מקס ובר
מקסמיליאן קרל אמיל ובר (21 באפריל 1864 – 14 ביוני 1920) היה סוציולוג, היסטוריון, משפטן וכלכלן פוליטי גרמני, שהיה אחת הדמויות המרכזיות בהתפתחות הסוציולוגיה ומדעי החברה בכלל. רעיונותיו ממשיכים להשפיע על התיאוריה והמחקר החברתי.
ובר נולד בארפורט ב-1864 ולמד משפטים והיסטוריה בברלין, גטינגן והיידלברג. לאחר שקיבל דוקטורט במשפטים ב-1889 והסמכה להוראה ב-1891, לימד בברלין, פרייבורג והיידלברג. שנתיים לאחר מכן נישא לבן דודתו מריאן שניטגר. ב-1897 חווה התמוטטות לאחר מות אביו בעקבות ויכוח. ובר הפסיק ללמד וטייל עד תחילת המאה ה-20. הוא התאושש וכתב את "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם". במהלך מלחמת העולם הראשונה תמך בתחילה במאמץ המלחמתי של גרמניה אך הפך לביקורתי כלפיו ותמך בדמוקרטיזציה. הוא גם נשא את ההרצאות "המדע כמקצוע" ו"הפוליטיקה כמקצוע". לאחר המלחמה היה ממייסדי המפלגה הדמוקרטית הגרמנית, התמודד ללא הצלחה לתפקיד פוליטי וייעץ בניסוח חוקת ויימאר. במקביל חזר ללמד בווינה ובמינכן. הוא מת מדלקת ריאות ב-1920 בגיל 56, ייתכן כתוצאה ממגפת השפעת הספרדית שלאחר המלחמה. ספרו "כלכלה וחברה" נותר לא גמור.
אחד מעיסוקיו האינטלקטואליים המרכזיים של ובר היה הבנת תהליכי הרציונליזציה והסרת הקסם. הוא ניסח תזה הטוענת שתהליכים אלו קשורים לעליית הקפיטליזם והמודרניות. ובר טען גם שהאתיקה הפרוטסטנטית השפיעה על יצירת הקפיטליזם המודרני בספרו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם". בעקבותיו הגיע הספר "האתיקה הכלכלית של דתות העולם", שבו בחן את דתות סין, הודו והיהדות העתיקה. במונחי ממשל, ובר טען שמדינות מוגדרות על ידי המונופול שלהן על השימוש הלגיטימי בכוח בתוך שטח נתון, וסיווג את הסמכות החברתית לשלוש צורות מובחנות: כריזמטית, מסורתית ורציונלית-משפטית. הוא היה גם תומך מרכזי באנטי-פוזיטיביזם מתודולוגי, ודגל בחקר הפעולה החברתית באמצעות שיטות פרשניות ולא אמפיריות בלבד. ובר תרם תרומות רבות לסוציולוגיה כלכלית, סוציולוגיה פוליטית וסוציולוגיה של הדת.
לאחר מותו, עליית המחקר הוובריאני הואטה בשל חוסר היציבות הפוליטית של רפובליקת ויימאר ועליית גרמניה הנאצית. בעידן שלאחר המלחמה החל להופיע מחקר מאורגן, בהובלת טלקוט פרסונס. חוקרים אמריקאים ובריטים נוספים היו מעורבים גם הם בפיתוחו. במהלך המאה ה-20 גדל המוניטין של ובר ככל שתרגומים של עבודותיו הפכו לזמינים וחוקרים עסקו יותר בחייו וברעיונותיו. כתוצאה מכך, הוא החל להיחשב לאחד מאבות הסוציולוגיה, לצד קרל מרקס ואמיל דורקהיים, ולאחת הדמויות המרכזיות בהתפתחות מדעי החברה בכלל.
ביוגרפיה
### חיים מוקדמים וחינוך
מקסמיליאן קרל אמיל ובר נולד ב-21 באפריל 1864 בארפורט, פרובינציית סקסוניה, ממלכת פרוסיה, ומשפחתו עברה לשרלוטנבורג ב-1869. הוא היה הבכור מבין שמונת ילדיהם של מקס ובר האב והלנה פאלנשטיין. במהלך חייו כיהן ובר האב כעורך דין, עובד מדינה ופרלמנטר מטעם המפלגה הליברלית הלאומית בלאנדטאג הפרוסי וברייכסטאג הגרמני. הדבר הטביע בביתו אווירה של פוליטיקה ואקדמיה, שכן הסלון שלו אירח חוקרים ודמויות ציבוריות כמו הפילוסוף וילהלם דילתיי, המשפטן לוין גולדשמידט וההיסטוריון תאודור מומזן. ובר הצעיר ואחיו אלפרד, שגם הוא הפך לסוציולוג, בילו את שנותיהם המעצבות באווירה אינטלקטואלית זו. בינתיים, פאלנשטיין הייתה צאצאית חלקית של משפחת ההוגנוטים הצרפתית סושה, שצברה עושר באמצעות מסחר בינלאומי ותעשיית הטקסטיל. עם הזמן, ובר הושפע מהמתחים הזוגיים והאישיותיים בין אביו, שנהנה מהנאות חומריות תוך התעלמות ממטרות דתיות ופילנתרופיות, לבין אמו, קלוויניסטית אדוקה ופילנתרופית.
