים; הם זוכים לכבוד לא רק על ידי עמודים וכתובות בארצם שלהם, אלא באומות זרות על אנדרטאות חקוקות לא על אבן אלא בלבבות ובמוחות של אנשים. סגנונית, המיקום של פסקה זו משרת גם להגביר את הניגוד עם תיאור המגפה באתונה שמיד אחריה, אשר מדגיש בצורה גרפית את האימה של התמותה האנושית, ובכך מעביר תחושה עוצמתית של וריסימיליטודה (דמיון למציאות): אף שרבים שכבו ללא קבורה, ציפורים וחיות לא נגעו בהם, או מתו לאחר שטעמו אותם [...]. גופות של גוססים שכבו זו על זו, ויצורים חצי-מתים התנדנדו ברחובות והתאספו סביב כל המזרקות בערגתם למים.
גם המקומות הקדושים שבהם הם שכנו היו מלאים בגופות של אנשים שמתו שם, בדיוק כפי שהיו; כי ככל שהאסון חרג מכל גבול, אנשים, שלא ידעו מה יעלה בגורלם, הפכו אדישים באותה מידה לרכוש האלים ולחובות כלפיהם. כל טקסי הקבורה שהיו נהוגים לפני כן השתבשו לחלוטין, והם קברו את הגופות כמיטב יכולתם. רבים בשל חוסר במכשירים המתאימים, עקב כך שכל כך הרבה מחבריהם כבר מתו, נקטו בקבורות חסרות בושה ביותר: לעיתים הקדימו את אלו שהקימו ערימה, השליכו את גופתם המתה על מדורת הזר והציתו אותה; לעיתים השליכו את הגופה שנשאו על גבי גופה אחרת שבערה, וכך עזבו.
פילוסופיה ופרשנות מלומדת
תוקידידס משמיט דיון באמנויות, בספרות או בסביבה החברתית שבה מתרחשים האירועים בספרו ושבה גדל. הוא ראה את עצמו מתעד אירוע, לא תקופה, והשקיע מאמצים ניכרים כדי להוציא את מה שנחשב בעיניו כקל דעת או חסר חשיבות. תפיסת עולם פילוסופית והשפעות: פול שוריי (Paul Shorey) מכנה את תוקידידס "ציניקן משולל רגישות מוסרית". בנוסף, הוא מציין שתוקידידס תפס את טבע האדם כקבוע באופן מוחלט על ידי הסביבה הפיזית והחברתית של האדם, לצד תשוקות בסיסיות. פרנסיס קורנפורד (Francis Cornford) היה דק אבחנה יותר: החזון הפוליטי של תוקידידס היה מושפע מחזון אתי טרגי, שבו: האדם, מבודד מן הטבע ומנוגד לו, נע לאורך נתיב צר, לא קשור למה שמעבר ומואר רק על ידי כמה קרניים עמומות של 'ראיית הנולד' אנושית (γνώμη/gnome), או על ידי האשליות הכוזבות והנודדות של התקווה.
הוא נושא בתוכו, כעצמאי, את גורלו באופיו שלו: וזה, עם המטרות שעולות מתוכו, מעצב את דרכו. זה הכל, לדעת תוקידידס, שאנו יכולים לומר: מלבד זאת, מדי פעם, מתוך החשיכה הסובבת מגיעות מכות מסנוורות של המזל (Fortune), בלתי מוסברות ובלתי צפויות. עבודתו של תוקידידס מצביעה על השפעה מתורת הסופיסטים התורמת באופן משמעותי לחשיבתו ולאופיו של ספרו. ראיות אפשריות כוללות את רעיונותיו הספקניים בנוגע לצדק ומוסר. ישנם גם אלמנטים בתוך ה"היסטוריה" – כמו תפיסותיו על הטבע הסובבות סביב העובדתי, האמפירי והלא-אנתרופומורפי – המצביעים על כך שהוא היה לפחות מודע לדעותיהם של פילוסופים כגון אנכסגורס (Anaxagoras) ודמוקריטוס (Democritus).
ישנן גם ראיות לידיעתו בנוגע לחלק מהקורפוס של כתבי הרפואה ההיפוקרטיים. תוקידידס התעניין במיוחד בקשר בין אינטליגנציה אנושית ושיקול דעת, מזל והכרח, וברעיון שההיסטוריה אינה רציונלית ובלתי ניתנת לחישוב ברמה המאפשרת חיזוי. פרשנות ביקורתית: חוקרים רואים באופן מסורתי את תוקידידס כמכיר ומלמד את השיעור שדמוקרטיות זקוקות למנהיגות, אך שמנהיגות עלולה להיות מסוכנת לדמוקרטיה.
