ג'אקומו קזנובה
ג'אקומו ג'ירולמו קזנובה (Giacomo Girolamo Casanova; 2 באפריל 1725 – 4 ביוני 1798) היה הרפתקן וסופר איטלקי שנולד ברפובליקה של ונציה וטייל רבות ברחבי אירופה. הוא זכור בעיקר בזכות האוטוביוגרפיה שלו, שנכתבה בצרפתית ופורסמה לאחר מותו בשם Histoire de ma vie ("סיפור חיי"). יצירה זו נחשבת למקור מידע ייחודי ומעורר מחשבה על המנהגים והנורמות של החיים החברתיים באירופה במאה ה-18.
קזנובה, שנולד למשפחת שחקנים, למד משפטים באוניברסיטת פדובה וקיבל דרגות כנסייתיות זוטרות מתוך כוונה לפתח קריירה כמשפטן קאנוני. עם זאת, לא הייתה לו כל התלהבות מהמשפטים או ייעוד לכנסייה, והוא נטש במהרה תוכניות אלו ופתח בחיים נודדים כנוכל, כנר, רמאי ואיש ספרות. לאורך חייו, השיג קזנובה כסף ויתרונות אחרים מפטרונים אריסטוקרטיים שונים על ידי התחזות לבעל ידע סודי באלכימיה, קבלה ומאגיה. בין היתר, נמלט קזנובה מכלא הפיאומבי (Piombi), אליו נשלח בהוראת מועצת העשרה של ונציה בשל עבירות נגד הדת והמוסר, ובהמשך סייע לשכנע את רשויות ממלכת צרפת להקים הגרלה ממלכתית כמקור הכנסה.
קזנובה, שלעיתים קרובות הציג את עצמו במרמה כאריסטוקרט, השתמש במגוון שמות בדויים, כולל ברון או רוזן פארוסי (שם הנעורים של אמו) והתואר המומצא שבלייה דה סנגאלט (Chevalier de Seingalt). לאחר שהחל לכתוב בצרפתית, בעקבות גלותו השנייה מוונציה, נהג לחתום על יצירותיו כ"ז'אק קזנובה דה סנגאלט". באוטוביוגרפיה שלו, מדווח קזנובה על מפגשים עם אפיפיורים, קרדינלים ומלכים, כמו גם עם דמויות אינטלקטואליות ואמנותיות בולטות כגון וולטר, גתה ומוצרט.
ההיבט הידוע לשמצה ביותר בקריירה של קזנובה הוא פרשיות האהבים המורכבות הרבות שלו עם נשים, שנמשכו מנעוריו המוקדמים ועד זקנתו, ואותן תיאר בפירוט באוטוביוגרפיה שלו. כתוצאה מכך, שמו של קזנובה הפך למילה נרדפת לגבר מפתה וליברטין, בדומה ל"לותאריו" או "דון ז'ואן". את שנותיו האחרונות בילה בבוהמיה, שם שימש כספרן בביתו של הרוזן ולדשטיין והתגורר בטירת דוקס, שם כתב את האוטוביוגרפיה שלו.
ביוגרפיה
### נעורים
ג'אקומו ג'ירולמו קזנובה נולד בוונציה בשנת 1725 לשחקנית זאנטה פארוסי, אשתו של השחקן והרקדן גאטנו קזנובה. ג'אקומו היה הבכור מבין שישה ילדים, ואחריו נולדו פרנצ'סקו ג'וזפה (1727–1803), ג'ובאני בטיסטה (1730–1795), פאוסטינה מדלנה (1731–1736), מריה מדלנה אנטוניה סטלה (1732–1800) וגאטנו אלביזה (1734–1783).
בתקופת לידתו של קזנובה, שגשגה העיר ונציה כבירת התענוגות של אירופה, תחת שלטונם של שמרנים פוליטיים ודתיים שסבלו סטיות חברתיות ועודדו תיירות. היא הייתה תחנה הכרחית ב"גרנד טור" (Grand Tour), מסע שעשו גברים צעירים בבגרותם, במיוחד אלו מהאריסטוקרטיה הבריטית. הקרנבל המפורסם, בתי ההימורים והקורטיזנות היפות היו מוקדי משיכה עוצמתיים. סביבה זו סיפקה רבות מחוויותיו המעצבות.
סבתו, מרציה בלדיסרה, טיפלה בו בזמן שאמו סיירה באירופה עם התיאטרון. אביו מת כשהיה בן שמונה. כילד, סבל קזנובה מדימומים מהאף, שעבורם חיפשה סבתו עזרה ממכשפה: "עוזבים את הגונדולה, נכנסנו לבקתה, שם מצאנו אישה זקנה יושבת על מזרן, עם חתול שחור בזרועותיה וחמישה או שישה אחרים סביבה". אף שהמשחה שמרחה לא הייתה יעילה, קזנובה הוקסם מהכישוף. אולי כדי לרפא את הדימומים מהאף (רופא האשים את צפיפות האוויר בוונציה), נשלח קזנובה ביום הולדתו התשיעי לפנסיון בפדובה, שביבשת. עבור קזנובה, הזנחת הוריו הייתה זיכרון מר. "כך הם נפטרו ממני", הכריז. התנאים בפנסיון היו מחרידים, לכן ביקש לעבור להשגחתו של האב גוצי, מדריכו העיקרי, שלימד אותו מקצועות אקדמיים וכן נגינה בכינור. קזנובה עבר לגור עם הכומר ומשפחתו וחי שם לאורך רוב שנות נעוריו. במשק הבית של גוצי, בא קזנובה לראשונה במגע עם המין השני, כאשר אחותו הצעירה של גוצי, בטינה, ליטפה אותו בהיותו בן 11. בטינה הייתה "יפה, עליזה וקוראת גדולה של רומנים... הנערה מצאה חן בעיניי מיד, אף שלא היה לי מושג מדוע. היא זו שהציתה לאט לאט בליבי את הניצוצות הראשונים של רגש שהפך מאוחר יותר לתשוקה השלטת שלי". אף שנישאה לאחר מכן, קזנובה שמר על קשר לכל החיים עם בטינה ומשפחת גוצי.
