ג'ון טולנד
ג'ון טולנד (John Toland) (30 בנובמבר 1670 – 11 במרץ 1722) היה פילוסוף רציונליסט והוגה דעות חופשי אירי, וסאטיריקן מזדמן, שכתב ספרים ועלונים רבים בנושאי פילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של הדת, המהווים ביטויים מוקדמים לפילוסופיה של עידן הנאורות. הוא נולד באירלנד, למד באוניברסיטאות גלאזגו, אדינבורו, ליידן ואוקספורד והושפע מהפילוסופיה של ג'ון לוק (John Locke).
יצירתו הראשונה והידועה ביותר, "נצרות לא מסתורית" (Christianity Not Mysterious) (1696), התנגדה להיררכיה בכנסייה ובמדינה כאחד. באירלנד נשרפו עותקים של הספר על ידי התליין הציבורי, והוא נאלץ להימלט מהמדינה ולא שב אליה מעולם.
ביוגרפיה
ידוע מעט מאוד על חייו המוקדמים של טולנד. הוא נולד בארדג' (Ardagh) שבחצי האי אינישואן (Inishowen), אזור קתולי ודובר אירית ברובו בצפון-מערב אירלנד. הוריו אינם ידועים. מאוחר יותר הוא כתב כי הוטבל בשם יאנוס יוניוס (Janus Junius), משחק מילים על שמו שהזכיר גם את האל הרומי הדו-פרצופי יאנוס וגם את יוניוס ברוטוס (Junius Brutus), המייסד המיוחס של הרפובליקה הרומית. לפי הביוגרף שלו פייר דה מזו (Pierre des Maizeaux), הוא אימץ את השם ג'ון כנער בבית הספר בעידוד מורהו.
לאחר שהמיר רשמית את דתו מקתוליות לפרוטסטנטיות (אנגליקניזם) בגיל 16, זכה טולנד במלגה ללימודי תיאולוגיה באוניברסיטת גלאזגו. בשנת 1690, בגיל 19, העניקה לו אוניברסיטת אדינבורו תואר מוסמך. לאחר מכן קיבל מלגה ללימודים של שנתיים באוניברסיטת ליידן שבהולנד, ובהמשך קרוב לשנתיים באוקספורד שבאנגליה (1694–1695), שם רכש מוניטין של בעל ידע רב ו"מעט דת". מלגת ליידן ניתנה על ידי מתנגדי דת (Dissenters) אנגלים אמידים, שקיוו שטולנד יהפוך לכומר של אותה קהילה.
בספרו הראשון של טולנד "נצרות לא מסתורית" (1696), שהחל לכתוב באוקספורד, טען כי ההתגלות האלוהית של התנ"ך והברית החדשה אינה מכילה מסתורין אמיתי; אלא שכל דוגמות האמונה ניתנות להבנה ולהוכחה באמצעות תבונה מאומנת כראוי מעקרונות טבעיים. טיעונו משך מיד תגובות נגד, והוא הועמד לדין על ידי חבר מושבעים גדול בלונדון. בהיותו נתין של ממלכת אירלנד, הציעו חברי הפרלמנט האירי לשרוף אותו על המוקד, ובהיעדרו – לאחר שקיצר ביקור ב-1697 ונמלט מהמדינה – נשרפו שלושה עותקים של הספר על ידי התליין הציבורי בדבלין, שכן התוכן עמד בסתירה לעיקרי האמונה של הכנסייה של אירלנד. טולנד השווה במרירות את המחוקקים הפרוטסטנטים ל"אינקוויזיטורים פופיסטים שביצעו את ההוצאה להורג בספר, כאשר לא יכלו לתפוס את המחבר, אותו ייעדו ללהבות".
לאחר עזיבתו את אוקספורד, התגורר טולנד בלונדון ברוב שנות חייו הנותרות. הוא נתמך כלכלית על ידי ויגים (Whigs) מהאופוזיציה כמו רוברט מולסוורת' (Robert Molesworth) והרוזן משפטסברי (Earl of Shaftesbury). הוא הרבה לבקר ביבשת אירופה, בעיקר בגרמניה ובהולנד, וחי ביבשת בין השנים 1707–1710.
