ז'אק-לואי דויד (Jacques-Louis David): צייר החצר של שישה משטרים
ב-21 בינואר 1793, ישב צייר בוועדה הלאומית והצביע בעד שליחתו של לואי ה-16 (Louis XVI) לגיליוטינה. אשתו המלוכנית התגרשה ממנו בשל כך. אחת-עשרה שנים לאחר מכן עמד אותו אדם בנוטרדאם (Notre-Dame) באישור רשמי להתבונן, ושרבט את טקס הכתירתו של קיסר, לאחר ששולמו לו 24,000 פראנק עבור זכות זו. הקריירה של ז'אק-לואי דויד (Jacques-Louis David) משתרעת על פני שישה משטרים פוליטיים צרפתיים, והוא צייר את הדימוי המכונן של כמעט כולם — מה שהוא העובדה המרשימה ביותר לגביו או המרשימה ביותר.
בן חסותו של דוד
הוא נולד בפריז ב-30 באוגוסט 1748. אביו נהרג בדו-קרב כאשר דויד היה בן תשעה בערך, והילד נמסר לדודים אדריכלים מבוססים ששילמו עבור חינוכו בקולז' דה קאטר-נאсьיון (Collège des Quatre-Nations) ובאוניברסיטת פריז. הוא התאמן זמן קצר תחת פרנסואה בושה (François Boucher) לפני שעבר לז'וזף-מארי ויאן (Joseph-Marie Vien), שכבר הוביל את התגובה הקלאסית נגד קלילות הרוקוקו.
שלושה כישלונות בפרס רומא
לאחר מכן הגיע פרס רומא, והעדות הראשונה למזג שהיה מגדיר אותו. הוא נכשל שלוש פעמים. לאחר הכישלון השני, ב-1772, הוא יצא לשביתת רעב שנמשכה יומיים וחצי, והסתיימה רק כאשר הסגל שכנע אותו לחזור אל כן הציור. לבסוף הוא זכה ב-1774 והגיע לאיטליה באוקטובר 1775, שם למד את פוסן (Poussin) וקאראווג'ו (Caravaggio), ספג את תיאוריותיהם של אנטון רפאל מנגס (Anton Raphael Mengs) ויוהאן יואכים וינקלמן (Johann Joachim Winckelmann) על פיסול עתיק, וצעד בחפירות בפומפיי ב-1779.
השבועה
הוא חזר לפריז ביולי 1780, התקבל לאקדמיה המלכותית, נישא למרگریט שרלוט פקול (Marguerite Charlotte Pécoul) ב-1782 בשידוך שאורגן על ידי אביה — קבלן של המלך — וקיבל מגורים בלובר (Louvre).
שבועת האוראקים (Oath of the Horatii, 1784) היא התמונה שסיימה מאה אחת של ציור צרפתי והתחילה אחרת. שלושה אחים, זרועותיהם נוקשות, נשבעים לאביהם למות למען רומא; הנשים קורסות בערימה רכה מימין. הקווים קשים, הצורות מפוסלות, המשטח מלוטש, המוסר בלתי נמנע. מוזיאון המטרופוליטן מתאר את ציורי ההיסטוריה של דויד כשיעורים מוסריים שנועדו להדריך צופים באמצעות התנהגות עתיקה לדוגמה, והאוראקים הוא מסמך היסוד של תוכנית זו. מותו של סוקרטס (The Death of Socrates, 1787) מَשַׁךְ מבקרים שהשוו אותו למיכלאנג'לו ורפאל. הליקטורים מביאים לברוטוס את גופות בניו (The Lictors Bring to Brutus the Bodies of His Sons, 1789) צונזר בתחילה והוצג רק לאחר מחאה ציבורית — ציור על קונסול רומאי שהוציא להורג את ילדיו שלו למען הרפובליקה, שהוצג בשנה שבה נפלה הבסטיליה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →יוצר הדימויים של המהפכה
דויד הצטרף למועדון היעקוביני, ישב בוועדת הביטחון הכללי, והפך לחבר אישי של רובספייר (Robespierre). הוא הצביע בעד מותו של המלך. בוועידה הוא רכש את הכינוי "טרוריסט אכזרי". הוא הפך גם לבמאי האמנות של המהפכה: הוא ביים את תהלוכת הלוויה של וולטיר (Voltaire) ב-1791, שבה צפו עד 100,000 איש, וארגן את פסטיבל הישות העליונה ב-1794, שבו השתמש רובספייר בלפיד שסיפק דויד כדי לשרוף בובה של אתאיזם.
מתוך כך נוצר מותו של מארה (The Death of Marat, 1793), העיתונאי הנרצח המסודר באמבט שלו בדיוק הכלכלי של קבורת רנסנס. הוא לכאורה הפייטה של המהפכה. בן לוותו, לה פלטייה הנרצח (Le Peletier Assassinated), נהרס מאוחר יותר על ידי בתו המלוכנית של מושא היצירה.
