ג'ון סטיוארט מיל

ג'ון סטיוארט מיל (John Stuart Mill)

ג'ון סטיוארט מיל (John Stuart Mill) (20 במאי 1806 – 7 במאי 1873) היה פילוסוף אנגלי, כלכלן פוליטי ופוליטיקאי. הוא היה פילוסוף מרכזי של הליברליזם ותואר כ"פילוסוף דובר האנגלית המשפיע ביותר של המאה התשע-עשרה" על ידי האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד (Stanford Encyclopedia of Philosophy). הוא תפס את החירות כצידוק לחופש הפרט מול שליטה מוחלטת של המדינה והחברה, וניסח את עיקרון הנזק. הוא גם דגל בייצוג יחסי, באמנציפציה של נשים ופיתוח ארגוני עבודה וקואופרטיבים חקלאיים, וסווג הן כליברל קלאסי והן כליברל חברתי.

האנציקלופדיה של קולומביה (The Columbia Encyclopedia) מתארת את מיל כמי שלעיתים קרובות הגיע "קרוב לסוציאליזם, תיאוריה דוחה בעיני קודמיו". הוא היה תומך בתועלתנות של קודמו ג'רמי בנתה (Jeremy Bentham), ותרם לחקירת המתודולוגיה המדעית.

חבר במפלגה הליברלית ומחבר-שותף של חיבור הפמיניזם המוקדם שיעבוד הנשים (The Subjection of Women) (1869), מיל היה גם חבר הפרלמנט השני שקרא לבחירת נשים אחרי הנרי האנט (Henry Hunt) ב-1832. הטענות בחיבורו על החירות (On Liberty) (1859) נותרו בעלות השפעה רבה: וע정 (עותק) של היצירה נמסר לנשיא הליברלים הדמוקרטים (מפלגת ההמשך של מפלגתו של מיל) כסמל תפקיד.

ביוגרפיה

### חיים מוקדמים וחינוך

ג'ון סטיוארט מיל נולד ברחוב רודני 13 בפנטונוויל, אז בקצה הבירה וכיום במרכז לונדון, בנם הבכור של האריט בארו והפילוסוף, ההיסטוריון והכלכלן הסקוטי ג'יימס מיל (James Mill). ג'ון סטיוארט חונך על ידי אביו, בעצתם وסיועם של ג'רמי בנתה (Jeremy Bentham), שעבורו עבד ככותב צללים, ופרנסיס פלייס (Francis Place). הוא קיבל חינוך קפדני ביותר והורחק במכוון מקשר עם בני גילו מלבד אחיו. אביו, חסיד של בנתה ומאמין באסוציאציות, הציב לו כמטרה מפורשת ליצור אינטלקט גאוני שימשיך את דרכה של התועלתנות ויישומם לאחר מותו ומותו של בנתה.

מיל היה ילד פלא בולט. הוא מתאר את חינוכו באוטוביוגרפיה שלו. בגיל שלוש לימדו אותו יוונית. עד גיל שמונה הספיק לקרוא את משלי איזופוס, האנבסיס של קסנופון, ואת כל הרודוטוס, והכיר את לוקיאנוס, דיוגנס לארטיוס, איסוקרטס ושישה דיאלוגים של אפלטון. הוא גם קרא כמות רבה של היסטוריה באנגלית ולמד חשמל, פיזיקה ואסטרונומיה.

בגיל שמונה החל מיל ללמוד לטינית, את יצירות אוקלידס ואלגברה, ומונה למורה למשוררים הצעירים של המשפחה. קריאתו העיקרית נותרה היסטוריה, אך הוא עבר על כל הסופרים הלטיניים והיווניים הנלמדים ובגיל עשר ידע לקרוא את אפלטון ודמוסתנס בקלות. אביו חשב גם שחשוב שמיל ילמד ויחבר שירה. אחת מיצירותיו השיריות המוקדמות הייתה המשך לאיليאדה. בזמנו הפנוי נהנה גם לקרוא על מדעי הטבע ורומנים פופולריים, כגון דון קישוט ורובינזון קרוזו.

עבודתו של אביו, ההיסטוריה של הודו הבריטית (The History of British India), פורסמה ב-1818; מיד לאחר מכן, בגיל שתים-עשרה בערך, החל מיל בלימוד יסודי של הלוגיקה הסכולסטית, ובמקביל קרא את החיבורים הלוגיים של אריסטו בשפת המקור. בשנה שלאחר מכן הציגו בפניו את הכלכלה הפוליטית והוא למד את אדם סמית' ודייוויד ריקרדו יחד עם אביו, וסיים לבסוף את השקفتם הכלכלית הקลาสסית על גורמי הייצור. הדוחות (comptes rendus) של מיל על שיעורי הכלכלה היומיים שלו סייעו לאביו בכתיבת עקרונות הכלכלה הפוליטית (Elements of Political Economy) ב-1821, ספר לימוד לקידום רעיונות הכלכלה הריקרדיאנית; עם זאת, הספר חסר תמיכה ציבורית. ריקרדו, שהיה חבר קרוב של אביו, נהג להזמין את מיל הצעיר לביתו לטיול כדי לדבר על כלכלה פוליטית.

בגיל ארבע-עשרה שהה מיל שנה בצרפת עם משפחתו של סר סמואל בנתה (Sir Samuel Bentham), אחיו של ג'רמי בנתה, ובחברתו של ג'ורג' אנסור (George Ensor), שניהל אז את הפולמוס שלו נגד הכלכלה הפוליטית של תומאס מالتוס (Thomas Malthus). נופי ההרים שראה הובילו לחיבה לכל החיים לנופי הרים. אורח החיים התוסס והידידותי של הצרפתים השאיר עליו רושם עמוק. במונפלייה השתתף בקורסי החורף בכימיקה, זואולוגיה ולוגיקה של הפקולטה למדעים, וכן לקח קורס במתמטיקה גבוהה. בדרכו הלוך ושוב מצרפת, הוא שהה בפריז במשך מספר ימים בביתו של הכלכלן הנודע ז'אן-בטיסט סיי (Jean-Baptiste Say), חברו של אבי מיל. שם פגש מנהיגים רבים של המפלגה הליברלית, וכן פריזאים בולטים אחרים, ביניהם אנרי דה סן-סימון (Henri Saint-Simon).

מיל עבר חודשים של עצב ושקל התאבדות בגיל עשרים. על פי פסקאות הפתיחה של פרק V של האוטוביוגרפיה שלו, הוא שאל את עצמו האם יצירת חברה צודקת, מטרת חייו, תעשה אותו באמת מאושר. ליבו ענה "לא", וכצפוי, הוא איבד את האושר שבשאיפה לקראת מטרה זו. בסופו של דבר, שירתו של ויליאם וורדסוורת' (William Wordsworth) הראה לו כי היופי מייצר חמלה כלפי אחרים וממריץ שמחה. במרץ מחודש, הוא המשיך לעבוד לקראת חברה צודקת, אך עם יותר הנאה מהדרך. הוא ראה בכך את אחד השינויים המכריעים ביותר בחשיבתו. למעשה, רבות מההבדלים בינו לבין אביו נבעו ממקור שמחה מורחב זה.

מיל פגש את תומאס קרלייל (Thomas Carlyle) באחד מביקוריו של האחרון ללונדון בתחילת שנות השלושים של המאה ה-19, והשניים הפכו במהרה לחברים ומתכתבים. מיל הציע להדפיס את יצירותיו של קרלייל על חשבונו ועודד את קרלייל לכתוב את המהפכה הצרפתית (The French Revolution) שלו, תוך אספקת חומרים לשם כך. במרץ 1835, בעוד כתב היד של הכרך הראשון שהושלם היה ברשותו של מיל, עוזרת הבית של מיל השתמשה בו בטעות כחומר הדלקה, והשמידה את כולם "חוץ משלושה או ארבעה עלי קרטון". נכלם, מיל הציע לקרלייל 200 ליש"ט (17,742.16 ליש"ט במונחי 2021) כפיצוי (קרלייל הסכים לקבל רק 100 ליש"ט). הבדלים אידיאולוגיים שמו קץ לחברות במהלך שנות הארבעים של המאה ה-19, אף על פי שהשפעתו המוקדמת של קרלייל על מיל צבעה את מחשבתו המאוחרת.

מיל היה מעורב בהתכתבות ידידותית עם אוֹגִסט קוֹנט (Auguste Comte), מייסד הפוזיטיביזם והסוציולוגיה, מאז שמיל יצר קשר לראשונה עם קונט בנובמבר 1841. הסוציולוגיה של קונט הייתה יותר פילוסופיה מוקדמת של המדע מאשר סוציולוגיה מודרנית. הפוזיטיביזם של קונט הניע את מיל לדחות בסופו של דבר את האגואיזם הפסיכולוגי של בנתה ואת מה שתפס כתמונתו הקרה והמופשטת של בנתה על הטבע האנושי, הממוקדת בחקיקה ובפוליטיקה, ובמקום זאת החל לחבב את השקפתו החברתית יותר של קונט על הטבע האנושי הממוקדת בעובדות היסטוריות ומופנית יותר כלפי בני אדם יחידים בכל מורכבותם.

כלא-קונפורמיסט שסירב לחתום על שלושים ותשעה הטורים של הכנסייה האנגליקנית, מיל לא היה זכאי ללמוד באוניברסיטת אוקספורד או באוניברסיטת קיימברידג'. במקום זאת הוא הלכו בעקבות אביו לעבוד בחברת הודו המזרחית, והשתתף ביוניברסיטי קולג' לונדון (University College London) כדי לשמוע את הרצאותיו של ג'ון אוסטין (John Austin), פרופסור ראשון לתורת המשפט. הוא נבחר כחבר כבוד זר של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-1856.

### קריירה

קריירה של מיל כמנהל קולוניאלי בחברת הודו המזרחית נמשכה מהיותו בן 17 ב-1823 ועד 1858, כאשר טריטוריות החברה בהודו סופחו ישירות על ידי הכתר, ובכך כונן שליטה ישירה של הכתר על הודו. ב-1836 הוא הועלה למחלקה הפוליטית של החברה, שם היה אחראי על התכתבות הנוגעת ליחסי החברה עם המדינות הנסיכותיות, וב-1856 הועלה סופף לתפקיד בוחן ההתכתבות ההודית. בחיבור על החירות, מספר מילים על אי-התערבות, ויצירות אחרות, הוא הביע את דעתו ש"לאפיין כל התנהגות שהיא כלפי עם ברברי כהפרה של משפט העמים, רק מראה שמי שמדבר כך מעולם לא שקל את הנושא." (עם זאת, מיל הוסיף מיד ש"הפרה של עקרונות המוסר הגדולים עשויה בהחלט להיות.") מיל ראה במקומות כמו הודו מקומות שבעבר היו פרוגרסיביים בהשקפתם, אך הפכו כעת למנוונים בהתפתחותם; הוא סבר שמשמעות הדבר היא שאזורים אלה חייבים להישלט באמצעות צורה של "דספוטִיזם מיטיב... בתנאי שהמטרה היא שיפור." כאשר הכתר הציע לקחת שליטה ישירה על שטחי חברת הודו המזרחית, מיל הוטל להגן על שלטון החברה והוא כתב מזכר על השיפורים בניהול הודו בשלושים השנים האחרונות (Memorandum on the Improvements in the Administration of India during the Last Thirty Years), לצד עתירות אחרות. הוצע לו מושב במועצה של הודו, הגוף שהוקם כדי לייעץ למזכיר המדינה החדש להודו, אך הוא סירב, כשהוא מציין את אי-שביעות רצונו ממערכת המנהל החדשה בהודו.

פרופסורה

בין השנים 1865 ו-1868 כיהן מיל כלורד רקטור של אוניברסיטת סנט אנדروز (University of St Andrews). בנאום ההכתרה שלו, שנשא באוניברסיטה ב-1 בפברואר 1867, הוא אמר את האמרה המפורסמת כעת (אך לעיתים קרובות המיוחסת בטעות) לפיה "אנשים רעים אינם זקוקים לדבר מלבד שאנשים טובים יעמדו מנגד ולא יעשו דבר." העובדה שמיל כלל משפט זה בנאום היא עניין של תיקוד היסטורי, אך בשום אופן אין משמעות הדבר שהוא ביטא תובנה מקורית לחלוטין.

חבר פרלמנט (1865–1868)

באותה תקופה, 1865–1868, הוא היה גם חבר פרלמנט (MP) מטעם סיטי של וסטמינסטר. הוא ישב מטעם המפלגה הליברלית. במהלך כהונתו כחבר פרלמנט, דגל מיל בהקלות על נטל על אירלנד. ב-1866 הפך לאדם השני בהיסטוריה של הפרלמנט, אחרי הנרי האנט, שקרא לתת לנשים את זכות ההצבעה, תוך הגנה נמרצת על עמדה זו בדיונים הבאים. הוא גם הפך לתומך חזק ברפורמות חברתיות כמו איגודי עובדים וקואופרטיבים חקלאיים. בשיקולים על ממשל מייצג (Considerations on Representative Government), הוא קרא לרפורמות שונות בפרלמנט ובהצבעה, במיוחד לייצוג יחסי, קול יחיד העובר בהעברה והרחבת זכות ההצבעה. באפריל 1868 תמך בדיון בבית הנבחרים בהשארת עונש מוות על פשעים כמו רצח בנסיבות מחמירות; הוא כינה את ביטולו "רכרוכיות בנפש הכללית של המדינה". (אומרים שב-1868, כאשר הסתיימה תקופת כהונתו הראשונה, אף מפלגה לא הייתה מועמדת אותו בשל רוחו העצמאית.)

הוא נבחר לחברות באגודה הפילוסופית האמריקאית ב-1867.

### מותו

מיל מת ב-7 במאי 1873, בגיל 66, מאדמי (erysipelas) באביניון, שם נקבר גופו לצד אשתו. הוא הוריש את רכושו לבתו החורגת, הלן טיילור (Helen Taylor), ומינה אותה כמנהלת העיזבון הספרותי שלו.

פילוסופיה

### השגת אושר

מיל האמין שבעבור רוב האנשים (אלה שעם מידה מתונה בלבד של רגישות ושל יכולת הנאה) האושר מושג בצורה הטובה ביותר תוך כדי תנועה (en passant), ולא על ידי שאיפה אליו ישירות. המשמעות הייתה ללא מודעות עצמית, בדיקה, תחקור עצמי, התעסקות, מחשבה, דמיון או חקירה על האושר של האדם. אז, אם התנאים החיצוניים היו נוחים, האדם "ישאף אושר עם האוויר שהוא נושם."

### מערכת של לוגיקה

מיל הצטרף לוויכוח על השיטה המדעית, בעקבות פרסומו של ג'ון הרשל (John Herschel) ב-1830 של שיחה מקדימה על לימוד הפילוסופיה של הטבע (A Preliminary Discourse on the Study of Natural Philosophy), אשר שילבה היסק אינדוקטיבי מהידוע אל הבלתי ידוע, גילוי חוקים כלליים בעובדות מסוימות ואימות חוקים אלו באופן אמפירי. ויליאם וויוול (William Whewell) הרחיב על כך בהיסטוריה של המדעים האינדוקטיביים שלו ב-1837, מהקדומים ועד לזמן הנוכחי (History of the Inductive Sciences), ולאחר מכן ב-1840 בפילוסופיה של המדעים האינדוקטיביים, המבוססת על ההיסטוריה שלהם (The Philosophy of the Inductive Sciences), כשהוא מציג אינדוקציה כהתודעה המלבישה מושגים על עובדות. חוקים היו אמיתות מובנות מאליהן, שאפשר לדעת אותן ללא צורך באימות אמפירי.

מיל הגיב לכך ב-1843 במערכת של לוגיקה (A System of Logic) (ששמה המלא הוא מערכת של לוגיקה, רציונלית ואינדוקטיבית, המהווה השקפה מקושרת של עקרונות הראיות ושיטות החקירה המדעית). ב"שיטות של מיל" (של אינדוקציה), כמו אצל הרשל, התגלו חוקים באמצעות תצפית ואינדוקציה, ודרשו אימות אמפירי. מטילאל (Matilal) מציין שניתוח של דיגאנגה (Dignāga) דומה מאוד לשיטה המשותפת של הסכמה והבדل של ג'ון סטיוארט מיל, שהיא אינדוקטיבית. הוא רמז שסביר מאוד שבמהלך שהותו בהודו נתקל במסורת הלוגיקה, שבה חוקרים החלו להתעניין אחרי 1824, אף על פי שלא ידוע אם הדבר השפיע על עבודתו.

### קולוניאליזם

כמו אביו ג'יימס, מיל היה תומך בקולוניאליזם הבריטי. הוא היה חבר באגודת הקולוניזציה של אדוארד גיבון וייקפילד (Edward Gibbon Wakefield), ובעבודתו שלו, עקרונות הכלכלה הפוליטית (1848), הוא שיבח את וייקפילד על "כתביו החשובים על קולוניזציה". בהמשך בחיבורו על החירות (1859) הצהיר כי עקרונות החירות המובעים בו אינם חלים על "אותן מדינות נחשלות של החברה שבהן הגזע עצמו עשוי להיחשב כמי שטרם הגיע לבגרותו". מיל שיבח את הקולוניות של יוון העתיקה על כך ש"פרחו כל כך מהר ובאופן פלאי", וראה בהן מودל לחיקוי.

מיל, עובד חברת הודו המזרחית מ-1823 עד 1858, טען לתמיכה במה שכינה "דספוטִיזם מיטיב" בכל הנוגע לניהול קולוניות מעבר לים. מיל טען:

> להניח שאותם מנהגים בינלאומיים, ואותם כללים של מוסר בינלאומי, יכולים לשרור בין אומה מתורבתת אחת לאחרת, ובין אומות מתורבתות לברברים, זו שגיאה חמורה. ... לאפיין כל התנהגות שהיא כלפי עם ברברי כהפרה של משפט העמים, רק מראה שמי שמדבר כך מעולם לא שקל את הנושא.

עבור מיל, הודו הייתה "נטל" עבור אנגליה והקולוניאליזם הבריטי "ברכה בעלת ממדים שלא יתוארו לאוכלוסיית" הודו. הוא גם הביע את תמיכתו בקולוניאליזם התיישבותי. מיל הביע תמיכה כללית בשلطון החברה בהודו, אך הביע הסתייגויות ממדיניות ספציפית של החברה בהודו שאליהן התנגד.

הוא תמך גם בקולוניאליזם במקומות אחרים, כמו אוסטרליה. מיל היה בין חברי המייסדים של האגודה של אוסטרליה הדרומית ב-1833, שהוקמה כדי להפעיל לחץ על הממשלה להקים קולוניות באוסטרליה.

מיל ראה במערכות פוליטיות פדרליות פתרון למשברים פוליטיים בני-זמננו וכאידיאל לארגון העתידי של האנושות.

### פילוסופיה כלכלית

הפילוסופיה הכלכלית המוקדמת של מיל הייתה של שווקים חופשיים. עם זאת, הוא קיבל התערבויות בכלכלה, כגון מס על אלכוהול, אם היו נימוקים תועלתניים מספיקים. הוא קיבל גם את עיקרון ההתערבות המחוקקת למען רווחת בעלי חיים. במקור הוא האמין ש"שוויון במס" פירושו "שוויון בהקרבה" וכי מיסוי פרוגרסיבי מעניש את אלה שעובדים קשה יותר וחסכים יותר ולכן היה "צורה קלה של שוד".

בהינתן שיעור מס שווה ללא קשר להכנסה, מיל הסכים שיש למסות ירושה. חברה תועלתנית תסכים שכולם צריכים להיות שווים בדרך זו או אחרת. לכן, קבלת ירושה תציב אדם לפני החברה אלא אם כן תמוסה על הירושה. אלה שתורמים צריכים לשקול ולבחור היכן הכסף שלהם הולך – ארגוני צדקה מסוימים ראויים יותר מאחרים. בהתחשב בלוחות צדקה ציבוריים כגון ממשלה, הם יחלקו את הכסף באופן שווה. עם זאת, לוח צדקה פרטי כמו כנסייה יחלק את הכספים בצורה הוגנת לאלו שנזקקים יותר מאחרים.

בהמשך הוא שינה את דעותיו לכיוון סוציאליסטי יותר, והוסיף פרקים לעקרונות הכלכלה הפוליטית שלו להגנה על השקפה סוציאליסטית, והגן על כמה מטרות סוציאליסטיות. במסגרת עבודה מתוקנת זו הוא הציע גם את ההצעה הרדיקלית לפיה יש לבטל את כל מערכת השכר לטובת מערכת שכר שיתופית. עם זאת, כמה מדעותיו על רעיון המיסוי השטוח נותרו, אם כי שונו במהדורה השלישית של עקרונות הכלכלה הפוליטית כדי לשקף דאגה להבחנה בין הגבלות על הכנסות "שלא הושגו בעמל", שאותן העדיף, לבין כאלה שעל הכנסות "שהושגו בעמל", שאותן לא העדיף.

באוטוביוגרפיה שלו ציין מיל שביחס לדעותיו המאוחרות על כלכלה פוליטית, "האידיאל שלי של שיפור אולטימטיבי... היה מסווג אותי בבירור תחת ההגדרה הכללית של סוציאליסטים." דעותיו השתנו בחלקן עקב קריאת יצירותיהם של סוציאליסטים אוטופיים, אך גם בהשפעתה של האריט טיילור (Harriet Taylor). בחיבורו מ-1879 סוציאליזם (Socialism), טען מיל כי שכיחות העוני בחברות קפיטליסטיות תעשייתיות בנות-זמננו הייתה "פרו טאנטו (pro tanto) כישלון של ההסדרים החברתיים", וכי ניסיונות להצדיק מצב דברים זה כתוצאה מכשלונות אישיים אינם מהווים הצדקה להם אלא היו "תביעה שאינה ניתנת לעצירה מכל בן אנוש להגנה מפני סבל".

עקרונות של מיל, שפורסמו לראשונה ב-1848, היו מהספרים הנקראים ביותר על כלכלה בתקופה זו. כפי שעשה עושר העמים של אדם סמית' בתקופה מוקדמת יותר, עקרונות הפכו לשליטים בהוראת הכלכלה. במקרה של אוניברסיטת אוקספורד היה זה הטקסט הסטנדרטי עד 1919, אז הוחלף על ידי עקרונות הכלכלה של מרשל (Principles of Economics).

ביקורת

קרל מרקס, בביקורתו על הכלכלה הפוליטית, הזכיר את מיל בכתבי היסוד (Grundrisse). מרקס טען כי מחשבתו של מיל מציבה את קטגוריות הקון (הון) בצורה לא היסטורית.

תומאס בבינגטון מקולי (Thomas Babington Macaulay) טען כי, כמו הפילוסופים הסכולסטיים ששיטותיהם החליפו והכפישו את המהפכה המדעית, מיל הסתמך לעיתים קרובות מדי על היסק מטענות שאמיתותן נחשבה אקסיומטית, ולא על עובדות נצפות שנלקחו מניסיון מעשי.

דמוקרטיה כלכלית וסוציאליזם של שוק

ההתנגדות העיקרית של מיל לסוציאליזם התרכזה במה שראה כהרס התחרות. הוא כתב, "[א]ף על פי שאיני מסכים ומזדהה עם סוציאליסטים בחלק מעשי זה של מטרותיהם, אני מסתייג לחלוטין מהחלק הבולט והעז ביותר של תורתם – הנאומים שלהם נגד התחרות." למרות שהיה שוויוני, מיל טען יותר לשוויון הזדמנויות והציב מריטוקרטיה מעל כל אידיאל אחר בהקשר זה. הוא טען עוד כי חברה סוציאליסטית תהיה ניתנת להשגה רק באמצעות מתן חינוך בסיסי לכולם, תוך קידום דמוקרטיה כלכלית במקום קפיטליזם, בדרך של החלפת עסקים קפיטליסטיים בקואופרטיבים של עובדים. הוא כתב:

> צורת האסברה (association), לעומת זאת, שאם האנושות תמשיך להשתפר, יש לצפות שתשלוט בסופו של דבר, אינה זו שיכולה להתקיים בין קפיטליסט כראש, ועובדים ללא קול בניהול, אלא ההתאגדות של העובדים עצמם בתנאי שוויון, המחזיקים יחד בבעלות על ההון שבאמצעותו הם מנהלים את פעולותיהם, ועובדים תחת מנהלים נבחרים שניתן להדיחם בעצמם.

במחשבתו המאוחרת, הוא דגל בסדר כלכלי שיתופי, כלכלה המבוססת על מפעלים המנוהלים על ידי העובדים עצמם בשוק פוח, ולא ביחסי תעסוקה-שכר של חברות קפיטליסטיות, ורעיונותיו של מיל הובילו לסיווגו כתומך מוקדם בתאוריית הסוציאליזם של השוק.

דמוקרטיה פוליטית

חיבורו המרכזי של מיל על דמוקרטיה פוליטית, שיקולים על ממשל מייצג (Considerations on Representative Government), מגן על שני עקרונות יסוד: השתתפות נרחבת של אזרחים וכשירות נאורה של שליטים. שני הערכים נמצאים בברור במתח, וחלק מהקוראים הגיעו למסקנה שהוא דמוקרט אליטיסטי, בעוד אחרים רואים בו דמוקרט משתتף מוקדם. בסעיף אחד, נראה שהוא מגן על סוג של הצבעה פלורליסטית שבה ניתנים קולות נוספים לאזרחים כשירים יותר (עמדה שהוא התכחש לה מאוחר יותר). עם זאת, בפרק אחר הוא טוען באופן משכנע בזכות ערך ההשתתפות של כל האזרחים. הוא האמין שחוסר הכשירות של ההמונים יוכל בסופו של דבר להתגבר אם תינתן לו הזדמנות לקחת חלק בפוליטיקה, במיוחד ברמה המקומית.

מיל הוא אחד הפילוסופים הפוליטיים הבודדים שאי פעם כיהנו בממשלה כנציג נבחר. בשלוש שנותיו בפרלמנט, הוא היה מוכן יותר לפשרות ממה שעקרונותיו "הרדיקליים" המבוטאים בכתיבתו היו מובילים לצפות.

מיל היה תומך מרכזי בהפצה ושימוש בחינוך ציבורי למעמד הפועלים. הוא ראה את ערכו של הפרט, והאמין ש"לאדם הייתה יכולת מובנית להנחות את גורלו שלו – אך רק אם כוחותיו פותחו והוגשמו", דבר שניתן להשיג באמצעות חינוך. הוא ראה בחינוך דרך לשיפור הטבע האנושי שמשמעותו עבורו הייתה "לעודד, בין מאפיינים אחרים, מגוון ומקוריות, אנרגיה של אופי, יוזמה, אוטונומיה, טיפוח אינטלקטואלי, רגישות אסתטית, אינטרסים שאינם ממוקדים בעצמי, זהירות, אחריות ושליטה עצמית." חינוך אפשר לבני אדם להתפתח לאזרחים מעודכנים במלואם שהיו בידיהם הכלים לשפר את מצבם ולקבל החלטות בחירות מעודכנות לחלוטין. כוחו של החינוך טמון ביכולתו לשמש כמְשׁוָה גדול בין המעמדות המאפשר למעמד הפועלים את היכולת לשלוט בגורלם ולתחרות במעמדות העליונים. מיל הכיר בחשיבות העליונה של חינוך ציבורי במניעת עריצות הרוב על ידי הבטחה שכל הבוחרים והמשתתפים הפוליטיים היו אנשים מפותחים במלואם. באמצעות חינוך, כך האמין, יכול הפרט להפוך למשתתף מלא בדמוקרטיה ייצוגית.

באשר לחינוך גבוה, מיל הגן על חינוך ליברלי כנגד טיעונים בני-זמננו בעד מודלים של חינוך גבוה הממוקדים בדת או במדע. נאום סנט אנדروز שלו ב-1867 קרא לאליטות משכילות באוניברסיטאות רפורמיות לפעול לקראת מדיניות חינוכית המחויבת לעקרונות ליברליים.

תיאוריות של עושר וחלוקת הכנסות

בעקרונות הכלכלה הפוליטית, הציע מיל ניתוח של שני תופעות כלכליות המקושרות לעיתים קרובות יחד: חוקי הייצור והעושר ואופני חלוקתם. באשר לראשון, הוא האמין שלא ניתן לשנות את חוקי הייצור, "התכונות האולטימטיביות של החומר והתודעה... אלא רק להשתמש בתכונות אלו כדי לחולל אירועים שמעניינים אותנו." אופני חלוקת העושר הם עניין של מוסדות אנושיים בלבד, החל ממה שמיל האמין שהוא המוסד העיקרי והבסיסי: רכוש פרטני. הוא האמין שכל היחידים חייבים להתחיל בתנאים שווים, עם חלוקה של מכשירי הייצור בצורה הוגנת בין כל חברי החברה. ברגע שלכל חבר יש כמות שווה של רכוש פרטני, יש להשאיר אותם למאמציהם שלהם ללא התערבות מצד המדינה. באשר לאי-שוויון בעושר, מיל האמין שתפקיד הממשלה הוא לכונן מדיניות חברתית וכלכלית המקדמות שוויון הזדמנויות.

הממשלה, לדברי מיל, צריכה ליישם שלוש מדיניות מיסוי כדי לעזור להקל על העוני:

מס הכנסה מוערך בצורה הוגנת;

- מדיניות להגבלת צריכת ראוותנות.

ירושת הון ועושר ממלאת תפקיד מרכזי בהתפתחות אי-השוויון, משום שהיא מספקת הזדמנות רבה יותר לאלה המקבלים את הירושה. פתרונו של מיל לאי-שוויון בעושר המובא על ידי ירושה היה יישום מס גבוה יותר על ירושות, משום שהוא האמין שתפקיד הרשות החשוב ביותר של הממשלה הוא מיסוי, ומיסוי המיושם בשיקול דעת יכול לקדם שוויון.

הסביבה

בספר IV, פרק VI של עקרונות הכלכלה הפוליטית: "על המצב הנייח", מיל הכיר בעושר מעבר לחומר וטען שהמסקנה ההגיונית של צמיחה בלתי מוגבלת הייתה הרס הסביבה ואיכות חיים מופחתת. הוא הגיע למסקנה שמצב נייח עשוי להיות עדיף על צמיחה כלכלית אינסופית:

> איני יכול, לכן, להתבונן במצבים הנייחים של ההון והעושר בסלידה הטבעית המופגנת כל כך בדרך כלל על ידי כלכלנים מהבית הספר הישן.

> אם האדמה חייבת לאבד את החלק הגדול ההוא מנעימותה שהיא חבה לדברים שהגידול הבלתי מוגבל של עושר ואוכלוסייה יעקור ממנה, למטרה בלבד של אפשור לה לתמוך באוכלוסייה גדולה יותר, אך לא טובה יותר או מאושרת יותר, אני מקווה בכל לב, למען הדורות הבאים, שהם יהיו מרוצים להיות נייחים, זמן רב בטרם ההכרח יחייב אותם לכך.

שיעור הרווח

לדברי מיל, הנטייה האולטימטיבית בכלכלה היא ירידה בשיעור הרווח עקב תשואות פוחתות בחקלאות וגידול באוכלוסייה בקצב מלתוסיאני.

### עבדות ושוויון גזעי

בשנת 1850 שלח מיל מכתב אנונימי כמענה למכתבו של תומאס קרלייל למגזין פרייזר לעיירה ולכפר (Fraser's Magazine for Town and Country) (שנודע בשם "השאלה הכושית"), שבו טען קרלייל בעד עבדות. מיל תמך בביטול העבדות בארצות הברית, כשהוא מביע את התנגדותו לעבדות בחיבורו מ-1869, שיעבוד הנשים:

> מקרה קיצוני בהחלט זה של חוק הכוח, המגונה על ידי אלו שיכולים לסבול כמעט כל צורה אחרת של כוח שרירותי, ושמכולם מציג את המאפיינים הדוחים ביותר לרגשותיהם של כל מי שמסתכל עליו מעמדה ניטרלית, היה חוק של אנגליה המתורבתת והנוצרית בזיכרונם של אנשים החיים כיום; ובמחצית מאמריקה האנגלו-סקסית לפני שלוש או ארבע שנים, לא זו בלבד שהעבדות התקיימה, אלא סחר העבדים, וגידול העבדים במיוחד עבורו, היה פרקטיקה כללית בין מדינות עבדות. ואולם לא זו בלבד שהייתה עוצמת רגש רבה יותר נגדו, אלא, באנגליה לפחות, כמות קטנה יותר של רגש או של עניין לטובתו, מאשר מכל שאר העוולות המקובלות של הכוח: שכן המניע שלו היה אהבת רווח, טהורה ובלתי מוסווית; ואלו שהרוויחו ממנו היו שבר מספר קטן מאוד של המדינה, בעוד הרגש הטבעי של כל מי שלא היה מעורב בו אישית היה סלידה ללא פשרות.

מיל התכתב רבות עם ג'ון אפלטון (John Appleton), רפורמטור משפטי אמריקאי ממיין, סביב נושא השוויון הגזעי. אפלטון השפיע על עבודתו של מיל בנושא זה, ובמיוחד שכנע אותו לגבי תוכנית הרווחה הכלכלית והחברתית האופטימלית עבור הדרום שלפני מלחמת האזרחים (Antebellum South). במכתב ששלח לאפלטון בתגובה למכתב קודם, הביע מיל את דעתו על אינטגרציה לפני מלחמת האזרחים:

> איני יכול לצפות בציפייה מרוצה לשום הסדר מלבד אמנציפציה מלאה – אדמה הניתנת לכל משפחה שחורה בנפרד או בקהילות מאורגנות תחת כללים שעשויים להימצא נחוצים באופן זמני – מורה בית הספר שיוצב בכל כפר וזרם ההגירה החופשית המופנה לאותם אזורים פוריים שמהם העבדות הדחיקה אותם עד כה. אם ייעשה כן, האופי העדין והנוח שנראה כמיידי את השחורים ימנע כל נזק מצדם, בעוד ההוכחות שהם נותנים על כוחות לחימה יעשו בשנה אחת יותר מכל הדברים האחרים במאה כדי לגרום ללבנים לכבד אותם ולהסכים להיותם שווים פוליטית וחברתית.

בניגוד לבני דורו רבים, מיל תמך באיחוד במלחמת האזרחים האמריקאית, כשהוא רואה בו רע הכרחי שיספק "הלם בריא" חיוני למצפון הלאומי ויעזור לשמור על אידיאלים ליברליים תוך מיגור "כתם" העבדות בארצות הברית. מיל הביע את דעותיו במאמר למגזין פרייזר, כשהוא מתנגד למגיני קונפדרציית המדינות של אמריקה.

> ישנם אנשים שאומרים לנו ש, מצד הצפון, השאלה אינה כלל שאלת עבדות. נראה כי לצפון אין יותר התנגדות לעבדות מאשר לדרום. [...] אם זהו מצב הדברים האמיתי, על מה נלחמים מנהיגי הדרום? סנגוריהם באנגליה אומרים שזה על תעריפים, ושטויות דומות. הם אינם אומרים דבר כזה. הם אומרים לעולם, ואמרו לאזרחים שלהם כאשר רצו את קולותיהם, שמטרת המלחמה הייתה עבדות. [...] העולם יודע מה הייתה השאלה בין הצפון לדרום במשך שנים רבות, והיא עדיין כזאת. עבדות לבדה נחשבה, לבדה דוברה. עבדות נאבקה בעד ונגד, באולם הקונגרס ובמישורי קנסָס; על שאלת העבדות בלבד הוקמה המפלגה השולטת כיום בארצות הברית: על עבדות פרימונט (Fremont) נדחה, על עבדות לינקולן נבחר; הדרום התפצל על עבדות, והכריז על עבדות כסיבה היחידה לפיצול.

### תורת החירות

חיבורו של מיל על החירות (1859) עוסק בטבעם ובגבולותיהם של הכוחות שחברה יכולה להפעיל כחוק על הפרט. הרעיון של מיל הוא שרק אם חברה דמוקרטית תפעל לפי עיקרון החירות, המוסדות הפוליטיים והחברתיים שלה יוכלו למלא את תפקידם בעיצוב האופי הלאומי כך שאזרחיה יוכלו לממש את האינטרסים הקבועים של בני אדם כיצורים מתקדמים. (רולס, הרצאות על ההיסטוריה של הפילוסופיה הפוליטית, עמ' 289)

מיל מנסח את עיקרון החירות כך: "המטרה היחידה שלשמה מותר לאנושות, לבדן או יחד, להתערב בחירות הפעולה של כל אחד מהם, היא הגנה עצמית." "המטרה היחידה שלשמה ניתן להפעיל כוח כדין על כל חבר בקהילה מתורבתת, בניגוד לרצונו, היא מניעת נזק לאחרים. טובתו שלו, פיזית או מוסרית, אינה צידוק מספיק."

דרך אחת לקרוא את עיקרון החירות של מיל כעיקרון של תבונה ציבורית היא לראות אותו כמי שמוציא סוגים מסוימים של נימוקים מהיקלל בחשבון בחקיקה, או בהנחיית הכפייה המוסרית של דעת הקהל. (רולס, הרצאות על ההיסטוריה של הפילוסופיה הפוליטית, עמ' 291) נימוקים אלו כוללים כאלו המבוססים על טובתם של אנשים אחרים; נימוקי מצוינות ואידיאלים של שלמות אנושית; נימוקי סלידה או בחילה, או של העדפה.

מיל קובע כי "נזקים" שניתן למנוע כוללים מעשי מחדל וכן מעשי עשייה. לפיכך, אי-הצלת ילד טובע נחשבת למעשה מזיק, כמו גם אי-תשלום מיסים, או אי-הופעה כעד בבית המשפט. כל מחדלים מזיקים אלו ניתנים לרגולציה, לפי מיל. לעומת זאת, אין זה נחשב להזיק למישהו אם – ללא כוח או הונאה – הפרט המושפע מסכים לקחת על עצמו את הסיכון: כך מותר להציע תעסוקה לא בטוחה للآخرين (للآخرين = לאחרים), בתנאי שאין מעורבות של הונאה. עם זאת, הוא מכיר במגבלה אחת להסכמה: אסור לחברה לאפשר לאנשים למכור את עצמם לעבדות.

השאלה מה נחשב לפעולה המכוונת כלפי עצמו ואיזו פעולה, בין אם של מחדל או עשייה, מהווה פעולה מזיקה הכפופה לרגולציה, ממשיכה להעסיק את מפרשיו של מיל. הוא לא ראה בפגיעה ברגשות "נזק"; פעולה לא יכלה להיות מוגבלת משום שהפרה את המוסכמות או המוסר של חברה נתונה.

חירות חברתית ועריצות הרוב

מיל האמין ש"המאבק בין חירות לסמכות הוא המאפיין הבולט ביותר בחלקי ההיסטוריה." עבורו, חירות בעת העתיקה הייתה "תחרות... בין נתינים, או כמה מעמדות של נתינים, לבין הממשלה."

מיל הגדיר חירות חברתית (וגם חירות אזרחית) כהגנה מפני "עריצות השליטים הפוליטיים". הוא הציג מספר מושגים שונים של הצורה שעריצות יכולה ללבוש, המכונים עריצות חברתית, ועריצות הרוב. חירות חברתית עבור מיל פירושה הטלת מגבלות על כוחו של השליט כך שלא יוכל להשתמש בכוח זה כדי לקדם את משאלותיו שלו ובכך לקבל החלטות העלולות להזיק לחברה. במילים אחרות, לאנשים צריכה להיות הזכות לומר את דברם בהחלטות הממשלה. לדבריו, חירות חברתית הייתה "הטבע והגבולות של הכוח שחברה יכולה להפעיל כחוק על הפרט." הדבר נוסה בשתי דרכים: ראשית, על ידי השגת הכרה בחסינויות מסוימות (המכונות חירות פוליטית או זכויות); ושנית, על ידי כינון מערכת של "בלמים חוקתיים".

עם זאת, לדעתו של מיל, הגבלת כוח הממשלה לא הייתה מספקת:

> החברה יכולה להוציא לפועל ומציגה לפועל את פקודותיה שלה: ואם היא מוציאה פקודות שגויות במקום נכונות, או כל פקודה שהיא בדברים שאין לה להתערב בהם, היא מתרגלת עריצות חברתית מסוכנת יותר מסוגים רבים של דיכוי פוליטי, משום שעל אף שאינה נתמכת בדרך כלל בעונשים קיצוניים כל כך, היא משאירה פחות דרכי מנוסה, חודרת הרבה יותר לעומק פרטי החיים, ומשעבדת את הנפש עצמה.

חירות

השקפתו של מיל על החירות, שהושפעה מג'וזף פריסטלי (Joseph Priestley) וג'וזיה וורן (Josiah Warren), היא שיחידים צריכים להיות חופשיים לעשות כרצונם אלא אם כן הם גורמים נזק לאחרים. יחידים הם רציונליים מספיק כדי לקבל החלטות לגבי רווחתם. הממשלה צריכה להתערב כאשר מדובר בהגנה על החברה. מיל הסביר:

> המטרה היחידה שלשמה מותר לאנושות, לבדן או יחד, להתערב בחירות הפעולה של כל אחד מהם, היא הגנה עצמית. שהמטרה היחידה שלשמה ניתן להפעיל כוח בצורה צודקת על כל חבר בקהילה מתורבתת, בניגוד לרצונו, היא מניעת נזק לאחרים. טובתו שלו, פיזית או מוסרית, אינה צידוק מספיק. אין לחייב אותו בצדק לעשות או להימנע מכך כי יהיה טוב יותר עבורו לעשות כן, כי זה יעשה אותו מאוחר יותר, כי, לדעת אחרים, לעשות זאת יהיה חכם, או אפילו נכון. ... החלק היحده מפעולתו של מישהו, שעבורו הוא אחראי לחברה, הוא זה שנוגע לאחרים. בחלק שנוגע רק אליו, עצמאותו היא, כחוק, מוחלטת. מעל עצמו, מעל גופו ונפשו שלו, הפרט הוא ריבוני.

חופש הביטוי

על החירות כולל הגנה להוטה על חופש הביטוי. מיל טוען כי דיון חופשי הוא תנאי הכרחי להתקדמות אינטלקטואלית וחברתית. לעולם אין אנו יכולים להיות בטוחים, הוא טוען, שדעה מושתקת אינה מכילה יסוד כלשהו מן האמת. הוא גם טוען כי מתן אפשרות לאנשים להציג דעות שגויים מועיל משתי סיבות. ראשית, יחידים נוטים יותר לנטוש אמונות שגויות אם הם מעורבים בחלפת רעיונות פתוחה. שנית, על ידי כפיית יחידים אחרים לבחון מחדש ולאשר מחדש את אמונותיהם בתהליך הדיון, אמונות אלו נמנעות מלהידרדר לדוגמה גרידא. אין די עבור מיל בכך שלאדם יש אמונה לא נחקרת שמתברר שהיא נכונה; על האדם להבין מדוע האמונה הנדונה היא הנכונה. לאורך אותם קווים כתב מיל, "גידופים ללא גבולות, המופעלים לצד הדעה השלטת, אכן מרתיעים אנשים מלהביע דעות מנוגדות, ומלהקשיב לאלה המביעים אותן."

כתומך משפיע של חופש הביטוי, התנגד מיל לצנזורה:

> אני בוחר, בהעדפה את המקרים הפחות נוחים לי – שבהם הטיעון המתנגד לחופש הדעה, הן על האמת והן על התועלת, נחשב לחזק ביותר. תיהנה הדעות המותקפות האמונה באלוהים ובמצב עתידי, או כל אחת מהדוקטרינות המוסריות המקובלות. ... אך עלי להיות רשאי להעיר, כי אין זו ההרגשה בבטחה של דוקטרינה (יהא אשר יהא) שאני קורא לה הנחת חסינות מפני טעות (infallibility). זוהי נטילת האחריות להחליט על אותה שאלה עבור אחרים, מבלי לאפשר להם לשמוע מה ניתן לומר בצד הנגדי. ואני מגנה ומוקיע את היומרה הזאת לא פחות, אם היא מוצגת בצד ההרשעות המקודשות ביותר שלי. תהא הרשעתו של כל אדם אשר תהא, לא רק של השקריות, אלא של התוצאות המזיקות – לא רק של התוצאות המזיקות, אלא (כדי לאמץ ביטויים שאני מגנה לחלוטין) של אי-המוסר והכפירה של דעה; אף על פי כן, אם בעקבות שיפוט פרטי זה, אף אם הוא נתמך על ידי שיפוט הציבור של ארצו או של בני דורו, הוא מונע מהדעה להישמע להגנתה, הוא מניח חסינות מפני טעות. ורחוק מכך שההנחה פחות פגומה או פחות מסוכנת משום שהדעה נקראת בלתי מוסרית או כופרת, זהו המקרה מכולם שבו היא קטלנית ביותר.

מיל מפרט את היתרונות של "חיפוש אחר האמת וגילויה" כדרך לקדם ידע. הוא טוען שאפילו אם דעה היא שקרית, ניתן להבין את האמת טוב יותר על ידי הפרכת השגיאה. וכיוון שרוב הדעות אינן נכונות לחלוטין או שקריות לחלוטין, הוא מציין שמתן ביטוי חופשי מאפשר הצגת השקפות מתחרות כדרך לשמור על אמת חלקית בדעות שונות. מודאג מכך שדעות מיעוט יודכאו, הוא טען בעד חופש הביטוי מנימוקים פוליטיים, בקובעו כי הוא מרכיב קריטי שעבור ממשלה ייצוגית נדרש כדי להעצים את הדיון על מדיניות ציבורית. הוא גם טען ברהיטות כי חופש הביטוי מאפשר צמיחה אישית והגשמה עצמית. לדבריו, חופש הביטוי היה דרך חיונית לפיתוח כישרונות ולמימוש הפוטנציאל והיצירתיות של האדם. הוא חזר ואמר כי אקסצנטריות עדיפה על אחידות וניוון.

עיקרון הנזק

האמונה שחופש הביטוי יקדם את החברה הניחה חברה מתקדמת תרבותית ומוסדית מספיק כדי להיות מסוגלת לשיפור פרוגרסיבי. אם טיעון כלשהו שגוי או מזיק באמת, הציבור ישפוט אותו כשגוי או מזיק, ואז טיעונים אלו לא יוכלו להתקיים ויוחריגו. מיל טען שאפילו טיעונים המשמשים להצדקת רצח או מרד נגד הממשלה לא צריכים להיות מדוכאים פוליטית או מנודים חברתית. לדעתו, אם מרד הוא הכרחי באמת, אנשים צריכים למרוד; אם רצח ראוי באמת, יש לאפשר אותו. עם זאת, דרך הבעת אותם טיעונים צריכה להיות נאום ציבורי או כתיבה, ולא באופן הגורם נזק ממשי לאחרים. זהו עיקרון הנזק: "שהמטרה היחידה שלשמה ניתן להפעיל כוח בצורה צודקת על כל חבר בקהילה מתורבתת, בניגוד לרצונו, היא מניעת נזק לאחרים."

בתחילת המאה ה-20, שופט בית המשפט העליון אוליבר וונדל הולמס הבן (Oliver Wendell Holmes Jr.) יצר את התקן של "סכנה ברורה ומידית" המבוסס על הרעיון של מיל. בחוות הדעת של הרוב, כותב הולמס:

> השאלה בכל מקרה היא האם המילים המשמשות משמשות בנסיבות כאלה והן בעלות אופי כזה המייצר סכנה ברורה ומידית לכך שיביאו לידי הרעות המהותיות שיש לקונגרס זכות למנוע.

הולמס הציע שצעקה כוזבת של "אש!" בתיאטרון חשוך, המעוררת פאניקה ומעוררת פציעה, תהיה מקרה כזה של דיבור היוצר סכנה בלתי חוקית. אך אם המצב מאפשר לאנשים להפעיל היגיון בעצמם ולהחליט לקבל זאת או לא, אסור לחסום שום טיעון או תיאולוגיה.

הנה מיל על אותו נושא: "איש אינו מעמיד פנים שפעולות צריכות להיות חופשיות כמו דעות. נהפוך הוא, אפילו דעות מאבדות את חסינותן, כאשר הנסיבות שבהן הן מובעות הן כאלה המהוות להבעתן הסתה חיובית לאיזשהו מעשה מזיק. דעה שסוחרי תבואה הם מרעיבים של העניים, או שרכוש פרטני הוא שוד, צריכה להיות חופשית כאשר היא מופצת פשוט דרך העיתונות, אך עשויה בהחלט לגרור עונש כאשר היא נמסרת בעל פה להמון מרוגש המתאסף מול ביתו של סוחרי תבואה, או כאשר היא מופצת בין אותו המון בצורה של כרזה" (על החירות, פרק 3).

טיעונו של מיל מקובל כעת באופן כללי