ג'אקומו לאופרדי

ג'אקומו לאופרדי

הרוזן ג'אקומו טלדגארדו פרנצ'סקו די סאלס סאבריו פייטרו לאופרדי (29 ביוני 1798 – 14 ביוני 1837) היה משורר, פילוסוף, מסאי ופילולוג איטלקי. הוא נחשב למשורר האיטלקי הגדול ביותר של המאה ה-19 ולאחד הסופרים הגדולים של זמנו בעולם, כמו גם לאחד מראשי הרומנטיקה הספרותית. הרהוריו המתמידים על הקיום ועל המצב האנושי – בעלי השראה חושנית ומטריאליסטית – הקנו לו גם מוניטין כפילוסוף מעמיק. הוא נתפס באופן נרחב כאחד ההוגים הרדיקליים והמאתגרים ביותר של המאה ה-19, ואחד מכתרי הרומנטיקה האיטלקית יחד עם אלסנדרו מנצוני, גם אם הביע עמדות שונות ולעיתים מנוגדות בהשוואה לאחרון. אף על פי שחי בעיירה מבודדת במדינת האפיפיור השמרנית, הוא בא במגע עם הרעיונות המרכזיים של עידן הנאורות, ודרך התפתחותו הספרותית יצר יצירה פואטית מופתית ונודעת, הקשורה לעידן הרומנטי. האיכות הלירית החזקה של שירתו הפכה אותו לדמות מרכזית בנוף הספרותי והתרבותי האירופי והבינלאומי.

ביוגרפיה

לאופרדי נולד למשפחת אצולה מקומית ברקאנטי, שבמרקה, שנשלטה באותה עת על ידי האפיפיור. אביו, הרוזן מונאלדו לאופרדי, שהיה חובב ספרות וריאקציונר מושבע, נותר תומך באידיאלים מסורתיים. אמו, המרקיזה אדלייד אנטיצ'י מאטיי, הייתה אישה קרה וסמכותנית, אובססיבית לשיקום ההון המשפחתי, שנהרס על ידי התמכרותו של בעלה להימורים. בבית שררה משמעת דתית וכלכלית קפדנית. עם זאת, ילדותו המאושרת של ג'אקומו, אותה בילה עם אחיו הצעיר קרלו אורציו ואחותו פאולינה, הותירה את חותמה על המשורר, שתיעד את חוויותיו בשיר "זיכרונות" (Le Ricordanze).

בהתאם למסורת משפחתית, לאופרדי החל את לימודיו תחת חסותם של שני כמרים, אך צמאונו לידע רווה בעיקר בספרייתו העשירה של אביו. בהדרכתו הראשונית של האב סבסטיאנו סנקיני, לאופרדי נטל על עצמו קריאה רחבה ועמוקה. לימודים "מטורפים ונואשים" אלו כללו ידע יוצא דופן בתרבות הקלאסית והפילולוגית – הוא יכול היה לקרוא ולכתוב לטינית, יוונית עתיקה ועברית באופן שוטף – אך חסר לו חינוך פורמלי פתוח ומעורר.

בין הגילאים שתים-עשרה לתשע-עשרה, הוא למד ללא הרף, מונע גם מהצורך לברוח רוחנית מהסביבה הנוקשה של הארמון האבהי. לימודיו המתמידים ערערו חוקה פיזית שברירית ממילא, ומחלתו, כנראה מחלת פוט או דלקת חוליות מקשחת, מנעה ממנו את הנאותיה הפשוטות של הנעורים. גובהו היה 1.65 מטר, אך בעיות הבריאות שלו הובילו לכך שעמד על 1.41 מטר בלבד.

בשנת 1817 הגיע הקלאסיקן פייטרו ג'ורדאני לאחוזת לאופרדי. הוא הפך לחבר לכל החיים של ג'אקומו, ששאב מכך תחושת תקווה לעתיד. בינתיים, חייו ברקאנטי הכבידו עליו יותר ויותר, עד כדי כך שניסה לברוח ב-1818, אך נתפס על ידי אביו והוחזר הביתה. לאחר מכן המשיכו היחסים בין האב לבן להידרדר, וג'אקומו היה תחת מעקב מתמיד של שאר המשפחה.