קזנובה מתפאר בכך שהפגין מגיל צעיר שכל חריף, תיאבון עז לידע ומוח סקרן תמידי. הוא נכנס לאוניברסיטת פדובה בגיל 12 וסיים בגיל 17, בשנת 1742, עם תואר במשפטים (דיסציפלינה שעליה הכריז מאוחר יותר כבעלת "סלידה בלתי נכבשת"). תקוותו של האפוטרופוס שלו הייתה שיהפוך למשפטן כנסייתי. קזנובה למד גם פילוסופיה של המוסר, כימיה ומתמטיקה, והתעניין מאוד ברפואה. ("היו צריכים לאפשר לי לעשות כרצוני ולהפוך לרופא, מקצוע שבו שרלטנות יעילה אפילו יותר מאשר בפרקטיקה משפטית"). הוא נהג לעיתים קרובות לרשום לעצמו ולחבריו טיפולים משלו. בזמן לימודיו באוניברסיטה, החל קזנובה להמר ונכנס במהירות לחובות, מה שגרם להחזרתו לוונציה על ידי סבתו, אך הרגל ההימורים השתרש היטב.
בחזרה בוונציה, החל קזנובה את קריירת המשפט הכנסייתי שלו והתקבל ככומר (abbé) לאחר שהוענקו לו דרגות זוטרות על ידי פטריארך ונציה. הוא נסע הלוך ושוב לפדובה כדי להמשיך את לימודיו האוניברסיטאיים. עד כה, הוא הפך לסוג של דנדי – גבוה וכהה, שיערו הארוך מפודר, מבושם ומסולסל בצורה מורכבת. הוא רכש במהירות את חיבתו של פטרון (דבר שעשה לאורך כל חייו), הסנאטור הוונציאני בן ה-76 אלביזה גספארו מליפיירו, בעל פאלאצו מליפיירו, קרוב לביתו של קזנובה בוונציה. מליפיירו נע בחוגים הגבוהים ולימד את קזנובה הצעיר רבות על אוכל ויין טובים, וכיצד להתנהג בחברה. עם זאת, קזנובה נתפס מתרועע עם מושא הפיתוי המיועד של מליפיירו, השחקנית תרזה אימר, והסנאטור גירש את שניהם מביתו. סקרנותו הגוברת של קזנובה לגבי נשים הובילה לחוויה המינית המלאה הראשונה שלו, עם שתי אחיות, נאנטה ומרטון סאבורניאן, אז בנות 14 ו-16, שהיו קרובות משפחה רחוקות של משפחת גרימאני. קזנובה הכריז כי ייעוד חייו נקבע באופן מוצק על ידי מפגש זה.
### קריירה מוקדמת באיטליה ומחוצה לה
שערוריות העיבו על קריירת הכנסייה הקצרה של קזנובה. לאחר מות סבתו, נכנס קזנובה לסמינר לזמן קצר, אך סולק לאחר שנתפס במיטה עם סמינריסט עמית. עד מהרה חובותיו הובילו אותו לכלא בפעם הראשונה. ניסיון של אמו להבטיח לו משרה אצל הבישוף ברנרדו דה ברנארדיס נדחה על ידי קזנובה לאחר ניסיון קצר מאוד של התנאים בבישופות הקלברית של הבישוף. במקום זאת, מצא עבודה כסופר אצל הקרדינל רב-העוצמה אקוואוויווה ברומא. במפגש עם האפיפיור בנדיקטוס ה-14, ביקש קזנובה באומץ היתר לקרוא ב"ספרים האסורים" ופטור מאכילת דגים (שלטענתו גרמו לדלקת בעיניו). הוא גם חיבר מכתבי אהבה עבור קרדינל אחר. כאשר הפך קזנובה לשעיר לעזאזל בשערורייה שכללה זוג אוהבים מקומי, פיטר הקרדינל אקוואוויווה את קזנובה, הודה לו על הקרבתו, אך למעשה סיים את קריירת הכנסייה שלו.
בחיפוש אחר מקצוע חדש, קנה קזנובה מינוי לקצין צבאי עבור הרפובליקה של ונציה. צעדו הראשון היה להיראות כמתאים לתפקיד:
> בהרהורי כי כעת אין סיכוי רב שאשיג הון בקריירה הכנסייתית שלי, החלטתי להתלבש כחייל... ביררתי על חייט טוב... הוא הביא לי את כל מה שאני צריך כדי להתחזות לחסיד של מארס. קניתי חרב ארוכה, ועם המקל הנאה שלי ביד, כובע מהודר עם קוקדה שחורה, ושיערי גזוז בפאות לחיים וצמה מלאכותית ארוכה, יצאתי להרשים את כל העיר.
הוא הצטרף לרגימנט ונציאני בקורפו, שהייתו נקטעה על ידי נסיעה קצרה לקונסטנטינופול, לכאורה כדי למסור מכתב מהאדון הקודם שלו, הקרדינל. משמצא את קידומו איטי מדי ואת תפקידו משעמם, הצליח להפסיד את רוב שכרו במשחק פארן. קזנובה נטש במהרה את הקריירה הצבאית וחזר לוונציה.