טולנד מת בפאטני (Putney) ב-10 במרץ 1722. המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה (1911) מציינת אודותיו כי במותו בלונדון בגיל 51 "הוא מת... כפי שחי, בעוני רב, בתוך ספריו, כשעטו בידו". ממש לפני מותו, הוא חיבר את האפיטף של עצמו, שחלק ממנו קורא: "הוא היה מגן החירות, אוהב כל סוגי הלמידה... אך לא חסיד או תלוי באיש. ושום איומים או גורל לא יכלו לגרום לו לסגת מהדרכים שבחר". אף שכתב בעצמו ביוגרפיות בקריירה שלו, הטקסט מסכם באופן משמעותי: "אם תרצה לדעת עליו עוד, חפש בכתביו".
זמן קצר מאוד לאחר מותו נכתבה ביוגרפיה ארוכה של טולנד על ידי פייר דה מזו, מקור ראשוני וסמכותי על חייו.
מחשבה פוליטית
ג'ון טולנד היה האדם הראשון שכונה "הוגה דעות חופשי" (על ידי הבישוף ברקלי) והמשיך לכתוב מעל מאה ספרים בתחומים שונים אך בעיקר מוקדשים לביקורת מוסדות כנסייתיים. חלק גדול מפעילותו האינטלקטואלית הוקדש לכתיבת עלונים פוליטיים לתמיכה במפלגת הוויגים, ובמיוחד בפלג ה"קומנוולת'מן" (Commonwealthmen) שבה. חוקרים רבים מכירים אותו בשל תפקידו כביוגרף או כעורך של רפובליקנים בולטים מאמצע המאה ה-17 כגון ג'יימס הרינגטון (James Harrington), אלג'רנון סידני (Algernon Sidney) וג'ון מילטון (John Milton). יצירותיו "אנגליה החופשית" (Anglia Libera) ו"אנטומיה של המדינה" (State Anatomy) הן ביטויים פרוזאיים לרפובליקניזם אנגלי המשלים עם מונרכיה חוקתית. במהלך ביקור קצר בהנובר בשנת 1701, הוא התקבל על ידי הנסיכה הבוחרת סופיה (Sophia), שכן "אנגליה החופשית" הכילה הגנה על ירושת הנובר.
לאחר "נצרות לא מסתורית", השקפותיו של טולנד הפכו בהדרגה לרדיקליות יותר. התנגדותו להיררכיה בכנסייה הובילה גם להתנגדות להיררכיה במדינה; במילים אחרות, בישופים ומלכים היו גרועים באותה מידה, ולמונרכיה לא הייתה סמכות אלוהית כצורת ממשל. בספרו "מכתבים לסרנה" (Letters to Serena) משנת 1704 – בו השתמש בביטוי "פנתאיזם" – הוא ניתח בקפידה את הדרך שבה מגיעים לאמת, ומדוע אנשים נוטים לצורות של "תודעה כוזבת".
בפוליטיקה, ההצעה הרדיקלית ביותר שלו הייתה שחירות היא מאפיין מגדיר של מה שמשמעותו להיות אנושי. מוסדות פוליטיים צריכים להיות מתוכננים כדי להבטיח חופש, ולא רק כדי לבסס סדר. עבור טולנד, תבונה וסובלנות היו עמודי התווך של החברה הטובה. זה היה הוויגיזם בשיא עידונו האינטלקטואלי, האנטי-תזה המוחלטת לאמונת הטורים (Tory) בסמכות קדושה בכנסייה ובמדינה כאחד. אמונתו של טולנד בצורך בשוויון מושלם בין אזרחים בני חורין הורחבה לקהילה היהודית, שזכתה לסובלנות אך עדיין נותרה כקבוצת חוץ באנגליה של תחילת המאה ה-18. בעבודתו משנת 1714 "סיבות להתאזרחות יהודים" (Reasons for Naturalising the Jews), הוא קרא להעניק אזרחות ליהודים ילידי חוץ ולאפשר להם להחזיק במשרות ציבוריות. היצירה שאבה השראה מ"שיח על יהודי ונציה" של סימונה לוצאטו (Simone Luzzatto) משנת 1638.
