קרל מרקס

קרל מרקס

קרל מרקס (Karl Marx; בגרמנית: [ˈkaʁl ˈmaʁks]; 5 במאי 1818 – 14 במרץ 1883) היה פילוסוף, תאורטיקן חברתי ופוליטי, וסוציאליסט מהפכני גרמני. הוא פיתח את תורת המטריאליזם ההיסטורי, ניתח את המבנה והשינוי החברתי, ובפרט את מלחמת המעמדות תחת הקפיטליזם, וחזה את החלפתו הסופית של המערך בקומוניזם. מרקס חיבר במשותף עם פרידריך אנגלס (Friedrich Engels) את "המניפסט הקומוניסטי" (1848), וערך ביקורת על הכלכלה הפוליטית הקלאסית במגנום אופוס שלו, "הקפיטל" (Das Kapital; 1867–1894). לרעיונותיו ולהתפתחויותיהם המאוחרות, המוכרים יחד בשם מרקסיזם, הייתה השפעה עצומה על ההיסטוריה האינטלקטואלית, הפוליטית והחברתית, והם שימשו השראה לתנועות מהפכניות בארצות רבות.

מרקס נולד בטריר שבממלכת פרוסיה, וקיבל תואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת ינה בשנת 1841. הוא החל לעסוק בעיתונות רדיקלית והושפע מהפילוסופיה של גיאורג וילהלם פרידריך הגל (Georg Wilhelm Friedrich Hegel) ומחוג ההגליאנים הצעירים, שאת רעיונותיהם ביקר בחיבורים כמו "האידאולוגיה הגרמנית". בפריז כתב מרקס את "כתבי היד הכלכליים-פילוסופיים של 1844" ופתח בשיתוף פעולה הדוק עם אנגלס. לאחר שעברו לבריסל, פעלו השניים בברית הקומוניסטים, ובשנת 1848 חיברו את "המניפסט הקומוניסטי", שהתווה תוכנית למהפכה. לאחר שגורש מגרמניה בעקבות מהפכות 1848, עבר מרקס ללונדון, שם כתב את מחברות ה"גרונדריסה" (Grundrisse) ואת שלושת כרכי "הקפיטל". הוא הפך לדמות מובילה בהסתדרות הפועלים הבינלאומית (האינטרנציונל הראשון), שבה נאבק בהשפעת האנרכיסטים בהנהגת מיכאיל באקונין (Mikhail Bakunin) ובירך על הקומונה הפריזאית של 1871. במחקריו המאוחרים ובחיבורו "ביקורת תוכנית גותה" (1875), ניסח מרקס תאוריה על המעבר לחברה קומוניסטית. הוא נפטר בשנת 1883 ונקבר בבית הקברות הייגייט.

ביקורותיו של מרקס על ההיסטוריה, החברה והכלכלה הפוליטית גורסות כי חברות אנושיות מתפתחות באמצעות קונפליקט מעמדי. באופן הייצור הקפיטליסטי, הדבר בא לידי ביטוי בעימות שבין הבורגנות, המעמד השליט השולט באמצעי הייצור, לבין הפרולטריון, מעמד הפועלים המפעיל אמצעים אלה על ידי מכירת כוח עבודתו בתמורה לשכר. בשימוש בגישתו הדיאלקטית, הבחין מרקס כי צבירת הון יצרה סתירות פנימיות בדומה למערכות החברתיות-כלכליות שקדמו לה, וחזה כי מתחים אלה יובילו להרס העצמי שלה. מבחינת מרקס, אופיו הנצלני, המנכר והמועד למשברים של הקפיטליזם יביא בסופו של דבר להתפתחות תודעה מעמדית בקרב מעמד הפועלים, שתוביל לכיבוש השלטון הפוליטי ולהקמת חברה חסרת מעמדות, חסרת מדינה וחסרת כסף, הבנויה כהתאגדות חופשית של יצרנים. מרקס פעל נמרצות למימוש חזון זה, ודגל בפעולה מהפכנית מאורגנת של הפרולטריון במטרה להשיג שחרור אנושי משליטה כלכלית וחברתית.

מרקס תואר כאחת הדמויות המשפיעות ביותר של העידן המודרני, ועבודתו זכתה הן לשבחים והן לביקורת. המרקסיזם הפעיל השפעה ניכרת על המחשבה הסוציאליסטית ועל תנועות פוליטיות, כאשר אסכולות מחשבה מרקסיסטיות כגון המרקסיזם-לניניזם ושלוחותיו הפכו לאידאולוגיות המנחות של מהפכות שתפסו את השלטון במדינות רבות במהלך המאה ה-20 והקימו מדינות קומוניסטיות. לעבודתו של מרקס בכלכלה הייתה השפעה חזקה על תאוריות הטרודוקסיות מודרניות של עבודה והון, והוא מצוטט לעיתים קרובות כאחד מראשי האדריכלים של הסוציולוגיה המודרנית.

ביוגרפיה

### ילדות וחינוך מוקדם: 1818–1836

קרל מרקס נולד ב-5 במאי 1818 להיינריך מרקס (Heinrich Marx) ולהנרייטה פרסבורג (Henriette Pressburg), ברחוב בריקנגאסה 664 בטריר, שהייתה אז חלק מממלכת פרוסיה. משפחתו של מרקס הייתה במקורה יהודית לא-דתית, אך המירה את דתה לנצרות לפני לידתו. סבו מצד אמו היה רב הולנדי, בעוד שהשושלת מצד אביו העמידה את רבני טריר מאז שנת 1723, תפקיד שמילא סבו מאיר הלוי מרקס (Meier Halevi Marx). אביו היה הראשון בשושלת שקיבל השכלה חילונית. הוא היה לעורך דין בעל הכנסה נוחה של המעמד הבינוני-גבוה, ובבעלות המשפחה היו מספר כרמים באזור המוזל, בנוסף להכנסתו מפרקטיקת עריכת הדין. לאחר סיפוח חבל הריין על ידי פרוסיה בשנת 1815 וביטול האמנציפציה ליהודים שבא בעקבותיו, המיר היינריך את דתו מיהדות לכנסייה האוונגלית הממלכתית של פרוסיה כדי לשמור על הקריירה שלו כעורך דין.

