ז'אק נקר

ז'אק נקר

ז'אק נקר (Jacques Necker; בצרפתית: [ʒak nɛkɛʁ]; 30 בספטמבר 1732 – 9 באפריל 1804) היה בנקאי, איש כספים ומדינאי ג'נבאי, שכיהן כשר האוצר של צרפת תחת לואי ה-16. הוא היה רפורמטור, אך חידושיו עוררו לעיתים חוסר שביעות רצון רב. נקר היה מונרכיסט חוקתי, כלכלן פוליטי ומוסרן, שכתב ביקורת חריפה על העיקרון החדש של שוויון בפני החוק.

נקר החזיק בתחילה בתפקיד האוצר בין יולי 1777 ל-1781. בשנת 1781, הוא זכה להכרה רחבה בזכות החלטתו התקדימית לפרסם את ה-Compte rendu – ובכך הפך את תקציב המדינה לפומבי – "חידוש במונרכיה אבסולוטית שבה מצב הכספים תמיד נשמר בסוד." נקר פוטר בתוך חודשים ספורים. עד שנת 1788, הצטברות הריבית הבלתי נמנעת על החוב הלאומי הביאה את צרפת למשבר פיסקאלי. נקר נקרא בחזרה לשירות המלוכה. פיטוריו ב-11 ביולי 1789 היו גורם להסתערות על הבסטיליה. בתוך יומיים, נקר הוחזר על ידי המלך והאספה. נקר נכנס לצרפת בניצחון וניסה להאיץ את תהליך הרפורמה במס. לנוכח התנגדות האספה המכוננת, הוא התפטר בספטמבר 1790 בתגובה של אדישות כללית.

חיים מוקדמים וקריירה

נקר נולד ב-30 בספטמבר 1732 בז'נבה לקרל פרידריך נקר ולז'אן-מארי גוטייה. אביו היה עורך דין מקוסטרין (Küstrin) שבנוימרק, פרוסיה (כיום קוסטז'ין על נהר אודרה, פולין). לאחר שפרסם כמה עבודות, קרל פרידריך מונה לפרופסור למשפט ציבורי באקדמיה של ז'נבה ב-1725, ומאוחר יותר שירת במועצת מאתיים העיר. לאחר לימודים באקדמיה של ז'נבה, עבר נקר לפריז ב-1748 והפך לפקיד בבנק של אייזק ורנה ופיטר תלוסון. זמן קצר לאחר מכן, הוא הצליח ללמוד הולנדית ואנגלית. יום אחד, הוא החליף את הפקיד הראשי האחראי על המסחר בבורסה, ובאמצעות סדרת עסקאות, הוא הפיק רווח מהיר של חצי מיליון ליברות צרפתיות. בשנת 1762, ורנה פרש ונקר הפך לשותף בבנק עם ז'ורז'-טובי דה תלוסון (1728–1776) (בנו של אייזק דה תלוסון) שניהל את הבנק בלונדון, בעוד נקר שימש כשותפו המנהל בפריז. בשנת 1763, לפני סוף מלחמת שבע השנים, הוא סחר בהצלחה באגרות חוב בריטיות, חיטה, ואולי בכמה מניות, אותן מכר ברווח נאה בשנים שלאחר מכן.

נקר התאהב במדאם אן ז'רמן דה ורמונו, אלמנה צעירה של קצין צרפתי. כאשר הלכה לראות את תאודור טרונשן בז'נבה, פגשה את סוזן קירשו המשכילה. בשנת 1764, מדאם דה ורמונו הביאה את מדמואזל קירשו איתה מז'נבה לפריז כבת לוויה לילדיו של תלוסון. סוזן הייתה מאורסת להיסטוריון הבריטי אדוארד גיבון, אך הוא נאלץ לבטל את האירוסין ב-1762. נקר העביר את אהבתו מהאלמנה העשירה לאומנת השוויצרית השאפתנית, המוכשרת בכתיבה; הם נישאו ב-1764. בשנת 1766, הם עברו לרחוב דה קלרי ונולדה להם בת, אן לואיז ז'רמן, שגדלה והפכה לסופרת המפורסמת ובעלת הסלון מדאם דה סטאל.