ליאו שטראוס (Leo Strauss) בספרו "העיר והאדם" מאתר את הבעיה בטבעה של הדמוקרטיה האתונאית עצמה, שכלפיה, לטענתו, הייתה לתוקידידס דעה אמביוולנטית מאוד: מצד אחד, "חוכמתו" של תוקידידס עצמו התאפשרה על ידי הדמוקרטיה הפריקלסית, שהשפיעה על שחרור תעוזה אישית, יוזמה ורוח תחקור; אך שחרור זה, על ידי התרת צמיחתה של שאיפה פוליטית בלתי מוגבלת, הוביל לאימפריאליזם ובסופו של דבר לסכסוך אזרחי. עבור ההיסטוריון הקנדי צ'ארלס נוריס קוקרן (Charles Norris Cochrane) 1889–1945, המסירות הקפדנית של תוקידידס לתופעות הניתנות לצפייה, המיקוד בסיבה ותוצאה, וההדרה הקפדנית של גורמים אחרים מקדימים את הפוזיטיביזם המדעי של המאה העשרים.
קוקרן, בנו של רופא, שיער שתוקידידס באופן כללי, ובמיוחד בתיאור המגפה באתונה, הושפע משיטותיהם ומחשיבתם של כותבים רפואיים מוקדמים כגון היפוקרטס מקוס. לאחר מלחמת העולם השנייה, החוקרת הקלאסית ז'קלין דה רומילי (Jacqueline de Romilly) ציינה שהבעיה של האימפריאליזם האתונאי הייתה אחת הדאגות המרכזיות של תוקידידס ומיקמה את ההיסטוריה שלו בהקשר של החשיבה היוונית על פוליטיקה בינלאומית. מאז הופעת מחקרה, חוקרים אחרים בחנו עוד יותר את הטיפול של תוקידידס בריאל-פוליטיק. חזה של תוקידידס השוכן במוזיאון המלכותי של אונטריו, טורונטו. לאחרונה, חוקרים הטילו ספק בתפיסת תוקידידס כפשוט "אבי הריאל-פוליטיק".
במקום זאת, הם הביאו לקדמת הבמה את האיכויות הספרותיות של ה"היסטוריה", שאותן הם רואים כשייכות למסורת הנרטיבית של הומרוס והסיודוס וכעוסקות במושגים של צדק וסבל שנמצאו אצל אפלטון ואריסטו וקיבלו בעייתיות אצל אייסכילוס וסופוקלס. ריצ'רד נד לבו (Richard Ned Lebow) מכנה את תוקידידס "האחרון שבין הטרגיקנים", וקובע כי "תוקידידס נשען בכבדות על שירה אפית וטרגדיה כדי לבנות את ההיסטוריה שלו, אשר באופן לא מפתיע בנויה גם היא כנרטיב". בתפיסה זו, ההתנהגות העיוורת והלא מתונה של האתונאים – ואכן של כל שאר השחקנים – אף שאולי היא טבועה בטבע האדם, מובילה בסופו של דבר לנפילתם.
לפיכך, ההיסטוריה שלו יכולה לשמש כאזהרה למנהיגים עתידיים להיות זהירים יותר, על ידי העמדתם על כך שמישהו יבחן את פעולותיהם באובייקטיביות של היסטוריון ולא בחנופה של כרוניקן. ההיסטוריון ג'. ב. ברי (J. B. Bury) כותב שעבודתו של תוקידידס "מציינת את הצעד הארוך והמכריע ביותר שננקט אי פעם על ידי אדם יחיד כדי להפוך את ההיסטוריה למה שהיא היום". ההיסטוריון ה. ד. קיטו (H. D. Kitto) מרגיש שתוקידידס כתב על המלחמה הפלופונסית, לא בגלל שהיא הייתה המלחמה המשמעותית ביותר בעת העתיקה, אלא בגלל שהיא גרמה לסבל הרב ביותר. אכן, כמה קטעים מספרו של תוקידידס כתובים "בעוצמה של רגש שכמעט לא עולה עליה סאפפו עצמה". בספרו "החברה הפתוחה ואויביה", כותב קרל פופר (Karl Popper) שתוקידידס היה "ההיסטוריון הגדול ביותר, אולי, שחי אי פעם".
