וילפרדו פארטו

וילפרדו פארטו

וילפרדו פדריקו דמאסו פארטו (Vilfredo Federico Damaso Pareto; 15 ביולי 1848 – 19 באוגוסט 1923) היה פולימאת איטלקי שתחומי התעניינותו כללו סוציולוגיה, הנדסה אזרחית, כלכלה, מדע המדינה ופילוסופיה. הוא תרם תרומות חשובות לכלכלה, במיוחד בחקר התפלגות הכנסות ובניתוח בחירות של יחידים, והיה אחד ההוגים שמאחורי האסכולה הלוזנית (Lausanne School) לכלכלה. הוא גם אחראי להפצת השימוש במונח אליטה בניתוח חברתי ותרם לתורת האליטות. הוא תואר כ"אחד האחרונים מחוקרי הרנסאנס. לאחר הכשרה בפיזיקה ובמתמטיקה, הוא הפך לפולימאת שהגאונות שלו הקרינה כמעט על כל תחומי הידע העיקריים האחרים."

הוא הציג את מושג יעילות פארטו וסייע בפיתוח תחום המיקרו-כלכלה. הוא גם היה הראשון לטעון שהכנסה עוקבת אחר התפלגות פארטו, שהיא התפלגות הסתברות של חוק כוח. עקרון פארטו נקרא על שמו, והוא התבסס על תצפיותיו ש-80% מהעושר באיטליה היו שייכים לכ-20% מהאוכלוסייה. הוא גם תרם לתחומי המתמטיקה והסוציולוגיה.

ביוגרפיה

פארטו נולד למשפחת אצולה גנואזית גולה ב-15 ביולי 1848 בפריז, מרכז המהפכות העממיות של אותה שנה. אביו, רפאלה פארטו (1812–1882), היה מהנדס אזרחי איטלקי ומרקיז ליגורי שעזב את איטליה בדומה לג'וזפה מציני (Giuseppe Mazzini) ולאומנים איטלקים אחרים. אמו, מארי מטנייה (Marie Metenier), הייתה אישה צרפתייה. הוריו, שהתלהבו מהמהפכות של 1848 במדינות גרמניה, קראו לו וילפריד פריץ, שם שהפך לווילפרדו פדריקו עם חזרת משפחתו לאיטליה ב-1858.

בילדותו חי פארטו בסביבת מעמד הביניים וקיבל חינוך ברמה גבוהה; הוא למד במכון הטכני ליארדי (Istituto Tecnico Leardi) שזה עתה הוקם, שם היה פרדיננדו פיו רוסליני (Ferdinando Pio Rosellini) פרופסור למתמטיקה שלו. בשנת 1869 קיבל תואר דוקטור בהנדסה ממה שהוא כיום הפוליטכניון של טורינו, שנקרא אז בית הספר הטכני למהנדסים, עם תזה שכותרתה "העקרונות היסודיים של שיווי משקל בגופים מוצקים". התעניינותו המאוחרת בניתוח שיווי משקל בכלכלה ובסוציולוגיה ניתנת לייחוס לתזה זו. פארטו נמנה עם הכותבים במגזין La Ronda שיצא ברומא בין 1919 ל-1922 ובעיתון הכלכלי Giornale degli Economisti בין 1890 ל-1905.

### ממהנדס אזרחי לכלכלן ליברלי קלאסי

במשך כמה שנים לאחר סיום לימודיו, עבד פארטו כמהנדס אזרחי, תחילה עבור חברת הרכבות הממשלתית האיטלקית ולאחר מכן בתעשייה הפרטית. הוא היה מנהל בתי הברזל של סן ג'ובאני ולדארנו ולאחר מכן מנהל כללי של בתי הברזל האיטלקיים. הוא לא החל בעבודה רצינית בכלכלה עד אמצע שנות הארבעים לחייו. הוא החל את הקריירה שלו כדוגל נלהב בליברליזם קלאסי, כשהוא מצר על הליברלים הבריטים הנלהבים ביותר בהתקפותיו על כל צורה של התערבות ממשלתית בשוק החופשי. בשנת 1886 הוא הפך למרצה לכלכלה וניהול באוניברסיטת פירנצה. שהותו בפירנצה התאפיינה בפעילות פוליטית, שחלק גדול ממנה הונע מתסכוליו מהרגולטורים הממשלתיים. בשנת 1889, לאחר מות הוריו, שינה פארטו את אורח חייו, עזב את עבודתו ונישא לאישה רוסייה, אלכסנדרינה באקונינה (Alessandrina Bakunina).

