אן רובר ז'אק טורגו

> כבוד ניתן בהנאה רק במקום שבו אינו נדרש בכפייה.

אן רובר ז'אק טורגו (Anne Robert Jacques Turgot), ברון דה ל'אולן (Baron de l'Aulne), הידוע בדרך כלל כטורגו, היה כלכלן ומדינאי צרפתי. הוא נחשב במקור לפיזיוקרט, אך כיום זכור בעיקר כתומך מוקדם בליברליזם כלכלי. הוא נחשב לכלכלן הראשון שזיהה את חוק התפוקה השולית הפוחתת בחקלאות.

חינוך

טורגו, שנולד בפריז, היה בנם הצעיר של מישל-אטיין טורגו (Michel-Étienne Turgot), "ראש הסוחרים" של פריז, ומדלן פרנסואז מרטינו דה ברטיניול (Madeleine Francoise Martineau de Brétignolles), והגיע ממשפחה נורמנית עתיקה. כאחד מארבעה ילדים, הייתה לו אחות צעירה ושני אחים גדולים, שאחד מהם, אטיין-פרנסואז טורגו (Étienne-François Turgot) (1721–1789), היה חוקר טבע, ששימש כמנהל מלטה ומושל גיאנה הצרפתית. אן רובר ז'אק התחנך לכמורה בסורבון, אליה התקבל בשנת 1749 כשהוא מכונה אז אבה דה ברוקור (abbé de Brucourt). הוא הגיש שתי עבודות לטיניות בולטות: "על היתרונות שהעניקה הדת הנוצרית לאנושות" ו"על הקידמה ההיסטורית של הנפש האנושית". בשנת 1750 החליט שלא לקבל עליו עול כהונה, בטענה ש"אינו יכול לשאת עטיית מסכה כל חייו".

הסימן הראשון להתעניינותו של טורגו בכלכלה הוא מכתב משנת 1749 על כסף נייר, שנכתב לעמיתו ללימודים אבה דה סיסרה (abbé de Cicéré), ובו הפריך את הגנתו של אבה ז'אן טראסון (Jean Terrasson) על השיטה של ג'ון לו (John Law). הוא אהב כתיבת שירה וניסה להחדיר לשירה הצרפתית את כללי הפרוזודיה הלטינית; תרגומו לספר הרביעי של האיניאדה להקסמטרים קלאסיים התקבל על ידי וולטר (Voltaire) כ"תרגום הפרוזה היחיד שבו מצא התלהבות כלשהי".

רעיון הקידמה

הניסוח המלא הראשון של רעיון הקידמה הוא של טורגו, בחיבורו "סקירה פילוסופית על ההתקדמות העוקבת של הנפש האנושית" (1750). עבור טורגו, הקידמה אינה מכסה רק אמנויות ומדעים, אלא על בסיסם, את התרבות כולה – מנהגים, מוסר, מוסדות, קודים משפטיים, כלכלה וחברה.

מינויים מוקדמים

בשנת 1752 הפך לסובסטיטוט (substitut), ומאוחר יותר ליועץ בפרלמנט של פריז, וב-1753 למאסטר בקשות (maître des requêtes). בשנת 1754 היה חבר ב-chambre royale שישבה במהלך גלות הפרלמנט. בפריז הוא פקד את הסלונים, במיוחד את אלו של מאדאם דה גראפיני (Mme de Graffigny) – שאחייניתה, מדמואזל דה לינוויל (Mlle de Ligniville) "מינט", מאוחר יותר מאדאם הלווטיוס (Mme Helvétius), הוא אמור היה לרצות להינשא לה בשלב מסוים; הם נותרו ידידים לכל החיים – מאדאם ז'ופרן (Mme Geoffrin), מאדאם דו דפאן (Mme du Deffand), מדמואזל דה לספינאס (Mlle de Lespinasse) והדוכסית ד'אנביל (duchesse d'Enville). בתקופה זו פגש את מנהיגי האסכולה ה"פיזיוקרטית", קנה (Quesnay) ווינסנט דה גורני (Vincent de Gournay), ואיתם את דופון דה נמור (Dupont de Nemours), אבה מורלה (abbé Morellet) וכלכלנים אחרים.