עולמו של טולנד לא היה רק ספקולציה אינטלקטואלית מנותקת, עם זאת. היה בו גם אלמנט מסית בעלונים הפוליטיים שלו, והוא לא נמנע מלהשתמש ברגשות אנטי-קתוליים נמוכים של התקופה בהתקפותיו על היעקוביטים.
### הפצת "החיבור על שלושת המתחזים"
טולנד טען כי הוא מחזיק בעותק אישי של כתב היד של "החיבור על שלושת המתחזים" (Treatise of the Three Impostors), שבו הנצרות, היהדות והאסלאם מוגנים כשלוש הונאות פוליטיות גדולות, שאותו העביר לחוג של ז'אן רוסה (Jean Rousset) בצרפת. על פי השמועות, "החיבור על שלושת המתחזים" היה קיים בצורת כתב יד מאז ימי הביניים וגונה ברחבי אירופה כולה. כיום סבורים כי היצירה לא הייתה קיימת.
שמועות על כך שהוא תורגם לאחר מכן לצרפתית נלקחו ברצינות על ידי חלק מהאנשים: אך לא על ידי וולטר (Voltaire), שפרסם תגובה סאטירית.
### מהדורות של רדיקלים רפובליקנים משנות ה-1650
הסימפתיות הרפובליקניות שלו ניכרו גם בעריכת הכתבים של כמה מהרדיקלים הגדולים של שנות ה-1650, כולל ג'יימס הרינגטון, אלג'רנון סידני, אדמונד לאדלו (Edmund Ludlow) וג'ון מילטון. בתמיכתו במונרכיה של הנובר הוא מיתן במידת מה את השקפותיו הרפובליקניות; אף שהמלוכה האידיאלית שלו הייתה כזו שתפעל להשגת סגולה אזרחית והרמוניה חברתית, "חירות צודקת" ו"שימור ושיפור התבונה שלנו". ג'ורג' הראשון והאוליגרכיה שמאחורי וולפול, לעומת זאת, היו רחוקים מהאידיאל של טולנד.
תרומות לפילוסופיה של הטבע
טולנד השפיע על רעיונותיו של הברון ד'אולבאק (Baron d'Holbach) על תנועה פיזיקלית. ב"מכתבים לסרנה", טולנד טען שמנוחה, או היעדר תנועה, אינם רק יחסיים. למעשה, עבור טולנד, מנוחה היא מקרה מיוחד של תנועה. כאשר יש קונפליקט של כוחות, הגוף שנמצא לכאורה במנוחה מושפע מאותה מידת פעילות וסבילות כפי שהיה מושפע אילו היה בתנועה.
מחשבה דתית
הדמיון, הן בכותרת והן בעקרונות, של "נצרות לא מסתורית" ל"סבירות הנצרות" של לוק (1695), הוביל להסתייגות מהירה מצד לוק מהזהות המיוחסת של הדעות, ובעקבות זאת למחלוקת בין אדוארד סטילינגפליט (Edward Stillingfleet) ללוק. יצירתו החשובה הבאה של טולנד, "חיי מילטון" (1698), התייחסה ל"יצירות המזויפות הרבות תחת השם של המשיח ושליחיו ואישים גדולים אחרים", ועוררה את ההאשמה שהוא הטיל ספק באותנטיות של כתבי הברית החדשה. טולנד השיב ב"אמינטור, או הגנה על חיי מילטון" (1699), אליו הוסיף רשימה מדהימה של מה שמכונה כיום כתבים חיצוניים (אפוקריפה) של הברית החדשה. בהערותיו הוא פתח את שאלת ההיסטוריה של הקאנון המקראי.
טולנד הגדיר את עצמו כפנתאיסט בפרסומו "סוציניאניזם מוצג באמת, על ידי פנתאיסט" ב-1705. בתקופה שבה כתב את "נצרות לא מסתורית" הוא הקפיד להבחין את עצמו הן מאתאיסטים ספקנים והן מתיאולוגים אורתודוקסים. לאחר שניסח גרסה מחמירה יותר של הרציונליזם האפיסטמולוגי של לוק, טולנד ממשיך להראות שאין עובדות או דוגמות מהתנ"ך או מהברית החדשה שאינן פשוטות, מובנות וסבירות לחלוטין, בהיותן לא מנוגדות לתבונה ולא בלתי ניתנות להבנה על ידה. כל התגלות היא התגלות אנושית; מה שאינו מובן יש לדחות כגיבוב שטויות.
