ז'אק אופנבך: הצ'לן שצחק על אימפריה
בשנת 1867 ישבו מלך פרוסיה וילהלם ואוטו פון ביסמרק בתיאטרון בפריז וצפו ב-"הדוכסית הגדולה מגרולשטיין", הסאטירה של אופנבך על גנרלים של צעצוע והתיאבון למלחמה. הלבריתן שלו לודוביק הלוי ציין את הסצנה בצמרמורת: "הפעם אנחנו צוחקים על מלחמה, והמלחמה בפתח." שלוש שנים לאחר מכן ארטילריה פרוסית הייתה מחוץ לפריז, הקיסרות השנייה קרסה, והמלחין יליד גרמניה שלימד את צרפת לצחוק על עצמה היה פתאום חשוד בעיר שלו.
בנו של חזן מקלן
הוא נולד כיעקב אופנבך ב-20 ביוני 1819 בקלן, בממלכת פרוסיה, למשפחה יהודית. אביו, יצחק יהודה אופנבך, נולד בשם אברסט ועבד ככורך ספרים לפני שהפך לחזן בבית כנסת; ב-1808 הוא אימץ רשמית את שם עיר הולדתו, אופנבך על המיין. משק הבית היה מוזיקלי מההתחלה. יעקב לקח את הכינור בגיל שש ואת הצ'לו בגיל תשע.
פריז בגיל ארבע-עשרה
בשנת 1833 הוא הגיע לפריז והגיש מועמדות לקונסרבטוריון. המנהל, לואיג'י כרוביני, הסתייג מגילו ומלאומיותו, שמע אותו מנגן, וקיבל אותו בכל זאת. יעקב הפך לז'אק. הוא החזיק מעמד שנה אחת בלבד, מצא את הלימודים האקדמיים לא מתגמלים, ונשאר בעיר בכל זאת. מ-1835 הוא התפרנס כצ'לן ומנצח, בנה מוניטין בינלאומי ברחבי צרפת, גרמניה ואנגליה, והוכתר בלונדון לאחר סיבוב הופעות ב-1844 שכלל נגינה לפני המלכה ויקטוריה והנסיך אלברט.
הוא פגש את הרמיני ד'אלקן, בתו של גנרל קרליסטי, בסלונים של פריז בסביבות 1839, ונשא אותה לאישה ב-14 באוגוסט 1844, כשהוא מתנצר לנצרות קתולית כדי להסיר את המכשול. הנישואים החזיקו מעמד והיו לפי הדיווחים מאושרים, על אף הרומנים שלו.
בונה תיאטרון משלו
האופרה-קומיק לא רצתה ממנו דבר, והאבחנה שלו לבעיה הייתה ש-"אופרה קומית כבר לא נמצאת באופרה-קומיק; שהמוזיקה המצחיקה, העליזה והשנונה באמת נשכחת בהדרגה." אז ב-1855, בתזמון לתערוכה הגדולה של פריז, הוא שכר את סאל לאקאז בשאנז אליזה ופתח את תיאטרון בוף-פריזיין ב-5 ביולי. הוא הכיל בערך שלוש מאות אנשים, והרישיון התיר רק שלוש דמויות מדברות או שרות על הבמה – הגבלה שדחפה אותו לערבים של יצירות במערכה אחת, ובאופן מקרי, לכלכלה קיצונית של אמצעים שהפכה לסגנון. "שני העיוורים" היה להיט מוקדם. הבית הפך את הורטנס שניידר לכוכבת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אורפיאוס והקאן-קאן
"אורפיאוס בשאול" (1858), האופרטה באורך מלא הראשונה שלו, הכילה את הקאן-קאן. הקבלה הייתה צנועה עד שהמבקר ז'ול ז'אנן פרסם ביקורת זועמת המגנה את חוסר הכבוד שלה כלפי המיתולוגיה הרומית, ואז היא רצה 228 הופעות – נתון יוצא דופן לתקופה – והפכה ליצירה המבוצעת ביותר בחייו. נפוליאון השלישי הגיע באפריל 1860.
הדפוס חזר על עצמו. "הלנה היפה" (1864), שוב עם שניידר, הונעה שוב על ידי הודעות עוינות. "החיים הפריזאיים" (1866) החליפו הגדרות קלאסיות באחת עכשווית והיו הצלחה פריזאית מיידית ומתמשכת, אם כי הבדיחות המקומיות שלה עברו רע. "הדוכסית הגדולה מגרולשטיין" נפתחה יומיים לאחר תערוכת 1867 ומשכה ריבונים. "לה פריכול" (1868) פנתה לכיוון קומדיה רומנטית עם הסאטירה מופחתת; המנצח אנדרו לאמב מכנה את הפרטיטורה שלה "הקסימה ביותר" של אופנבך. בין 1864 ל-1868 הלבריתנים היו לודוביק הלוי ואנרי מייאק. אופנבך קרא להם בניו ולעצמו האב.