סמל האצולה של הברון טורגו: הרמין מוצלב בעשרה חלקים אדומים, מוזהב.

בשנים 1743 ו-1756 ליווה את גורני, אינטנדנט המסחר, במהלך סיורי הפיקוח שלו במחוזות. המוטו של גורני על מעורבות הממשלה הראויה בכלכלה – "laisser faire, laisser passer" (לתת לעשות, לתת לעבור) – עבר לאוצר המילים של הכלכלה. בשנת 1760, בעת שנסע במזרח צרפת ובשוויץ, ביקר את וולטר, שהפך לאחד מחבריו ותומכיו העיקריים. כל אותה עת למד ענפי מדע שונים ושפות עתיקות ומודרניות. בשנת 1753 תרגם את "שאלות על המסחר" מאת האנגלי ג'וזאיה טאקר (Josias Tucker), וב-1754 כתב את "מכתב על סובלנות אזרחית" ועלון, "המפייס" (Le Conciliateur), בתמיכה בסובלנות דתית. בין 1755 ל-1756 חיבר מאמרים שונים עבור ה"אנציקלופדיה", ובין 1757 ל-1760 מאמר על "ערך המטבעות", כנראה עבור "מילון המסחר" של אבה מורלה. בשנת 1759 הופיעה עבודתו "הספד לגורני" (Eloge de Gournay).

אינטנדנט של לימוז', 1761–1774

באוגוסט 1761 מונה טורגו לאינטנדנט (גובה מיסים) של ז'נרליטה (généralité) לימוז', שכללה כמה מהחלקים העניים והממוסים ביותר בצרפת; כאן נשאר במשך שלוש-עשרה שנים. הוא כבר היה ספוג עמוקות בתיאוריות של קנה וגורני, ויצא לעבודה כדי ליישם אותן ככל האפשר במחוזו. תוכניתו הראשונה הייתה להמשיך בעבודה, שכבר יזם קודמו טורני (Tourny), של עריכת סקר קדסטר קרקעות חדש, כדי להגיע להערכה צודקת יותר של הטאיי (taille); הוא גם השיג הפחתה גדולה בתרומת המחוז. הוא פרסם את "עצה על ההערכה והחלוקה של הטאיי" 1762–1770, וכנשיא החברה לחקלאות של לימוז' הציע פרסים למאמרים על עקרונות המיסוי. קנה ומירבו (Mirabeau) תמכו במס פרופורציונלי (impôt de quotité), אך טורגו הציע מס חלוקתי (impôt de repartition). רפורמה נוספת הייתה החלפת הקורווה (corvée) במס כספי שנגבה מכל המחוז, כאשר בניית הדרכים הועברה לקבלנים, ובדרך זו הצליח טורגו להשאיר את מחוזו עם מערכת כבישים טובה, תוך חלוקה צודקת יותר של הוצאות בנייתם.

טורגו (מאת טארדייה).

בשנת 1769 כתב את "מזכר על הלוואות בריבית", לרגל משבר פיננסי שערורייתי באנגולם, שהעניין המיוחד בו הוא ששאלת מתן הלוואות בריבית טופלה בו לראשונה באופן מדעי, ולא רק מנקודת מבט כנסייתית. דעתו של טורגו הייתה שיש להגיע לפשרה בין שתי השיטות. בין עבודות אחרות שנכתבו במהלך כהונתו של טורגו היו "מזכר על מכרות ומחצבות" ו"מזכר על סימון ברזל", שבהם מחה נגד רגולציה והתערבות מדינתית ותמך בתחרות חופשית. במקביל, עשה רבות לעידוד החקלאות והתעשיות המקומיות, בין היתר בייסוד מפעל פורצלן בלימוז'. במהלך הרעב של 1770–1771 הוא אכף על בעלי קרקעות את "חובת הקלת מצוקת העניים" ובמיוחד האריסים התלויים בהם, וארגן בכל מחוז בתי מלאכה ולשכות צדקה כדי לספק עבודה לכשירים ושירותי עזרה לחולים, בעוד שבאותו זמן גינה צדקה ללא אבחנה. יש לציין שטורגו תמיד הפך את הכמרים לסוכני הצדקה והרפורמות שלו כשניתן היה. בשנת 1770 כתב את "מכתבים על חופש סחר הדגנים" המפורסמים שלו, הממוענים למבקר הכללי, אבה טרה (abbé Terray). שלושה ממכתבים אלו נעלמו, לאחר שנשלחו ללואי ה-16 (Louis XVI) על ידי טורגו במועד מאוחר יותר ומעולם לא נמצאו, אך הנותרים מדגימים כי סחר חופשי בדגנים הוא לטובת בעל הקרקע, האיכר והצרכן כאחד, ותובעים במונחים תקיפים את הסרת כל ההגבלות.