בגיל 21, יצא להפוך למהמר מקצועי, אך לאחר שהפסיד את כל הכסף שנותר ממכירת המינוי שלו, פנה לפטרונו הישן אלביזה גרימאני בבקשת עבודה. קזנובה החל אפוא את הקריירה השלישית שלו, ככנר בתיאטרון סן סמואלה, "פועל פשוט של אמנות נשגבת שבה, אם מי שמצטיין זוכה להערצה, הבינוניות זוכה בצדק לבוז... המקצוע שלי לא היה אצילי, אבל לא היה אכפת לי. בקראי לכל דבר דעה קדומה, רכשתי במהרה את כל ההרגלים של עמיתיי המוזיקאים המושפלים". הוא וכמה מחבריו, "בילינו לעיתים קרובות את לילותינו בשיטוט ברבעים שונים של העיר, בהמצאת מתיחות שערורייתיות ביותר והוצאתן לפועל. השתעשענו בהתרת הגונדולות שעגנו מול בתים פרטיים, שנסחפו לאחר מכן עם הזרם". הם גם שלחו מיילדות ורופאים לקריאות שווא.
מזל טוב בא לעזרתו כאשר קזנובה, שלא היה מרוצה מגורלו כמוזיקאי, הציל את חייו של פטריקי ונציאני ממשפחת בראגדין, שסבל משבץ בזמן שרכב עם קזנובה בגונדולה לאחר נשף חתונה. הם עצרו מיד כדי להקיז דם לסנאטור. לאחר מכן, בארמון הסנאטור, רופא הקיז דם לסנאטור שוב ומרח משחת כספית על חזהו. זה העלה את חומו וגרם לחום גבוה, ובראגדין נראה כנחנק מקנה הנשימה הנפוח שלו. כומר הוזעק שכן המוות נראה קרוב. עם זאת, למרות מחאות הרופא המטפל, הורה קזנובה על הסרת המשחה ושטיפת חזהו של הסנאטור במים קרירים. הסנאטור התאושש ממחלתו בעזרת מנוחה ותזונה הגיונית. בשל גילו הצעיר ודקלום הידע הרפואי הקל שלו, הסנאטור ושני חבריו הרווקים חשבו שקזנובה חכם מעבר לשנותיו, והסיקו כי הוא חייב להיות בעל ידע נסתר. כיוון שהיו מקובלים בעצמם, הזמין הסנאטור את קזנובה למשק ביתו והפך לפטרון לכל החיים.
קזנובה הצהיר בזיכרונותיו:
> נקטתי בדרך המכובדת ביותר, האצילית ביותר והטבעית היחידה. החלטתי להציב את עצמי בעמדה שבה לא אצטרך עוד לוותר על צרכי החיים; ומה היו הצרכים האלה עבורי, איש לא יכול היה לשפוט טוב ממני... איש בוונציה לא יכול היה להבין כיצד יכולה להתקיים אינטימיות ביני לבין שלושה אנשים בעלי אופי כזה, הם כולם שמימיים ואני כולו ארצי; הם חמורי סבר במוסרם, ואני מכור לכל סוג של חיים מופקרים.
במשך שלוש השנים הבאות תחת חסותו של הסנאטור, בעבודה נומינלית כעוזר משפטי, ניהל קזנובה חיים של אציל, התלבש בצורה מפוארת, וכפי שהיה טבעי עבורו, בילה את רוב זמנו בהימורים ובעיסוקים מאוהבים. פטרונו היה סובלני ביותר, אך הוא הזהיר את קזנובה שיום אחד הוא ישלם את המחיר; "עשיתי בדיחה מהנבואות הנוראות שלו והמשכתי בדרכי". עם זאת, לא הרבה לאחר מכן, נאלץ קזנובה לעזוב את ונציה, בשל שערוריות נוספות. קזנובה חפר גופה שנקברה זה עתה כדי לבצע מתיחה על אויב ולנקום, אך הקורבן נכנס לשיתוק, ממנו לא התאושש לעולם. בשערורייה אחרת, נערה צעירה האשימה אותו באונס ופנתה לרשויות. קזנובה הכחיש את האונס, בטענה שהיא הונתה אותו. הוא זוכה מאוחר יותר מהפשע מחוסר ראיות, עד אז כבר נמלט מוונציה.
בבריחתו לפארמה, נכנס קזנובה לפרשיית אהבים בת שלושה חודשים עם אישה צרפתייה שכינה "אנרייט", אולי האהבה העמוקה ביותר שחווה אי פעם – אישה ששילבה יופי, אינטליגנציה ותרבות. במילותיו, "אלה שמאמינים שאישה אינה מסוגלת להפוך גבר למאושר באותה מידה בכל עשרים וארבע שעות היממה מעולם לא הכירו אנרייט. השמחה שהציפה את נשמתי הייתה גדולה בהרבה כששוחחתי איתה במהלך היום מאשר כשהחזקתי אותה בזרועותיי במהלך הלילה. לאחר שקראה רבות ובעלת טעם טבעי, אנרייט שפטה נכון את הכל". היא גם שפטה את קזנובה בפיקחות. כפי שכתב חוקר קזנובה ג'. ריבס צ'יילדס:
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →> אולי אף אישה לא שבתה את קזנובה כמו אנרייט; מעט נשים השיגו הבנה עמוקה כל כך שלו. היא חדרה למעטפת החיצונית שלו מוקדם במערכת היחסים שלהם, והתנגדה לפיתוי לאחד את גורלה עם גורלו. היא החלה להבחין בטבעו ההפכפך, בחוסר הרקע החברתי שלו ובחוסר היציבות של כספיו. לפני שעזבה, החליקה לכיסו חמש מאות לואי, סימן להערכתה אותו.