היינריך, שהיה במידה רבה אדם לא-דתי, היה איש עידן הנאורות והתעניין ברעיונותיהם של הפילוסופים עמנואל קאנט (Immanuel Kant) ווולטר (Voltaire). כליברל קלאסי, הוא השתתף בתסיסה למען חוקה ורפורמות בפרוסיה, שהייתה אז מונרכיה אבסולוטית. בשנת 1815 החל היינריך מרקס לעבוד כעורך דין, ובשנת 1819 העביר את משפחתו לבית בן עשרה חדרים בסמוך לפורטה ניגרה. אשתו, הנרייטה פרסבורג, הייתה יהודייה הולנדית ממשפחת אנשי עסקים אמידה שלימים הקימה את חברת פיליפס אלקטרוניקס (Philips Electronics). אחותה סופי פרסבורג נישאה לליון פיליפס (Lion Philips), והייתה סבתם של חרארד ואנטון פיליפס וסבתא-רבתא של פריץ פיליפס. ליון פיליפס היה יצרן טבק ותעשיין הולנדי עשיר, שקרל וג'ני מרקס נשענו עליו לעיתים קרובות לקבלת הלוואות בעת גלותם בלונדון.

מעט ידוע על ילדותו של מרקס. כילד השלישי מתוך תשעה, הוא הפך לבן הבכור כאשר אחיו מוריץ נפטר בשנת 1819. מרקס ואחיו שנותרו בחיים הוטבלו לכנסייה הלותרנית ב-28 באוגוסט 1824, ואמם בנובמבר 1825. מרקס חונך באופן פרטי על ידי אביו עד 1830, אז החל ללמוד בגימנסיה של טריר (Gymnasium zu Trier), שמנהלה, הוגו ויטנבאך (Hugo Wyttenbach), היה חבר של אביו. בהעסקתם של הומניסטים ליברלים רבים כמורים, עורר ויטנבאך את זעמו של הממשל השמרני המקומי. בשנת 1832 פשטה המשטרה על בית הספר וגילתה כי ספרות המקדמת ליברליזם פוליטי הופצה בקרב התלמידים. הרשויות ראו בהפצת חומר מסוג זה מעשה חתרני, ולכן יישמו רפורמות והחליפו כמה מאנשי הצוות בתקופת לימודיו של מרקס במוסד.

באוקטובר 1835, בהיותו בן 16, נסע מרקס לאוניברסיטת בון מתוך רצון ללמוד פילוסופיה וספרות, אך אביו התעקש על משפטים כתחום מעשי יותר. בשל מצב רפואי שכונה "חזה חלש", שוחרר מרקס משירות צבאי כשהגיע לגיל 18. בעת לימודיו באוניברסיטת בון הצטרף מרקס למועדון המשוררים, קבוצה שכללה רדיקלים פוליטיים שהיו תחת מעקב משטרתי. כמו כן הצטרף לחברת השתייה "מועדון פונדק טריר", ובשלב מסוים אף שימש כנשיא-שותף של המועדון. באוגוסט 1836 השתתף בדו-קרב עם חבר בקורפוס הבורוסיאני של האוניברסיטה. אף שציוניו בסמסטר הראשון היו טובים, עד מהרה הם הידרדרו, מה שהניע את אביו לכפות עליו מעבר לאוניברסיטת ברלין, שהייתה רצינית ואקדמית יותר.

### הגליאניזם ועיתונות מוקדמת: 1836–1843

בקיץ ובסתיו של שנת 1836, אותם בילה בטריר, נעשה מרקס רציני יותר ביחס ללימודיו ולחייו. הוא התארס לג'ני פון וסטפאלן (Jenny von Westphalen), בת אצולה נמוכה ומשכילה שהכירה את מרקס מילדותם. כיוון שהיא ביטלה את אירוסיה לאריסטוקרט צעיר כדי להיות עם מרקס, יחסיהם עוררו מחלוקת חברתית עקב ההבדלים במוצאם הדתי והמעמדי, אולם מרקס התיידד עם אביה לודוויג פון וסטפאלן (Ludwig von Westphalen; אריסטוקרט ליברל) ומאוחר יותר הקדיש לו את עבודת הדוקטורט שלו. שבע שנים לאחר אירוסיהם, ב-19 ביוני 1843, נישאו השניים בכנסייה פרוטסטנטית בקרויצנך.

באוקטובר 1836, לאחר שהגיע לברלין, נרשם מרקס לפקולטה למשפטים באוניברסיטת ברלין ושכר חדר ברחוב מיטלשטראסה. במהלך הסמסטר הראשון השתתף מרקס בהרצאותיו של אדוארד גאנס (Eduard Gans; שייצג את נקודת המבט ההגליאנית הפרוגרסיבית ופירט על התפתחות רציונלית בהיסטוריה תוך שימת דגש מיוחד על היבטיה הליברטריאניים ועל חשיבות השאלה החברתית) ושל קרל פון סאביניי (Karl von Savigny; שייצג את האסכולה ההיסטורית של המשפט). אף שלמד משפטים, הוא הוקסם מפילוסופיה וחיפש דרך לשלב בין השתיים, מתוך אמונה כי "ללא פילוסופיה לא ניתן להשיג דבר". מרקס החל להתעניין בפילוסוף הגרמני שנפטר זמן קצר קודם לכן, גיאורג וילהלם פרידריך הגל, שרעיונותיו נדונו אז רבות בחוגים הפילוסופיים באירופה. במהלך תקופת החלמה בשטרלאו, הצטרף ל"מועדון הדוקטורים", קבוצת סטודנטים שדנה ברעיונות הגליאניים, ובאמצעותם נעשה מעורב בשנת 1837 בחוג הוגים רדיקליים שנודעו בשם "ההגליאנים הצעירים". הם התאספו סביב לודוויג פוירבך (Ludwig Feuerbach) וברונו באואר (Bruno Bauer), ומרקס פיתח ידידות קרובה במיוחד עם אדולף רוטנברג (Adolf Rutenberg). בדומה למרקס, ההגליאנים הצעירים מתחו ביקורת על הנחות היסוד המטאפיזיות של הגל, אך אימצו את השיטה הדיאלקטית שלו כדי לבקר את החברה, הפוליטיקה והדת הממוסדות מנקודת מבט שמאלית. אביו של מרקס נפטר במאי 1838, אירוע שהביא לירידה בהכנסות המשפחה. מרקס היה קרוב רגשית לאביו והוקיר את זכרו לאחר מותו.