הרהורים (Réflexions)

יצירתו הידועה ביותר של טורגו, "הרהורים על היווצרות וחלוקת העושר", נכתבה בתחילת תקופת כהונתו, לכאורה לטובת שני סטודנטים סינים צעירים. היא נכתבה ב-1766, הופיעה ב-1769–1770 בכתב העת של דופון, "אפמרידס דו סיטוין" (Éphémérides du citoyen), ופורסמה בנפרד ב-1776. דופון, לעומת זאת, ביצע שינויים שונים בטקסט כדי להתאימו יותר לדוקטרינות של קנה, מה שהוביל לקרירות בינו לבין טורגו.

ב"הרהורים", לאחר התחקות אחר מקור המסחר, מפתח טורגו את התיאוריה של קנה לפיה הקרקע היא המקור היחיד לעושר, ומחלק את החברה לשלוש מעמדות: המעמד היצרני או החקלאי, המעמד בעל השכר (המעמד האומני) ומעמד בעלי הקרקע (classe disponible). הוא גם מציע תיאוריה בולטת של שער הריבית. לאחר דיון באבולוציה של שיטות העיבוד השונות, אופי החליפין והסחר חליפין, הכסף ותפקידי ההון, הוא מציג את תיאוריית המס האחד (impôt unique), כלומר שרק התוצר הנקי של הקרקע צריך להיות ממוסה. בנוסף, דרש חופש מוחלט של מסחר ותעשייה.

כשר, 1774–1776

טורגו חב את מינויו לשר הצי ביולי 1774 למורפא (Maurepas), ה"מנטור" של לואי ה-16, שעליו הומלץ בחום על ידי אבה ורי (abbé Very), ידיד משותף. מינויו התקבל באהדה כללית והתקבל בהתלהבות על ידי הפילוסופים. חודש לאחר מכן (24 באוגוסט) מונה למבקר הכללי של הכספים. פעולתו הראשונה הייתה להגיש למלך הצהרה על עקרונותיו המנחים: "אין פשיטת רגל, אין העלאת מיסים, אין הלוואות". מדיניותו של טורגו, אל מול המצב הפיננסי הנואש, הייתה לאכוף את החיסכון הנוקשה ביותר בכל המחלקות. כל ההוצאות המחלקתיות היו כפופות לאישור המבקר הכללי, מספר משרות פנויות בוטלו, מחזיקיהן פוצו, והשימוש לרעה ב-acquits au comptant הותקף, בעוד טורגו פנה אישית למלך נגד חלוקה מוגזמת של משרות וקצבאות. הוא גם שקל רפורמה יסודית ב-Ferme Générale (ניהול גביית המיסים), אך הסתפק, כהתחלה, בהטלת תנאים מסוימים על החכירות ככל שחודשו – כגון כוח אדם יעיל יותר, וביטול בעתיד של השימוש לרעה ב-croupes, השם שניתן לסוג של פנסיות, רפורמה שטרה נמנע ממנה לאחר שגילה כמה אנשים בדרגים גבוהים היו מעוניינים בהם, וביטול חכירות מסוימות, כגון אלו של ייצור אבק שריפה וניהול הדואר המלכותי, שהראשונה שבהן הועברה לחברה עם המדען לבואזיה (Lavoisier) כאחד מיועציה, והאחרונה הוחלפה בשירות מהיר ונוח יותר של כרכרות שזכו לכינוי "טורגוטינות" (turgotines). הוא גם הכין תקציב רגיל. צעדיו של טורגו הצליחו לצמצם במידה ניכרת את הגירעון, והעלו את האשראי הלאומי עד כדי כך שב-1776, רגע לפני נפילתו, הצליח לנהל משא ומתן על הלוואה עם בנקאים הולנדים ב-4%; אך הגירעון עדיין היה גדול מכדי למנוע ממנו לנסות לממש מיד את תוכניתו המועדפת להחלפת המיסוי העקיף במס יחיד על הקרקע. עם זאת, הוא ביטל מספר מיסים עירוניים (octrois) וחובות קטנים, והתנגד, מטעמי כלכלה, להשתתפות צרפת במלחמת העצמאות האמריקאית, אם כי ללא הצלחה.