### גרנד טור
שבור לב ומדוכא, חזר קזנובה לוונציה, ולאחר רצף הימורים מוצלח, התאושש ויצא לגרנד טור, כשהוא מגיע לפריז ב-1750. לאורך הדרך, מעיר לעיר, נקלע להרפתקאות מיניות הדומות לעלילות אופראיות. בליון, נכנס לחברה של הבונים החופשיים, שמשכה את עניינו בטקסים סודיים ושברוב המקרים משכה אנשי אינטלקט והשפעה שהתבררו כמועילים בחייו, וסיפקו קשרים יקרי ערך וידע ללא צנזורה. קזנובה נמשך גם לרוזיקרוציאניזם. בליון, הפך קזנובה לבן לוויה ולבסוף קיבל את הדרגה הגבוהה ביותר של בונה חופשי בנוסח הסקוטי.
לגבי חניכתו לבנייה החופשית בנוסח הסקוטי בליון, אומר קזנובה:
> אישיות מכובדת שפגשתי בביתו של מסייה דה רושבארון השיגה לי את הזכות להתקבל לחברתם של אלה הרואים את האור. הפכתי לשוליה בבנייה החופשית. חודשיים לאחר מכן בפריז קיבלתי את הדרגה השנייה, וכעבור חודשים ספורים את השלישית, שהיא דרגת המאסטר; זו הגבוהה ביותר. כל שאר התארים שהוענקו לי במהלך הזמן הם בדיות נעימות שאף שהן סמליות, אינן מוסיפות דבר לכבודו של המאסטר.
קזנובה שהה בפריז במשך שנתיים, למד את השפה, בילה זמן רב בתיאטרון והציג את עצמו בפני אנשי שם. עד מהרה, עם זאת, הקשרים הרבים שלו צוינו על ידי משטרת פריז, כפי שהיו כמעט בכל עיר שביקר בה.
בשנת 1752, עברו הוא ואחיו פרנצ'סקו מפריז לדרזדן, שם התגוררו אמו ואחותו מריה מדלנה. המחזה החדש שלו, La Moluccheide, שאבד כעת, הועלה בתיאטרון המלכותי, שם אמו שיחקה לעיתים קרובות בתפקידים ראשיים. לאחר מכן ביקר בפראג ובווינה, שם האווירה המוסרית ההדוקה לא הייתה לטעמו. הוא חזר לבסוף לוונציה ב-1753. שם, חידש קזנובה את הרפתקאותיו, רכש אויבים רבים וזכה לבחינתם של האינקוויזיטורים הוונציאניים. התיק המשטרתי שלו הפך לרשימה מתארכת של גידופים, פיתויים, קטטות ומחלוקות ציבוריות מדווחים. מרגל מדינה, ג'ובאני מנוצ'י, הועסק כדי לדלות מקזנובה את ידיעותיו על קבלה ובנייה חופשית ולבחון את ספרייתו עבור ספרים אסורים. הסנאטור בראגדין, ברצינות גמורה הפעם (בהיותו אינקוויזיטור לשעבר בעצמו), יעץ ל"בנו" לעזוב מיד או להתמודד עם ההשלכות הקשות ביותר.
### מאסר ובריחה
ב-26 ביולי 1755, בגיל 30, נעצר קזנובה בגין פגיעה בדת ובמוסר הציבורי: "הטריבונל, לאחר שהכיר באשמות החמורות שביצע ג. קזנובה בעיקר בהתפרצויות פומביות נגד הדת הקדושה, הוד מעלתם גרמו למעצרו וכליאתו תחת ה'עופרת'". "העופרת" (The Leads) היה כלא של שבעה תאים בקומה העליונה של האגף המזרחי של ארמון הדוג'ה, שמור לאסירים ממעמד גבוה וכן לסוגים מסוימים של עבריינים – כגון אסירים פוליטיים, כמרים או נזירים מופשטים או מופקרים, ומלווים בריבית – ונקרא על שם לוחות העופרת המכסים את גג הארמון. ב-12 בספטמבר שלאחר מכן, ללא משפט וללא ידיעה על סיבות מעצרו וגזר הדין, נידון לחמש שנות מאסר.
הוא הושם בחדר ליחיד עם בגדים, מיטת מזרן, שולחן וכורסה ב"גרוע מכל התאים", שם סבל רבות מהחושך, מחום הקיץ ו"מיליוני פרעושים". מאוחר יותר שוכן עם סדרה של שותפים לתא. לאחר חמישה חודשים ופנייה אישית מהרוזן בראגדין, קיבל מצעי חורף חמים וקצבה חודשית לספרים ואוכל טוב יותר. במהלך טיולי התעמלות שהורשו לו בעליית הגג של הכלא, מצא פיסת שיש שחור ומוט ברזל שהבריח חזרה לתאו; הוא החביא את המוט בתוך הכורסה שלו. כאשר היה זמנית ללא שותפים לתא, בילה שבועיים בהשחזת המוט לחוד על האבן. לאחר מכן החל לחפור דרך רצפת העץ מתחת למיטתו, ביודעו שתאו נמצא ישירות מעל לשכתו של האינקוויזיטור. שלושה ימים בלבד לפני בריחתו המתוכננת במהלך פסטיבל, כשלא היו פקידים בלשכה למטה, הועבר קזנובה לתא גדול ומואר יותר עם נוף, למרות מחאותיו שהוא מרוצה לחלוטין במקום שבו היה. בתאו החדש, "ישבתי בכורסתי כמו אדם בקהות חושים; חסר תנועה כפסל, ראיתי שבזבזתי את כל המאמצים שעשיתי, ולא יכולתי להתחרט עליהם. הרגשתי שאין לי למה לקוות, וההקלה היחידה שנותרה לי הייתה לא לחשוב על העתיד".