עם זאת, דייוויד ברמן (David Berman) טען לקריאה אתאיסטית של טולנד, והדגים סתירות בין "נצרות לא מסתורית" לבין "שני מסות" (לונדון, 1695) של טולנד. הקריאה של ברמן את טולנד וצ'ארלס בלונט (Charles Blount) מנסה להראות שטולנד הסתיר בכוונה את האתאיזם האמיתי שלו כדי להימנע מהעמדה לדין תוך ניסיון להשפיע באופן תת-מודע על קוראים שלא ידעו זאת, במיוחד על ידי יצירת סתירות בעבודתו שניתן לפתור רק על ידי צמצום האל של טולנד לאל פנתאיסטי, וההבנה שאלוהים לא-פרובידנציאלי כזה הוא, עבור בלונט, טולנד וקולינס, "...לא אלוהים, או טוב כלא-כלום... בקיצור, אלוהים של התאיזם הוא 'בליקטרי' עבור טולנד; רק האל החומרי המוגדר של הפנתאיזם קיים, והוא (או זה) אינו באמת אלוהים."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אחרי "נצרות לא מסתורית", "מכתבים לסרנה" של טולנד מהווים את תרומתו העיקרית לפילוסופיה. בשלושת המכתבים הראשונים, הוא מפתח חשבון היסטורי של עליית האמונות הטפלות וטוען שהתבונה האנושית אינה יכולה להשתחרר לחלוטין מדעות קדומות. בשני המכתבים האחרונים, הוא מבסס מטריאליזם מטאפיזי המבוסס על ביקורת של סובסטנציאליזם מוניסטי. מאוחר יותר, אנו מוצאים את טולנד ממשיך בביקורתו על הממשל הכנסייתי ב"נצרנוס" (Nazarenus), שפותח בצורה מלאה יותר ב"חוקה המקורית של הכנסייה הנוצרית", כתב סודי שהיה במחזור עד 1705. הספר הראשון של "נצרנוס" מפנה את תשומת הלב לזכותם של האביונים (Ebionites) למקום בכנסייה המוקדמת. הדחף של טיעונו היה לדחוף עד לקצה את הישימות של כתבי הקודש הקנוניים לביסוס דת ממוסדת. יצירות מאוחרות בעלות חשיבות מיוחדת כוללות את "טטרדימוס" (Tetradymus), שבו ניתן למצוא את "קלידופורוס" (Clidophorus), מחקר היסטורי על ההבחנה בין פילוסופיות אזוטריות לאקסוטריות.
הספר שלו "פנתאיסטיקון" (Pantheisticon), או "נוסחה לחגיגת החברה הסוקרטית", שממנו הדפיס כמה עותקים להפצה פרטית בלבד, גרם לעלבון רב כסוג של שירות ליטורגי המורכב מקטעים של סופרים פגאניים, בחיקוי הליטורגיה של הכנסייה של אנגליה. הכותרת הייתה גם היא מדאיגה באותם ימים, ועוד יותר מכך המסתורין שהמחבר עטף בו את השאלה עד כמה חברות כאלה של פנתאיסטים אכן היו קיימות. המונח "פנתאיזם" שימש את טולנד לתיאור הפילוסופיה של שפינוזה (Spinoza).
טולנד התפרסם בכך שהבחין בין פילוסופיה אקסוטרית – מה שאדם אומר בפומבי על דת – לבין פילוסופיה אזוטרית – מה שאדם מתוודה בפני חברים מהימנים. בשנת 2007 הציג פוק (Fouke) בספרו "פילוסופיה ותיאולוגיה בסגנון בורלסקה: ג'ון טולנד ודרך הפרדוקס" ניתוח של ה"אסטרטגיה האקסוטרית" של טולנד לדבר כפי שאחרים מדברים, אך עם משמעות שונה. הוא טוען שלפילוסופיה ולתיאולוגיה של טולנד לא היה הרבה קשר לביטוי חיובי של אמונות, ושהמטרה הפילוסופית שלו לא הייתה לפתח אפיסטמולוגיה, מערכת מטאפיזית אמיתית, צורת ממשל אידיאלית או בסיס לחובה אתית, אלא למצוא דרכים להשתתף בשיח של אחרים תוך ערעור אותם שיחים מבפנים. פוק עוקב אחר הפרקטיקות של טולנד עד לתפיסתו של שפטסברי של אופן פילוסוף קומי או "לעגני" שמטרתו לחשוף פדנטיות, התחזות, דוגמטיות וטיפשות.