### כלכלה וסוציולוגיה

בשנת 1893 ירש פארטו את ליאון ואלרה (Léon Walras) בקתדרה לכלכלה פוליטית באוניברסיטת לוזאן בשווייץ, שם נשאר לשארית חייו. בשנת 1896–1897 פרסם שם ספר לימוד המכיל את התפלגות פארטו של אופן חלוקת העושר, שלדעתו הייתה קבועה "בכל חברה אנושית, בכל תקופה או ארץ". בשנת 1906 הוא ציין את התצפית המפורסמת כי עשרים אחוז מהאוכלוסייה החזיקו בשמונים אחוז מהרכוש באיטליה, מה שיוכלל מאוחר יותר על ידי ג'וזף מ. ג'ורן (Joseph M. Juran) לעקרון פארטו, המכונה גם כלל ה-80–20. פארטו שמר על קשרים אישיים לבביים עם סוציאליסטים בודדים אך תמיד חשב שהרעיונות הכלכליים שלהם פגומים באופן חמור. מאוחר יותר הפך לחשדן כלפי המניעים שלהם וגינה את המנהיגים הסוציאליסטים כ"אריסטוקרטיה של שודדים" שאיימו לשדוד את המדינה, וביקר את ממשלתו של המדינאי האיטלקי ג'ובאני ג'וליטי (Giovanni Giolitti) על כך שלא נקטה עמדה תקיפה יותר נגד שביתות עובדים. אי-השקט הגובר בקרב העובדים בממלכת איטליה הוביל אותו למחנה האנטי-סוציאליסטי והאנטי-דמוקרטי. יחסו כלפי הפשיזם האיטלקי בשנותיו האחרונות הוא עניין שנוי במחלוקת.

הקשר של פארטו לסוציולוגיה מדעית בתקופת היסוד מושתת באופן פרדיגמטי ברגע שבו הוא, מתוך הכלכלה הפוליטית, מבקר את הפוזיטיביזם כמערכת טוטליטרית ומטאפיזית חסרת שיטה לוגית-ניסויית קפדנית. במובן זה אנו יכולים לקרוא את גורלה של היצירה הפארטיאנית בתוך היסטוריה של מדעי החברה שממשיכה להראות את ייחודה ועניינה בתרומותיה במאה ה-21. סיפורו של פארטו הוא גם חלק מהמחקר הרב-תחומי של מודל מדעי המעדיף סוציולוגיה כביקורת על מודלים מצטברים של ידע וכן כדיסציפלינה הנוטה לאישור מודלים יחסיים של המדע.

### חיים אישיים

בשנת 1889 נישא פארטו לאלכסנדרינה באקונינה, אישה רוסייה. היא עזבה אותו בשנת 1902 לטובת משרת צעיר. עשרים שנה לאחר מכן, ב-1923, הוא נישא לז'אן רז'י (Jeanne Regis), אישה צרפתייה, רגע לפני מותו בז'נבה, שווייץ, ב-19 באוגוסט 1923.

סוציולוגיה

את שנותיו האחרונות בילה פארטו באיסוף חומר ליצירתו הידועה ביותר, Trattato di sociologia generale (1916) (התודעה והחברה, פורסמה ב-1935). יצירתו האחרונה הייתה Compendio di sociologia generale (1920). בחיבורו Trattato di Sociologia Generale (1916, מהדורה צרפתית מתוקנת 1917), שפורסם באנגלית על ידי הרקורט, ברייס, במהדורה של ארבעה כרכים בעריכת ארתור ליווינגסטון (Arthur Livingston) תחת הכותרת "התודעה והחברה" (1935), פיתח פארטו את מושג סירקולציית האליטות, תיאוריית המחזור החברתי הראשונה בסוציולוגיה.

פארטו מבחין בין מעמדות חברתיים להמונים ולאליטה, כאשר האליטה עצמה מחולקת לאליטה לא-שולטת ואליטה שולטת (Treatise on General Sociology, §2034). מההמון עולות ללא הרף אליטות חדשות, שהאליטה הקיימת יכולה לבחור להילחם בהן או לספח אותן – עד שהיא מובסת ומוחלפת בסופו של דבר. מאבק זה הוא, לדעתו, המניע את ההיסטוריה, שהופכת בכך ל"בית קברות של אריסטוקרטיות".