קזנובה החל בתוכנית בריחה נוספת. הוא ביקש את עזרתו של האסיר בתא הסמוך, האב באלבי, כומר מורד. החוד, שהובא לתא החדש בתוך הכורסה, הועבר לכומר בתוך תנ"ך בפורמט פוליו שנשא מתחת לצלחת עמוסה בפסטה על ידי הסוהר המרומה. הכומר עשה חור בתקרתו, טיפס ועשה חור בתקרת תאו של קזנובה. כדי לנטרל את שותפו החדש לתא, שהיה מרגל, שיחק קזנובה על אמונותיו הטפלות ואיים עליו עד שנכנע לשתיקה. כשבאלבי פרץ לתאו של קזנובה, קזנובה הרים את עצמו דרך התקרה, כשהוא משאיר מאחוריו פתק שציטט את מזמור קי"ז (מהוולגטה הלטינית): "לא אמות כי אחיה, ואספר מעשי יה".
המרגל נשאר מאחור, מפוחד מדי מההשלכות אם ייתפס בורח עם האחרים. קזנובה ובאלבי פרצו את דרכם דרך לוחות העופרת אל הגג המשופע של ארמון הדוג'ה, עם ערפל כבד מסתחרר. הנפילה לתעלה הסמוכה הייתה גדולה מדי, קזנובה פתח את הסורג מעל חלון גג, ושבר את החלון כדי להיכנס. הם מצאו סולם ארוך על הגג, ובעזרת שימוש נוסף ב"חבל" מסדין שקזנובה הכין, הורידו את עצמם לחדר שרצפתו הייתה 25 רגל (7.6 מ') למטה. הם נחו עד הבוקר, החליפו בגדים, ואז שברו מנעול קטן על דלת יציאה ועברו למסדרון ארמון, דרך גלריות וחדרים, ומורד מדרגות, שם, על ידי שכנוע השומר שהם ננעלו בטעות בארמון לאחר אירוע רשמי, יצאו דרך דלת אחרונה. השעה הייתה 6:00 בבוקר והם ברחו בגונדולה. בסופו של דבר, הגיע קזנובה לפריז, שם הגיע באותו יום (5 בינואר 1757) שבו רובר-פרנסואה דמיין ביצע ניסיון התנקשות בחייו של לואי ה-15. (קזנובה יצפה מאוחר יותר ויתאר את הוצאתו להורג).
שלושים שנה מאוחר יותר ב-1787, כתב קזנובה את "סיפור בריחתי", שהיה פופולרי מאוד ונדפס בשפות רבות, והוא חזר על הסיפור מעט מאוחר יותר בזיכרונותיו. שיפוטו של קזנובה על המעשה הוא אופייני:
> כך סיפק לי אלוהים את מה שהייתי צריך לבריחה שהייתה אמורה להיות פלא אם לא נס. אני מודה שאני גאה בזה; אבל הגאווה שלי לא נובעת מכך שהצלחתי, כי למזל היה חלק גדול בזה; היא נובעת מכך שהסקתי שהדבר אפשרי ושיהיה לי האומץ לבצע אותו.
### חזרה לפריז
הוא ידע ששהותו בפריז עשויה להיות ארוכה והוא פעל בהתאם: "ראיתי שכדי להשיג משהו אני חייב להפעיל את כל הכוחות הפיזיים והמוסריים שלי, להכיר את הגדולים והחזקים, להפעיל שליטה עצמית קפדנית, ולשחק את הזיקית". קזנובה התבגר, והפעם בפריז, אם כי עדיין תלוי לעיתים בחשיבה מהירה ופעולה נחרצת, הוא היה מחושב ומכוון יותר. משימתו הראשונה הייתה למצוא פטרון חדש. הוא התחבר מחדש עם חברו הוותיק דה ברניס, כעת שר החוץ של צרפת. קזנובה קיבל עצה מפטרונו למצוא דרך לגיוס כספים למדינה כדרך לזכות בחסד מיידי. קזנובה הפך מיד לאחד הנאמנים של ההגרלה הממלכתית הראשונה, ואחד ממוכרי הכרטיסים הטובים ביותר שלה. המיזם זיכה אותו בהון גדול במהירות. עם כסף ביד, הוא נע בחוגים גבוהים וביצע פיתויים חדשים. הוא הונה אנשי חברה רבים עם תורת הנסתר שלו, במיוחד את המרקיזה ז'אן ד'אורפה, תוך שימוש בזיכרונו המצוין שגרם לו להיראות כבעל כוח של קוסם בנומרולוגיה. לדעתו של קזנובה, "להונות טיפש זה מעשה הראוי לאדם אינטליגנטי".
קזנובה טען שהוא רוזיקרוציאני ואלכימאי, כישורים שהפכו אותו לפופולרי בקרב כמה מהדמויות הבולטות ביותר של התקופה, ביניהן מאדאם דה פומפדור, הרוזן מסן-ז'רמן, ד'אלמבר וז'אן-ז'אק רוסו. אלכימיה הייתה כה פופולרית בקרב האצילים, במיוחד החיפוש אחר "אבן החכמים", שקזנובה היה מבוקש מאוד בשל ידיעותיו המשוערות, והוא הפיק מכך רווח נאה. הוא פגש את יריבו, עם זאת, ברוזן מסן-ז'רמן: "האדם הייחודי הזה, שנולד להיות הנועז מכל המתחזים, הכריז ללא עונש, באווירה אגבית, שהוא בן שלוש מאות שנה, שיש לו את תרופת הפלא האוניברסלית, שהוא עושה כל מה שהוא רוצה מהטבע, שהוא יוצר יהלומים".