תוקידידס מול הרודוטוס
יצירתו של תוקידידס, עם זאת, פופר ממשיך לומר, מייצגת "פרשנות, נקודת מבט; ובזה אין אנו חייבים להסכים איתו". במלחמה בין הדמוקרטיה האתונאית ל"שבטיות האוליגרכית העצורה של ספרטה", לעולם אל לנו לשכוח את ה"הטיה הלא רצונית" של תוקידידס, וכי "ליבו לא היה עם אתונה, עיר מולדתו": אף על פי שלכאורה לא השתייך לאגף הקיצוני של המועדונים האוליגרכיים האתונאיים שקשרו קשר לאורך המלחמה עם האויב, הוא היה בהחלט חבר במפלגה האוליגרכית, וידיד לא של העם האתונאי, הדמוס, שהגלה אותו, ולא של מדיניותו האימפריאליסטית. מול הרודוטוס: תוקידידס וקודמו המיידי, הרודוטוס, שניהם הפעילו השפעה משמעותית על ההיסטוריוגרפיה המערבית.
תוקידידס אינו מזכיר את עמיתו בשמו, אך ההצהרה הפותחת המפורסמת שלו נחשבת כמתייחסת אליו: לשמוע את ההיסטוריה הזו מושמעת, שכן אין בה משלים מוכנסים, יהיה אולי לא מענג. אבל מי שחפץ להסתכל אל תוך האמת של דברים שנעשו, ואשר (בהתאם לתנאי האנושות) עשויים להיעשות שוב, או לפחות הדומים להם, ימצא כאן מספיק כדי לגרום לו לחשוב שזה רווחי. והיא מורכבת יותר כנכס נצחי מאשר להיות מושמעת עבור פרס. הרודוטוס מתעד בספרו "היסטוריות" לא רק את אירועי מלחמות פרס, אלא גם מידע גיאוגרפי ואתנוגרפי, כמו גם את המשלים שסופרו לו במהלך מסעותיו הנרחבים. בדרך כלל, הוא אינו מעביר שיפוט סופי על מה ששמע.
במקרה של דיווחים סותרים או לא סבירים, הוא מציג את שני הצדדים, אומר את מה שהוא מאמין ואז מזמין את הקוראים להחליט בעצמם. כמובן, היסטוריונים מודרניים בדרך כלל היו משמיטים את אמונותיהם האישיות, המהוות צורה של שיפוט על האירועים והאנשים עליהם מדווח ההיסטוריון. עבודתו של הרודוטוס מדווחת כמי שהוקראה בפסטיבלים, שם חולקו פרסים, כמו למשל במהלך המשחקים באולימפיה. הרודוטוס רואה בהיסטוריה מקור לשיעורים מוסריים, עם סכסוכים ומלחמות כמזל רע הנובע מפעולות ראשוניות של עוול שבוצעו במחזורי נקמה. לעומת זאת, תוקידידס טוען להגביל את עצמו לדיווחים עובדתיים של אירועים פוליטיים וצבאיים עכשוויים, המבוססים על דיווחי עד ראייה חד-משמעיים ממקור ראשון, אם כי, בניגוד להרודוטוס, הוא אינו חושף את מקורותיו.
תוקידידס רואה בחיים אך ורק כחיים פוליטיים, ובהיסטוריה במונחים של היסטוריה פוליטית. שיקולים מוסריים קונבנציונליים אינם ממלאים תפקיד בניתוח שלו על אירועים פוליטיים בעוד היבטים גיאוגרפיים ואתנוגרפיים מושמטים או, לכל היותר, בעלי חשיבות משנית. היסטוריונים יוונים עוקבים – כגון קטסיאס (Ctesias), דיודורוס (Diodorus), סטרבו (Strabo), פוליביוס (Polybius) ופלוטארכוס – הציבו את כתביו של תוקידידס כמודל של היסטוריה אמיתית. לוקיאנוס (Lucian) מתייחס לתוקידידס כמי שנתן להיסטוריונים יוונים את החוק שלהם, הדורש מהם לומר את מה שנעשה (ὡς ἐπράχθη). היסטוריונים יוונים של המאה ה-4 לפנה"ס קיבלו שההיסטוריה היא פוליטית ושהיסטוריה עכשווית היא התחום הנאות של היסטוריון.
קיקרו (Cicero) מכנה את הרודוטוס "אבי ההיסטוריה"; ובכל זאת הכותב היווני פלוטארכוס, בחיבורו "מוֹרָלִיָה" (Moralia - אתיקה) השמיץ את הרודוטוס, בולטות בכינויו פילובארבארוס, "אוהב ברברים", לרעת היוונים. בניגוד לתוקידידס, לעומת זאת, כותבים אלו כולם המשיכו לראות בהיסטוריה מקור לשיעורים מוסריים, ובכך החדירו לעבודותיהם הטיות אישיות החסרות בדרך כלל בכתביו צלולי הדעת של תוקידידס, חסרי השיפוט והממוקדים בדיווח על אירועים בצורה לא מוטה. הרודוטוס ותוקידידס: עקב אובדן היכולת לקרוא יוונית, תוקידידס והרודוטוס נשכחו במידה רבה במהלך ימי הביניים במערב אירופה, אם כי השפעתם נמשכה בעולם הביזנטי.