ובר נכנס לבית הספר הפרטי דובלינשה בשרלוטנבורג ב-1870, לפני שלמד בגימנסיה על שם הקיסרית אוגוסטה בין 1872 ל-1882. בכיתה, כשהוא משועמם ולא מתרשם ממוריו, קרא ובר בסתר את כל ארבעים הכרכים של יוהאן פרידריך קוטה מיצירותיו של הסופר יוהאן וולפגנג פון גתה. לפני סיום הלימודים קרא יצירות קלאסיות רבות אחרות, כולל אלו של הפילוסוף עמנואל קאנט. לחג המולד ב-1877, ובר בן השלוש-עשרה העניק להוריו שני חיבורים היסטוריים, שכותרתם "על מהלך ההיסטוריה הגרמנית, עם התייחסות מיוחדת לעמדות הקיסר והאפיפיור" ו"על התקופה הקיסרית הרומית מקונסטנטינוס ועד תקופת הנדידה". שנתיים לאחר מכן, גם במהלך חג המולד, כתב חיבור היסטורי נוסף, "תצפיות על האופי האתני, ההתפתחות וההיסטוריה של העמים ההודו-אירופיים". שלושת החיבורים הללו היו תרומות מקוריות לפילוסופיה של ההיסטוריה ונבעו מקריאתו של ובר במקורות רבים.
ב-1882 נרשם ובר לאוניברסיטת היידלברג כסטודנט למשפטים, ומאוחר יותר למד באוניברסיטת פרידריך וילהלם המלכותית בברלין ובאוניברסיטת גטינגן. שנות האוניברסיטה של ובר היו מנוקדות בתקופות של שירות צבאי, הארוכה שבהן נמשכה בין אוקטובר 1883 לספטמבר 1884. במהלך תקופה זו השתתף בשיעורים שהעביר דודו, ההיסטוריון הרמן באומגרטן, באוניברסיטת שטרסבורג. ובר התיידד עם באומגרטן, שהשפיע על הליברליזם הגובר שלו ועל ביקורתו כלפי שליטתו של אוטו פון ביסמרק בפוליטיקה הגרמנית. ובר היה חבר בבורשנשאפט אלמניה היידלברג, אגודת סטודנטים, נהג לשתות בירה רבות ועסק בסיף אקדמי במהלך שנותיו הראשונות באוניברסיטה. האחרון הוביל לכך שקיבל מספר צלקות דו-קרב בצד שמאל של פניו. אמו לא הייתה מרוצה מהתנהגותו וסטרה לו לאחר שחזר הביתה בסיום הסמסטר השלישי ב-1883. עם זאת, ובר התבגר, תמך יותר ויותר באמו בוויכוחים משפחתיים, והתרחק מאביו.
ב-15 במאי 1886 עבר ובר את בחינת ההסמכה המשפטית. הוא עסק בעריכת דין והרצה במקביל ללימודיו. תחת הדרכתם של לוין גולדשמידט ורודולף פון גניסט, כתב ובר עבודת דוקטורט בהיסטוריה משפטית שכותרתה "התפתחות עקרון האחריות המשותפת וקרן נפרדת של השותפות הכללית מתוך הקהילות הביתיות והאגודות המסחריות בערים איטלקיות" ב-1889. היא הייתה חלק מעבודה ארוכה יותר, "היסטוריה של שותפויות מסחריות בימי הביניים, מבוססת על מסמכים דרום-אירופיים", שפרסם מאוחר יותר באותה שנה. באותה שנה החל ובר לעבוד על עבודת ההסמכה שלו להוראה (הביליטציה), עם הסטטיסטיקאי אוגוסט מייצן, והשלים אותה שנתיים לאחר מכן. עבודתו, שכותרתה "ההיסטוריה האגררית הרומית ומשמעותה למשפט הציבורי והפרטי", התמקדה במדידות רומיות ובקשר שלהן למשפט האגררי הרומי. תאודור מומזן נכח והתווכח עמו במהלך הגנתו, ומאוחר יותר ציין כי הוא רוצה שובר יירש אותו. לאחר שהפך לדוצנט פרטי, הצטרף ובר לסגל אוניברסיטת פרידריך וילהלם המלכותית בברלין, שם הרצה, ערך מחקרים ועסק בייעוץ ממשלתי.