מדאם נקר עודדה את בעלה לנסות למצוא לעצמו תפקיד ציבורי. הוא, בהתאם, הפך לסינדיק, או מנהל, של חברת הודו המזרחית הצרפתית, שסביבה התנהל ויכוח פוליטי עז בשנות ה-60 של המאה ה-18 בין מנהלי החברה ובעלי המניות לבין המשרד המלכותי על ניהולה ואוטונומיה של החברה. לאחר שהפגין את יכולתו הפיננסית בניהולה, נקר הגן על האוטונומיה של החברה בזיכרון דברים מיומן נגד התקפותיו של מורלה ב-1769. מכיוון שהחברה מעולם לא הפיקה רווח במהלך קיומה, המונופול הסתיים. עידן הסחר החופשי החל. נקר קנה את אוניות החברה ומלאי הסחורות שלא נמכרו כאשר פשטה רגל ב-1769.

בין השנים 1768 ל-1776, הוא העניק הלוואות לממשלת צרפת בצורה של קצבאות לכל החיים ופעולות לוטו. אשתו גרמה לו לוותר על חלקו בבנק, אותו העביר לאחיו לואי נקר ולז'אן ז'יררדו ב-1772. בשנת 1773, נקר זכה בפרס האקדמיה הצרפתית על הגנה על קורפורטיזם מדינתי שנוסחה כהספד לכבוד השר של לואי ה-14, ז'אן-בטיסט קולבר. הונו של נקר הגיע לשישה או שמונה מיליון ליברות, והוא השתמש בשאטו דה מדריד כבית קיץ. בשנת 1775, בחיבורו "Essai sur la législation et le commerce des grains" (מסה על חקיקה ומסחר בדגנים), הוא תקף את הפיזיוקרטים, כמו פרדיננדו גליאני, ותהה על מדיניות ה'לסה-פר' של טורגו, המפקח הכללי על הכספים. טורגו יצר יותר מדי אויבים; במאי 1776, הוא פוטר. אך יורשו, קלוני דה נוי, מת באוקטובר. לכן, ב-22 באוקטובר 1776, בהמלצת מורפה, מונה נקר ל"Directeur du trésor royal" (מנהל האוצר המלכותי). (כפרוטסטנטי, נקר לא יכול היה לשרת כמפקח.)

שר האוצר של צרפת

ב-29 ביוני 1777, לפי דברי בתו ב- "Vie privée de Mr Necker" (חייו הפרטיים של מר נקר), הוא מונה למנהל כללי של האוצר המלכותי ולא למפקח כללי על הכספים, דבר שהיה בלתי אפשרי בגלל אמונתו הפרוטסטנטית. נקר סירב לקבל שכר, אך הוא לא התקבל למועצה המלכותית. הוא זכה לפופולריות על ידי הסדרת כספי הממשלה בניסיון לחלק את ה'טאי' (מס גולגולת) ומס הגולגולת בצורה שוויונית יותר, ביטול מס הידוע בשם "vingtième d'industrie" (מס ערך מוסף) והקמת "monts de piété" (מוסדות דמויי בית עבוט להלוואת כסף כנגד בטחונות). נקר ניסה באמצעות רפורמות זהירות (ביטול פנסיות, יד מתה, זכות עקיבה ומיסוי הוגן יותר) לשקם את תקציב המדינה המבולגן. הוא ביטל מעל חמש מאות משרות סרק ומשרות מיותרות. יחד עם אשתו, הוא ביקר ושיפר את החיים בבתי חולים ובבתי כלא. באפריל 1778 הוא העביר 2.4 מיליון ליברות מהונו האישי לאוצר המלכותי. בניגוד לטורגו – ב- "Mémoire sur les municipalités" (זיכרון דברים על העיריות) שלו – נקר ניסה להקים אספות פרובינציאליות וקיווה שהן יוכלו לשמש כאמצעי יעיל לרפורמה ב-Ancien régime (המשטר הישן). נקר הצליח רק בברי ובאו-גייין, שם הקים אספות עם מספר שווה של חברים מהמעמד השלישי.

צעדיו הפיננסיים הגדולים ביותר היו השימוש בהלוואות כדי לסייע במימון החוב הצרפתי והשימוש בריביות גבוהות במקום העלאת מיסים. גביית מיסים עקיפים הוחזרה לחכירת המס (1780), אך נקר הפחית את מספרם בשליש והכפיף אותם לבדיקה ובקרה חריפות יותר. בספטמבר 1780 ביקש נקר את פיטוריו, אך המלך סירב לתת לו ללכת.