מורשת והשפעה
באירופה, הרודוטוס הפך למוכר וזוכה להערכה רבה רק בסוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 כאתנוגרף, בחלקו עקב גילוי אמריקה, שם נתקלו במנהגים ובעלי חיים שהיו אפילו מפתיעים יותר ממה שהוא תיאר. במהלך הרפורמציה, יתר על כן, מידע על מדינות המזרח התיכון ב"היסטוריות" סיפק בסיס לביסוס כרונולוגיה מקראית כפי שדגל בה אייזק ניוטון. התרגום האירופי הראשון של תוקידידס ללטינית נעשה על ידי ההומניסט לורנצו ואלה (Lorenzo Valla) בין השנים 1448 ו-1452, והמהדורה היוונית הראשונה פורסמה על ידי אלדו מנוציו (Aldo Manuzio) בשנת 1502. במהלך הרנסאנס, לעומת זאת, תוקידידס משך פחות עניין בקרב היסטוריונים מערב-אירופיים כפילוסוף פוליטי מאשר יורשו, פוליביוס, אם כי פוג'ו בראצ'וליני (Poggio Bracciolini) טען שהושפע ממנו.
אין הרבה ראיות להשפעתו של תוקידידס בחיבורו של ניקולו מקיאוולי (Niccolò Machiavelli) "הנסיך" (1513), שקבע שהמטרה העיקרית של נסיך חדש חייבת להיות "לשמר את מדינתו" וכי בכך הוא נאלץ לעיתים קרובות לפעול נגד אמונה, אנושיות ודת. היסטוריונים מאוחרים יותר, כגון ג'. ב. ברי, ציינו קווי דמיון ביניהם: אם, במקום היסטוריה, תוקידידס היה כותב מסה אנליטית על פוליטיקה, בהתייחסות מיוחדת לאימפריה האתונאית, סביר להניח ש... הוא היה יכול להקדים את מקיאוולי... [שכן] כל הרמיזה של הטיפול התוקידידי בהיסטוריה מסכימה עם הפוסטולט הבסיסי של מקיאוולי, עליונותן של סיבות המדינה. כדי לשמר מדינה, אמר ההוגה הפלורנטיני, "מדינאי נאלץ לעיתים קרובות לפעול נגד אמונה, אנושיות ודת"... אבל...
המקיאוולי האמיתי, לא מקיאוולי של המשל... החזיק באידיאל: איטליה לאיטלקים, איטליה משוחררת מזרים: ובשירות אידיאל זה הוא חפץ לראות את המדע הספקולטיבי שלו בפוליטיקה מיושם. לתוקידידס אין מטרה פוליטית באופק: הוא היה היסטוריון טהור. אבל זה היה חלק מהשיטה של שניהם במידה שווה לבטל סנטימנטליות ומוסר קונבנציונליים. במאה ה-17, הפילוסוף הפוליטי האנגלי תומאס הובס (Thomas Hobbes), שה"לווייתן" שלו דגל במונרכיה אבסולוטית, העריץ את תוקידידס ובשנת 1628 היה הראשון לתרגם את כתביו לאנגלית ישירות מיוונית. תוקידידס, הובס ומקיאוולי נחשבים יחד לאבות המייסדים של הריאליזם הפוליטי, לפיו מדיניות מדינה חייבת להתמקד בעיקר או אך ורק בצורך לשמור על כוח צבאי וכלכלי ולא על אידיאלים או אתיקה.
היסטוריונים פוזיטיביסטים של המאה ה-19 הדגישו את מה שהם ראו כרצינותו של תוקידידס, האובייקטיביות המדעית שלו והטיפול המתקדם שלו בראיות. פולחן וירטואלי התפתח בקרב פילוסופים גרמניים כגון פרידריך שלינג (Friedrich Schelling), פרידריך שלגל (Friedrich Schlegel) ופרידריך ניטשה (Friedrich Nietzsche), שטענו: "מתאר האדם, אותה תרבות של הידע חסר הפניות ביותר בעולם מוצאת את פרחה המפואר האחרון." ההיסטוריון השווייצרי מהמאה ה-18 יוהנס פון מילר (Johannes von Müller) תיאר את תוקידידס כ"סופר האהוב על האנשים הגדולים והאצילים ביותר, ואחד המורים הטובים ביותר לחכמת החיים האנושיים". עבור אדוארד מאייר (Eduard Meyer), תומאס בבינגטון מקולי (Thomas Babington Macaulay) ולאופולד פון ראנקה (Leopold von Ranke), שיזמו את כתיבת ההיסטוריה המודרנית מבוססת המקורות, תוקידידס היה שוב ההיסטוריון המופתי. מצביאים ומדינאים אהבו אותו: העולם שצייר היה שלהם, מועדון אקסקלוסיבי של סוכני כוח.