### נישואים, עבודה מוקדמת והתמוטטות
מ-1887 ועד שבריאותה הנפשית המידרדרת גרמה לו לסיים זאת חמש שנים לאחר מכן, ניהל ובר אירוסין למחצה עם אמי באומגרטן, בתו של הרמן באומגרטן. לאחר מכן החל מערכת יחסים עם בת דודתו מריאן שניטגר ב-1893 ונישא לה ב-20 בספטמבר באותה שנה באורלינגהאוזן. הנישואים העניקו לובר עצמאות כלכלית, מה שאפשר לו לעזוב את בית הוריו. לא היו להם ילדים. מריאן הייתה פעילה פמיניסטית וסופרת בזכות עצמה. מבחינה אקדמית, בין סיום הדוקטורט להביליטציה, התעניין ובר במדיניות חברתית עכשווית והצטרף לאגודה למדיניות חברתית ב-1888. האגודה הייתה ארגון של הוגים רפורמיסטים שהיו בדרך כלל חברים באסכולה ההיסטורית של הכלכלה. ובר גם הפך למעורב פוליטית, והשתתף בהקמת הקונגרס החברתי האוונגליסטי בעל הנטייה השמאלית ב-1890. הוא יישם פרספקטיבה פרוטסטנטית על הדיון בשאלה החברתית. באותה שנה הקימה האגודה תוכנית מחקר שבחנה את ה"אוסטפלוכט" (הגירה מזרחה), שהייתה ההגירה המערבית של פועלים חקלאיים גרמנים מאזור מזרח האלבה והנהירה המקבילה של פועלים חקלאיים פולנים. ובר קיבל שליטה על המחקר וכתב חלק מהדו"ח הסופי, מה שעורר תשומת לב ומחלוקת פוליטית.
מ-1893 עד 1899 היה ובר חבר בליגה הכל-גרמנית. הם התנגדו לנהירת הפועלים הפולנים. מידת תמיכתו בגרמניזציה של פולנים ובמדיניות לאומנית גרמנית דומה שנויה במחלוקת בקרב חוקרים. ובר ואשתו עברו לפרייבורג ב-1894, שם מונה לפרופסור לכלכלה באוניברסיטת פרייבורג. הרצאת הפתיחה שלו ב-1895, "מדינת הלאום והמדיניות הכלכלית", מתחה ביקורת על ההגירה הפולנית וטענה שהיונקרים עודדו אותה כדי לשרת את האינטרסים הכלכליים שלהם על פני אלו של גרמניה. היא השפיעה על הפוליטיקאי פרידריך נאומן להקים את האגודה הלאומית-סוציאליסטית, שהייתה ארגון פוליטי סוציאליסטי-נוצרי ולאומני גרמני. ובר היה פסימי לגבי הצלחתו הפוטנציאלית, והוא התפרק לאחר שזכה במושב אחד ברייכסטאג בבחירות הפדרליות בגרמניה ב-1903. ב-1896 מונה לקתדרה לכלכלה ומימון באוניברסיטת היידלברג. שם, ובר ואשתו הפכו למרכז של "חוג ובר" (Weber Circle), שכלל את גאורג ילינק, ארנסט טרולטש וורנר זומבארט. חוקרים צעירים יותר, כמו ג'רג' לוקאץ' ורוברט מיכלס, הצטרפו גם הם.