טורגו לפי דיוקן של שארל-ניקולא קושין (Charles-Nicolas Cochin).

טורגו יצא מיד לעבודה כדי לכונן סחר חופשי בדגנים, אך הצו שלו, שנחתם ב-13 בספטמבר 1774, נתקל בהתנגדות עזה אפילו במועצת המלך. מאפיין בולט היה המבוא, שפירט את הדוקטרינות שעליהן התבסס הצו, שזכה לשבחי הפילוסופים וללעגם של השנונים; טורגו שכתב זאת שלוש פעמים, כך נאמר, כדי להפוך זאת ל"ברור כל כך שכל שופט כפר יכול להסביר זאת לאיכרים". ההתנגדות לצו הייתה חזקה. טורגו היה שנוא על אלו שהיו מעוניינים בספקולציות בדגנים תחת משטרו של אבה טרה, ביניהם נכללו כמה מנסיכי הדם. יתרה מכך, ה"מסחר בדגנים" (commerce des blés) היה נושא חביב על הסלונים מזה כמה שנים, ולגליאני (Galiani) השנון, מתנגד הפיזיוקרטים, זכה למספר גדול של חסידים. ההתנגדות נמשכה כעת על ידי לינגה (Linguet) ועל ידי נקר (Necker), שפרסם ב-1775 את "מסה על החקיקה והמסחר בדגנים". אך אויבו הגרוע ביותר של טורגו היה היבול הדל של 1774, שהוביל לעלייה קלה במחיר הלחם בחורף ובתחילת אביב 1774–1775. באפריל פרצו מהומות בדיז'ון, ובתחילת מאי התרחשו אותן מהומות לחם יוצאות דופן הידועות בשם "מלחמת הקמח" (guerre des farines), שניתן לראותן כדגימה ראשונה של המהפכה הצרפתית, כך אורגנו בקפידה. טורגו הפגין נחישות והחלטתיות רבה בדיכוי המהומות, וזכה לתמיכה נאמנה מהמלך לאורך כל הדרך. מעמדו התחזק עם כניסתו של מאלז'רב (Malesherbes) לממשלה ביולי 1775.

כל אותה עת הכין טורגו את "ששת הצווים" המפורסמים שלו, שהוצגו לבסוף למועצת המלך בינואר 1776. מתוך ששת הצווים ארבעה היו בעלי חשיבות משנית, אך השניים שנתקלו בהתנגדות אלימה היו, ראשית, הצו המבטל את הקורוות (corvées), ושנית, זה המבטל את ה-jurandes וה-maîtrises, שבאמצעותם שמרו הגילדות המקצועיות על זכויות היתר שלהן. במבוא לראשון הכריז טורגו באומץ על מטרתו כביטול הפריבילגיות, וכפיפות כל שלושת המעמדות בממלכה למיסוי; אנשי הכמורה הוחרגו לאחר מכן, לבקשת מורפא. במבוא לצו על ה-jurandes הוא קבע כעיקרון את זכותו של כל אדם לעבוד ללא הגבלה. הוא השיג את רישום הצווים ב-lit de justice ב-12 במרץ, אך עד אז כמעט כולם היו נגדו. התקפותיו על הפריבילגיות זיכו אותו בשנאת האצילים והפרלמנטים; רפורמות שניסה לבצע בבית המלוכה – בשנאת החצר; חקיקת הסחר החופשי שלו – בשנאת הפיננסיירים; דעותיו על סובלנות והפגנתו למען מחיקת המשפט הפוגע בפרוטסטנטים בשבועת ההכתרה של המלך – בשנאת הכמורה; והצו שלו על ה-jurandes – בשנאת הבורגנות העשירה של פריז ואחרים, כמו הנסיך דה קונטי (prince de Conti), שאינטרסים שלהם היו מעורבים. המלכה לא חיבבה אותו על כך שהתנגד להענקת טובות הנאה לבני חסותה, והוא העליב את מאדאם דה פוליניאק (Mme de Polignac) בצורה דומה. המלכה מילאה תפקיד מפתח בנפילתו מאוחר יותר.