דה ברניס החליט לשלוח את קזנובה לדנקרק למשימת הריגול הראשונה שלו. קזנובה קיבל תשלום טוב על עבודתו המהירה וחוויה זו עוררה אחת מהערותיו הבודדות נגד המשטר הישן (Ancien Régime) והמעמד שבו היה תלוי. הוא ציין בדיעבד, "כל השרים הצרפתים הם אותו דבר. הם בזבזו כסף שיצא מכיסיהם של אנשים אחרים כדי להעשיר את יצורי כפיהם, והם היו מוחלטים: האנשים המדוכאים לא נחשבו לכלום, ובשל כך, חובות המדינה ובלבול הכספים היו התוצאות הבלתי נמנעות. מהפכה הייתה הכרחית".
כאשר החלה מלחמת שבע השנים, נקרא קזנובה שוב לעזור להגדיל את אוצר המדינה. הוא הופקד על משימה של מכירת איגרות חוב ממשלתיות באמסטרדם, שכן הולנד הייתה המרכז הפיננסי של אירופה באותה עת. הוא הצליח למכור את איגרות החוב בהנחה של 8% בלבד, ובשנה שלאחר מכן היה עשיר מספיק כדי להקים מפעל משי עם רווחיו. ממשלת צרפת אף הציעה לו תואר ופנסיה אם יהפוך לאזרח צרפתי ויעבוד עבור משרד האוצר, אך הוא סירב, אולי כי זה היה מסכל את יצר הנדודים שלו. קזנובה הגיע לשיא מזלו, אך לא יכול היה לקיים אותו. הוא ניהל את העסק בצורה גרועה, לווה בכבדות בניסיון להציל אותו, ובזבז חלק גדול מעושרו על קשרים מתמידים עם עובדותיו הנשים שהיו ה"הרמון" שלו.
בשל חובותיו, נכלא קזנובה שוב, הפעם בפור-ל'אווק (For-l'Évêque), אך שוחרר ארבעה ימים לאחר מכן, על פי התעקשותה של המרקיזה ד'אורפה. למרבה הצער, אף ששוחרר, פטרונו דה ברניס פוטר על ידי לואי ה-15 באותה עת ואויביו של קזנובה סגרו עליו. הוא מכר את שאר חפציו והבטיח משימה נוספת להולנד כדי להתרחק מצרותיו.
### בבריחה
הפעם, עם זאת, משימתו נכשלה והוא נמלט לקלן, ואז לשטוטגרט באביב 1760, שם איבד את שאר הונו. הוא נעצר שוב בשל חובותיו, אך הצליח להימלט לשווייץ. עייף מחייו המופקרים, ביקר קזנובה במנזר איינזידלן ושקל את החיים הפשוטים והמלומדים של נזיר. הוא חזר למלונו כדי לחשוב על ההחלטה, רק כדי להיתקל במושא תשוקה חדש, ובהתחזרו לאינסטינקטים הישנים שלו, כל מחשבות על חיי נזיר נשכחו במהרה. בהמשך דרכו, ביקר אצל אלברכט פון האלר ווולטר, והגיע למרסיי, ואז לגנואה, פירנצה, רומא, נאפולי, מודנה וטורינו, נע מהרפתקה מינית אחת לאחרת.
בשנת 1760, החל קזנובה לכנות את עצמו השבלייה דה סנגאלט, שם שישתמש בו יותר ויותר לשארית חייו. לעיתים, הוא גם קרא לעצמו הרוזן דה פארוסי (תוך שימוש בשם הנעורים של אמו) וכאשר האפיפיור קלמנס ה-13 העניק לקזנובה את מסדר דורבנות הזהב האפיפיורי, היה לו צלב וסרט מרשימים להציג על חזהו.
בחזרה בפריז, הוא החל באחת מתוכניותיו השערורייתיות ביותר – לשכנע את פטרוניתו הישנה המרקיזה ד'אורפה שהוא יכול להפוך אותה לגבר צעיר באמצעים נסתרים. התוכנית לא הניבה לקזנובה את הרווח הגדול שקיווה לו, והמרקיזה ד'אורפה איבדה סוף סוף את אמונתה בו.
קזנובה נסע לאנגליה ב-1763, בתקווה למכור את הרעיון שלו להגרלה ממלכתית לפקידים בריטים. הוא כתב שהאנגלים "בעלי אופי שלא נמצא במקום אחר ומשותף לכל האומה, מה שגורם להם לחשוב את עצמם עליונים על כל האחרים. זו הנחה משותפת לכל האומות, כל אחת חושבת את עצמה לראשונה. כולן צודקות". דרך קשריו, הוא פילס את דרכו לראיון עם ג'ורג' השלישי, תוך שימוש ברוב דברי הערך שגנב מהמרקיזה ד'אורפה. בזמן שעבד על הזוויות הפוליטיות, הוא גם בילה זמן רב בחדר השינה, כפי שהיה הרגלו. כאמצעי למצוא נשים להנאתו, בהיותו לא מסוגל לדבר אנגלית, הוא פרסם מודעה בעיתון להשכרת דירה לאדם ה"נכון". הוא ראיין נשים צעירות רבות, ובחר באחת "מיסטרס פאולין" שהתאימה לו היטב. עד מהרה, הוא התבסס בדירתה ופיתה אותה. אלו וקשרים אחרים, עם זאת, הותירו אותו חלש ממחלת מין והוא עזב את אנגליה מרושש וחולה.
הוא המשיך לארצות השפלה האוסטריות, התאושש, ואז במשך שלוש השנים הבאות, טייל בכל רחבי אירופה, עבר כ-4,500 מייל (7,200 ק"מ) בכרכרה בדרכים משובשות, והגיע עד מוסקבה וסנקט פטרבורג (נסיעת הכרכרה היומית הממוצעת הייתה כ-30 מייל (48 ק"מ)). שוב, מטרתו העיקרית הייתה למכור את תוכנית ההגרלה שלו לממשלות אחרות ולחזור על ההצלחה הגדולה שהייתה לו עם ממשלת צרפת, אך פגישה עם פרידריך הגדול לא נשאה פרי ובארצות גרמניה שמסביב, אותה תוצאה. בהיעדר קשרים או ביטחון, נסע קזנובה לרוסיה ונפגש עם יקטרינה הגדולה, אך היא דחתה על הסף את רעיון ההגרלה.