ביוני 1897 חווה ובר מריבה קשה עם אביו על יחסו של האב לאמו. ובר האב מת חודשיים לאחר מכן במהלך טיול לריגה, כשהוויכוח נותר לא פתור. לאחר מכן הפך ובר לדיכאוני, עצבני וסובל מנדודי שינה, מה שהקשה עליו למלא את חובותיו הפרופסוריות. הוא ביקש פטור מהוראה, שניתן ב-1899. הוא שהה במוסד לחולי עצבים בקונסטנצר הוף ב-1898 ובסנטוריום אחר בבאד אוראך ב-1900. ובר גם טייל לקורסיקה ולאיטליה בין 1899 ל-1903 כדי להחלים. הוא פרש לחלוטין מהוראה ב-1903 ולא חזר אליה עד 1918. ובר תיאר ביסודיות את התמודדותו עם מחלת הנפש בכרונולוגיה אישית שאלמנתו השמידה מאוחר יותר. ייתכן שחששה שהנאצים יכפישו את עבודתו אם ניסיונו עם מחלת הנפש יהיה ידוע ברבים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### התאוששות וחזרה לאקדמיה
לאחר שהחלים ממחלתו, הפך ובר לעורך שותף של ה"ארכיון למדעי החברה ומדיניות חברתית" ב-1904, לצד עמיתיו אדגר יפה וורנר זומבארט. הוא הפך אותו לאחד מכתבי העת הבולטים במדעי החברה. ובר פרסם בו כמה מעבודותיו החשובות ביותר, כולל ספרו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", שהפך לעבודתו המפורסמת ביותר והשפיע על מחקריו המאוחרים על השפעת הדת על התפתחות מערכות כלכליות. גם ב-1904 השתתף בקונגרס האמנויות והמדעים שהיה חלק מהתערוכה העולמית בסנט לואיס. הוא נסע לצד אשתו, ורנר זומבארט, ארנסט טרולטש וחוקרים גרמנים אחרים. תוך ניצול ההזדמנות, טיילו הוברים ברחבי המדינה במשך כמעט שלושה חודשים בטיול הלוך ושוב שהחל והסתיים בניו יורק. קהילות שונות ביקרו, כולל עיירות מהגרים גרמנים וקהילות אפרו-אמריקאיות. הוא גם ביקר כמה מקרובי משפחת פאלנשטיין שלו בצפון קרוליינה. הוא למד יותר על התנאים החברתיים, הכלכליים והתיאולוגיים של אמריקה ועל הקשר שלהם לתזה שלו. לאחר מכן, ובר הרגיש שאינו מסוגל לחזור ללמד ונשאר חוקר פרטי, בסיוע ירושה ב-1907.
זמן קצר לאחר חזרתו, תשומת הלב של ובר עברה למהפכה הרוסית של 1905. הוא למד את השפה הרוסית תוך כמה חודשים, נרשם לעיתונים רוסיים ודן בעניינים פוליטיים וחברתיים רוסיים עם קהילת המהגרים הרוסים בהיידלברג. הוא היה פופולרי בקרבם ופעמיים שקל לנסוע לרוסיה, אך לוח הזמנים שלו מנע זאת. בעוד שהיה סקפטי לגבי יכולתה של המהפכה להצליח, ובר תמך בהקמת דמוקרטיה ליברלית רוסית. הוא כתב שני חיבורים על כך שפורסמו בארכיון. ובר חשב שהרצון של האיכרים לאדמה גרם למהפכה. הוא דן בתפקיד ה"אובשצ'ינה", קהילות איכרים כפריות, בדיונים פוליטיים רוסיים. לדברי ובר, היה קשה לרפורמטורים אגרריים ליברליים לבטלן בשל בסיסן במשפט הטבע ומעמד הקולאקים העולה שתמרן אותן מתוך אינטרס עצמי. הוא פירש את המהפכה הרוסית כחסרת מנהיג ברור וכתוצאה של תשוקות רגשיות של האיכרים, לא של מטרות האינטלקטואלים הרוסים.
ב-1909, לאחר שהפך לחסר שביעות רצון יותר ויותר מהשמרנות הפוליטית ומחוסר המשמעת המתודולוגית הנתפס של האגודה, הוא היה ממייסדי האגודה הסוציולוגית הגרמנית והיה הגזבר הראשון שלה. ובר קישר אותה לאגודה וראה בהן ככאלו שלא היו מתחרות. הוא ניסה ללא הצלחה לנווט את כיוון האגודה. כחלק מכך, ובר ניסה להפוך את הארכיון לכתב העת הרשמי שלה. הוא התפטר מתפקידו כגזבר ב-1912. תמיכתו בחופש מערכים במדעי החברה גרמה לכך, שכן זו הייתה עמדה שנויה במחלוקת באגודה. גם ב-1909 נסעו ובר ואשתו מריאן לוונציה עם אלזה פון ריכטהופן, סטודנטית לשעבר שלו וחברתה הוותיקה. הזוג התיידד גם עם הפסנתרנית מינה טובלר. לאחר שנכשל בחיזור אחרי ריכטהופן, החל ובר רומן עם טובלר ב-1911. חוקרים מרובים ואחיינו של ובר, אדוארד באומגרטן, ייחסו את "הרהורי הביניים" של ובר על דת, גאולה וארוטיקה בסדרת הספרים "האתיקה הכלכלית של דתות העולם" לרגשותיו כלפי ריכטהופן וטובלר.
מאוחר יותר, במהלך אביב 1913, בילה ובר בקהילת מונטה וריטה באסקונה, שווייץ. בזמן החופשה, הוא ייעץ לפרידה גרוס במאבק המשמורת שלה על ילדיה. הוא התנגד למעורבותו של אריך מיהזאם בגלל האנרכיזם של מיהזאם. ובר טען שיש לטפל במקרה על ידי רפורמטורים בורגנים שלא "ירדו מהפסים". שנה לאחר מכן, גם באביב, הוא שוב בילה באסקונה. הקהילה הכילה כמה תנועות רפורמה פוליטיות ואורח חיים רדיקליות שונות שהיו קיימות אז, כולל נטוריזם, אהבה חופשית ואזוטריות מערבית, בין היתר. ובר היה ביקורתי כלפי התנועות האנרכיסטיות והארוטיות של אסקונה, שכן ראה במיזוג שלהן כאבסורדי פוליטית.