### Compte rendu au roi (דין וחשבון למלך)

עד שנת 1781, צרפת סבלה כלכלית, ובתור מנהל כללי של האוצר המלכותי, הוא הואשם בחוב הגבוה למדי שנצבר מהמהפכה האמריקאית. סדרה של עלונים הופיעה, המבקרת את נקר. ז'אק-מתייה אוגאר תקף אותו על מוצאו הזר, אמונתו ובחירותיו הכלכליות. הסיבה העיקרית לכך הייתה הפעולה של נקר של "בישול הספרים" או זיוף הרישומים. הוא האיר את התמונה על ידי הוצאת הוצאות צבאיות והוצאות 'יוצאות דופן' אחרות (Menus-Plaisirs du Roi) והתעלמות מהחוב הלאומי. גם נקר וגם קאלון הוטעו עם מספר הפנסיות והמענקים. המלך הוציא הרבה יותר על אחיו מאשר על בריאות הציבור. לאחר שנקר הראה ללואי ה-16 את הדו"ח השנתי שלו, המלך ניסה לשמור על תוכנו בסוד. נקר עמד באתגר בצורה אגרסיבית על ידי בקשה מהמלך להכניס אותו למועצה המלכותית. כנקמה, נקר פרסם את ה-Compte rendu au roi לציבור; בתוך זמן קצר נמכרו בין 200,000 עותקים. הוא תורגם במהירות להולנדית, גרמנית, דנית, איטלקית ואנגלית.

בעבודתו המשפיעה ביותר, שהביאה לו תהילה מיידית, סיכם נקר את הכנסות והוצאות הממשלה כדי לספק את הרישום הראשון של כספי המלכות שפורסם אי פעם. ה"חשבון" נועד להיות יצירה חינוכית עבור האנשים, ובו הוא הביע את רצונו ליצור אוכלוסייה מושכלת ומעוניינת. לפני כן, האנשים מעולם לא החשיבו את הכנסות והוצאות הממשלה כעניינם, אך ה-Compte rendu הפך אותם לפרו-אקטיביים יותר.

מורפה הפך לקנאי, וורז'ן כינה אותו מהפכן. נקר הצהיר שהוא יתפטר אלא אם כן יינתן לו התואר המלא והסמכות של שר, עם מושב ב-Conseil du Roi (מועצת המלך). גם מורפה וגם ורז'ן השיבו שהם יתפטרו אם זה ייעשה. כאשר נקר פוטר ב-19 במאי 1781, אנשים מכל המעמדות נהרו לביתו בסן-אואן. באוגוסט 1781 מדאם נקר הרחיקה לכת עד אוטרכט כדי לקנות את כתבי הפלסתר שהופיעו בשמו של טורגו נגד בעלה. היא אפילו ניסתה לגרום למעצרם של מוכרי הספרים.

לאחר פיטוריו, קנה נקר אחוזה בקופה (Coppet). אחיו לואי קנה אחוזה בקולוני. שתי האחוזות היו ממוקמות ליד אגם ז'נבה. בפרישה, נקר, שהאמין ב"מדיניות אמינה", עסק במשפט וכלכלה, והפיק את יצירתו המפורסמת "Traité de l'administration des finances de la France" (מסה על ניהול הכספים של צרפת) (1784). קאלון ניסה למנוע את הפצת הספר בפריז. מעולם לא זכתה עבודה בנושא רציני כזה להצלחה כללית כזו; 80,000 עותקים נמכרו.

### כהונה שנייה כמפקח כללי

משפחת נקר חזרה לאזור פריז, בהנחה שהם יהיו נוכחים בחתונת בתם היחידה ז'רמן בינואר 1786. פשיטת הרגל הלאומית הממשמשת ובאה של צרפת גרמה לקאלון לכנס אספת נוטבלים תחת חיסול הפרלמנטים כדי לאכוף רפורמות במס. היא לא התכנסה מאז 1626. לא ניתן היה להנפיק הלוואות חדשות ללא אישור הפרלמנטים. בנאומו, הביע קאלון ספקות לגבי הנתונים הסטטיסטיים של נקר ב-Compte rendu. לדבריו, הם היו שקריים ומטעים, שכן הכנסות המדינה תוקנו כלפי מעלה. עבור קאלון, הגירעון הצרפתי נגרם על ידי נקר, שלא העלה את המיסים. עם זאת, קאלון היה מעורב בכמה שערוריות פיננסיות בנוגע ל-"חברת קאלון" ופוטר על ידי המלך ב-8 באפריל 1787. ב-11 באפריל, נקר השיב על האישומים שהעלה קאלון. יומיים לאחר מכן לואי ה-16 גירש את נקר ב-"lettre de cachet" (צו מלכותי) בשל חילופי העלונים הפומביים מאוד שלו.