בשנת 1766, גורש מוורשה בעקבות דו-קרב אקדחים עם הקולונל פרנצ'ישק קסאוורי ברניצקי על שחקנית איטלקייה, ידידה שלהם. שני הדו-קרביים נפצעו, קזנובה בידו השמאלית. היד החלימה מעצמה, לאחר שקזנובה סירב להמלצת הרופאים לקטוע אותה. מוורשה, נסע לברסלאו בממלכת פרוסיה, ואז לדרזדן, שם נדבק בעוד זיהום מיני. הוא חזר לפריז לכמה חודשים ב-1767 ופקד את סלוני ההימורים, רק כדי להיות מגורש מצרפת בהוראת לואי ה-15 עצמו, בעיקר בשל ההונאה של קזנובה שכללה את המרקיזה ד'אורפה. כעת ידוע ברחבי אירופה בשל התנהגותו הפזיזה, קזנובה יתקשה להתגבר על המוניטין שלו ולהשיג הון כלשהו, לכן פנה לספרד, שם לא היה ידוע לשמצה באותה מידה. הוא ניסה את גישתו הרגילה, נשען על קשרים ממוקמים היטב (לרוב בונים חופשיים), אכל ושתה עם אצילים בעלי השפעה, ולבסוף סידר ראיון עם המונרך המקומי, במקרה זה קרלוס השלישי. קזנובה נכח בחצר הספרדית במדריד ביולי 1768, באותו זמן שבו מנתח העיניים פליצ'ה טאדיני נכח בחצר הספרדית. קזנובה שמע מאוחר יותר על העדשה התוך-עינית שהושתלה ללא הצלחה לאחר ניתוח קטרקט על ידי אוקוליסט מדרזדן, קאזאמאטה, בשנות ה-1790, ובזיכרונותיו קזנובה ייחס את הרעיון באופן שקרי ואנכרוניסטי לטאדיני בוורשה ב-1766, אך טענתו של קזנובה בלתי אפשרית מכיוון שטאדיני היה למעשה בקונסטנטינופול ב-1766. כששום דלת לא נפתחה עבור קזנובה בחצר הספרדית ב1768, קזנובה יכול היה רק לשוטט ברחבי ספרד, עם מעט מאוד להראות מכך. בברצלונה, נמלט מניסיון התנקשות ונחת בכלא ל-6 שבועות. הרפתקתו הספרדית נכשלה, הוא חזר לצרפת לזמן קצר, ואז לאיטליה.
### חזרה לוונציה
ברומא, קזנובה היה צריך להכין דרך לחזרתו לוונציה. בזמן שהמתין לחברים שישיגו לו כניסה חוקית לוונציה, החל קזנובה בתרגום הטוסקני-איטלקי המודרני שלו לאיליאדה, ב"היסטוריה של הצרות בפולין", ובמחזה קומי. כדי לרכוש את חיבת הרשויות הוונציאניות, ביצע קזנובה ריגול מסחרי עבורן. לאחר חודשים ללא קריאה חזרה, עם זאת, כתב מכתב ערעור ישירות לאינקוויזיטורים. לבסוף, קיבל את האישור המיוחל ופרץ בבכי בקוראו "אנו, אינקוויזיטורים של המדינה, מסיבות הידועות לנו, מעניקים לג'אקומו קזנובה אישור מעבר חופשי... המאפשר לו לבוא, ללכת, לעצור ולחזור, לקיים תקשורת בכל מקום שיחפוץ ללא הפרעה. כך רצוננו". קזנובה הורשה לחזור לוונציה בספטמבר 1774 לאחר 18 שנות גלות.
בתחילה, חזרתו לוונציה הייתה לבבית והוא היה סלבריטאי. אפילו האינקוויזיטורים רצו לשמוע כיצד נמלט מהכלא שלהם. מבין שלושת פטרוניו הרווקים, עם זאת, רק דנדולו היה עדיין בחיים וקזנובה הוזמן חזרה לגור איתו. הוא קיבל קצבה קטנה מדנדולו וקיווה לחיות מכתיבתו, אך זה לא הספיק. הוא הפך בחוסר רצון שוב לכתב עבור ונציה, בתשלום לפי עבודה, מדווח על דת, מוסר ומסחר, רובו מבוסס על רכילות ושמועות שאסף מקשרים חברתיים. הוא התאכזב. לא הופיעו הזדמנויות פיננסיות מעניינות ומעט דלתות נפתחו עבורו בחברה כבעבר.
בגיל 49, שנות החיים הפזיזים ואלפי המיילים של נסיעות נתנו את אותותיהם. צלקות האבעבועות של קזנובה, לחייו השקועות ואפו המעוקל הפכו בולטים עוד יותר. התנהלותו הקלילה הייתה כעת זהירה יותר. הנסיך שארל דה לין, חבר (ודודו של מעסיקו לעתיד), תיאר אותו בסביבות 1784:
> הוא היה אדם נאה אם לא היה מכוער; הוא גבוה ובנוי כמו הרקולס, אך בגוון אפריקאי; עיניים מלאות חיים ואש, אך רגישות, זהירות, נוטרות – וזה נותן לו אווירה פראית. קל יותר להכעיס אותו מאשר לשמח אותו. הוא צוחק מעט, אך גורם לאחרים לצחוק... יש לו דרך לומר דברים שמזכירה לי את ארלקינו או פיגארו, וגורמת להם להישמע שנונים.