### מלחמת העולם הראשונה ומעורבות פוליטית
לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה ב-1914, התנדב ובר לשירות ומונה לקצין מילואים האחראי על ארגון בתי החולים של צבא היידלברג, תפקיד שמילא עד סוף 1915. במהלך תקופה זו השתנו דעותיו על המלחמה והתפשטות האימפריה הגרמנית. בתחילה תמך בחום במאמץ המלחמתי הגרמני. עם זאת, ובר הפך מאוחר יותר לאחד המבקרים הבולטים ביותר הן של ההתפשטות הגרמנית והן של מדיניות המלחמה של הקיסר. הוא מתח ביקורת פומבית על סיפוחה הפוטנציאלי של בלגיה על ידי גרמניה ועל לוחמת צוללות בלתי מוגבלת, ומאוחר יותר תמך בקריאות לרפורמה חוקתית, דמוקרטיזציה וזכות בחירה אוניברסלית. מותו של אחיו הצעיר קרל, אדריכל, בזמן שנלחם ליד ברסט-ליטובסק ב-1915, גרם לו להזדהות עמו.
הוא ואשתו השתתפו בוועידות לאונשטיין ב-1917 בטירת לאונשטיין בבוואריה. ועידות אלו תוכננו על ידי המוציא לאור אויגן דידריך וכינסו אינטלקטואלים, כולל תאודור הויס, ארנסט טולר וורנר זומבארט. נוכחותו של ובר העלתה את הפרופיל שלו בגרמניה והפיגה חלק מהאווירה הרומנטית של האירוע. הוא היה מעורב בתכנון השנייה, שכן דידריך חשב שהוועידות זקוקות לדמות אופוזיציונית. ובר טען נגד הרומנטיקה הפוליטית של התיאולוג לשעבר מקס מאורנברכר והתנגד גם למה שראה כרטוריקה מוגזמת של קבוצות הנוער והלאומנים, ותמך במקום זאת בדמוקרטיזציה גרמנית. עבורו ועבור המשתתפים הצעירים יותר, הרומנטיקה של הוועידות לא יכלה לקבוע את עתידה של גרמניה. בנובמבר, זמן קצר לאחר הוועידה השנייה, הוזמן ובר על ידי "נוער הסטודנטים החופשי" – ארגון סטודנטים – להרצות במינכן, מה שהוביל ל"המדע כמקצוע". בו הוא טען שקריאה פנימית והתמחות נחוצות כדי שאדם יהפוך לחוקר. ובר גם החל רומן סאדו-מזוכיסטי עם אלזה פון ריכטהופן בשנה שלאחר מכן. בינתיים, היא ניהלה במקביל רומן עם אחיו, אלפרד. הרומנים של מקס ובר עם ריכטהופן ומינה טובלר נמשכו עד מותו ב-1920.
לאחר המלחמה, ובר התמודד ללא הצלחה על מושב באספה הלאומית של ויימאר בינואר 1919 מטעם המפלגה הדמוקרטית הגרמנית הליברלית, שהיה ממייסדיה. הוא גם ייעץ לאספה הלאומית בניסוח חוקת ויימאר. במהלך הקמפיין, ובר מתח ביקורת על השמאל ועל מנהיגי "ליגת הספרטקיסטים" השמאלית, קרל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג. הוא חשב שהמהפכה הגרמנית של 1918–1919 מנעה מגרמניה להתמודד עם תביעותיה של פולין על שטחי המזרח שלה. התנגדותו למהפכה אולי מנעה מפרידריך אברט, נשיא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית החדש של גרמניה, למנות אותו לשר או לשגריר. ובר גם מתח ביקורת על חוזה ורסאי, שלדעתו הטיל שלא בצדק את אשמת המלחמה על גרמניה. במקום זאת, הוא האמין שמדינות רבות אשמות, לא רק גרמניה. ובר טען שרוסיה הייתה המעצמה הגדולה היחידה שחפצה במלחמה. בסך הכל, המאמצים הפוליטיים של ובר לא צלחו, מלבד תמיכה בנשיאות חזקה שנבחרה דמוקרטית. ב-28 בינואר 1919, לאחר תבוסתו בבחירות, נשא ובר הרצאה שכותרתה "הפוליטיקה כמקצוע", שדנה בפוליטיקה. היא נבעה מהמהומה הפוליטית של רפובליקת ויימאר המוקדמת ונתבקשה על ידי נוער הסטודנטים החופשי. זמן קצר לפני שהצטרף למשלחת ורסאי ב-13 במאי 1919, השתמש ובר בקשריו עם צירי מפלגת העם הלאומית הגרמנית כדי לפגוש את אריך לודנדורף ובילה מספר שעות בניסיון כושל לשכנע אותו להיכנע לבעלות הברית.