לאחר חודשיים, הורשה נקר לחזור לפריז. נקר פרסם את ה- "Nouveaux éclaircissement sur le compte rendu" (הבהרות חדשות על הדין וחשבון) שלו. גם לואי פיליפ השני, דוכס אורליאן ומזכירו שארל-לואי דוקרסט הציעו הצעות. שר האוצר הבא, לומני דה בריאן, התפטר בתוך חמישה עשר חודשים. ב-24 באוגוסט 1788; המלך העניק לו פנסיה עצומה.

ב-25 או ב-26 באוגוסט, נקרא נקר בחזרה לתפקידו בליווי זיקוקים. לפי ג'ון הרדמן, מארי אנטואנט סייעה לארגן את חזרתו של נקר לשלטון. הפעם הוא התעקש על התואר "מפקח כללי על הכספים" וגישה למועצה המלכותית. נקר מונה לשר הראשי של צרפת. הוא ביטל את הצו מ-16 באוגוסט שדרש מבעלי איגרות חוב לקבל נייר במקום כסף; איגרות החוב הממשלתיות עלו ב-30% בשוק.

בספטמבר 1788, פריז הייתה על סף רעב. נקר השעה את ייצוא התירס, רכש שבעים מיליון ליברות חיטה, ופרסם מחדש את הצו של מועצת המלך מ-23 באפריל 1789 המאפשר למשטרה לבדוק אסמים ומלאי דגנים פרטיים, אך אף אחד מהמאמצים הללו לא יכול היה לפתור את הבעיה. ב-1788 פרצו התקוממויות בברטאן, ונקר פוטר שוב. במכתב לפלורימון קלוד, הרוזן דה מרסי-ארז'נטו, נטלה מארי אנטואנט קרדיט אישי על אילוץ המלך בעניין זה. היא האמינה שנקר יחליש את סמכות המלך וכתבה "הרגע לוחץ. חיוני מאוד שנקר יקבל." (הצעת המלך).

### השפעת המהפכה האמריקאית

אחת הבעיות הפיסקאליות המשמעותיות ביותר שנקר התמודד איתן הייתה מלחמת העצמאות האמריקאית והחוב שנוצר בעקבותיה. המלחמה הייתה פופולרית בקרב כמעט כל צרפתי, פרט לנקר. בפעם הראשונה, המלך ניהל מלחמה מבלי להעלות את המיסים. מכיוון שצרפת מימנה את השתתפותה כמעט אך ורק באמצעות איגרות חוב עירוניות, נקר הזהיר מפני ההשלכות על התקציב הלאומי הצרפתי ככל שהמלחמה נמשכה. (המלחמה עלתה למדינה כבר כ-1.5 מיליארד ליברות.) שרי המלחמה והצי היו עוינים אליו במיוחד.

בשנת 1781, הקונגרס מינה את רוברט מוריס למפקח על הכספים לאחר שארה"ב פשטה רגל. בשנת 1783, מוריס הפסיק את תשלומי הריבית לצרפת, הנושה הזרה הגדולה ביותר שלה. זה הוביל את נקר לחפש כספים ממקומות אחרים. ניקולאס ואן סטפורסט אמר לנקר שניתן לפדות את כל החוב הצרפתי ללא הפסד דרך שוקי ההון של אמסטרדם. בני ואן סטפורסט הציעו הצעה עבור איגרות החוב האמריקאיות. נקר נטה להצעה אך ביקש בטחונות ואת אישורו של בנק השקעות גדול. נקר החליט כי ללא בטחונות או אישור של בנק השקעות מרכזי, ההצעה אינה מקובלת.

תומאס ג'פרסון, שהחליף את פרנקלין כשר אמריקאי לצרפת ואת ג'ון אדמס כראש הכספים האמריקאי באירופה ב-1785, למד על הפגישה בין נציגי ואן סטפורסט לבין שר האוצר הצרפתי רק בנובמבר 1786, כאשר קיבל מסמך ערוך המתאר את ההצעה ההולנדית מאת אטיין קלאבייר, בנקאי ג'נבאי ותומך אמריקה.

הבנקאים ההולנדים הקדימו לאוצר כספים מספיקים כדי למנוע משבר במהלך השנה הבאה. חורף 1788–89 היה אחד המרים בהיסטוריה. עד קיץ 1789, האוכלוסייה סבלה מרעב. נקר התערב באופן אישי ומוצלח בבנק האמסטרדמי "Hope & Co" כדי לספק ל'מלך צרפת' חיטה. הוא השתמש ב-2.4 מיליון הליברות באוצר המלכותי כבטחונות.