לא במקרה גם היום תוקידידס מופיע כרוח מנחה באקדמיות צבאיות, צוותי חשיבה ניאו-שמרניים וכתביהם של אנשים כמו הנרי קיסינג'ר; בעוד שהרודוטוס היה הבחירה של סופרים דמיוניים (הרומן של מייקל אונדאטיה "הפצוע האנגלי" והסרט המבוסס עליו הגדילו את מכירות ה"היסטוריות" במידה בלתי צפויה לחלוטין) וכמזון לנפש מורעבת של כתב חוץ דמיוני לא פחות מפולין שמאחורי מסך הברזל, רישארד קפושינסקי. היסטוריונים אלה העריצו גם את הרודוטוס, עם זאת, ככל שהיסטוריה חברתית ואתנוגרפית החלה להיות מוכרת יותר ויותר כמשלימה להיסטוריה פוליטית. במאה ה-20, מגמה זו הולידה את עבודותיהם של יוהאן הויזינגה (Johan Huizinga), מארק בלוך (Marc Bloch) ופרנאן ברודל (Fernand Braudel), שחלוצו את המחקר של התפתחויות תרבותיות וכלכליות ארוכות טווח ודפוסי חיי היומיום.
אסכולת האנאל (Annales), המדגימה כיוון זה, נתפסה כמרחיבה את המסורת של הרודוטוס. במקביל, השפעתו של תוקידידס הייתה חשובה יותר ויותר בתחום היחסים הבינלאומיים במהלך המלחמה הקרה, דרך עבודתם של הנס מורגנטאו (Hans Morgenthau), ליאו שטראוס ואדוארד קאר (Edward Carr). המתח בין המסורות התוקידידית וההרודוטית חורג מעבר למחקר היסטורי. על פי אירווינג קריסטול (Irving Kristol), מייסד הניאו-שמרנות האמריקאית, תוקידידס כתב את "הטקסט הניאו-שמרני המועדף על ענייני חוץ"; ותוקידידס הוא טקסט חובה במכללת המלחמה של הצי, מוסד אמריקאי הממוקם ברוד איילנד.
מצד שני, דניאל מנדלסון (Daniel Mendelsohn), בסקירה של מהדורה אחרונה של הרודוטוס, מציע שלפחות בימי בית הספר לתארים מתקדמים שלו במהלך המלחמה הקרה, הבעת הערצה לתוקידידס שירתה כצורה של הצגה עצמית: להיות מעריץ של ההיסטוריה של תוקידידס, עם הציניות העמוקה שלה לגבי צביעות פוליטית, רטורית ואידיאולוגית, עם הגיבורים המוכרים מדי שלה – דמוקרטיה ליברלית אך אימפריאליסטית ואוליגרכיה סמכותנית, העוסקות במלחמת התשה הנלחמת על ידי שליחים בשוליים המרוחקים של האימפריה – היה לפרסם את עצמך כקונאייזר בעל ראש קשה של ריאל-פוליטיק גלובלי.
כותב אחר, תומאס גוגן (Thomas Geoghegan), שהתמחותו היא זכויות עובדים, נוקט בצד של הרודוטוס בכל הנוגע להפקת לקחים רלוונטיים לאמריקאים, שלדבריו נוטים להיות מבודדים למדי בהרגליהם אם לא בתאוריה הפוליטית שלהם: "עלינו גם להשקיע יותר כספים כדי להוציא את הצעירים שלנו מהספרייה שבה הם קוראים את תוקידידס ולגרום להם להתחיל לחיות כמו הרודוטוס – לצאת החוצה ולראות את העולם." היסטוריון עכשווי אחר מאמין שאף על פי שנכון שהיסטוריה ביקורתית "החלה עם תוקידידס, ניתן גם לטעון שהמבט של הרודוטוס על העבר כסיבה לכך שההווה הוא כפי שהוא, והחיפוש אחר סיבתיות לאירועים מעבר לתחומי הטיכה (Tyche) והאלים, היה צעד גדול הרבה יותר."