### שנים אחרונות
באופן חלקי בגלל שהוא ומשפחתו איבדו כסף בהשקעה באגרות חוב מלחמתיות, ובר חזר ללמד, תחילה באוניברסיטת וינה ב-1918, ואז באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן ב-1919. בווינה מילא ובר קתדרה פנויה לכלכלה פוליטית שנשקל עבורה מאז אוקטובר 1917. בזמן שהיה שם, הוא נשא הרצאה שכותרתה "סוציאליזם" בנושא בעל אותו שם בפני קבוצת קציני צבא אוסטרו-הונגריים. הוא גם ניהל ויכוח סוער עם יוזף שומפטר בבית הקפה לנדטמן על השימושיות של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית כמקרה בוחן לקומוניזם. מאוחר יותר, במינכן, מונה ובר לקתדרה של לוג'ו ברנטאנו למדעי החברה, היסטוריה כלכלית וכלכלה פוליטית. הוא קיבל אותה כדי להיות קרוב יותר למאהבת שלו, אלזה פון ריכטהופן. בתגובה לבקשות סטודנטים, הוא העביר סדרת הרצאות על היסטוריה כלכלית. תמלולי הסטודנטים נערכו ופורסמו מאוחר יותר כ"היסטוריה כלכלית כללית" על ידי זיגמונד הלמן ומלכיור פאלי ב-1923. מבחינה פוליטית, הוא התנגד לחנינה של רוצחו של ראש ממשלת בוואריה קורט אייזנר, אנטון גראף פון ארקו אאוף ואלי. בתגובה, סטודנטים ימניים שיבשו את שיעוריו ומחו מחוץ לביתו. בתחילת 1920 דן ובר בספרו של אוסוולד שפנגלר "שקיעת המערב" בסמינר, מה שעורר סטודנטים – שהכירו אישית את שפנגלר – להציע שיתווכח עם שפנגלר לצד חוקרים אחרים. הם התווכחו במשך יומיים בבית העירייה של מינכן, אך הסטודנטים הרגישו שהשאלה כיצד לפתור את בעיותיה של גרמניה שלאחר המלחמה נותרה ללא מענה.
לילי שפר, אחת מאחיותיו של ובר, התאבדה באופן בלתי צפוי ב-7 באפריל 1920 לאחר שהפדגוג פאול גהב סיים את הרומן שלו עמה. כתוצאה מהדיכאון שלה, ובר טיפל בה לאחר מות בעלה ב-26 באוגוסט 1914. מכיוון שגם הוא חווה בעבר רגשות אובדניים, הוא כיבד זאת, שכן חשב שהתאבדותה מוצדקת ושהתאבדות בכלל יכולה להיות מכובדת. הוברים לקחו את ארבעת ילדיה של לילי ותכננו לגדל אותם. ובר לא הרגיש בנוח עם תפקידו החדש כדמות אב, אך חשב שזה ממלא את מריאן כאישה. היא אימצה רשמית את הילדים ב-1927. ובר רצה שהיא תישאר עמם בהיידלברג או תעבור קרוב יותר לבית הספר של גהב באודנוואלד כדי שיוכל להיות לבדו במינכן עם המאהבת שלו, אלזה פון ריכטהופן. הוא השאיר את ההחלטה למריאן, אך היא אמרה שרק הוא יכול לקבל את ההחלטה לעזוב בעצמו. בזמן שזה קרה, ובר החל להאמין שחייו שלו הגיעו לסיומם.
ב-4 ביוני 1920, הסטודנטים של ובר עודכנו שיש לו הצטננות ושהוא צריך לבטל שיעורים. עד 14 ביוני 1920, ההצטננות הפכה לשפעת והוא מת מדלקת ריאות במינכן. הוא כנראה נדבק בשפעת הספרדית במהלך המגפה שלאחר המלחמה והיה נתון לטיפול רפואי לא מספיק. אלזה פון ריכטהופן, שנכחה ליד מיטת חוליו לצד אשתו, חשבה שהוא יכול היה לשרוד את מחלתו אם היה מקבל טיפול טוב יותר. גופתו נשרפה בבית הקברות המזרחי של מינכן לאחר טקס חילוני, וכד האפר שלו נקבר מאוחר יותר בבית הקברות ברגפרידהוף בהיידלברג ב-1921. בטקס ההלוויה השתתפו תלמידיו, כולל אדוארד באומגרטן וקרל לוונשטיין, ועמיתים חוקרים, כמו לוג'ו ברנטאנו. ובר לא סיים לכתוב את "כלכלה וחברה", יצירת המופת התיאורטית הסוציולוגית שלו. אלמנתו, מריאן, עזרה להכין אותה לפרסומה בין 1921 ל-1922. מאוחר יותר היא פרסמה ביוגרפיה של ובר ב-1926 שהפכה לאחד התיאורים ההיסטוריים המרכזיים של חייו.