השר הלא-אציל היחיד

עד לזמן כהונתו השנייה בתפקיד, נקר רצה מונרכיה מוגבלת יותר ודגל בכוח מוגבר עבור האספות הכלליות. לפי פיוטר קרופוטקין, נקר "עזר לערער את המערכת שכבר התנדנדה לקראת נפילתה, אך הוא היה חסר אונים למנוע מהנפילה להפוך למהפכה: כנראה שהוא אפילו לא תפס שהיא מתקרבת."

נקר הצליח להכפיל את הייצוג של המעמד השלישי כדי לספק את אנשי האומה. למעמד השלישי היו צירים רבים כמו לשני המעמדות האחרים יחד. נאומו באספות הכלליות ב-5 במאי 1789 על בעיות היסוד כמו בריאות פיננסית, מונרכיה חוקתית ורפורמות מוסדיות ופוליטיות נמשך שלוש שעות. נקר סבל מהצטננות ואחרי חמש עשרה דקות ביקש ממזכיר האגודה החקלאית לקרוא את השאר. הוא הזמין את הנציגים להניח בצד את האינטרסים הסיעתיים שלהם ולהתחשב באינטרסים הכלליים וארוכי הטווח של האומה. יריבויות אישיות ותביעות רדיקליות היו צריכות לפנות מקום לרוח פרגמטית של מתינות ופיוס. הוא סיכם:

> "לבסוף, רבותיי, אתם לא תקנאו במה שרק הזמן יכול להשיג, ואתם תשאירו לו משהו לעשות. כי אם תנסו לעשות רפורמה בכל מה שנראה לא מושלם, עבודתכם תוביל לתוצאות גרועות."

לפי סיימון שאמה, הוא "נראה כמי שרואה באספות הכלליות מתקן שנועד לסייע לממשל ולא לרפורמה בממשלה". שבועיים לאחר מכן, נקר נראה כמי שביקש לשכנע את המלך לאמץ חוקה דומה לזו של בריטניה הגדולה וייעץ לו בתוקף רב לבצע את הוויתורים הדרושים לפני שיהיה מאוחר מדי. לפי פרנסואה מינייה, "הוא קיווה להפחית את מספר המעמדות, ולהביא לאימוץ צורת הממשל האנגלית, על ידי איחוד הכמורה והאצולה בבית אחד, והמעמד השלישי באחר." נקר הזהיר את המלך שאם המעמדות המיוחסים לא ייכנעו, האספות הכלליות יקרסו, המיסים לא ישולמו, והממשלה תפשוט רגל.

ב-17 ביוני 1789, הפעולה הראשונה של האספה הלאומית החדשה הכריזה על כל המיסים הקיימים כבלתי חוקיים. לנקר היו סיבות לגיטימיות להיות מודאג מההשלכות של החלטה תקדימית זו. ב-23 ביוני הציע המלך למועצה המלכותית את פיזור האספה. ב-11 ביולי, יעץ המלך לנקר לעזוב את המדינה מיד. לפי ז'אן לוזאק, נקר ואשתו יצאו לטיול בפארק. הם נכנסו אז לכרכרתם כדי לנסוע לאחוזתם בסן-אואן בשבע בערב. כאשר החדשות נודעו למחרת, הן הרגיזו את קמיל דמולן. ראשי שעווה של נקר והדוכס מאורליאן נישאו ברחובות לטווילרי. המשמר המלכותי בחר כביכול לפתוח באש במקום להצדיע לדמויות. האיום של מהפכת נגד גרם לאזרחים ליטול נשק ולהסתער על הבסטיליה ב-14 ביולי. המלך והאספה קראו לנקר הפופולרי מאוד למשרד שלישי במכתב מתאריך 16 ביולי. נקר השיב מבזל ב-23. הוא כתב לאחיו שהוא חוזר לתהום. יורשו, ג'וזף פולון דה דואה בן ה-74, נתלה על פנס רחוב ב-22. כניסתו לורסאי ב-29 הייתה יום פסטיבל. נקר דרש חנינה לברון דה בזנוואל, שנכלא לאחר שקיבל פיקוד על הכוחות שרוכזו בפריז וסביבתה בתחילת יולי.

ב-4 באוגוסט 1789, היום שבו בוטלה הפיאודליזם על ידי האספה הלאומית, מצוטט נקר כאומר, "גובהי המיסים (טאי) נמצאים בצעדם האחרון."