עד 1837 השלים מרקס רומן קצר, "עקרב ופליקס" (Scorpion and Felix); דרמה, "אולאנם" (Oulanem); ומספר שירי אהבה שהוקדשו לאשתו. אף אחת מיצירות מוקדמות אלו לא פורסמה במהלך חייו. שירי האהבה פורסמו לאחר מותו בכרך הראשון של כלל כתביהם של קרל מרקס ופרידריך אנגלס. מרקס נטש עד מהרה את הכתיבה הבדיונית לטובת עיסוקים אחרים, ובהם לימוד אנגלית ואיטלקית, תולדות האמנות ותרגום קלאסיקות לטיניות. בשנת 1840 החל לשתף פעולה עם ברונו באואר בעריכת ספרו של הגל "הפילוסופיה של הדת". מרקס עסק גם בכתיבת עבודת הדוקטורט שלו, "ההבדל בין הפילוסופיה של הטבע של דמוקריטוס לזו של אפיקורוס", אותה השלים בשנת 1841. את נושא התזה שלו ביסס על הפילוסופיה של דמוקריטוס ואפיקורוס. העבודה תוארה כ"יצירה נועזת ומקורית שבה ביקש מרקס להראות כי על התאולוגיה להיכנע לחוכמתה העליונה של הפילוסופיה". המסה עוררה מחלוקת, בעיקר בקרב הפרופסורים השמרנים באוניברסיטת ברלין. תחת זאת, החליט מרקס להגיש את התזה שלו לאוניברסיטת ינה הליברלית יותר, שסגל הפקולטה שלה העניק לו תואר דוקטור באפריל 1841. כיוון שמרקס ובאואר היו שניהם אתאיסטים, במרץ 1841 הם החלו בתוכניות להקמת כתב עת בשם Archiv des Atheismus ("ארכיון האתאיזם"), אך המיזם לא יצא לפועל. ביולי יצאו מרקס ובאואר למסע מברלין לבון, ושם חוללו שערורייה בקרב בני מעמדם כשהשתכרו, צחקו בכנסייה ודהרו ברחובות על גבי חמורים.

מרקס שקל קריירה אקדמית, אך נתיב זה נחסם בפניו בשל התנגדותו הגוברת של הממשל לליברליזם הקלאסי ולהגליאנים הצעירים. בשנת 1842 עבר מרקס לקלן והפך לעיתונאי שכתב עבור העיתון הרדיקלי Rheinische Zeitung ("עיתון הריין"), שבו ביטא את השקפותיו המוקדמות על סוציאליזם ואת התעניינותו הגוברת בכלכלה. מרקס מתח ביקורת על ממשלות ימין אירופיות וכן על דמויות בתנועות הליברליות והסוציאליסטיות, אותן ראה כבלתי יעילות או כמזיקות. העיתון משך את תשומת ליבם של הצנזורים מטעם ממשלת פרוסיה, שבדקו כל גיליון בחיפוש אחר חומר חתרני לפני הדפסתו, דבר שמרקס קונן עליו: "יש להציג את עיתוננו בפני המשטרה כדי שתרחרח אותו, ואם האף המשטרתי מריח דבר מה שאינו נוצרי או שאינו פרוסי, אין מתירים לעיתון להופיע". לאחר שפרסם ה-Rheinische Zeitung מאמר שביקר בחריפות את המונרכיה הרוסית, דרש הצאר ניקולאי הראשון לאסור את הפצתו, וממשלת פרוסיה נענתה לכך בשנת 1843.

### פריז: 1843–1845

בשנת 1843 הפך מרקס לעורך-שותף של עיתון שמאל רדיקלי פריזאי חדש, Deutsch-Französische Jahrbücher ("שנתונים גרמניים-צרפתיים"), שהוקם באותה עת על ידי הפעיל הגרמני ארנולד רוגה (Arnold Ruge) במטרה לגשר בין רדיקלים גרמנים וצרפתים. בעקבות המשרה החדשה עברו מרקס ואשתו לפריז באוקטובר 1843. תחילה התגוררו בקומונה משותפת עם רוגה ואשתו ברחוב ואנו 23 (23 Rue Vaneau), אך תנאי המגורים היו קשים בעיניהם, והם עברו משם לאחר הולדת בתם ג'ני בשנת 1844. אף שהשנתון נועד למשוך כותבים הן מצרפת והן ממדינות גרמניה, שלטו בו האחרונים, והכותב היחיד שאינו גרמני היה האנרכיסט הקולקטיביסטי הרוסי הגולה מיכאיל באקונין. מרקס תרם שני מאמרים לעיתון: "מבוא לתרומה לביקורת פילוסופיית המשפט של הגל" ו"על השאלה היהודית", כאשר האחרון הציג את אמונתו כי הפרולטריון הוא כוח מהפכני וסימן את אימוץ הקומוניזם על ידו; "על השאלה היהודית" תואר גם כראיה לדעותיו האנטישמיות של מרקס על ידי כותבים כגון פול ג'ונסון, ברנרד לואיס, חיים מקובי ורוברט ס' ויסטריך, אך השקפה זו שנויה במחלוקת בקרב וונדי בראון, רוברט פיין, דייוויד מקללן ופרנסיס וין, בין היתר. רק גיליון יחיד פורסם, אך הוא נחל הצלחה יחסית, בעיקר הודות להכללת האודות הסאטיריות של היינריך היינה (Heinrich Heine) על לודוויג מלך בוואריה, מה שהוביל את מדינות גרמניה לאסור אותו ולהחרים עותקים מיובאים (רוגה סירב בכל זאת לממן את פרסומם של גיליונות נוספים, וידידותו עם מרקס התפרקה).

לאחר קריסת ה-Jahrbücher, החל מרקס לכתוב עבור Vorwärts! ("קדימה!"), העיתון הרדיקלי היחיד בשפה הגרמנית שפעל ללא צנזורה באותה עת. העיתון, ששכן בפריז, היה מקושר ל"ברית הצדקנים", אגודת סתרים סוציאליסטית אוטופית של פועלים ובעלי מלאכה. מרקס השתתף בכמה מפגישותיהם אך לא הצטרף לשורותיה. ב-Vorwärts! ליטש מרקס את השקפותיו על סוציאליזם בהתבסס על השפעות הגליאניות ופוירבכיאניות, ובה בעת ביקר ליברלים וסוציאליסטים אחרים שפעלו באירופה.

ב-28 באוגוסט 1844 פגש מרקס את הסוציאליסט הגרמני פרידריך אנגלס בקפה דה לה רז'אנס (Café de la Régence), פגישה שהציתה ידידות שנמשכה לאורך כל חייהם. אנגלס הציג בפני מרקס את ספרו שראה אור זמן קצר קודם לכן, "מצב מעמד הפועלים באנגליה ב-1844", ושכנע את מרקס כי מעמד הפועלים יהיה הסוכן והכלי של המהפכה האחרונה בהיסטוריה. עד מהרה שיתפו מרקס ואנגלס פעולה בביקורת על הרעיונות הפילוסופיים של חברו לשעבר של מרקס, ברונו באואר. חיבור זה פורסם בשנת 1845 בשם "המשפחה הקדושה". אף שהיה ביקורתי כלפי באואר, מרקס הושפע יותר ויותר מרעיונותיהם של ההגליאנים הצעירים מקס שטירנר (Max Stirner) ולודוויג פוירבך, אך בסופו של דבר נטשו מרקס ואנגלס גם את המטריאליזם הפוירבכיאני.