מתודולוגיה
פעולה חברתית הייתה המוקד המרכזי של הסוציולוגיה של ובר. הוא גם ראה בה חלק חשוב מהטבע המדעי של התחום. הוא חילק את הפעולה החברתית לארבע הקטגוריות של פעולה רגשית, מסורתית, אינסטרומנטלית ורציונלית-ערכית. פעולות רגשיות נגרמו על ידי רגשותיו של השחקן. פעולות מסורתיות התבססו על מסורת. פעולות אינסטרומנטליות היו ניסיונות מחושבים להשיג מטרות. פעולות רציונליות-ערכיות היו ניסיונות לממש את ערכיו של האדם. המתודולוגיה שלו הייתה שונה מאלו של אמיל דורקהיים וקרל מרקס בכך שהוא התמקד בעיקר ביחידים ובתרבות. בעוד שדורקהיים התמקד בחברה, ובר התרכז ביחידים ובפעולותיהם. בינתיים, בהשוואה לתמיכתו של מרקס בראשוניות של העולם החומרי על פני עולם הרעיונות, ובר העריך רעיונות כמניעים את פעולות היחידים. הפרספקטיבה שלו על מבנה ופעולה ומבנה-על הייתה שונה משלהם בכך שהיה פתוח לרעיון שתופעות חברתיות יכולות להיות בעלות סיבות מרובות והעניק חשיבות לפרשנויות של שחקנים חברתיים לפעולותיהם.
### ורשטהן (Verstehen)
מבחינה מתודולוגית, ובר עסק בעיקר באובייקטיביות וסובייקטיביות, הבחין בין פעולה חברתית להתנהגות חברתית, וציין שיש להבין פעולה חברתית דרך מערכות היחסים הסובייקטיביות של יחידים. לדבריו, חקר הפעולה החברתית באמצעות אמצעים פרשניים או "ורשטהן" (להבין) היה צריך להתבסס על הבנת המשמעות והמטרה הסובייקטיבית שיחידים ייחסו לפעולותיהם. קביעת הפרשנות של יחיד לפעולותיו דרשה ראיות שנגזרו באמפתיה או באופן רציונלי. ובר ציין שחשיבות הסובייקטיביות במדעי החברה הקשתה על יצירת חוקים אוניברסליים חסיני טעויות מאשר במדעי הטבע, ושהיקף הידע האובייקטיבי שמדעי החברה מסוגלים ליצור מוגבל. בסך הכל, הוא תמך במדע אובייקטיבי כמטרה שראוי לשאוף אליה אך ציין שהיא בסופו של דבר בלתי ניתנת להשגה.
המתודולוגיה של ובר פותחה בהקשר של ויכוחים מתודולוגיים רחבים יותר במדעי החברה. הראשון שבהם היה ה"מתודנשטריט" (סכסוך השיטות). בו הוא היה קרוב להיסטוריציזם, שכן חשב שפעולות חברתיות קשורות מאוד להקשרים היסטוריים. הוא גם הדגיש את השימוש בניתוח היסטורי השוואתי והיה מעוניין יותר בהסבר כיצד תוצאה הייתה תוצר של תהליכים היסטוריים שונים מאשר בחיזוי התוצאות העתידיות של תהליכים אלו. הוויכוח השני שעיצב את נקודת המבט של ובר על מתודולוגיה היה ה"וורטורטיילשטריט" (סכסוך שיפוטי הערך). ויכוח זה נערך בין 1909 ל-1914 על שיפוטי ערך במדעי החברה. הוא מקורו בוויכוח באגודה למדיניות חברתית בין תומכי ומתנגדי הרעיון שאתיקה היא שיקול חשוב בתחום הכלכלה. עמדתו של ובר הייתה שמדעי החברה צריכים לשאוף להיות חופשיים מערכים. לדעתו, למדע אין חלק בבחירת ערכים. בנוגע לכלכלה, הוא טען שפריון אינו מושג מדעי שימושי, שכן הוא עלול לעכב הערכה נאותה של תופעות כלכליות.