### אסיניאטים

נקר התגלה כחסר אונים כאשר הכנסות המיסים ירדו במהירות. האשראי נהרס, לפי טלייראן; עבור מירבו "הגירעון היה האוצר של האומה" מכיוון שהוא הפך שינויים רבים לאפשריים. עד ספטמבר, האוצר היה ריק. לפי מארה, כל הרעב היה מעשה ידי אדם אחד, והוא האשים את נקר בקניית כל התירס מכל עבר, כדי שלפריז לא יהיה דבר. טלייראן הציע ש"נכסים לאומיים" יוחזרו לאומה. בנובמבר 1789, נכסי הכנסייה הוחרמו על ידי המדינה. נקר הציע ללוות מה- "Caisse d'Escompte" (קופת הניכיון), אך כוונתו להפוך את הבנק הפרטי לבנק לאומי הדומה לבנק אנגליה נכשלה. פשיטת רגל כללית נראתה בטוחה. מירבו הציע ללאפייט להפיל את נקר. ב-21 בדצמבר 1789, צו ראשון עבר בהצבעה, המורה על הנפקה (באפריל 1790) של 400 מיליון אסיניאטים, תעודות חוב של 1,000 ליברות כל אחת, בריבית של 5%, מובטחים וניתנים לפירעון על בסיס מכירה פומבית של "Biens nationaux" (נכסי לאום). ברגע שהאסיניאטים שולמו, היה עליהם להשמיד או לשרוף אותם.

בינואר 1790, השיג נקר צו מעצר נגד ז'אן-פול מארה, על כך ש"אימץ בגלוי את עניין העם, המעמדות העניים ביותר," לפי פיוטר קרופוטקין. מארה נאלץ לברוח ללונדון. ב-10 במרץ 1790, על פי הצעתו של פסיון, הועברה ניהול רכוש הכנסייה לעיריות. במקביל, אטיין קלאבייר לחץ להנפקות גדולות של אסיניאטים המייצגים עושר לאומי ופועלים כהילך חוקי. לחיי היומיום, היה צורך בערכים קטנים יותר והם הורחבו לכל צרפת. ב-17 באפריל 1790, השטרות החדשים של 200 ו-300 ליברות הוכרזו כהילך חוקי אך הריבית שלהם הופחתה ל-3%. האסיניאטים יפצו על המחסור במטבע ויחיו את התעשייה והמסחר.

במאי 1790 נמכרו נכסים פיאודליים וכנסייתיים תמורת אסיניאטים. מונרכיסטים חוקתיים כמו מורי, קזאלה, ברגאס וד'אפרמני התנגדו לכך. הצירים בוועידה הכינו ערובה להנפקות עתידיות של כסף נייר (ב-19 ביוני וב-29 ביולי). מחצית מהמיסים במהלך השנה הקודמת עדיין לא התקבלו. אנשים שהרוויחו יותר מ-400 ליברות הוזמנו ללכת לעירייתם ולמלא את חובתם. מכיוון שזה לא היה הריפוי הסופי, נקר ביקש מחבריו, ה"בנקאים" של ז'נבה, לשלם את הפיגורים, אך האספה דחתה זאת. הזירה הפוליטית החלה להיות נשלטת על ידי "צופים רועשים, שופטים נלהבים ומסיתים בלתי נשלטים". נקר הותקף ללא הרף על ידי ז'אן-פול מארה בעלוניו ועל ידי ז'אק-רנה אבר בעיתונו. הרוזן מירבו, שמילא תפקיד מכריע באספה, האשים אותו בדיקטטורה פיננסית מוחלטת. עבור מירבו, להביע ספקות באסיניאטים זה היה להביע ספקות במהפכה.

בסוף אוגוסט, הממשלה שוב הייתה במצוקה; ארבעה חודשים לאחר ההנפקה הראשונה הכסף בוזבז. מונטסקיו-פזנסאק, המורה של מירבו, הציג דו"ח באספה. אסיניאטים צריכים לשמש לא רק לתשלום רכוש הכנסייה.

מונטסקיו הגזים מאוד בסכום החוב הניתן לפדיון, כנראה כדי לשכנע את האספה. ב-27 באוגוסט 1790, החליטה האספה על הנפקה נוספת של 1.9 מיליארד אסיניאטים שיהפכו להילך חוקי לפני סוף השנה. נקר ניסה להניא את האספה מההנפקה המוצעת; הוא הציע שאפשר למצוא אמצעים אחרים להשגת התוצאה, וחזה רעות נוראות. נקר לא נתמך על ידי הרוזן דה מירבו, יריבו החזק ביותר שקרא ל"כסף לאומי" וניצח באותו יום. כמה המונים נשלחו לצעוק ולאיים עליו. כאשר כל המשאבים מוצו, האספה יצרה כסף נייר, לפי נקר. הוא הגיש את התפטרותו ב-3 בספטמבר. את ההנפקה המסיבית והמסוכנת של 1.9 מיליארד הוא הצליח להוריד ל-800 מיליון, אך ההתקפות השפיעו על התפטרותו. נקר לא פרש בגלל ההחלטה להפוך את האסיניאט להילך חוקי. במקום זאת, הבחירה להנפיק את כסף הנייר יחד עם ההתנגדות הפוליטית הוכחו כמניעיו העיקריים.