בתקופה שבה התגורר ברחוב ואנו 38 בפריז (מאוקטובר 1843 ועד ינואר 1845), עסק מרקס בלימוד מעמיק של הכלכלה הפוליטית (אדם סמית [Adam Smith], דייוויד ריקרדו [David Ricardo], ג'יימס מיל [James Mill] ואחרים), של הסוציאליסטים הצרפתים (ובייחוד קלוד אנרי סן-סימון [Claude Henri St. Simon] ושארל פורייה [Charles Fourier]) ושל ההיסטוריה של צרפת. לימוד הכלכלה הפוליטית וביקורתה היה מפעל חיים שמרקס המשיך לעסוק בו עד יומו האחרון, ואשר הניב את יצירתו הכלכלית המרכזית – הסדרה בת שלושת הכרכים "הקפיטל". המרקסיזם מבוסס במידה רבה על שלוש השפעות: הדיאלקטיקה של הגל, הסוציאליזם האוטופי הצרפתי והכלכלה הפוליטית הבריטית. יחד עם לימודיו המוקדמים יותר בדיאלקטיקה של הגל, המחקר שערך מרקס בתקופה זו בפריז הביא לכך שכל המרכיבים העיקריים של ה"מרקסיזם" כבר גובשו עד סתיו 1844. מרקס נאלץ תדיר להתרחק מעיסוקו בביקורת הכלכלה הפוליטית – לא רק בשל דרישות היומיום הרגילות של אותה תקופה, אלא גם בשל עריכת עיתון רדיקלי ומאוחר יותר בשל ארגון והובלת מאמציה של מפלגה פוליטית בשנים של התקוממויות עממיות מהפכניות בכוח של האזרחים. אף על פי כן, מרקס תמיד שב למחקריו, שבהם ביקש "להבין את מנגנוני הפעולה הפנימיים של הקפיטליזם".

קווי המתאר של ה"מרקסיזם" כבר התעצבו באופן ברור בתודעתו של קרל מרקס בשלהי שנת 1844. אכן, מאפיינים רבים של השקפת העולם המרקסיסטית עובדו בפירוט רב, אך מרקס נדרש להעלות על הכתב את כל פרטי השקפת עולמו כדי להבהיר לעצמו עוד יותר את הביקורת החדשה על הכלכלה הפוליטית. בהתאם לכך, כתב מרקס את "כתבי היד הכלכליים והפילוסופיים". כתבי יד אלה עסקו בנושאים רבים ופירטו את מושג העבודה המנוכרת של מרקס. באביב 1845 הוביל אותו המשך לימודיו בכלכלה הפוליטית, בהון ובקפיטליזם למסקנה כי הביקורת החדשה על הכלכלה הפוליטית שבה דגל – זו של הסוציאליזם המדעי – חייבת להיבנות על בסיס השקפת עולם מטריאליסטית מפותחת היטב.

"כתבי היד הכלכליים והפילוסופיים של 1844" נכתבו בין אפריל לאוגוסט 1844, אולם עד מהרה הכיר מרקס בכך שכתבי היד הושפעו מכמה רעיונות לא עקביים של לודוויג פוירבך. בהתאם לכך, זיהה מרקס את הצורך להתנתק מהפילוסופיה של פוירבך לטובת מטריאליזם היסטורי; לפיכך, שנה לאחר מכן (באפריל 1845), לאחר שעבר מפריז לבריסל, כתב מרקס את אחד-עשר "סעיפי התזה על פוירבך". "תזות על פוירבך" מוכרות בעיקר בזכות תזה 11, הקובעת כי "הפילוסופים רק פירשו את העולם בדרכים שונות; העניין הוא לשנותו". יצירה זו מכילה את ביקורתו של מרקס על המטריאליזם (על היותו סביל ומתבונן בלבד), על האידיאליזם (על צמצום הפרקטיקה לכדי תאוריה), ובאופן כללי על הפילוסופיה (על שהיא מציבה מציאות מופשטת מעל לעולם הגשמי). בכך הוצג המבט הראשון אל עבר המטריאליזם ההיסטורי של מרקס – הטענה לפיה העולם משתנה לא על ידי רעיונות אלא על ידי פעילות גשמית, חומרית ומעשית ממשית. בשנת 1845, לאחר קבלת בקשה ממלך פרוסיה, סגרה ממשלת צרפת את העיתון Vorwärts!, ושר הפנים פרנסואה גיזו (François Guizot) גירש את מרקס מצרפת.

### בריסל: 1845–1848

מאחר שלא היה באפשרותו להישאר בצרפת או לעבור לגרמניה, החליט מרקס להגר לבריסל שבבלגיה בפברואר 1845. עם זאת, כדי לשהות בבלגיה היה עליו להתחייב שלא לפרסם דבר בנושאי פוליטיקה בת זמנו. בבריסל התחבר מרקס עם סוציאליסטים גולים אחרים מרחבי אירופה, ובהם משה הס (Moses Hess), קרל היינצן (Karl Heinzen) ויוזף ויידמאייר (Joseph Weydemeyer). באפריל 1845 עבר אנגלס מברמן שבגרמניה לבריסל כדי להצטרף למרקס ולחוג הגדל של חברי "ברית הצדקנים" שחיפשו מקום מקלט בבריסל. מאוחר יותר עזבה מרי ברנס (Mary Burns), בת זוגו ארוכת השנים של אנגלס, את מנצ'סטר שבאנגליה כדי להצטרף לאנגלס בבריסל.

באמצע יולי 1845 יצאו מרקס ואנגלס מבריסל לאנגליה כדי לבקר את מנהיגי התנועה הצ'רטיסטית, תנועת מעמד פועלים בבריטניה. היה זה מסעו הראשון של מרקס לאנגליה, ואנגלס היה מורה דרך אידיאלי למסע זה. אנגלס כבר חי שנתיים במנצ'סטר מנובמבר 1842 ועד אוגוסט 1844. לא זו בלבד שאנגלס כבר שלט בשפה האנגלית, אלא שהוא אף פיתח קשרים הדוקים עם מנהיגים צ'רטיסטים רבים. למעשה, שימש אנגלס ככתב במספר עיתונים אנגליים צ'רטיסטיים וסוציאליסטיים. מרקס ניצל את הנסיעה כהזדמנות לבחון את המקורות הכלכליים שעמדו לרשותו למחקר בספריות שונות בלונדון ובמנצ'סטר.

בשיתוף פעולה עם אנגלס, החל מרקס לכתוב ספר הנחשב לעיתים קרובות לטיפול הטוב ביותר שלו במושג המטריאליזם ההיסטורי, "האידאולוגיה הגרמנית". ביצירה זו נפרד מרקס מלודוויג פוירבך, ברונו באואר, מקס שטירנר ומשאר ההגליאנים הצעירים, וכן התנתק מקרל גרין (Karl Grün) ומ"סוציאליסטים אמיתיים" אחרים שהפילוסופיות שלהם עדיין התבססו בחלקן על "אידיאליזם". ב"אידאולוגיה הגרמנית" השלימו מרקס ואנגלס לבסוף את הפילוסופיה שלהם, שהתבססה אך ורק על מטריאליזם ככוח המניע הבלעדי בהיסטוריה. "האידאולוגיה הגרמנית" כתובה בסגנון סאטירי והומוריסטי, אך אפילו צורה סאטירית זו לא הצילה את החיבור מצנזורה. כמו רבים מכתביו המוקדמים האחרים, "האידאולוגיה הגרמנית" לא ראתה אור בימי חייו של מרקס ופורסמה רק בשנת 1932.

לאחר שהשלים את "האידאולוגיה הגרמנית", פנה מרקס לחיבור שנועד להבהיר את עמדתו שלו בנוגע ל"תאוריה ולטקטיקה" של "תנועה פרולטרית מהפכנית" אמיתית הפועלת מנקודת מבט של פילוסופיה "מטריאליסטית מדעית" צרופה. חיבור זה נועד להבחין בין הסוציאליסטים האוטופיים לבין הפילוסופיה הסוציאליסטית המדעית של מרקס עצמו. בעוד שהאוטופיסטים האמינו שיש לשכנע בני אדם אחד-אחד להצטרף לתנועה הסוציאליסטית, כפי שיש לשכנע אדם לאמץ אמונה שונה כלשהי, מרקס ידע כי ברוב המקרים בני אדם נוטים לפעול בהתאם לאינטרסים הכלכליים שלהם; לפיכך, פנייה למעמד שלם (מעמד הפועלים במקרה זה) באמצעות קריאה רחבה לאינטרס החומרי המיטבי של אותו מעמד תהיה הדרך הטובה ביותר לגייס את המוני אותו מעמד לחולל מהפכה ולשנות את החברה. זו הייתה כוונת הספר החדש שתכנן מרקס, אך כדי להעביר את כתב היד מעבר לצנזורה הממשלתית הוא כינה את הספר "דלות הפילוסופיה" (1847) והציג אותו כמענה ל"פילוסופיה הזעיר-בורגנית" של האנרכיסט הסוציאליסט הצרפתי פייר-ז'וזף פרודון (Pierre-Joseph Proudhon), כפי שבאה לידי ביטוי בספרו "הפילוסופיה של הדלות" (1847).

ספרים אלה הניחו את היסוד ליצירתם המפורסמת ביותר של מרקס ואנגלס, פמפלט פוליטי שנודע מאז בציבור הרחב בשם "המניפסט הקומוניסטי". בעת שהותו בבריסל בשנת 1846, המשיך מרקס את הקשר שלו עם הארגון הרדיקלי החשאי "ברית הצדקנים". כפי שצוין לעיל, מרקס סבר שהברית היא בדיוק מסוג הארגונים הרדיקליים הדרושים כדי להניע את מעמד הפועלים באירופה לעבר תנועת המונים שתביא למהפכת מעמד פועלים. עם זאת, כדי לארגן את מעמד הפועלים לכדי תנועת המונים, היה על הברית לחדול מנטייתה ה"חשאית" או ה"מחתרתית" ולפעול בגלוי כמפלגה פוליטית. חברי הברית השתכנעו בסופו של דבר בכך. בהתאם לכך, ביוני 1847 אורגנה הברית מחדש על ידי חבריה לאגודה פוליטית גלויה "מעל לפני השטח" שפנתה ישירות למעמדות הפועלים. אגודה פוליטית גלויה זו נקראה ברית הקומוניסטים. הן מרקס והן אנגלס השתתפו בניסוח התוכנית ועקרונות הארגון של ברית הקומוניסטים החדשה.

בסוף שנת 1847 החלו מרקס ואנגלס לכתוב את מה שעתיד היה להפוך ליצירתם המפורסמת ביותר – תוכנית פעולה עבור ברית הקומוניסטים. "המניפסט הקומוניסטי", שנכתב במשותף על ידי מרקס ואנגלס מדצמבר 1847 ועד ינואר 1848, פורסם לראשונה ב-21 בפברואר 1848. "המניפסט הקומוניסטי" הציג את עיקרי האמונה של ברית הקומוניסטים החדשה. ברית הקומוניסטים, שכבר לא הייתה אגודת סתרים, ביקשה להבהיר את מטרותיה וכוונותיה לציבור הרחב במקום להסתיר את אמונותיה כפי שעשתה ברית הצדקנים. שורות הפתיחה של הפמפלט הציגו את הבסיס העיקרי של המרקסיזם: "דברי ימיה של כל חברה עד כה הם דברי ימיהם של מלחמות מעמדות". החיבור ממשיך ובוחן את הניגודים שלטענת מרקס נוצרו בהתנגשות האינטרסים בין הבורגנות (מעמד בעלי ההון העשיר) לבין הפרולטריון (מעמד הפועלים התעשייתי). בהמשך לכך, המניפסט מציג את הטיעון מדוע ברית הקומוניסטים, בניגוד למפלגות ולקבוצות פוליטיות סוציאליסטיות וליברליות אחרות באותה תקופה, פעלה באמת למען האינטרסים של הפרולטריון להפלת החברה הקפיטליסטית ולהחלפתה בסוציאליזם.

מאוחר יותר באותה שנה חוותה אירופה שורה של הפגנות, מרידות וזעזועים אלימים לעיתים קרובות שנודעו בשם מהפכות 1848 ("אביב העמים"). בצרפת הובילה המהפכה להפלת המלוכה ולהקמת הרפובליקה הצרפתית השנייה. מרקס תמך בפעילות מעין זו, ולאחר שקיבל לאחרונה ירושה ניכרת מאביו (שעוכבה על ידי דודו ליונל פיליפס מאז מות אביו ב-1838) בסך 6,000 או 5,000 פרנק, נטען כי השתמש בשליש ממנה כדי לחמש פועלים בלגים שתכננו פעולה מהפכנית. אף על פי שאמיתותן של טענות אלו שנויה במחלוקת, משרד המשפטים הבלגי האשים בכך את מרקס ועצר אותו לאחר מכן, והוא נאלץ להימלט בחזרה לצרפת, שבה סבר כי יהיה בטוח תחת שלטון הממשלה הרפובליקנית החדשה.