ייתכן שפארטו פנה לסוציולוגיה כדי להבין מדוע התיאוריות הכלכליות המתמטיות שלו לא תמיד ניבאו את פעולותיהם של יחידים בפועל, מתוך אמונה שגורמים חברתיים בלתי צפויים או בלתי ניתנים לשליטה התערבו. הסוציולוגיה שלו גורסת שחלק ניכר מהפעולה החברתית הוא לא-לוגי ושרבות מהפעולות האישיות מיועדות להעניק לוגיות מזויפת לפעולות לא-רציונליות. אנו מונעים, הוא לימד, על ידי "שאריות" (residues) ועל ידי "נגזרות" (derivations) משאריות אלו. החשובות שבהן קשורות לשמרנות ולנטילת סיכונים, וההיסטוריה האנושית היא סיפור השליטה החלופית של רגשות אלו באליטה השלטת, שמגיעה לשלטון חזקה בשמרנות אך משתנה בהדרגה לפילוסופיה של ה"שועלים" או הספקולנטים. התוצאה היא קטסטרופה, עם חזרה לשמרנות; אחריה באה מנטליות ה"אריה". פארטו אומר שניתן לשבור מעגל זה באמצעות הפעלת כוח, אך האליטה הופכת לחלשה וסובלנית ונרתעת מאלימות.

בין אלו שהציגו את הסוציולוגיה של פארטו לארצות הברית היו ג'ורג' סי. הומנס (George C. Homans) ולורנס ג'וזף הנדרסון (Lawrence Joseph Henderson) בהרווארד, והרעיונות הפארטיאניים זכו להשפעה ניכרת, במיוחד על הסוציולוג מהרווארד טלקוט פרסונס (Talcott Parsons), שפיתח גישת מערכות לחברה ולכלכלה הטוענת שהסטטוס קוו הוא בדרך כלל פונקציונלי. ההיסטוריון האמריקאי ברנרד דבוטו (Bernard DeVoto) מילא תפקיד חשוב בהצגת רעיונותיו של פארטו לאותם אינטלקטואלים מקיימברידג' ולאמריקאים אחרים בשנות ה-30. וואלאס סטגנר (Wallace Stegner), בביוגרפיה שלו על דבוטו, מגולל התפתחויות אלו ואומר על ההבחנה שלעיתים קרובות אינה מובנת בין "שאריות" ל"נגזרות": "בבסיס שיטתו של פארטו עומד ניתוח החברה דרך ה'שאריות' הלא-רציונליות שלה, שהן הרגלים, אמונות והנחות חברתיות מתמשכות ובלתי מוטלות בספק, ו'הנגזרות' שלה, שהן ההסברים, הצידוקים והרציונליזציות שאנו מייצרים עבורם. אחת הטעויות הנפוצות של הוגים חברתיים היא להניח רציונליות ולוגיקה בגישות ובמבנים חברתיים; טעות נוספת היא לבלבל בין שאריות לנגזרות."

פארטו התנגד לכל מדיניות של חלוקה מחדש של עושר, וראה בה חסרת תועלת. הוא מציין ש"אם הכנסות מעל 4,800 מארק יופחתו לרמה זו, וההפרש יחולק לאלו המשתכרים פחות מ-4,800 מארק, כל אחד מהם יקבל רק כמאה מארק (...) לפיכך, ניתן לראות שאפילו תחת ההנחות הטובות ביותר האפשריות, התועלת לעניים זניחה לחלוטין."

יתרה מכך, הוא טוען ש"המס [לטובת] העניים הוא מס רע מאוד, שכן הוא מטיל נטל על העובד כדי לעזור, לרוב, לעצלן." פארטו גם מאמין ש"ההיסטוריה של החברות האנושיות היא, במידה רבה, ההיסטוריה של רצף האריסטוקרטיות." ודווקא הברירה היא זו שהופכת את הרצף הזה לאפשרי; ללא התערבותה, "כל הגזעים של יצורים חיים היו מידרדרים: הגזע האנושי אינו נמלט מחוק זה. (...) בכל גזע נולדים אלמנטים של פסולת שיש לחסל באמצעות ברירה. הסבל הנגרם על ידי הרס זה הוא המחיר שמשולם עבור שיפור הגזע; זהו אחד מאותם מקרים רבים שבהם טובת הפרט עומדת בניגוד לטובת המין."

וילפרדו פארטו נקט עמדה ברורה נגד שחרור האישה. בקורס לכלכלה פוליטית שלו, הוא כותב: "פמיניזם הוא מחלה שיכולה להשפיע רק על אנשים עשירים, או על החלק העשיר של אנשים עניים. עם העלייה בעושר ברומא העתיקה הגיעה עלייה בשחיתות חייהן של הנשים. אם לחלק מהנשים המודרניות לא היה כסף להתמכר לעצלותן ולתאוותן, הגינקולוגים היו פחות עסוקים."

פשיזם וחלוקת כוח

רנאטו צ'ירילו (Renato Cirillo) כתב שפארטו נחשב לעיתים קרובות למבשר הפשיזם כתוצאה מתמיכתו בתנועה בתחילתה. צ'ירילו חלק על פרשנות זו, והציע שפארטו היה ביקורתי כלפי הפשיזם במכתביו הפרטיים. פארטו טען שדמוקרטיה היא אשליה ושמעמד שליט תמיד מופיע ומתעשר. עבורו, השאלה המרכזית הייתה כמה פעילים השליטים. מסיבה זו, הוא קרא לצמצום דרסטי של המדינה ובירך על שלטונו של בניטו מוסוליני (Benito Mussolini) כמעבר למדינה מינימלית זו כדי לשחרר את הכוחות הכלכליים הטהורים הנתפסים. פארטו כותב לרוזן וינצ'נצו פאני צ'יוטי (Vincenzo Fani Ciotti), בעצמו אוהד פשיסטי, שהוא נמשך במיוחד לדחיית הדמוקרטיה שהוכרזה על ידי הפשיזם.

כסטודנט צעיר, מוסוליני נכח בכמה מהרצאותיו של פארטו באוניברסיטת לוזאן ב-1904. נטען כי המעבר של מוסוליני מהסוציאליזם לצורה של אליטיזם עשוי להיות מיוחס לרעיונותיו של פארטו. פרנץ בורקנאו (Franz Borkenau), ביוגרף, טען שמוסוליני עקב אחר רעיונות המדיניות של פארטו במהלך תחילת כהונתו כראש ממשלה. קארל פופר (Karl Popper) כינה את פארטו "תיאורטיקן הטוטליטריות"; לפי צ'ירילו, אין עדות בעבודתו המפורסמת של פופר לכך שהוא קרא את פארטו בפירוט כלשהו לפני שחזר על מה שהיה אז שיפוט נפוץ אך מפוקפק בחוגים אנטי-פשיסטיים.

מושגים כלכליים

### תיאוריית הכלכלה המקסימלית של פארטו

פארטו הפנה את התעניינותו לעניינים כלכליים, והפך לתומך בסחר חופשי, כשהוא מוצא את עצמו בסכסוך עם הממשלה האיטלקית. כתביו שיקפו את רעיונותיו של ליאון ואלרה לפיהם כלכלה היא במהותה מדע מתמטי וטבעי. הוא ניסה לשרטט את הכלכלה באנלוגיה למכניקה, תוך שהוא מקשר במפורש כלכלה טהורה (וישומית) למכניקה טהורה (וישומית), ומציג טבלת התאמה המתייחסת לשני המדעים. פארטו היה מנהיג של "האסכולה הלוזנית" ומייצג את הדור השני של המהפכה הנאו-קלאסית. גישת ה"טעמים-והמכשולים" שלו לתורת שיווי המשקל הכללי הוחייתה במהלך "התחייה הפארטיאנית" הגדולה של שנות ה-30 והשפיעה על הכלכלה התיאורטית מאז. במדריך שלו לכלכלה פוליטית (1906) המוקד הוא על שיווי משקל במונחים של פתרונות לבעיות פרטניות של "יעדים ואילוצים". הוא השתמש רבות בעקומת האדישות של אדג'וורת' (1881), עבור תורת הצרכן וחידוש גדול נוסף, בתורת היצרן. הוא נתן את המצגת הראשונה של תיבת המסחר הידועה כעת כתיבת "אדג'וורת'-בולי".

פארטו היה הראשון להבין שניתן לוותר על תועלת קרדינלית, ולחשוב על שיווי משקל כלכלי במונחים של תועלת אורדינלית, כלומר, לא היה צורך לדעת כמה אדם מעריך זה או זה, אלא רק שהוא מעדיף X מזה על Y מזה. תועלת הייתה סדר העדפות. בכך, פארטו לא רק חנך את המיקרו-כלכלה המודרנית אלא גם תקף את הברית של הכלכלה והפילוסופיה התועלתנית, הקוראת לטוב המרבי עבור המספר המרבי; פארטו אמר שלא ניתן למדוד טוב. הוא החליף זאת במושג אופטימליות פארטו, הרעיון שמערכת נהנית מסיפוק כלכלי מקסימלי כאשר לא ניתן לשפר את מצבו של איש מבלי להרע את מצבו של אחר. אופטימליות פארטו נמצאת בשימוש נרחב בכלכלת רווחה ובתורת המשחקים. משפט סטנדרטי הוא ששוק תחרותי לחלוטין יוצר התפלגויות עושר שהן אופטימליות לפי פארטו.

### מושגים

כמה מושגים כלכליים המבוססים על עבודתו של פארטו עדיין בשימוש במאה ה-21. תרשים פארטו הוא סוג מיוחד של היסטוגרמה, המשמש לצפייה בגורמי בעיה לפי סדר חומרתם מהגדול לקטן. זהו כלי סטטיסטי המדגים באופן גרפי את עקרון פארטו או כלל ה-80–20. עקרון פארטו נוגע להתפלגות ההכנסות, בעוד שהתפלגות פארטו היא התפלגות הסתברות המשמשת, בין היתר, כמימוש מתמטי לחוק של פארטו, ואופלימיות (Ophelimity) היא מדד לסיפוק כלכלי גרידא. מדד פארטו הוא מדד לאי-שוויון בחלוקת הכנסות. פארטו טען שבכל המדינות ובכל התקופות חלוקת ההכנסה והעושר מוטה מאוד, כשמעטים מחזיקים ברוב העושר. הוא טען שכל החברות הנצפות עוקבות אחר דפוס לוגריתמי קבוע:

N = A

x

m

{\displaystyle \ N=Ax^{m}}

כאשר N הוא מספר האנשים בעלי עושר גבוה מ-x, ו-A ו-m הם קבועים. במהלך השנים, החוק של פארטו הוכח כקרוב מאוד לנתונים שנצפו, כאשר כלכלנים בדרך כלל מוצאים אותו סביר על פי האנציקלופדיה בריטניקה. יעילות פארטו בדרך כלל אינה מפלה מאוד בעוד שמושג יעילות פארטו פוטנציאלית, הידועה גם כיעילות קלדור-היקס, היא מפלה יותר ונמצאת בשימוש נרחב בכלכלה. ביקורת נפוצה מחוץ לכלכלה היא שהיא נשענת על העדפות סובייקטיביות. על פי אוקספורד רפרנס, עקרון פארטו יכול להיות שנוי במחלוקת בכלכלת רווחה שכן הנחותיו מוטלות בספק מבחינה אמפירית, עשויות לגלם שיפוטי ערך, ונוטות להעדיף את הסטטוס קוו. כתוצאה משתיקתו בנוגע לחלוקה הראשונית של משאבים, רוב הסוציולוגים הם גם ביקורתיים כלפי כלכלת רווחה פארטיאנית.

עבודות עיקריות

Cours d'Économie Politique Professé a l'Université de Lausanne (בצרפתית), 1896–97. (כרך I, כרך II)

- Les Systèmes Socialistes (בצרפתית), 1902. (כרך I, כרך II)

- Manuale di economia politica con una introduzione alla scienza sociale (באיטלקית), 1906.

- Trattato di sociologia generale (באיטלקית), G. Barbéra, פירנצה, 1916. (כרך I, כרך II) Compendio di sociologia generale (באיטלקית). פירנצה: Barbèra. 1920. (קיצור של Trattato di sociologia generale)

- עם בו גבריאל מונטגומרי. Politique financière d'aujourd'hui, principalement en considération de la situation financière et économique en Suisse. Attinger Frères, 1919.

- Fatti e teorie (באיטלקית), 1920. (אוסף של מאמרים שפורסמו בעבר עם אפילוג מקורי)

- Trasformazione della democrazia (באיטלקית), 1921. (אוסף של מאמרים שפורסמו בעבר עם נספח מקורי)

### תרגומים לאנגלית

- The Mind and Society. תורגם על ידי בונג'ורנו, אנדרו; ליווינגסטון, ארתור. ניו יורק: Harcourt, Brace and Company. 1935. (תרגום של Trattato di sociologia generale). (כרך I, כרך II, כרך III, כרך IV) Compendium of General Sociology, הוצאת אוניברסיטת מינסוטה, 1980 (קיצור של The Mind and Society; תרגום של Compendio di sociologia generale).

- Sociological Writings, Praeger, 1966 (תרגומים של קטעים מתוך עבודות עיקריות).

- Manual of Political Economy, אוגוסטוס מ. קלי, 1971 (תרגום של מהדורה צרפתית מ-1927 של Manuale di economia politica con una introduzione alla scienza sociale).

- The Transformation of Democracy, Transaction Books, 1984 (תרגום של Trasformazione della democrazia).

- The Rise and Fall of Elites: An Application of Theoretical Sociology, Transaction Publishers, 1991 (תרגום של המאמר Un applicazione di teorie sociologiche).

### מאמרים

- "The Parliamentary Régime in Italy," Political Science Quarterly, כרך VIII, Ginn & Company, 1893.

- "The New Theories of Economics," Journal of Political Economy, כרך 5, מס' 4, ספטמבר 1897.

- "An Italian View," The Living Age, נובמבר 1922.