### אינדיבידואליזם מתודולוגי
עקרון האינדיבידואליזם המתודולוגי, שקבע שמדעני חברה צריכים לשאוף להבין קולקטיבים אך ורק כתוצאה של פעולות אנשים בודדים, מקורו בובר. המונח "אינדיבידואליזם מתודולוגי" נטבע ב-1908 על ידי הכלכלן האוסטרי-אמריקאי יוזף שומפטר כשם לדעותיו של ובר על הסבר תופעות חברתיות. בעוד שתחומי המחקר שלו הדגישו מאוד את פרשנות ההיסטוריה הכלכלית, תמיכתו של ובר באינדיבידואליזם מתודולוגי נפרדה מהאסכולה ההיסטורית של הכלכלה והתיישרה עם מייסד האסכולה האוסטרית לכלכלה, קרל מנגר, ב"מתודנשטריט". בפרק הראשון של "כלכלה וחברה", טען ובר שרק יחידים "יכולים להיות מטופלים כסוכנים במהלך של פעולה מובנת סובייקטיבית". למרות השימוש של המונח ב"אינדיבידואליזם", הוא לא פירש את היחיד כמקור האמיתי להסברים סוציולוגיים. במקום זאת, בעוד שרק יחידים יכולים לעסוק בפעולה מכוונת, הם לא היו בהכרח נפרדים מהקבוצה הקולקטיבית. ובר חשב שלאינדיבידואליזם מתודולוגי יש קרבה קרובה לסוציולוגיה פרשנית (ורשטהנדה), שכן ניתן לפרש פעולות באופן סובייקטיבי. באופן דומה, הוא היה קשור גם לטיפוסים אידיאליים בכך שהוא כלל דיונים על מודלים מופשטים ורציונליים של התנהגות אנושית.
### טיפוס אידיאלי
הטיפוס האידיאלי היה מושג מרכזי במתודולוגיה של ובר. הוא טען שהם הכרחיים למדעי החברה. בשל התחשבות במשמעות, הם היו ייחודיים למדעי החברה. טיפוס אידיאלי היה סכימה שייצגה פעולה חברתית ושקלה את תפקיד המשמעות בה. זו הייתה הגזמה של מצב אמפירי דרך ההנחה שהיחידים המעורבים היו רציונליים, בעלי ידע מצבי מלא, מודעים לחלוטין למצב, מודעים לחלוטין לפעולותיהם ולא עשו טעויות. זה הושווה לאחר מכן למציאות האמפירית, מה שאפשר לחוקר להבין אותה טוב יותר. עם זאת, טיפוסים אידיאליים לא היו ייצוגים ישירים של המציאות וובר הזהיר מפני פרשנותם ככאלה. שלושת התפקידים של הטיפוסים האידיאליים היו ניסוח טרמינולוגיה, סיווגים והשערות. המשימה האחרונה הייתה החשובה ביותר. הוא לא הציב גבולות למה שניתן להשתמש בטיפוסים אידיאליים כדי לנתח. מכיוון שחשב שמתודולוגיה רציונלית ומדע הם מילים נרדפות, טיפוסים אידיאליים נבנו באופן רציונלי. המונח "טיפוס אידיאלי" נגזר מגאורג ילינק. ובר תיאר אותו ב"האובייקטיביות של הידע במדעי החברה ובמדיניות החברתית" ובפרק הראשון של "כלכלה וחברה".
### חופש מערכים
ובר חשב שמדעני חברה צריכים להימנע מביצוע שיפוטי ערך. במקום זאת, מחקר במדעי החברה צריך להיות חופשי מערכים. זה יעניק למדענים אובייקטיביות אך חייב להשתלב עם הכרה בכך שהמחקר שלהם מתחבר לערכים בדרכים שונות. כחלק מתמיכתו בחופש מערכים, ובר התנגד לכך שמדריכים וסטודנטים יקדמו את דעותיהם הפוליטיות בכיתה. הוא ניסח זאת לראשונה בכתבי הפילוסופיה המדעית שלו, כולל "האובייקטיביות של הידע במדעי החברה ובמדיניות החברתית" ו"המדע כמקצוע". ובר הושפע מהמושג של היינריך ריקרט על רלוונטיות לערכים. ריקרט השתמש בו כדי לקשר אובייקטים היסטוריים לערכים תוך שמירה על אובייקטיביות באמצעות הבחנות מושגיות מוגדרות במפורש. עם זאת, ובר לא הסכים עם הרעיון שחוקר יכול לשמור על אובייקטיביות תוך ייחוס להיררכיה של ערכים בדרך שריקרט עשה. הטיעון שלו לגבי חופש מערכים היה קשור למעורבותו ב"וורטורטיילשטריט". במהלך זה, הוא טען שמדעי החברה צריכים להיות חופשיים מערכים. בינתיים, הוא ניסה ללא הצלחה להפוך את האגודה הסוציולוגית הגרמנית לארגון חופשי מערכים.