### קלן: 1848–1849

לאחר שהתיישב זמנית בפריז, העביר מרקס את מטה הוועד הפועל של ברית הקומוניסטים לעיר והקים בה גם מועדון פועלים גרמני יחד עם סוציאליסטים גרמנים שונים שהתגוררו שם. בתקווה לראות את התפשטות המהפכה לגרמניה, חזר מרקס ב-1848 לקלן, שם החל להפיץ כרוז שכותרתו "תביעות המפלגה הקומוניסטית בגרמניה", שבו טען בעד ארבע בלבד מעשר הנקודות של המניפסט הקומוניסטי, מתוך אמונה כי בגרמניה של אותה תקופה על הבורגנות להפיל תחילה את המלוכה הפיאודלית ואת האצולה בטרם יוכל הפרולטריון להפיל את הבורגנות. ב-1 ביוני החל מרקס בהוצאתו לאור של עיתון יומי, ה-Neue Rheinische Zeitung ("עיתון הריין החדש"), שאותו סייע לממן באמצעות הירושה שקיבל לא מכבר מאביו. העיתון, שנועד להביא חדשות מרחבי אירופה בפרשנותו המרקסיסטית לאירועים, הציג את מרקס ככותב הראשי וכבעל ההשפעה המערכתית הדומיננטית. למרות תרומות של חברים נוספים בברית הקומוניסטים, לדברי פרידריך אנגלס נותר העיתון "דיקטטורה פשוטה של מרקס".

בזמן ששימש כעורך העיתון, הוטרדו מרקס והסוציאליסטים המהפכנים האחרים תדיר על ידי המשטרה, ומרקס הועמד לדין במספר מקרים בעקבות האשמות שונות, כולל העלבת התובע הכללי, ביצוע עבירת עיתונות והסתה למרד מזוין באמצעות חרם מסים, אם כי בכל פעם זוכה. בינתיים קרס הפרלמנט הדמוקרטי בפרוסיה והמלך פרידריך וילהלם הרביעי (Frederick William IV) מינה קבינט חדש של תומכיו הריאקציונרים, שיישם צעדים אנטי-מהפכניים לסילוק יסודות שמאל ויסודות מהפכניים אחרים מהמדינה. כתוצאה מכך נסגר ה-Neue Rheinische Zeitung עד מהרה, וב-16 במאי 1849 נצטווה מרקס לעזוב את המדינה. מרקס חזר לפריז, שהייתה שרויה אז באחיזתן של מתקפת נגד ריאקציונרית ומגפת כולרה כאחת, ועד מהרה גורש על ידי רשויות העיר, שראו בו איום פוליטי. כאשר אשתו ג'ני מצפה לילדם הרביעי ומאחר שלא יכול היה לחזור לגרמניה או לבלגיה, באוגוסט 1849 מצא מקלט בלונדון.

### המעבר ללונדון והמשך הכתיבה: 1850–1860

מרקס עבר ללונדון בתחילת יוני 1849 ונותר להתגורר בעיר לשארית חייו. מטה ברית הקומוניסטים הועבר אף הוא ללונדון. אולם בחורף 1849–1850 התרחש פילוג בשורות ברית הקומוניסטים כאשר פלג בתוכה בהנהגת אוגוסט ויליך (August Willich) וקרל שאפר (Karl Schapper) החל להסית להתקוממות מיידית. ויליך ושאפר האמינו שברגע שברית הקומוניסטים תיזום את ההתקוממות, מעמד הפועלים כולו ברחבי אירופה יקום "בספונטניות" ויצטרף אליה, ובכך תיווצר מהפכה ברחבי היבשת. מרקס ואנגלס מחו על כך שהתקוממות בלתי מתוכננת שכזו מצד ברית הקומוניסטים היא "הרפתקנית" ותהווה התאבדות עבור הברית. התקוממות מן הסוג שהומלץ על ידי קבוצת שאפר/ויליך תדוכא בקלות על ידי המשטרה וכוחות הצבא של הממשלות הריאקציונריות באירופה. מרקס טען כי הדבר יביא כליה על ברית הקומוניסטים עצמה, וגרס כי שינויים בחברה אינם מושגים בן לילה באמצעות מאמציהם וכוח רצונם של קומץ אנשים. תחת זאת, הם מושגים באמצעות ניתוח מדעי של התנאים הכלכליים בחברה ועל ידי התקדמות לעבר מהפכה דרך שלבים שונים של התפתחות חברתית. בשלב ההתפתחות הנוכחי (סביב 1850), לאחר תבוסת ההתקוממויות ברחבי אירופה ב-1848, הוא סבר כי על ברית הקומוניסטים לעודד את מעמד הפועלים להתאחד עם יסודות פרוגרסיביים של הבורגנות העולה כדי להביס את האצולה הפיאודלית בסוגיות הנוגעות לדרישות לרפורמות שלטוניות, כגון רפובליקה חוקתית עם אספות נבחרות באופן חופשי וזכות בחירה כללית (לגברים). במילים אחרות, על מעמד הפועלים לחבור לכוחות בורגניים ודמוקרטיים כדי להביא לסיומה המוצלח של המהפכה הבורגנית לפני שידגיש את סדר היום של מעמד הפועלים ואת מהפכת מעמד הפועלים.

לאחר מאבק ממושך שאיים להרוס את ברית הקומוניסטים, גברה דעתו של מרקס, ולבסוף עזבה קבוצת ויליך/שאפר את ברית הקומוניסטים. במקביל נעשה מרקס מעורב עמוקות ב"אגודה החינוכית לפועלים גרמנים" הסוציאליסטית. האגודה קיימה את מפגשיה ברחוב גרייט וינדמיל בסוהו, רובע הבילויים של מרכז לונדון. ארגון זה סבל אף הוא ממאבק פנימי בין חבריו, שחלקם נהו אחרי מרקס בעוד אחרים תמכו בפלג שאפר/ויליך. הסוגיות בפילוג פנימי זה היו אותן סוגיות שהועלו בפילוג הפנימי בתוך ברית הקומוניסטים, אך מרקס הפסיד במאבק מול פלג שאפר/ויליך בתוך האגודה החינוכית לפועלים גרמנים, וב-17 בספטמבר 1850 התפטר מן האגודה.

### ה-New-York Daily Tribune ועיתונות

בתקופה הראשונה בלונדון הקדיש מרקס את עצמו כמעט אך ורק למחקריו, עד כדי כך שמשפחתו סבלה מעוני קיצוני. מקור הכנסתו העיקרי היה אנגלס, שמקורותיו שלו הגיעו מאביו התעשיין העשיר. בפרוסיה, כעורך עיתונו שלו וככותב בעיתונים אחרים בעלי קו אידאולוגי תואם, הצליח מרקס להגיע לקהל היעד שלו, מעמדות הפועלים. בלונדון, ללא אמצעים כספיים לנהל עיתון בעצמם, פנו הוא ואנגלס לעיתונות בינלאומית. בשלב מסוים פורסמו מאמריהם בשישה עיתונים מאנגליה, ארצות הברית, פרוסיה, אוסטריה ודרום אפריקה. הכנסותיו העיקריות של מרקס נבעו מעבודתו ככתב אירופי, בין השנים 1852 ל-1862, עבור ה-New-York Daily Tribune, וכן מכתיבת מאמרים לעיתונים "בורגניים" יותר. מאמריו של מרקס תורגמו מגרמנית על ידי וילהלם פיפר (Wilhelm Pieper), עד שבקיאותו באנגלית הפכה למספקת.