כאשר נפл רובספייר, דויד נכלא פעמיים — מ-2 באוגוסט עד 28 בדצמבר 1794, ושוב מ-29 במאי עד 3 באוגוסט 1795 — במידה רבה בארמון לוקסמבורג (Palais du Luxembourg) הנוח. במאסר הוא הגה את התערבותן של נשי סבינה (The Intervention of the Sabine Women, 1799), ציור על נשים שעוצרות גברים מהריגה זה את זה, שנועד הן כפיוס לאומי והן כפנייה לאשתו המנוכרת. היא ביקרה אותו בכמיהה בכלא. הוא נישא לה מחדש ב-1796. התמונה הציגה גם את "הסגנון היווני הטהור" שלו, הבנוי על מרשמו של וינקלמן של פשטות אצילה והדר דומם.
נפוליאון
הוא פגש את בונפרטה ב-1797 והתרשם מיד מתווי פניו הקלאסיים. לאחר ההפיכה ב-1799 הזמין הגנרל את נפוליאון חוצה את האלפים (Napoleon Crossing the Alps, 1801). נפוליאון חצה את המעבר על פרד; הוא ביקש שיוצג "רב רושם על סוס סוער", ודויד נענה. ב-1804 הוא מונה לצייר הראשון של הקיסר, והפיק את הכתרת נפוליאון (The Coronation of Napoleon, 1805–07), בד שאולץ לתקן שוב ושוב כדי להתאים לגחמות קיסריות. הוא מונה לאביר לגיון הכבוד ב-1803, קצין ב-1808, ומפקד ב-1815.
בריסל
לאחר ווטרלו (Waterloo), ברשימת רוצחי המלך המוקצים, הוצעו לו חניה ותפקידו הישן על ידי לואי ה-18 (Louis XVIII). הוא סירב, ויצא לגלות עצמית בבריסל, שם צייר מיתולוגיות ופורטרטים ולימד אמנים בלגים. מרס מנושאר על ידי ונוס ושלושת הגраציות (Mars Being Disarmed by Venus and the Three Graces, 1822–24) הייתה יצירתו הגדולה האחרונה: "זו התמונה האחרונה שאני רוצה לצייר", כתב בדצמבר 1823, "אך אני רוצה להתעלות על עצמי בה". לאחר שבץ מוחי ב-1825 הוא עדיין עבד. ב-29 בדצמבר 1825, לאחר שנפגע מכרכרה כשיצא מתיאטרון, הוא מת. נאסר עליו לדרוך על אדמת צרפת כרוצח מלך, והוא נקבר בבריסל.
מדוע ז'אק-לואי נקרא גאון
הטענה נשענת על משהו מוחשי באופן יוצא דופן: הוא שינה את יעודו של הציור האירופאי, והדור הבא צמח מהסטודיו שלו. מוזיאון המטרופוליטן בוטה לגבי המנגנון — אנגר (Ingres), ז'ירודה (Girodet), ז'ראר (Gérard) וגרו (Gros) התאמנו כולם איתו, והוא העביר עקרונות ניאו-קלאסיים לדור שלם, כולל אלה שמרדו. דימוייו נכנסו לדמיון הקולקטיבי ונשארו: האוראקים וקובץ מארה הם קיצורי הדרך הוזואליים המובנים מאליהם למעלה רפובליקנית ולקדושת מעונים מהפכנית.
הפקולטה הספציפית היא דחיסה קומפוזיציונית. דויד יכול היה לצמצם טיעון פוליטי מורכב למחווה עצורה אחת — שלוש זרועות וחרב, יד המשתלשלת מאמבטיה — ולהפוך אותה לקריאה באופן מיידי ותמידי. הוא הבין לפני כמעט כל אחד אחר שציור יכול לתפקד כתעמולה ממלכתית מבלי להפוך לגס, ובנה את הדקדוק החזותי של הדימוי הפוליטי המודרני.
לטענת הנגד יש שני צדדים. הצד האסתטי הושמע בקול רם לאחר מותו: העבודה הותקפה כסטטית, נוקשה, אחידה, קרת וחסרת חום, והמוניטין שלו נזקק לתערוכת מאה שנה ב-1948 כדי להשתקם. הצד המוסרי קשה יותר. הוא ישב בוועדת הביטחון הכללי במהלך הטרור והצביע בעד הוצאתו להורג של אדם; הוא נודע במזג תחרותי ויהיר; ושירת מונרכיה, רפובליקה ואימפריה בתורו ללא קושי נראה לעין. גאון כשליטה טכנית ותוצאה היסטורית: ללא ספק. גאון כתביעה לרצינות מוסרית או אינטלקטואלית: התיעוד אינו תומך בכך, ובנות המאה שלו אמרו זאת בעצמן.
מורשת
הסטודיו של דויד הפיק את האמנים שהגדירו את הציור הצרפתי של המאה התשע-עשרה, ומותו בגלות ב-1825 חפף כמעט במדויק לעלייתו של הרומנטינטיזם — תנועה שיכלה להגדיר את עצמו רק נגדו. הוא נותר הצייר שדרכו נראית המהפכה הצרפתית.