— מצוטט ב-Masters 1969, עמ' 257
ונציה השתנתה עבורו. לקזנובה היה כעת מעט כסף להימורים, מעט נשים ראויות לחיזור, ומעט מכרים להחיות את נטיותיו הפחדניות והאימפולסיביות. הוא שמע על מות אמו, וביותר כאב, ביקר על ערש דווי את בטינה גוצי, שהכירה לו לראשונה את המין ואשר מתה בזרועותיו. האיליאדה שלו פורסמה בשלושה כרכים, אך למנויים מוגבלים והניבה מעט כסף. הוא נקלע לסכסוך מפורסם עם וולטר על דת. כששאל, "נניח שתצליח להשמיד את האמונה התפלה. במה תחליף אותה?" וולטר ירה בחזרה, "אני אוהב את זה. כשאני משחרר את האנושות מחיה פראית שטורפת אותה, האם אפשר לשאול אותי מה אשים במקומה". מנקודת מבטו של קזנובה, אם וולטר "היה פילוסוף ראוי, הוא היה שותק בנושא זה... האנשים צריכים לחיות בבורות למען השלום הכללי של האומה".
בשנת 1779, מצא קזנובה את פרנצ'סקה, תופרת חסרת השכלה, שהפכה למאהבת ולעקרת הבית שלו, ואשר אהבה אותו במסירות. מאוחר יותר באותה שנה, האינקוויזיטורים הכניסו אותו לרשימת השכר ושלחו אותו לחקור מסחר בין המדינות האפיפיוריות לוונציה. מיזמי הוצאה לאור ותיאטרון אחרים נכשלו, בעיקר מחוסר הון. בספירלה כלפי מטה, גורש קזנובה שוב מוונציה ב-1783, לאחר שכתב סאטירה ארסית הלועגת לאצולה הוונציאנית. בה, הכריז שגרימאני הוא אביו האמיתי.
נאלץ לחדש את נסיעותיו שוב, הגיע קזנובה לפריז, ובנובמבר 1783 פגש את בנג'מין פרנקלין בזמן שהשתתף במצגת על אווירונאוטיקה ועתיד התחבורה בכדורים פורחים. לזמן מה, שימש קזנובה כמזכיר וכותב פמפלטים עבור סבסטיאן פוסקאריני, שגריר ונציה בווינה. הוא גם התוודע ללורנצו דה פונטה, הליבריתן של מוצרט, שציין על קזנובה, "האדם הייחודי הזה מעולם לא אהב לטעות". הערות של קזנובה מצביעות על כך שאולי הציע הצעות לדה פונטה בנוגע לליברית עבור דון ג'ובאני של מוצרט.
### שנים אחרונות בבוהמיה
בשנת 1785, לאחר מותו של פוסקאריני, החל קזנובה לחפש משרה אחרת. כמה חודשים לאחר מכן, הפך לספרן של הרוזן ג'וזף קארל פון ולדשטיין, שר החצר של הקיסר, בטירת דוקס, בוהמיה (כיום הרפובליקה הצ'כית). הרוזן – בעצמו בונה חופשי, מקובל ונוסע תדיר – נקשר לקזנובה כשנפגשו שנה קודם לכן במעונו של פוסקאריני. אף שהעבודה הציעה ביטחון ושכר טוב, קזנובה מתאר את שנותיו האחרונות כמשעממות ומתסכלות, אם כי זו הייתה תקופה פורייה עבורו בכתיבה. בריאותו הידרדרה באופן דרמטי, והוא מצא את החיים בקרב האיכרים כפחות ממעוררי השראה. הוא יכול היה לבצע רק ביקורים מזדמנים בווינה ובדרזדן להקלה. אף שקזנובה הסתדר היטב עם הרוזן, מעסיקו היה אדם צעיר בהרבה עם מוזרויות משלו. הרוזן נהג להתעלם ממנו בארוחות ולא הציג אותו בפני אורחים חשובים. יתרה מכך, קזנובה, הזר העצבני, היה שנוא לחלוטין על ידי רוב תושביה האחרים של טירת דוקס. חבריו היחידים של קזנובה נראו ככלבי הטרייר שלו. בייאושו, שקל קזנובה התאבדות, אך במקום זאת החליט שעליו להמשיך לחיות כדי לתעד את זיכרונותיו, דבר שעשה עד מותו.
הוא ביקר בפראג, עיר הבירה והמרכז התרבותי הראשי של בוהמיה, בהזדמנויות רבות. באוקטובר 1787, פגש את לורנצו דה פונטה, הליבריתן של האופרה דון ג'ובאני של וולפגנג אמדאוס מוצרט, בפראג בזמן ההפקה הראשונה של האופרה וככל הנראה פגש גם את המלחין, באותו זמן. יש סיבה להאמין שהוא היה גם בפראג ב-1791 להכתרתו של הקיסר הרומי הקדוש לאופולד השני כמלך בוהמיה, אירוע שכלל את ההפקה הראשונה של האופרה La clemenza di Tito של מוצרט. קזנובה ידוע כמי שניסח דיאלוג המתאים לדרמת דון ז'ואן בזמן ביקורו בפראג ב-1787, אך אף אחד מפסוקיו לא שולב מעולם בדון ג'ובאני של מוצרט.
בשנת 1797, הגיעה הידיעה שהרפובליקה של ונציה חדלה מלהתקיים וכי נפוליאון בונפרטה השתלט על עיר הולדתו של קזנובה. היה מאוחר מדי לחזור הביתה. קזנובה מת ב-4 ביוני 1798 בגיל 73. מילותיו האחרונות נאמרו כ"חייתי כפילוסוף ואני מת כנוצרי". קזנובה נקבר בדוקס (כיום דוחצוב ברפובליקה הצ'כית), אך מיקום קברו נשכח.