הכל עוד היה יכול להסתדר לו טורגו היה מצליח לשמור על אמון המלך, אך המלך לא יכול היה שלא לראות שלטורגו אין תמיכה משאר השרים. אפילו ידידו מאלז'רב חשב שהוא פזיז מדי, ועוד יותר מכך, היה בעצמו מיואש ורצה להתפטר. ניכורו של מורפא גם הוא גבר. בין אם מקנאה במעמד שטורגו רכש אצל המלך, או בשל חוסר התאימות הטבעי של אופיים, הוא כבר נטה לתפוס צד נגד טורגו, והפיוס בינו לבין המלכה, שהתרחש בסביבות זמן זה, משמעו היה שהוא מעתה ואילך כלי בידי קליקת פוליניאק ומפלגת שואזל (Choiseul). בסביבות זמן זה הופיע גם עלון, "חלום מר מורפא" (Le Songe de M. Maurepas), המיוחס בדרך כלל לרוזן מפרובנס (לימים לואי ה-18), ובו קריקטורה מרה על טורגו.

לפני שנתאר את נסיבות נפילתו של טורגו, נוכל לסכם בקצרה את השקפותיו על המערכת המנהלית. עם הפיזיוקרטים, הוא האמין באבסולוטיזם פוליטי נאור, וציפה מהמלך לבצע את כל הרפורמות. באשר לפרלמנטים, הוא התנגד לכל התערבות מצדם בחקיקה, בהתחשב בכך שאין להם סמכות מחוץ לתחום הצדק. הוא הכיר בסכנה שבהקמה מחדש של הפרלמנט הישן, אך לא יכול היה להתנגד לה ביעילות מכיוון שהיה מזוהה עם פיטורי מופו (Maupeou) וטרה, ונראה שהמעיט בערך כוחו. הוא התנגד לזימון המעמדות הכלליים (states-general) שבו תמך מאלז'רב ב-6 במאי 1775, אולי על בסיס העובדה שלשני המעמדות המיוחסים יהיה כוח רב מדי בהם. תוכניתו שלו נמצאת ב"מזכר על העיריות", שהוגש באופן לא רשמי למלך. במערכת המוצעת של טורגו, בעלי קרקעות בלבד היו אמורים להוות את הגוף הבוחר, ללא הבחנה בין שלושת המעמדות; חברי העיריות של העיר והכפר היו אמורים לבחור נציגים לעיריות המחוז, שיבחרו בתורם לעיריות הפרובינציאליות, ואלו לעירייה גדולה (grande municipalité), שלא תהיה בעלת סמכויות חקיקה, אלא תעסוק כולה בניהול המיסוי. עם זאת הייתה אמורה להשתלב מערכת שלמה של חינוך, עזרה לעניים וכו'. לואי ה-16 נרתע מכך כקפיצה גדולה מדי אל הלא נודע, והבדל מהותי כזה בדעות בין המלך לשר היה חייב להוביל לקרע במוקדם או במאוחר. הבחירה היחידה של טורגו, לעומת זאת, הייתה בין "תיקון" המערכת הקיימת לפרטים לבין מהפכה מלאה, והתקפתו על הפריבילגיות, שאולי הייתה יכולה להתבצע על ידי שר פופולרי ומלך חזק, הייתה חייבת להוות חלק מכל תוכנית רפורמה יעילה.