השפעה ומורשת
טולנד היה אדם שלא בזמנו; מי שדגל בעקרונות של סגולה בחובה, עקרונות שלא היה להם מקום באנגליה של רוברט וולפול, שנוהלה על ידי ציניות ואינטרס עצמי. המוניטין האינטלקטואלי שלו, יתר על כן, הוצל מאוחר יותר על ידי אישים כמו ג'ון לוק ודייוויד יום (David Hume), ועוד יותר על ידי מונטסקייה (Montesquieu) והוגים רדיקלים צרפתים. אדמונד ברק (Edmund Burke) ב"הרהורים על המהפכה בצרפת" כתב בזלזול על טולנד ועמיתיו: "מי, שנולד ב-40 השנים האחרונות, קרא מילה אחת של קולינס, וטולנד, ותינדל, וצ'אב, ומורגן, וכל הגזע הזה שכינה את עצמם 'הוגי דעות חופשיים'?"
ובכל זאת, ב"נצרות לא מסתורית", הספר שבעבורו הוא ידוע ביותר, הציב טולנד אתגר לא רק לסמכות הכנסייה הממוסדת, אלא לכל סמכות מורשת ולא נשאלת. זה היה לפיכך רדיקלי פוליטית ופילוסופית, כפי שהיה תיאולוגית.
על השפעתו, כתב פרופסור למדעי הרוח רוברט פאטיסון (Robert Pattison): "מאתיים שנה קודם לכן הממסד היה שורף אותו ככופר; מאתיים שנה מאוחר יותר הוא היה הופך אותו לפרופסור לדת השוואתית באוניברסיטה בקליפורניה. באקלים הפרוטסטנטי הרציונלי של בריטניה של תחילת המאה ה-18, הוא פשוט הושאר למות מהתעלמות."
עם זאת, טולנד הצליח למצוא הצלחה לאחר מותו: תומאס הוליס (Thomas Hollis), אספן הספרים והעורך הגדול של המאה ה-18, הזמין את מוכר הספרים הלונדוני אנדרו מילר (Andrew Millar) לפרסם יצירות התומכות בממשל רפובליקני – רשימת כותרים שכללה את עבודתו של טולנד ב-1760.
כתבים
זו אינה רשימה ממצה:
"נצרות לא מסתורית: חיבור המראה כי אין בבשורה דבר המנוגד לתבונה, ואינו מעליה: וכי שום דוקטרינה נוצרית אינה יכולה להיקרא כראוי מסתורין" (1696) [ספר]
- "שיח על מטבעות", מאת סיניור ברנרדו דאוונצאטי, שנת 1588, תורגם מאיטלקית על ידי ג'ון טולנד (1696). (הערה: מטבעות ובמיוחד גזירת מטבעות היו נושא חם של דאגה ציבורית סביב 1696).
- "התנצלות עבור מר טולנד" (1697) (נוגע ל"נצרות לא מסתורית" המוקדם של טולנד).
- "טיעון המראה כי צבא קבע אינו עקבי עם ממשל חופשי, והרסני לחלוטין לחוקה של המונרכיה האנגלית" (1697)
- "המיליציה המורפורמת: תוכנית קלה לאספקת כוח יבשתי קבוע לאנגליה, המסוגל למנוע או להכניע כל כוח זר, ולקיים שקט נצחי בבית, מבלי לסכן את החירות הציבורית." (1698). (הערה: שאלת המיליציה הייתה נושא חם בקרב הציבור הבריטי קונה העלונים סביב 1698).
- "חיי ג'ון מילטון, המכילים, מלבד היסטוריה של עבודותיו, כמה דמויות יוצאות דופן של אנשים, ספרים, כתות, מפלגות ודעות." (1698) [ספר]
- "אמינטור, או הגנה על חיי מילטון [הכוונה לספרו המוקדם של טולנד] המכיל (I) התנצלות כללית לכל הכתבים מסוג זה, (II) קטלוג של ספרים המיוחסים בתקופות הראשונות לישו המשיח, שליחיו ואישים בולטים אחרים, עם כמה הערות חשובות הנוגעות לקאנון של כתבי הקודש, (III) היסטוריה שלמה של הספר 'אייקון באסיליקה' (Eikon Basilike) המוכיחה את ד"ר גאודן ולא את המלך צ'ארלס הראשון כמחברו." (1699).
