אדם סמית: האדריכל בעל כורחו של הקפיטליזם
ב-1759, שבעה עשרה שנים בטרם נעשה מפורסם בזכות הסבר האופן שבו עניין עצמי בונה אומות, פרופסור לפילוסופיה מגלאזגו הוציא לאור ספר שטענו כי בני אדם מותאמים מטבעם לאמפתיה — ש"ישנם בבירור עקרונות מסוימים בטבעו המעורבים בעניין בגורלם של אחרים". הפרופסור היה אדם סמית (Adam Smith), והמתח שבין טענה זו לבין זו שיטען מאוחר יותר, לפיה קצב, מבשל ואיש לחם מאכילים אותנו לא מתוך נדיבות אלא מתוך התחשבות בעניינם האיע, העסיק כלכלנים ואנשי מוסר מאז ועד היום.
נער מלגה מקירקלדי
סמית נולד ב-1723 בעיירת המסחר הקטנה קירקלדי (Kirkcaldy) שבסקוטלנד, וגדל אצל אמו האלמנה; אביו, פקיד מכס, נפטר טרם לידתו. הוא היה ילד חכם ושכחן במשק בית דל אמצעים, והייתה זו מלגה, ולא ירושה, שנשאה אותו אל אוניברסיטת גלאזגו בגיל ארבע עשרה — גיל כניסה רגיל בסקוטלנד של המאה השמונה עשרה אך בכל זאת ציון דרך לכך שכישרונותיו הוכרו מוקדם.
עילוי בגלאזגו, ספקן באוקספורד
מגלאזגו, סמית זכה במקום בקולג' בייליול (Balliol College) שבאוקספורד, שם למד מ-1740 עד 1746. החוויה הותירה אותו לא מוקסם אלא אדיש: הוא קרא באדיקות ספרות אירופית ביוזמתו האישית אך יצא משם עם בוז מתמשך כלפי מה שתפס כשביעות רצון עצמית אינטלקטואלית של ההוראה באוניברסיטה האנגלית, שבה פרופסורים, המוגנים מפני אחריות אמיתית, "זנחו לחלוטין אפילו את היומרה ללמד". הביקורת לא הייתה תלונת אגב — היא הזינה ישירות את הטיעונים על תמריצים ועניין עצמי שארגנו בהמשך את כלכלתו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הפילוסוף המוסרי טרם הכלכלן
בחזרתו לסקוטלנד, סמית בנה קריירה אקדמית בגלאזגו, כשהחזיק בקתדרה ללוגיקה ב-1751 ובקתדרה לפילוסופיה של המוסר ב-1752, משרה שעליה אמר לימים כי הייתה המאושרת בחייו. מתוך הרצאות אלו הוא שאב את "התיאוריה של רגשות מוסריים" (The Theory of Moral Sentiments), שפורסמה ב-1759, מחקר באתיקה ופסיכולוגיה אנושית המבוסס סביב הרעיון של "הצופה חסר הפניות" — צופה מדומיין ששיפוטו מאפשר לבני אדם לרסן את אנוכיותם שלהם. הספר ביסס את המוניטין שלו כפילוסוף שנים בטרם "עושר העמים" הפך אותו לכלכלן, והוא מסבך כל קריאה של סמית כנביא פשטני של חמדנות: הוא האמין שעניין עצמי תואם את המידה הטובה רק כאשר הוא ממושמע באמצעות אמפתיה כלפי אחרים.
מורה פרטי, מטייל, כלכלן
ב-1764 סמית עזב את ההוראה כדי לשמש כמורה פרטי לדוכס הצעיר מבקלוך (Buccleuch) במסע ממושך ביבשת אירופה, משרה מתגמלת שהגיעה עם פנסיה לכל החיים וחשוב מכך, זמן. בדרכו דרך צרפת ושווייץ, הוא פגש את וולטير ואת הכלכלנים הצרפתיים המובילים של התקופה, כשהוא סופג ומתווכח על רעיונותיהם סביב מסחר וממשל. היה זה במהלך מסע זה ולאחריו שהוא החל לאסוף את החומר לעבודתו הכלכלית המרכזית, כשהוא מקדיש לכך כעשור לאחר שחזר לקירקלדי כדי לחיות עם אמו ולכתוב.
עושר העמים
"מחקר על אודות טבעו וסיבותיו של עושר העמים" (An Inquiry into the Nature and Causes of the Wealth of Nations) הופיע ב-1776, התקפה רחבת היקף בת חמישה ספרים על האורתודוקסיה המרקנטיליסטית שהתייחסה לעושר של אומה כאל מצבור של זהב שיש לאגור מאחורי חומות מכס. סמית טען במקום זאת כי עושר נוצר, ואינו קבוע, וכי הוא צומח במהירות הרבה ביותר באמצעות התמחות וחליפין — המומחש בתיאורו המפורסם של מפעל סיכות, שבו עשרה עובדים המחלקים ביניהם את מלאכת ייצור הסיכות יכלו לייצר 48,000 סיכות ביום, תפוקה שאף עובד בודד שעובד לבדו לא היה מתקרב אליה. מכך הוא בנה את הטיעון בעד סחר חופשי, בעד מתן אפשרות لشחקנים מונעי אינטרס עצמי להתחרות בשווקים פתוחים, ובעד הרעיון — הביטוי היחיד ששרד את שאר הספר בזיכרון הפופולרי — של "יד נעלמת" ההופכת שאפתנות פרטית לתועלת ציבורית. הוא לא היה תומך דוגמטי בשוק חופשי במובן המודרני: הספר טוען גם בעד דרכים ציבוריות, חינוך ציבורי ואכיפת חוזים בידי המדינה, ומזהיר באריכות מפני נטייתם של סוחרים ויצרנים לקשור קשר נגד הציבור באמצעות קביעת מחירים ולובינג למען הגנה. סמית כיהן בהמשך שמונה שנים כנציב מכס באדינבורו, כשהוא גובה את אותם היסים שספרו ביקר, וחי את שנותיו האחרונות בבית פאנמור (Panmure House) עם אמו ובת דודתו. הוא מעולם לא נישא. הוא נפטר באדינבורו ב-19 ביולי 1790, לאחר שעל פי הדיווחים הורה לשרוף את רוב כתבי היד הבלתי מודפסים שלו זמן קצר לפני מותו, מעשה אחרון של עריכה עצמית שמחק כמות לא ידועה של עבודתו הבלתי גמורה מההיסטוריה.
מדוע אדם נקרא גאון
טענתו של סמית לגאונות נסמכת פחות על תגלית בודדת מאשר על מתدולוגיה: הוא לקח את המציאות המבולגנת של שווקים, עבודה ומסחר וחלץ מתוכה קבוצה מצומצמת של מנגנונים — התמחות, תחרות, עניין עצמי המרוסן על ידי אמפתיה — החזקים דיים כדי להסביר תופעות שונות כל כך כמו מפעלי סיכות ומאזני סחר בינלאומיים. כלכלנים מדייוויד ריקרדו ועד מילטון פרידמן התייחסו אליו כאל האינטליגנציה המייסדת של הדיסציפלינה שלהם, והתווית "אבי הכלכלה" אינה קישוט שיווקי אלא תיאור עבודה של באיזו תדירות תיאורטיקנים מאוחרים יותר מתחילים משאלותיו. טיעון הנגד ההגון הוא מהותי. סמית סינתז במידה רבה כפי שיצר — פיזיוקרטים, מבקרים מרקנטיליסטים ומורו פרנסיס האצ'יסון (Francis Hutcheson) כבר צפו חלקים מטיעונו — ו"עושר העמים" זוכה לעיתים קרובות לשבחים יותר בשל כוחו הרטורי והשליטה שלו בדוגמאות מוחשיות מאשר בשל מקוריות אנליטית. מבקרים גם מציינים כי גרסת סמית המזומנת בדיון הפוליטי המודרני, נביא השווקים הבלתי מרוסנים, היא פשטנות ניכרת של סופר שהשקיע אנרגיה רבה כל כך באזהרה מפני הנטтиות הקנוניות של אנשי עסקים כמו בחגיגת התחרות שלהם.
מורשת
פניו של סמית מופיעות על שטרות עשרים הלירות שטרלינג הבריטיים ופסל שלו ניצב על המייל המלכותי של אדינבורו, אך המונומנט העמיד יותר שלו הוא דיסציפלינרי: הכלכלה המודרנית עדיין מתווכחת בתוך המסגרת שהוא בנה, בין אם באישוש ובין אם בתיקון. המתח שהוא מעולם לא פתר במלואו, בין פילוסופיה מוסרית של אמפתיה לכלכלה של עניין עצמי, נותר קו השבר המרכזי בוויכוחים על מה שנועדו השווקים.