### המהפכה האמריקאית

כשר הצי מ-1774 עד 1776, הוא התנגד לתמיכה פיננסית במהפכה האמריקאית. הוא האמין בערך ובהצלחה הבלתי נמנעת של המהפכה אך הזהיר שצרפת אינה יכולה להרשות לעצמה כלכלית או חברתית לסייע לה בגלוי. האינטלקטואלים הצרפתים ראו באמריקה את תקוות האנושות והגדילו את המעלות האמריקאיות כדי להדגים את תקפות האידיאלים שלהם, לצד ראיית הזדמנות לנקום את תבוסתם במלחמת שבע השנים. טורגו, לעומת זאת, הדגיש את מה שראה כליקויים אמריקאיים. הוא התלונן כי חוקות המדינה האמריקאיות החדשות לא הצליחו לאמץ את העיקרון הפיזיוקרטי של הבחנה לצורכי מיסוי בין אלו שבבעלותם קרקע לאלו שלא, העיקרון של מיסוי ישיר על בעלי רכוש לא נעקב, ונוצר מבנה משפטי ומנהלי מסובך לוויסות המסחר. ברמה החברתית, טורגו ובני דורו הפרוגרסיביים סבלו מאכזבה נוספת: שבועה דתית נדרשה מפקידים נבחרים ועבדות לא בוטלה. טורגו מת ב-1781 לפני סיום המלחמה. למרות האכזבה, טורגו מעולם לא פקפק בניצחון המהפכני.

נפילה

הסיבה המיידית לנפילתו של טורגו אינה ודאית. חלקם מדברים על מזימה, על מכתבים מזויפים המכילים התקפות על המלכה שהוצגו למלך כשל טורגו, על סדרה של הערות על תקציבו של טורגו שהוכנו, כך נאמר, על ידי נקר, והוצגו למלך כדי להוכיח את חוסר יכולתו. אחרים מייחסים זאת למלכה, ואין ספק שהיא שנאה את טורגו על תמיכתו בוארז'ן (Vergennes) בדרישה להחזיר את הרוזן דה גין (comte de Guènes), השגריר בלונדון, שאת עניינו היא אימצה בלהט לפי דרישת קליקת שואזל. אחרים מייחסים זאת לתככים של מורפא. עם התפטרותו של מאלז'רב באפריל 1776, שאותו רצה טורגו להחליף באבה ורי, הציע מורפא למלך כיורשו אישיות חסרת חשיבות בשם אמלו (Amelot). טורגו, כששמע על כך, כתב מכתב זועם למלך, שבו גער בו על שסירב לראותו, הצביע במונחים תקיפים על הסכנות של ממשלה חלשה ומלך חלש, והתלונן במרירות על חוסר ההחלטיות של מורפא וכניעתו לתככי חצר; מכתב זה, המלך, למרות שהתבקש להתייחס אליו כסודי, נאמר שהראה למורפא, מה שהחריף עוד יותר את סלידתו של מורפא מטורגו. עם כל האויבים הללו, נפילתו של טורגו הייתה ודאית, אך הוא רצה להישאר בתפקיד מספיק זמן כדי לסיים את הפרויקט שלו לרפורמה בבית המלוכה לפני שיתפטר. למורת רוחו, לא הורשה לעשות זאת. ב-12 במאי 1776 קיבל הוראה להגיש את התפטרותו. הוא פרש מיד ללה רוש-גיון (La Roche-Guyon), הטירה של הדוכסית ד'אנביל, וחזר זמן קצר לאחר מכן לפריז, שם בילה את שארית חייו בלימודים מדעיים וספרותיים, כשהוא מתמנה לסגן נשיא האקדמיה לכתובות ולספרות יפה (Académie des Inscriptions et Belles-Lettres) בשנת 1777.

פרשנות על טורגו

על פי האנציקלופדיה בריטניקה, מהדורה 11:

> באופיו היה טורגו פשוט, מכובד וישר, עם תשוקה לצדק ולאמת. הוא היה אידיאליסט, אויביו יאמרו דוקטרינר, ובוודאי שהמונחים "זכויות טבעיות", "חוק טבע", מופיעים לעתים קרובות בכתביו. ידידיו מדברים על קסמו ועליזותו ביחסים אינטימיים, אך בקרב זרים הוא היה שקט ומביך, והותיר רושם של שמור ומזלזל. בנקודה אחת מסכימים גם ידידים וגם אויבים, וזו הבוטות שלו וחוסר הטקטיקה שלו בניהול אנשים; אוגוסט אונקן (August Oncken) מציין בצדק מסוים את הטון המורה של מכתביו, אפילו למלך. כמדינאי הוא הוערך בצורות שונות מאוד, אך מוסכם בדרך כלל ש-