- "ערוך: האוקיינוס (Oceana) של ג'יימס הרינגטון ועבודות אחרות" (1700)
- "אמנות הממשל על ידי מפלגות, במיוחד בדת, פוליטיקה, פרלמנט, הספסל, והמשרד; עם ההשפעות הרעות של מפלגות." (1701). [ספר]
- "אנגליה החופשית; או ההגבלה והירושה של כתר אנגליה מוסברים ומוצהרים." (1701). [עלון]
- "מגבלות ליורש הזר הבא, או גזע סקסוני חדש: נידון בועידה בין שני ג'נטלמנים; נשלח במכתב לחבר פרלמנט" (1701) [עלון]
- "הצעות לאיחוד שתי חברות מזרח הודו" (1701)
- "פרדוקסים של מדינה, הנוגעים למצב העניינים הנוכחי באנגליה ובשאר אירופה, מבוססים בעיקר על נאום הנסיך, האדוק והחסד של הוד מלכותו [הכוונה לנאום מרכזי אחרון של מלך אנגליה]." (1702). [עלון]
- "סיבות להזמנת מלכי הנובר לאנגליה.... יחד עם טיעונים לניהול מלחמה נמרצת נגד צרפת." (1702). [עלון]
- "וינדיקיוס ליבריוס." (1702). (עלון זה היה הגנה נוספת על "נצרות לא מסתורית", הפעם נגד התקפה ספציפית אחת.)
- "היפאטיה או ההיסטוריה של גברת יפהפייה, סגולתית, מלומדת ומוכשרת ביותר בכל דרך, שנקרעה לגזרים על ידי הכמורה של אלכסנדריה כדי לספק את הגאווה, האמולציה והאכזריות של הארכיבישוף שנקרא בדרך כלל אך שלא בצדק סנט סיריל" (1720)
- "החוקה המקורית של הכנסייה הנוצרית" (ג. 1705; פורסם לאחר המוות, 1726)
- "חשבון בתי המשפט של פרוסיה והנובר" (1705)
- "סוציניאניזם מוצג באמת" (על ידי "פנתאיסט") (1705)
- "תורגם: נאום פיליפי למען הסתה של האנגלים נגד הצרפתים" מאת מתיאוס שינר (1707)
- "אדאיסידמון" – או "האדם ללא אמונה טפלה" (1709)
- "היעקוביטיות, עדות השקר, והפופריות של כוהני הכנסייה הגבוהה" (1710) [עלון]
- "ערעור בפני אנשים ישרים נגד כוהנים רשעים" (1713)
- "אמנות השחזור" (1714) (נגד רוברט הארלי, הרוזן הראשון מאוקספורד ומרטימר)
- "סיבות להתאזרחות היהודים בבריטניה הגדולה ובאירלנד באותו בסיס עם כל שאר האומות" (1714) [77 עמודים]
- "החלק השני של האנטומיה של המדינה" (1717)
- "נצרנוס: או נצרות יהודית, עובדי אלילים ומוחמדית, המכילה את ההיסטוריה של הבשורה העתיקה של ברנבא... גם התוכנית המקורית של הנצרות מוסברת בהיסטוריה של הנצרנים.... עם... סיכום של הנצרות האירית העתיקה..." (1718) [ספר]
- "ההסתברות להרס מהיר וסופי של האפיפיור" (1718)
- "טטרדימוס" (1720) (נכתב בלטינית. תרגום לאנגלית פורסם ב-1751)
- "פנתאיסטיקון" (1720) (נכתב בלטינית. תרגום לאנגלית פורסם ב-1751)
- "היסטוריה של הדת והלמידה הקלטית המכילה דין וחשבון על הדרואידים" (1726)
- "אוסף של כמה יצירות של מר ג'ון טולנד", ערוך על ידי פ. דה מזו, 2 כרכים. (1726)