אזרחות, הלגיון, והנפילה
נפוליאון השלישי העניק לו אזרחות צרפתית ב-1860, והלגיון ד'אונר הגיע ב-1861 – עיטור שזעזע שמרנים בממסד המוזיקלי, שהתמרמרו על כיבוד כותב אופרה קלה. זה גם ריתך אותו למשטר. לאחר ניצחונה של פרוסיה ב-1870 ונפילת הקיסר, אופנבך, יליד קלן וחביב הקיסרות, היה חשוד מכל כיוון. האופרטות שלו נדחו כשיירים קלי דעת של ממשלה מושמצת, ו-"הדוכסית הגדולה" נאסרה לחלוטין בשל האנטי-מיליטריזם שלה. הוא עבר לספרד, וינה ולונדון.
התאוששות ואמריקה
עד סוף 1871 פריז התייצבה והוא חזר, השתלט על תיאטרון דה לה גאטה ביולי 1873 והעלה הפקות מחודשות מפוארות ורווחיות – עד ששיתוף פעולה יקר עם המחזאי ויקטוריאן סארדו הרס אותו ואילץ אותו למשכן תמלוגים עתידיים. הצלה הגיעה מארצות הברית. סיבוב ההופעות של 1876 שצורף לתערוכת המאה נפתח לפני שמונת אלפים איש בגינה של גילמור, מאוחר יותר מדיסון סקוור גארדן, ורץ ליותר מארבעים קונצרטים בניו יורק ובפילדלפיה. בפילדלפיה הוא עקף את איסור הבידור של יום ראשון על ידי הסוואת מספרי אופרטה כיצירות ליטורגיות עד שהרשויות משכו את אישורו. הסיור עשה כסף רציני. "מאדאם פאבאר" (1878) ו-"בת רב-החובל" (1879) החזירו אותו הביתה.
הופמן
מ-1877, כשהוא סובל קשות משיגדון, הוא עבד על הדבר שתמיד רצה: אופרה רצינית המבוססת על המחזה של ברבייה וקארה "סיפורי הופמן הפנטסטיים". מדווחים שהוא אמר לכלבו קליינזאך, "הייתי נותן את כל מה שיש לי כדי להיות בבכורה." הוא לא הגיע לשם. אופנבך מת בפריז ב-5 באוקטובר 1880, בגיל שישים ואחת, כשהפרטיטורה הקולית כמעט שלמה והתזמור לא גמור. ארנסט גירה, בסיוע בנו בן השמונה-עשרה של אופנבך אוגוסט, סיים וקיצץ אותה בכבדות עבור האופרה-קומיק, שם "סיפורי הופמן" הוקרן בבכורה ב-10 בפברואר 1881. הוא נכנס לרפרטואר הסטנדרטי ומעולם לא עזב אותו.
מדוע ז'אק נקרא גאון
המילה יושמה על ידי אנשים שדעתם נשאה משקל. רוסיני קרא לו "מוצרט של השאנז אליזה". ניטשה קרא לו גם "גאון אמנותי" וגם "ליצן", וזקף לזכות כמעט כל אחת מיצירותיו חצי תריסר "רגעים של שלמות מופקרת" – שזה הרגיסטר הנכון, כי הכישרון של אופנבך הוא מקומי ולא ארכיטקטוני. סאצ'וורל סיטוול השווה את כישרונותיו לאלו של מוצרט ורוסיני, ואוטו קלמפרר הגיע למסקנה מאוחר בחייו ש-"אלו שקראו לו 'מוצרט של השדרות' לא טעו הרבה." דביסי, מוסורגסקי ורימסקי-קורסקוב כולם העריצו את האופרטות.
הפקולטה המעורבת היא מלאכה ולא אינטלקט, ושווה לציין במדויק ממה היא מורכבת. אופנבך יכול היה לכתוב מלודיה שנושאת בדיחה – מוזיקה שהיא באמת מצחיקה תוך שהיא נשארת עשויה היטב, נוחתת נקודה סאטירית בשמונה תיבות מבלי לעצור להסביר אותה. הוא שילב זאת עם אינסטינקטים של מפיק: מודר על ידי המוסדות, הוא בנה תיאטרון משלו, והמיר הגבלת רישוי של שלוש דמויות לסגנון בית. נגדו עומד הנפח העצום של אפרה, העובדה שיצירתו אינה ניתנת להפרדה מפריז שחדלה להתקיים ב-1870, והאמת המביכה שהיצירה האחת שלקח ברצינות גמורה הוא לא סיים ולא תזמר – ההופמן ברפרטואר הוא בחלקו של גירה. בני דורו חזו בביטחון שהמוזיקה שלו תתיישן תוך עשור. הם טעו, אבל הסיבה שהתחזית נשמעה סבירה היא שהגאונות של אופנבך הייתה למתכלה, מתורגלת ברמה שסירבה להיות מושלכת.
מורשת
הוא למעשה המציא את האופרטה והניח את היסודות לתיאטרון המוזיקלי המודרני, כשהוא משפיע על מלחינים ברחבי אירופה ובריטניה. הוא זכה להלוויה ממלכתית, והטיימס ציין ש-"קהל האנשים המכובדים שליווה אותו במסעו האחרון בתוך האהדה הכללית של הציבור מראה שהמלחין המנוח נמנה עם מאסטרי האמנות שלו." הוא קבור בבית הקברות מונמארטר.