ה-New-York Daily Tribune נוסד באפריל 1841 על ידי הוראס גרילי (Horace Greeley). מערכת העיתון כללה עיתונאים ומוציאים לאור בורגנים פרוגרסיביים, בהם ג'ורג' ריפלי (George Ripley) והעיתונאי צ'ארלס דאנה (Charles Dana), ששימש כעורך הראשי. דאנה, חסיד של פורייה ומתנגד עבדות, היה איש הקשר של מרקס. ה-Tribune שימש עבור מרקס כלי להגיע לציבור טראנס-אטלנטי, למשל במאבקו ב"מלחמה הנסתרת" שלו נגד הנרי צ'ארלס קרי (Henry Charles Carey). לכתב העת הייתה משיכה רחבה בקרב מעמד הפועלים מיום היווסדו; במחיר של שני סנטים הוא היה זול, ועם תפוצה של כ-50,000 עותקים לגיליון היה בעל התפוצה הרחבה ביותר בארצות הברית. האתוס המערכתי שלו היה פרוגרסיבי, ועמדתו נגד העבדות שיקפה את זו של גרילי. מאמרו הראשון של מרקס עבור העיתון, שעסק בבחירות לפרלמנט הבריטי, פורסם ב-21 באוגוסט 1852.

ב-21 במרץ 1857 הודיע דאנה למרקס כי בשל המיתון הכלכלי ישולם שכר עבור מאמר אחד בלבד בשבוע, בין אם יפורסם ובין אם לאו; האחרים ישולמו רק אם יפורסמו. מרקס נהג לשלוח את מאמריו בימי שלישי ושישי, אך באותו אוקטובר פיטר ה-Tribune את כל כתביו באירופה למעט מרקס וב' טיילור (B. Taylor), וצמצם את מרקס למאמר שבועי אחד. בין ספטמבר לנובמבר 1860 פורסמו חמישה בלבד. לאחר הפסקה של שישה חודשים חידש מרקס את תרומותיו מספטמבר 1861 ועד מרס 1862, אז כתב לו דאנה כדי להודיעו כי אין עוד מקום ב-Tribune לדיווחים מלונדון, בשל ענייני הפנים של אמריקה. בשנת 1868 הקים דאנה עיתון מתחרה, ה-New York Sun, שבו כיהן כעורך ראשי. באפריל 1857 הזמין דאנה את מרקס לתרום מאמרים, בעיקר על היסטוריה צבאית, ל-New American Cyclopedia, רעיון של ג'ורג' ריפלי, חברו של דאנה והעורך הספרותי של ה-Tribune. בסך הכל פורסמו 67 מאמרים משותפים למרקס ואנגלס, מתוכם 51 נכתבו על ידי אנגלס, אם כי מרקס ערך עבורם מחקר מסוים במוזיאון הבריטי. לקראת סוף שנות ה-50 של המאה ה-19 דעך העניין הציבורי באמריקה בענייני אירופה, ומאמריו של מרקס פנו לנושאים כגון "משבר העבדות" ופרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית ב-1861 ב"מלחמה בין המדינות". בין דצמבר 1851 למרץ 1852 עבד מרקס על חיבורו התאורטי על המהפכה הצרפתית של 1848, שכותרתו "ה-18 בברימר של לואי נפוליאון". בחיבור זה בחן מושגים במטריאליזם היסטורי, מלחמת מעמדות, הדיקטטורה של הפרולטריון וניצחון הפרולטריון על המדינה הבורגנית.

ניתן לומר כי שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-19 מסמנות גבול פילוסופי המבדיל בין האידיאליזם ההגליאני של מרקס הצעיר לבין האידאולוגיה המדעית של מרקס הבוגר יותר, המזוהה עם מרקסיזם מבני. עם זאת, לא כל החוקרים מקבלים הבחנה זו. עבור מרקס ואנגלס, חוויית מהפכות 1848 עד 1849 הייתה מעצבת בהתפתחות התאוריה שלהם על כלכלה ועל התקדמות היסטורית. לאחר ה"כישלונות" של 1848 נראה היה כי התנופה המהפכנית מוצתה ולא תתחדש ללא מיתון כלכלי. מחלוקת התגלעה בין מרקס לבין חבריו הקומוניסטים, אותם הוקיע כ"הרפתקנים". מרקס ראה בכך הזיה להציע כי "כוח רצון" עשוי להספיק כדי ליצור את התנאים המהפכניים, בעוד שבמציאות המרכיב הכלכלי היה תנאי הכרחי בלעדיו לא ניתן. המיתון בכלכלת ארצות הברית בשנת 1852 העניק למרקס ולאנגלס עילה לאופטימיות בנוגע לפעילות מהפכנית, אך כלכלה זו נתפסה כבוסרית מדי עבור מהפכה קפיטליסטית. השטחים הפתוחים בחזית המערבית של אמריקה פיזרו את כוחות התסיסה החברתית. יתרה מזאת, כל משבר כלכלי שנוצר בארצות הברית לא הוביל להדבקה מהפכנית של הכלכלות הוותיקות יותר של מדינות אירופה השונות, שהיו מערכות סגורות התחומות בגבולותיהן הלאומיים. כאשר מה שכונה "בהלת 1857" בארצות הברית התפשט לרחבי העולם, הוא שבר את כל מודלי התאוריה הכלכלית והיה למשבר הכלכלי העולמי האמיתי הראשון.

### האינטרנציונל הראשון והקפיטל

מרקס המשיך לכתוב מאמרים עבור ה-New York Daily Tribune כל עוד היה בטוח שהקו המערכתי של ה-Tribune נותר פרוגרסיבי. עם זאת, עזיבתו של צ'ארלס דאנה את העיתון בסוף שנת 1861 והשינוי שחל בעקבות זאת במועצת המערכת הביאו למדיניות מערכתית חדשה. ה-Tribune לא היה עוד עיתון תקיף נגד העבדות שהוקדש לניצחון מוחלט של האיחוד. מועצת המערכת החדשה תמכה בשלום מיידי בין האיחוד לקונפדרציה במלחמת האזרחים בארצות הברית תוך הותרת העבדות על כנה בקונפדרציה. מרקס התנגד בחריפות לעמדה פוליטית חדשה זו, ובשנת 1863 נאלץ להפסיק לכתוב עבור ה-Tribune.