האספה קבעה שהיא עצמה תנהל את האוצר הציבורי. נקר חזה שכסף הנייר, שבאמצעותו עמדו לשלם את הדיבידנדים, יהיה בקרוב חסר ערך. דופונט דה נמור חשש שהנפקת אסיניאטים תכפיל את מחיר הלחם. מכיוון שאף אחד באמת לא היה בעל הזכות לייצר אסיניאטים, כולם יתחילו בקרוב לעשות זאת. מונטסקיו-פזנסאק, שהיה מופקד על הנפקת האסיניאטים, חשש מספסרות ותאוות בצע. הצהרה (14 באוקטובר) שהשעתה את כל תשלומי הריבית הפכה את האסיניאטים לכסף פיאט.

מאמציו של נקר לשמור על המצב הפיננסי היו לא יעילים. הפופולריות שלו נעלמה והוא התפטר עם מוניטין פגום. נקר עזב כשהוא משאיר שני מיליון ליברות באוצר הציבורי; הוא לקח חמישית מהסכום איתו.

פרישה

נקר, שחשדו בו בנטיות ריאקציוניות, נסע מזרחה לארסי-סור-אוב ולווזול, שם נעצר, אך ב-11 בספטמבר הורשה לעזוב את המדינה. בטירת קופה, הוא עסק בכלכלה פוליטית ובמשפט. בסוף 1792 פרסם חוברת על המשפט נגד לואי ה-16. בני הזוג נקר היו רחוקים מלהיות רצויים בז'נבה. רבים מהגולים הצרפתים ראו בהם יעקובינים, ורבים מהיעקובינים השוויצרים חשבו אותם לשמרנים.

בתחילה חיו ברול, בני הזוג נקר עברו לדירה בטירת בולייה בעקבות התקנת ממשלה מהפכנית בז'נבה. לאחר שהוכנס לרשימת ה"אמיגרה" (הגולים), נקר לא קיבל ריבית על הכסף שהשאיר באוצר. ביתו ברחוב דה לה שוסה-ד'אנטן, אחוזתו בסן-אואן סור סן, ושני מיליון הליברות הוחרמו על ידי הממשלה הצרפתית. מאדאם נקר, שתמיד ראתה את עצמה חולה, שקעה במחלת נפש. מאז לידת ז'רמן, היא תיקנה את הסעיפים המורבידיים ביותר בצוואתה והתעקשה להשתמר על ידי סמואל-אוגוסט טיסו, להישמר ולהיות מוצגת בחדר שינה במשך ארבעה חודשים. הוא המשיך לחיות תחת טיפולה של בתו. עד 1794, צרפת הוצפה באסיניאטים מזויפים. אבל זמנו עבר, וספריו לא השפיעו פוליטית מחוץ למדינה. בשנת 1795 עברה ז'רמן לפריז עם מאהבה בנז'מן קונסטאן, אך היא חזרה, לעיתים לא מרצונה, וייסדה את ה- "Cercle de Coppet" (חוג קופה).

במרץ 1798, ברן הותקפה במהלך הפלישה הצרפתית לשווייץ. נקר זכה ליחס של כבוד כאשר הצבא עבר ליד אחוזתו. ביולי 1798, הוא הוסר מרשימת ה"אמיגרה". ביתו ברובע התשיעי של פריז נמכר ל(או נכבש על ידי?) בעלה של ז'ולייט רקמייה. בתחילת יוני 1800, פגש נקר את נפוליאון שהיה בדרכו למרנגו. בסודי סודות, סיפר לו נפוליאון על תוכניותיו להחזיר מונרכיה לצרפת. פרסום "השקפות אחרונות על פוליטיקה וכספים" של נקר ב-1802 הרגיז את הקונסול הראשון. הוא איים לגרש את מדאם דה סטאל מפריז בגלל הספר הזה. אף על פי שנקר מעולם לא היה רפובליקני לפני כן, לקראת סוף חייו, הוא עסק ברצינות בפרויקט של יצירה וגיבוש של רפובליקה "אחת ובלתי ניתנת לחלוקה" בצרפת. נקר חזה אז את דיכוי הטריבונאט כפי שהתרחש תחת הקונסוליה הצרפתית. תביעתו לשני מיליון על אוצר המדינה לא הוכרה על ידי ה- "Sénat conservateur" (הסנאט השמרני).

