ז'אק ליפשיץ: קוביזם שהפך למוצק
בשנת 1941, כאשר פריז הייתה תחת כיבוש גרמני, הצליח פסל יהודי מהעיירה הליטאית דרוסקינינקאי (Druskininkai) להגיע לטולוז, ומשם, בסיוע אלפרד באר מהמוזיאון לאמנות מודרנית, עלה על ספינה לניו יורק. הוא היה בן חמישים, כבר יצר את העבודות שיגדירו את הקשר של הפיסול במאה העשרים לקוביזם, ונותרו לו יותר משלושים שנות יצירה. ז'אק ליפשיץ (Jacques Lipchitz) מת בקאפרי בשנת 1973 ונקבר בירושלים — מסלול לאורך המאה הקורא כטיעון בפני עצמו.
מדרוסקינינקאי למונפרנאס
הוא נולד בשם חיים יעקב ליפשיץ ב-22 באוגוסט 1891 למשפחה יהודית בדרוסקינינקאי, שהייתה אז באימפריה הרוסית. לימודיו הראשונים כיוונו אותו לתחומים מעשיים: מכללה טכנית בביאליסטוק, ולפי עדות בריטניקה, לימודי הנדסה בווילנה. ב-1909 עבר לפריז, שם ננטשה ההכשרה המעשית בשקט. הוא נרשם לבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות יפות (École des Beaux-Arts) והמשיך באקדמיה ז'וליאן (Académie Julian) ובאקדמיה קולארוסי (Académie Colarossi), אך ההשכלה המשמעותית יותר התרחשה בלובר, שם למד את מה שכינה אמנות פרימיטיבית לצד פיסול יווני ארכאי, מצרי ורומי. השילוב הזה — ידיים של טכנאי ותיאבון של ארכיאולוג — לא עזב אותו מעולם.
תקופה של שירות צבאי רוסי בשנים 1912–1913 קטעה את השנים בפריז. עד 1912 החל להציג עבודות; ב-1913 הכיר לו דייגו ריברה (Diego Rivera) את פבלו פיקאסו (Pablo Picasso), וכיוון חייו השתנה.
בעיית הפיסול הקוביסטי
לציור הקוביסטי הייתה מטרה ברורה: הוא שבר את העריצות של נקודת מבט יחידה על בד שטוח. לפיסול הקוביסטי לא הייתה מטרה כזו, כיוון שפסל מציע ממילא כל נקודת מבט לכל מי שמוכן להקיף אותו. הישגו של ליפשיץ היה למצוא בעיה אמיתית בתוך יתירות לכאורה זו, ואז לפתור אותה.
תשובתו, שגובשה בערך משנת 1915, הייתה להתייחס לפסל לא כאל אובייקט שיש להקיפו, אלא כמבנה של מישורים פאסטטיים, גושים מוצקים ותבליטים נמוכים שמיזגו מספר קריאות לכדי צורה בנויה אחת. הראש (The Head) הוא בין העבודות הקוביסטיות הבוגרות הראשונות מאותה תקופה; אדם עם גיטרה (Man with Guitar, 1916) הוא הדוגמה הקנונית, ערימה של גיאומטריה משולבת שבה הגיטרה והאדם נוכחים בו-זמנית ואף אחד מהם אינו מתואר בפירוט. מוזיאון הוויטני (Whitney) מאפיין את המעבר הזה ככניסה לקוביזם קריסטלי, שבו פרטים נטורליסטיים כפופים למבנה מופשט.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא לא עשה זאת לבדו. לאונס רוזנברג (Léonce Rosenberg) החתים אותו על חוזה ב-1916 וערך לו תערוכת יחיד ראשונה בגלריה 'ל'אפור מודרן' (Galerie de L'Effort Moderne) ב-1920. בין השנים 1916 ל-1920 בערך, עבד בצמידות עם הצייר חואן גריס (Juan Gris), כשהשניים חוקרים — כפי שמתעד המטרופוליטן — כיצד נוסחאות מתמטיות ומערכות פרופורציונליות יכולות להרחיב את השפה הקוביסטית. זה היה קוביזם שבו ניגשו אליו כאל משמעת ולא כאל מצב רוח.
שקופים: ציור באוויר
סביב 1925 נטש ליפשיץ סגנון זה. את הקוביזם החליפה סדרה שכינה שקופים (transparents): מבנים קטנים, פתוחים וליניאריים שבהם לריק היה משקל כמו לארד, והעין קראה דרך הפסל ולא ממנו והלאה. הנושאים עברו לקרקס ולמוזיקה — נבלן (Harpist, 1928), הזוג (The Couple, 1928–29), דמות (Figure, 1926–30) — וכפי שמציינת בריטניקה, הרגש החל לחלוק את היצירה עם הצורה. ב-1927, הזמנה עבור גני הוויקונט דה נואיי (Vicomte de Noailles) הולידה את שמחת החיים (Joy of Life), הפסל החוץ המשמעותי הראשון שלו, וראשיתו של אינסטינקט מונומנטלי שישלוט בשארית הקריירה שלו.
מיתוס, פטרונים ושנות השלושים
לאורך שנות ה-30 התרחשו נושאיו לנרטיבים מקראיים ומיתולוגיים וכן לדמות החוזרת של אם ובן. המוזיאון לאמנות מודרנית רכש מיצירותיו; הוא יצר עבודות מונומנטליות לתערוכה העולמית בפריז ב-1937; הרטרוספקטיבה הראשונה שלו נערכה בגלריה דה לה רנסנס ב-1930. סוחרי האמנות שלו עקבו אחר עלייתו — פול גיום (Paul Guillaume) בתחילת הדרך, רוזנברג, ואז ז'אן בושר (Jeanne Bucher) מ-1926 עד 1941 — ובין פטרוניו היו קוקו שאנל (Coco Chanel) ואספן האמנות מפילדלפיה אלברט סי. בארנס (Albert C. Barnes), שניהם קידמו את עבודתו בעולם.
המונומנטים האמריקאיים
הוא נחת בניו יורק ב-1941, הציג בגלריית בוכהולץ (Buchholz Gallery), חתם עם קורט ולנטין (Curt Valentin) ב-1942 ונשאר עמו עד מותו של ולנטין ב-1954, והשתקע בהייסטינגס-און-הדסון. הגלות לא ריככה אותו; היא הפכה אותו לכבד יותר. הלחץ הרוחני והמיתולוגי שנבנה מאז שנות השלושים הוליד את התפילה (The Prayer, 1943), פרומתאוס חונק את הנשר II (Prometheus Strangling the Vulture II, 1944–53) ו-הקרבה, II (Sacrifice, II, 1948–52), יצירות בעלות מסה דחוסה, שרירית ולא יפה במכוון. הזמנות ציבוריות הגיעו בעקבותיהן: שירת התנועות (The Song of the Vowels), לידת המוזות (Birth of the Muses), ו-בלרופון מאלף את פגסוס (Bellerophon Taming Pegasus), שהוחל בעבודה עליו ב-1966 והותקן באוניברסיטת קולומביה ב-1977, ארבע שנים לאחר מותו. המוזיאון לאמנות מודרנית ערך לו רטרוספקטיבה גדולה ב-1954.
אותות כבוד הצטברו — אביר לגיון הכבוד הצרפתי ב-1946, מדליית הזהב של האקדמיה האמריקאית לאמנויות וספרות ב-1966. הוא המשיך גם לאסוף אמנות: פיקאסו, ז'ריקו (Géricault), ואוסף אפריקאי של כשמונים פריטים שהוצגו במוזיאון לאמנות פרימיטיבית ב-1960. ב-1962 גילה את בתי היציקה לברונזה בפיטרסנטה (Pietrasanta) שבטוסקנה, ומגילוי זה נולדה הסדרה תמונות של איטליה (Images of Italy), סדרה של עשרים וחמישה פסלים שנוצרו בעשור האחרון לחייו.
מדוע ז'אק מכונה גאון
היכולת הספציפית שלו היא תרגום מבני: היכולת לקחת תיאוריה שנבנתה לשני ממדים ולגלות מה היא יכולה להביע בכנות בשלושה. זה קשה יותר ממה שזה נשמע, ורוב בני דורו שניסו זאת הפיקו אובייקטים שנראים קוביסטיים ולא פיסול קוביסטי. ליפשיץ בנה צורות שהלוגיקה שלהן לא ניתנה לניסוח מחדש בציור — מבנים פאסטטיים נושאי עומס שהיה צריך לפתור אותם כהנדסה לא פחות מאשר לדמיין אותם כאמנות, מקום שבו ההכשרה הווילנאית הנטושה מופיעה מחדש בשקט. ה-שקופים הם המערכה השנייה של אותה אינטליגנציה, ואולי המקורית שבהן: הפיכת החוסר למבני, כך שברונזה נקראת כקו משורטט באוויר.
יש לומר בבירור שהמקורות לא מתעדים מבקרים המשתמשים במילה גאון. מוזיאונים מכנים אותו חלוץ — בריטניקה מייחסת לו את הובלת ההתאמה של עקרונות קוביסטיים למדיה תלת-ממדית, והוויטני מציין אותו כמי שגישר בין פיגורטיביות למופשט. זהו שבח בטמפרטורה אחרת, והטיעון הנגדי תומך בקריאה מתונה יותר. הוא לא היה הראשון: פיקאסו, ארכיפנקו (Archipenko), דושאן-ויון (Duchamp-Villon) ולורנס (Laurens) דחפו באותו שער, והעדיפות בפיסול קוביסטי שנויה במחלוקת. שיטתו עם גריס — נוסחאות, מערכות פרופורציונליות — שייכת לשיטתי ולא לחזוני. והעבודות המונומנטליות המאוחרות, ברונזות מתפתלות מהעשורים האמריקאיים, מעולם לא זכו לקונצנזוס כמו יצירתו מ-1915–1930; רבים מוצאים אותן רטוריות היכן שהעבודה המוקדמת הייתה קפדנית. הטענה הכנה החזקה ביותר היא שבמשך כחמש-עשרה שנה ליפשיץ חשב על מרחב פיסולי בצורה ברורה יותר כמעט מכל אדם חי אחר.
מורשת
הוא מת בקאפרי ב-26 במאי 1973 ונקבר בירושלים. צוואתו הקימה את קרן ז'אק ויולה ליפשיץ כדי לשמר את עבודות הגבס והטרקוטה — העדות לעבודה, לא רק הברונזות המוגמרות — וגלריית מרלבורו (Marlborough Gallery) לקחה על עצמה את ניהול העיזבון. פסליו נמצאים בוויטני, במוזיאון לאמנות מודרנית (Modern), בגוגנהיים בילבאו ובקמפוס אוניברסיטת קולומביה, אך המורשת המתמשכת היא רעיונית. אחרי ה-שקופים, מרחב ריק הפך זמין לפסלים כחומר ולא כהיעדר, והמאה העשרים אימצה זאת ממנו.