בשנת 1864 נעשה מרקס מעורב בהסתדרות הפועלים הבינלאומית (הידועה כאינטרנציונל הראשון), שלמועצה הכללית שלה נבחר עם הקמתה ב-1864. בארגון זה היה מרקס מעורב במאבק נגד האגף האנרכיסטי שהתרכז סביב מיכאיל באקונין. אף על פי שמרקס ניצח בהתמודדות זו, העברת מקום מושבה של המועצה הכללית מלונדון לניו יורק בשנת 1872, שבה תמך מרקס, הובילה לדעיכת האינטרנציונל. האירוע הפוליטי החשוב ביותר במהלך קיומו של האינטרנציונל היה הקומונה הפריזאית של 1871, כאשר אזרחי פריז מרדו בממשלתם והחזיקו בעיר במשך חודשיים. בתגובה לדיכוי העקוב מדם של מרד זה, כתב מרקס את אחד הפמפלטים המפורסמים ביותר שלו, "מלחמת האזרחים בצרפת", כתב הגנה על הקומונה.

נוכח הכישלונות החוזרים ונשנים והתסכולים של מהפכות ותנועות פועלים, ביקש מרקס גם להבין ולספק ביקורת המתאימה לאופן הייצור הקפיטליסטי, ולפיכך בילה זמן רב בלמידה בחדר הקריאה של המוזיאון הבריטי. עד שנת 1857 צבר מרקס יותר מ-800 עמודים של רשימות ומסות קצרות על הון, רכוש קרקעי, עבודה שכירה, המדינה, סחר חוץ והשוק העולמי, אף שעבודה זו לא הופיעה בדפוס עד שנת 1939, תחת הכותרת Grundrisse der Kritik der Politischen Ökonomie (בעברית: "קווי יסוד לביקורת הכלכלה הפוליטית").

בשנת 1859 פרסם מרקס את "לביקורת הכלכלה הפוליטית", ביקורתו הרצינית הראשונה על הכלכלה הפוליטית. עבודה זו נועדה לשמש אך ורק תצוגה מקדימה לחיבורו בן שלושת הכרכים "הקפיטל" (Das Kapital; כותרת משנה: "ביקורת הכלכלה הפוליטית"), שאותו התכוון לפרסם במועד מאוחר יותר. ב"לביקורת הכלכלה הפוליטית" החל מרקס לבחון באופן ביקורתי אקסיומות וקטגוריות של החשיבה הכלכלית. היצירה התקבלה בהתלהבות, והמהדורה אזלה במהירות.

המכירות המוצלחות של "לביקורת הכלכלה הפוליטית" דרבנו את מרקס בראשית שנות ה-60 של המאה ה-19 לסיים את העבודה על שלושת הכרכים הגדולים שירכיבו את מפעל חייו המרכזי – "הקפיטל" ו"תאוריות של ערך עודף", שדנו בביקורת על התאורטיקנים של הכלכלה הפוליטית, בייחוד אדם סמית ודייוויד ריקרדו. "תאוריות של ערך עודף" מכונה לעיתים קרובות הכרך הרביעי של "הקפיטל" ומהווה את אחד החיבורים המקיפים הראשונים על תולדות המחשבה הכלכלית. בשנת 1867 פורסם הכרך הראשון של "הקפיטל", חיבור שניתח באופן ביקורתי את ההון. "הקפיטל" מציע הסבר ל"חוקי התנועה" של אופן הייצור מראשיתו ועד עתידו על ידי תיאור הדינמיקה של צבירת ההון, בנושאים כגון צמיחת העבודה השכירה, שינוי מקום העבודה, צבירת הון, תחרות, מערכת הבנקאות, הנטייה של שיעור הרווח לרדת ורנטת קרקע, כמו גם האופן שבו עבודה שכירה משחזרת ללא הרף את שלטון ההון. מרקס מציע כי הכוח המניע של ההון טמון בניצול העבודה, שעבודתה הבלתי משולמת היא המקור האולטימטיבי לערך עודף.

הביקוש למהדורה בשפה הרוסית של "הקפיטל" הוביל עד מהרה להדפסת 3,000 עותקים של הספר בשפה הרוסית, שפורסם ב-27 במרץ 1872. עד סתיו 1871 אזלה לחלוטין כל המהדורה הראשונה של הגרסה בשפה הגרמנית של "הקפיטל", ומהדורה שנייה יצאה לאור.

הכרכים השני והשלישי של "הקפיטל" נותרו כתבי יד גרידא שעליהם המשיך מרקס לעבוד בשארית חייו. שני הכרכים פורסמו על ידי אנגלס לאחר מותו של מרקס. כרך ב' של "הקפיטל" הוכן ופורסם על ידי אנגלס בשנת 1885 תחת השם "הקפיטל ב': תהליך הסירקולציה של ההון". כרך ג' של "הקפיטל" פורסם תשע שנים מאוחר יותר, באוקטובר 1894, תחת השם "הקפיטל ג': התהליך הכולל של הייצור הקפיטליסטי". "תאוריות של ערך עודף" נגזר מתוך "כתבי היד הכלכליים של 1861–1863" רחבי היריעה, טיוטה שנייה ל"הקפיטל", שהשתרעה על פני כרכים 30–34 של כלל כתביהם של מרקס ואנגלס. באופן ספציפי, "תאוריות של ערך עודף" נמשך מחלקו המאוחר של הכרך השלושים בכלל הכתבים ועד לסוף הכרך השלושים ושניים; בינתיים, "כתבי היד הכלכליים של 1861–1863" הגדולים יותר נמשכים מתחילת הכרך השלושים בכלל הכתבים ועד למחצית הראשונה של הכרך השלושים וארבעה. המחצית המאוחרת של הכרך השלושים וארבעה בכלל הכתבים מורכבת מפרגמנטים ששרדו מתוך "כתבי היד הכלכליים של 1863–1864", שייצגו טיוטה שלישית ל"הקפיטל", וחלק ניכר מהם נכלל כנספח למהדורת פינגווין של "הקפיטל", כרך א'. מהדורה מקוצרת בגרמנית של "תאוריות של ערך עודף" פורסמה בשנת 1905 ובשנת 1910. מהדורה מקוצרת זו תורגמה לאנגלית ופורסמה בשנת 1951 בלונדון, אך המהדורה המלאה והבלתי מקוצרת של "תאוריות של ערך עודף" פורסמה כ"כרך הרביעי" של "הקפיטל" בשנים 1963 ו-1971 במוסקבה.

במהלך העשור האחרון לחייו, בריאותו של מרקס הדרד