נקר מת ב-1804. הוא נקבר ליד אשתו בגינת טירת קופה. המאוזוליאום נאטם ב-1817 בעקבות מותה של ז'רמן. אמנת 1814 שנחתמה על ידי לואי ה-18 בסן-אואן סור סן הכילה כמעט את כל הסעיפים התומכים בחירות שהציע נקר לפני מהפכת 14 ביולי 1789. לכן, ג'ורג' ארמסטרונג קלי כינה אותו "סב הליברליזם של הרסטורציה".

"הצאצאים לא היו הוגנים כלפי נקר," לפי אורליאן קרייוצו. ב-11 באוגוסט 1792, יום לאחר ההסתערות על הטווילרי, כל הפסלים הוסרו מבית העירייה, כולל זה של נקר מאת ז'אן-אנטואן הודון, ונופצו. כמו מירבו, המרקיז דה לה פייט, ברנב ופסיון, נקר נתמך על ידי העם רק באופן זמני.

חיים אישיים

בשנת 1786 נישאה בתו של נקר ז'רמן לברון השוודי אריק מגנוס סטאל פון הולשטיין; היא עתידה הייתה להפוך לדמות בולטת בזכות עצמה ולאחת המתנגדות המובילות לנפוליאון בונפרטה. ב-22 במרץ 1814, הובטחו לה 21 שנות ריבית על השקעת אביה באוצר הציבורי. לאחר מותו פרסמה בתו את "Vie privée de Mr. Necker". נכדו אוגוסט דה סטאל (1790–1827) ערך את ה- "Complete Oeuvres" (כתבים מלאים) מאת ז'אק נקר.

אחיינו ז'אק נקר (1757–1825), בוטנאי, נשא לאישה את אלברטין נקר דה סוסור. הם טיפלו בדודם לאחר שאשתו מתה ב-1794. בנם היה הגיאולוג והקריסטלוגרף לואי אלברט נקר דה סוסור.

מקומות שנקראו על שם ז'אק נקר

- בית החולים לילדים נקר (פריז, צרפת)

- האי נקר (איי הוואי הצפון-מערביים)

- חטיבת הביניים נקר (קופה, שווייץ)

עבודות

- Réponse au mémoire de M. l'abbé Morellet sur la Compagnie des Indes, 1769

- Sur la Législation et le commerce des grains, 1775

- Mémoire au roi sur l'établissement des administrations provinciales, 1776

- De l'administration des finances de la France. Tome I; Tome II; Tome III, 1784, 3 vol. in-8°

- Correspondance de M. Necker avec M. de Calonne. (29 janvier-28 février 1787), 1787

- Sur le compte rendu au Roi en 1781. Nouveaux éclaircissements. A Paris, Hotel de Thou, 1788

- De la Morale naturelle, suivie du Bonheur des sots, 1788

- De l'importance des opinions religieuses, 1788

- Supplément nécessaire à l'importance des opinions religieuses, 1788

- Sur le compte rendu au roi en 1781 : nouveaux éclaircissements, 1788

- Rapport fait au roi dans son conseil par le ministre des finances, 1789

- Hommage de M. Necker à la nation française, 1789

- Observations sur l'avant-propos du « Livre rouge », v. 1790

- Opinion relativement au décret de l'Assemblée nationale, concernant les titres, les noms et les armoiries, v. 1790

- Sur l'administration de M. Necker, 1791

- Réflexions présentées à la nation française sur le procès intenté à Louis XVI, 1792

- Du pouvoir exécutif dans les grands états. Tome premier; Tome second, 1792.

- De la Révolution Françoise. Tome premier; Tome second; Tome troisieme; Tome quatrieme, 1796

- Cours de morale religieuse. Tome premier; Tome deuxième; Tome troisième, 1800

- Dernières vues de politique et de finance, offertes à la Nation française, 1802

- Manuscrits de M. Necker, publiés par sa fille (1804)

- Œuvres complètes de M. Necker. Tome premier; Tome second; Tome troisième; Tome quatrième; Tome cinquième; Tome sixième; Tome septième; Tome huitième; Tome neuvième; Tome dixième; Tome onzième; Tome douzième; Tome treizième; Tome quizième. Publiées par m. le Baron de Staël. 1820–1821

- Histoire de la Révolution française, depuis l'Assemblée des notables jusques et y compris la journée du 13 vendémiaire an IV (18 octobre 1795), 1821

מקור: