וילאיאת חאן: הסיטאר שלמד לשיר
בשנת 1964 הציעה לו ממשלת הודו את פרס הפאדמה שרי. הוא סירב לו. ב-1968 היא הציעה את הפאדמה בהושאן; הוא סירב גם לזה, בטענה שוועדת הפרסים "אינה מוכשרת מוזיקלית לשפוט אותו." כשהפאדמה ויבהושאן הגיע בשנת 2000 הוא כינה זאת עלבון, בהתנגדו לכך שנגני סיטאר זוטרים ופחות ראויים עוטרו לפניו. התארים היחידים שבהם החזיק אוסטאד וילאיאת חאן היו אלו שהגיעו ללא ועדה מצורפת: בהאראט סיטאר סמראט, מאיגוד האמנים של הודו, ואפטב-א-סיטאר — שמש הסיטאר — שהוענק על ידי הנשיא פאקרודין עלי אחמד.
הדור השישי
הוא נולד ב-28 באוגוסט 1928 בגוריפור במימנסינג, אז מזרח בנגל, כיום בנגלדש, למשפחה שעשתה מוזיקה באופן מקצועי במשך שישה דורות, שושלת ה-Imdadkhani gharana — הנקראת גם Etawah gharana — ששורשיה חזרו לתקופת המוגולים. סבו אימדאד חאן היה נגן סיטאר מוביל. אביו ענאיאת חאן היה מאסטר של סיטאר וסורבהאר, הסיטאר הבס שעליו מתפתח ה-alap המדיטטיבי והאיטי. דודו וואהיד חאן ניגן על אותו זוג כלים. מצד אמו הירושה הייתה קולית: סבו מצד אמו באנדה חסן חאן היה זמר, ואמו באשיראן בגום שרה. משק הבית נשא גם מוצא הינדואי חבוי — המשפחה נשאה פעם את השם נאת' סינג, ווילאיאת השתמש בנאת' פייה כשם עט של מלחין והכיר בשם הרג'פוטי קאהאן סינג כשלו.
יתום בגיל עשר
ענאיאת חאן מת כשהיה בנו בן עשר, והילד שאולי היה גדל בצילו של אביו נאלץ במקום זאת להיות מורכב על ידי שאר המשפחה. וואהיד חאן השתלט על ההוראה האינסטרומנטלית; אמו, סבו מצד אמו ודודו מצד אמו זינדה חוסיין סיפקו את השאר. האינסטינקט של וילאיאת היה לשיר. זו הייתה אמו שהפנתה אותו בחזרה לסיטאר, בטענה שהמורשת המשפחתית חייבת להיות נישאת על ידי מישהו. הוא כבר חתך תקליט 78 סל"ד בגיל שמונה, עבור חברת מגהפון. הוא התאמן, לפי עדותו, שמונה עד ארבע-עשרה שעות ביום.
לגרום למיתר לשיר
הרעיון שיגדיר אותו היה שמיתר פרוט צריך להתנהג כמו גרון. מוזיקה ווקאלית הינדוסטנית חיה ברקמות החיבור שבין התווים — ההחלקות, הקישוטים, המליזמה — וכלי פרוט, שמפיק צליל ואז צופה בו גווע, מצויד בצורה גרועה לשחזר משהו מזה. התשובה של וילאיאת חאן הייתה לעבוד כמעט אך ורק על מה שקורה אחרי הפריטה. הוא פיתח טכניקת יד שמאל שמשכה את המיתר הצידה מעבר לסריג כדי לכופף פריטה בודדת לביטוי שלם, תוך שמירה ועיצוב התו הרבה מעבר לנקודה שבה הוא היה אמור לדעוך, והוא ייבא את ה-murki-ים הדקורטיביים המהירים של שירת ה-khayal אל לוח האצבעות. הגישה נקראת gayaki ang, סגנון השירה, ולמרות שזה היה פרויקט משפחתי — אימדאד חאן, ענאיאת חאן ואחיו הצעיר של וילאיאת אימראט חאן כולם תרמו — זה היה וילאיאת שלקח זאת הכי רחוק ושאת השפעותיו ספג כל נגן סיטאר מאוחר יותר. הוא, לפי הביטוי ששימש עליו, הפך את הכלי שלו להידמות לקול האנושי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בנייה מחדש של הכלי
טכניקה חדשה צריכה חומרה חדשה. לאורך שנות ה-50 הוא עבד עם יצרני הסיטאר מקולקטה קנאילאל והירן רוי על שינויים בכלי עצמו, והוא היה נועז מספיק כדי להופיע ללא ה-tanpura drone שעליו נשען כמעט כל רסיטל הינדוסטני. הוא היה חופשי באותה מידה עם הרפרטואר. הוא קרא מחדש ראגות מבוססות כמו Bhankar ו-Jaijaivanti ונתן קריאות קשות ואישיות לסטנדרטים הגדולים — Yaman, Shree, Todi, Darbari, Bhairavi. הוא גם הלחין ראגות חדשות לחלוטין, ביניהן Enayatkhani Kanada, Sanjh Saravali, Kalavanti ו-Mand Bhairav.
שישים וחמש שנים על הבמה
הקונצרט הראשון שלו, בוועידת המוזיקה של כל בנגל בכלכותה, הציב אותו לצד נגן הטאבלה האדיר אחמד ג'אן תיראקווה. הופעה ב-1944 ב-Vikramaditya Sangeet Parishad במומבאי זכתה לכותרת "סיטאר מחשמל". ב-1951 הוא הפך, ככל הנראה, למוזיקאי ההודי הראשון שהופיע באנגליה לאחר העצמאות, והוא בילה את חצי המאה הבאה בסיורים בדרום אסיה, סין, אפריקה, אירופה וברית המועצות. הוא הקליט במשך יותר משישים וחמש שנים, מה-78 של הילדות ועד סדרת תקליטורים שאפתנית ולעתים אקסצנטרית במכוון עבור India Archive Music בניו יורק בשנות ה-90. הוא כתב גם לקולנוע: Jalsaghar (1958) של סאטיאג'יט ריי, שזכה במדליית כסף בפסטיבל הסרטים הבינלאומי הראשון במוסקבה; The Guru (1969) של מרצ'נט-אייבורי; ו-Kadambari (1976), שהעניק לקאוויטה קרישנמורטי את שיר הסרט הראשון שלה. הוא החזיק בתים בכלכותה, דהראדון ופרינסטון, ניו ג'רזי, וניגן את הקונצרט האחרון שלו ב-2004, בגיל שבעים וחמש.
הסירובים
הדחיות לא היו פוזה. הוא ארגן שביתות עם איגודי מוזיקאים על השכר ששולם למבצעים, ואחרי ששר השידור מורארג'י דסאי התייחס אליו בביטול הוא נשבע לעולם לא לנגן שוב עבור All India Radio — חרם על פלטפורמת המוזיקה הדומיננטית של המדינה על ידי נגן הסיטאר המפורסם ביותר במדינה. הוא האשים את ה-Sangeet Natak Akademi בריצה על "לוביזם, פוליטיקה ופרוטקציוניזם", סירב לפרס שלה ב-1995, וקיבל רק את החברות בה, הכבוד הגבוה ביותר שהיא מעניקה. "אני לא רוצה להיות נשיא או כוכב פופ," אמר. "אני רוצה להיות בתוך הקונכייה שלי. ובכל זאת אני רוצה לדעת שבתוך הקונכייה שלי, אני הפנינה."
מדוע וילאיאת מכונה גאון
המקום הכנה להתחיל בו הוא שהטענה נשענת על מלאכה ואוזן ולא על רעיונות. וילאיאת חאן לא כתב שום תיאוריה ולא ייסד שום אסכולה; מה שהוא עשה היה לפתור בעיה פיזית שהביסה את הכלי שלו במשך מאות שנים. מיתר סיטאר, ברגע שנפרט, גווע. הוא גילה — דרך העבודה המעוותת של עשור של שמונה עד ארבע-עשרה שעות ביום על לוח האצבעות — איך לשמוע את המרווח שזמר היה שר ואז לכופף את המיתר הגווע לתוכו, כך שפריטה בודדת תוכל לשאת ביטוי ווקאלי שלם. זהו שילוב של שתי מיומנויות שנמצאות לעתים רחוקות יחד: מודל פנימי של זמר לאיך קו מלודי צריך לנשום, ותפיסה של מכונאי של מה ניתן לעשות עם חוט תחת מתח. הוא אז הלך רחוק יותר וגרם לכלי להיבנות מחדש סביב הטכניקה.
המילה שימשה עליו בחייו. ראש הממשלה אטאל ביהארי ואג'פאיי כינה אותו ילד פלא; The Hindu הגדיר את התחום כ"הרבה גדולים ויש את וילאיאת חאן"; רבים שפטו אותו כנגן הסיטאר הטוב ביותר של זמנו. הטיעון הנגדי אמיתי. הסירובים שלו והחרם על הרדיו הפכו אותו לדמות קשה, וההאשמה שהוא מדרג את עצמו מול עמיתיו קשה לדחייה כאשר הוא התנגד לפרס בעיקר כי אחרים קיבלו אותו קודם. הוא הסתכסך ללא תקנה עם אחיו אימראט, פעם שותפו לדואט. הקלטותיו המאוחרות חילקו אפילו מעריצים. ו-gayaki ang הייתה ירושה משפחתית שהוא שכלל ולא המציא — הבחנה שהטענות שלו עצמו לא תמיד עשו.
מורשת
הוא מת מסרטן ריאות במומבאי ב-13 במרץ 2004. השושלת החזיקה מעמד: בניו שוג'אט והידאיאת מנגנים בסיטאר, בתו זילה שרה מוזיקה סופית והוכנסה רשמית כתלמידתו ב-1991, ואחייניו ראיס, נישאט ואירשאד חאן כולם לקחו את הכלי. תלמידיו נעו מארווינד פאריק וחסו פאטל ועד גיטריסט הסשן האנגלי ביג ג'ים סאליבן. דואר הודו הנפיק בול הנצחה לכבודו בספטמבר 2014. הירושה הרחבה יותר היא פשוט שאף נגן סיטאר מאז לא הצליח לנגן כאילו התו נעצר בפריטה.