כאשר ב-1822 הצליח לשהות זמן קצר ברומא עם דודו, הוא התאכזב עמוקות מאווירת השחיתות והדקדנס שלה ומהצביעות של הכנסייה. הוא התרשם מקברו של טורקוואטו טאסו, אליו הרגיש קשור בתחושת אומללות משותפת. בעוד פוסקולו חי בסערה בין הרפתקאות, יחסים רומנטיים וספרים, לאופרדי בקושי הצליח לברוח מדיכויו הביתי. עבור לאופרדי, רומא נראתה מלוכלכת וצנועה בהשוואה לדימוי האידיאלי שיצר לעצמו. הוא כבר סבל מאכזבה באהבה בבית, עם בת דודתו ג'לטרודה קאסי. בינתיים, מחלותיו הפיזיות המשיכו להחמיר.

בשנת 1824, בעל חנות ספרים בשם סטלה קרא לו למילאנו, וביקש ממנו לכתוב מספר יצירות, כולל "אנתולוגיה של הפרוזה והשירה האיטלקית" (Crestomazia della prosa e della poesia italiane). הוא עבר בתקופה זו בין מילאנו, בולוניה, פירנצה ופיזה. ב-1827 בפירנצה, לאופרדי פגש את אלסנדרו מנצוני, אם כי הם לא ראו עין בעין. הוא ביקר את ג'ורדאני ופגש את ההיסטוריון פייטרו קולטה.

בשנת 1828, חולה פיזית ושחוק מעבודה, לאופרדי סירב להצעה למשרת פרופסור בבון או בברלין, שהוגשה על ידי שגריר פרוסיה ברומא. באותה שנה נאלץ לנטוש את עבודתו עם סטלה ולחזור לרקאנטי. ב-1830 הציע לו קולטה הזדמנות לחזור לפירנצה, הודות לתרומה כספית מ"ידידי טוסקנה". הדפסת ה"שירים" (Canti) לאחר מכן אפשרה לו לחיות מחוץ לרקאנטי עד 1832. לאופרדי מצא חברה דומה בקרב הליברלים והרפובליקנים שביקשו לשחרר את איטליה מעולה של אוסטריה. אף על פי שרעיונותיו האידיוסינקרטיים והפסימיים הפכו אותו למפלגה של איש אחד, הוא יצא נגד "מצב הכפיפות" של איטליה והיה "באמפתיה עם האידיאלים של החוקתיות, הרפובליקניזם והדמוקרטיה, ותומך בתנועות שדחקו באיטלקים להילחם למען עצמאותם".

מאוחר יותר, עבר לנאפולי ליד חברו אנטוניו רניירי, בתקווה להפיק תועלת פיזית מהאקלים. כאן הפך לחבר קרוב של הבנאי החופשי אלסנדרו פואריו, בעוד שמ-1817 ניהל התכתבות אינטימית וסודית עם הבנאי החופשי פייטרו ג'ורדאני.

לאופרדי מת בנאפולי במהלך מגפת הכולרה של 1837, כשהסיבה המיידית הייתה כנראה בצקת ריאות או אי-ספיקת לב, בשל מצבו הפיזי השברירי. הודות להתערבותו של אנטוניו רניירי מול הרשויות, שרידיו של לאופרדי לא נקברו בקבר אחים (כפי שדרשו תקנות ההיגיינה המחמירות של התקופה), אלא באטריום של כנסיית סן ויטאלה בפווריגרוטה. ב-1898 הועבר קברו לפארקו וירג'יליאנו והוכרז כאנדרטה לאומית.

היו השערות בחוגים אקדמיים שלאופרדי עשוי היה להיות בעל נטיות הומו-רומנטיות. ידידותיו האינטימיות עם גברים אחרים, במיוחד רניירי, כללו ביטויי אהבה ותשוקה מעבר למה שהיה אופייני אפילו למשוררים רומנטיים. בתיאור זמנו בטוסקנה, נכתב כי הוא "השתגע מאהבה" בכל פעם שהיה בנוכחות האח הצעיר והנאה של אישה שגם הוא וגם רניירי העריצו (פאני טרגיוני-טוזטי), וכי כשהיה משוגע כך היה מפנה את רגשותיו כלפי רניירי. ב-1830 קיבל לאופרדי מכתב מפייטרו קולטה, המפורש כיום כהצהרת אחווה בונה חופשית. חברו הקרוב של לאופרדי, אנטוניו רניירי, היה בונה חופשי בדרגת מאסטר. אף על פי כן, במהלך חייו היו ללאופרדי יותר מעשרים וחמש ידידויות נשיות סנטימנטליות, כמו אלו עם תרזה קרניאני מלווצי או שארלוט נפוליאון בונפרטה.

משפחת לאופרדי חולקת את מוצא משפחת טומאסי, בתקופת הקיסר הרומי קונסטנטינוס הגדול.

יצירות פואטיות

### כתבים אקדמיים ראשונים (1813–1816)

אלו היו שנים קשות עבור לאופרדי, כשהחל לפתח את תפיסת הטבע שלו. בתחילה ראה בו "מיטיב" לאנושות, שעוזר להסיח את דעתם של אנשים מסבלם. מאוחר יותר, עד 1819, הרעיון שלו על הטבע נשלט על ידי מנגנון הרסני.

עד 1815, לאופרדי היה בעיקרו פילולוג מלומד. רק לאחר מכן החל להקדיש את עצמו לספרות ולחיפוש אחר יופי, כפי שהוא מאשר במכתב מפורסם לג'ורדאני מ-1817. "פומפיוס במצרים" (Pompeo in Egitto, 1812), שנכתב בגיל ארבע-עשרה, הוא מניפסט אנטי-קיסרי. פומפיוס נתפס כמגן החירויות הרפובליקניות. "תולדות האסטרונומיה" (Storia dell'Astronomia, 1813) הוא אוסף של כל הידע שנצבר בתחום זה עד זמנו של לאופרדי. מאותה שנה הוא "מסה על הטעויות העממיות של הקדמונים" (Saggio sopra gli errori popolari degli antichi), שמחזירה את המיתוסים העתיקים לחיים. ה"טעויות" הן הדמיונות הפנטסטיים והמעורפלים של הקדמונים. העת העתיקה, בחזונו של לאופרדי, היא ילדותו של המין האנושי, הרואה את האנשות המיתוסים והחלומות שלה בכוכבים.

שנת 1815 ראתה את הפקת "תפילה לאיטלקים לרגל שחרור פיצ'נו" (Orazione agli Italiani in Occasione della Liberazione del Piceno), שיר הלל ל"שחרור" שהושג על ידי איטליה לאחר התערבות האוסטרים נגד מוראט. באותה שנה הוא תרגם את "מלחמת הצפרדעים והעכברים" (Batracomiomachia, שבה זאוס שולח בסופו של דבר את הסרטנים כדי להשמיד את כולם), רפסודיה אירונית שלועגת לאיליאדה של הומרוס, שיוחסה פעם למשורר האפי עצמו.

בשנת 1816 פרסם לאופרדי את "דיון על חייו ויצירותיו של פרונטו" (Discorso sopra la vita e le opere di Frontone). באותה שנה, עם זאת, הוא נכנס לתקופת משבר. הוא כתב את "התקרבות המוות" (L'appressamento della morte), שיר בטרצה רימה שבו המשורר חווה את המוות, שהוא מאמין שהוא קרוב, כנחמה. בינתיים, החלו סבלים פיזיים אחרים וניוון רציני של ראייתו. הוא היה מודע מאוד לניגוד בין חייו הפנימיים של האדם לבין חוסר יכולתו להפגין זאת ביחסיו עם אחרים.

לאופרדי נטש את לימודיו הפילולוגיים ועבר יותר ויותר לכיוון השירה על ידי קריאת סופרים איטלקים מהמאה ה-14, ה-16 וה-17, כמו גם כמה מבני דורו האיטלקים והצרפתים. תפיסת עולמו עברה שינוי: הוא חדל לחפש נחמה בדת, שחדרה לילדותו, והפך נוטה יותר ויותר לעבר חזון אמפירי ומכניסטי של היקום בהשראת ג'ון לוק ואחרים.

בשנת 1816 פורסמו האידיליות "זיכרונות" (Le rimembranze) ו"המנון לנפטון" (Inno a Nettuno). השני, שנכתב ביוונית עתיקה, נלקח על ידי מבקרים רבים כקלאסיקה יוונית אותנטית. הוא גם תרגם את הספר השני של האנאיאדה ואת הספר הראשון של האודיסאה. באותה שנה, במכתב לעורכי ה"ביבליוטקה איטליאנה" (מונטי, אצ'רבי, ג'ורדאני), טען לאופרדי נגד המאמר של מאדאם דה סטאל שהזמין את האיטלקים להפסיק להסתכל על העבר, אלא ללמוד את יצירות הזרים, כדי להמריץ מחדש את ספרותם. לאופרדי טען ש"ידיעה", שהיא מקובלת, אינה זהה ל"חיקוי", שזה מה שמאדאם דה סטאל דרשה, וכי הספרות האיטלקית לא צריכה לאפשר לעצמה להזדהם על ידי צורות ספרות מודרניות, אלא להסתכל על הקלאסיקה היוונית והלטינית. משורר חייב להיות מקורי, לא חנוק על ידי לימוד וחיקוי: רק המשורר הראשון בהיסטוריה של האנושות יכול היה להיות מקורי באמת, שכן לא היה לו איש שישפיע עליו. לכן היה צורך להתקרב למקורות ככל האפשר, על ידי שאיבת השראה מרגשותיו של האדם עצמו, מבלי לחקות איש.

הודות לידידותו עם ג'ורדאני, איתו החל ב-1817 התכתבות פורייה, התרחקותו מהשמרנות של אביו הפכה חדה עוד יותר. בשנה שלאחר מכן כתב את "אל איטליה" (All'Italia) ו"על האנדרטה של דנטה" (Sopra il monumento di Dante), שני המנונים פטריוטיים פולמוסיים וקלאסיים שבהם הביע לאופרדי את דבקותו ברעיונות ליברליים וחילוניים מאוד.

באותה תקופה השתתף בוויכוח, ששטף את אירופה הספרותית של התקופה, בין הקלאסיקנים לרומנטיקנים, כשהוא מאשר את עמדתו לטובת הראשונים ב"דיון של איטלקי על השירה הרומנטית" (Discorso di un Italiano attorno alla poesia romantica).

בשנת 1817 התאהב בגרטרוד קאסי לאזארי וכתב את "זיכרונות אהבה ראשונה" (Memorie del primo amore). ב-1818 פרסם את "האהבה הראשונה" (Il primo amore) והחל לכתוב יומן שימשיך במשך חמש-עשרה שנים (1817–1832), ה"זיבאלדונה" (Zibaldone).

### השירים הראשונים (1818)

"אל איטליה" ו"על האנדרטה של דנטה" סימנו את תחילת סדרת היצירות הגדולות. בשני השירים, המושג של "עודף" או "ציוויליזציית יתר" שהוא מזיק לחיים וליופי מופיע לראשונה. בשיר "אל איטליה", לאופרדי מקונן על הנופלים בקרב תרמופילאי (480 לפנה"ס, שנלחמו בין היוונים תחת ליאונידס לפרסים תחת קסרקסס), ומעלה את גדולת העבר. בשיר השני, הוא פונה לדנטה ומבקש ממנו רחמים על מצבה הפתטי של מולדתו. בשירים הגדולים שבאים בעקבותיהם (ארבעים ואחד, כולל קטעים), יש נטישה הדרגתית של הזיכרונות, של רמזים ספרותיים ושל מוסכמות.

בשנת 1819 ניסה המשורר לברוח ממצבו הביתי המדכא, על ידי נסיעה לרומא. אך הוא נתפס על ידי אביו. בתקופה זו, הפסימיות האישית שלו מתפתחת לפסימיות הפילוסופית המיוחדת של לאופרדי. "זיכרונות" ו"התקרבות המוות" שייכים גם הם לתקופה מוקדמת זו של אמנותו של לאופרדי.

### האידיליות (1819–1821)

שש האידיליות (Idilli), כלומר "החלום" (Il sogno), "האינסוף" (L'Infinito), "ערב יום החג" (La sera del dì di festa), "אל הירח" (Alla Luna), "החיים הבודדים" (La vita solitaria) ו"פחד לילה" (Lo spavento notturno), באו בעקבות השירים הראשונים. "החלום" הוא עדיין פטררקי, בעוד האחרים שבאו בעקבותיו הם פרי של אמנות בוגרת ועצמאית יותר. לאופרדי מכונן עם הטבע סוג של הסכמה הממתנת את הכאב ואי-הנוחות.

בכל האידיליות, הניצוצות הראשוניים, המוצעים על ידי הזיכרון או על ידי מתיקות הטבע, הופכים את צבעיהם לאינטואיציה של כאב אוניברסלי, של ארעיות הדברים, של המשקל המדכא של הנצח, של חלוף הזמן הבלתי נמנע, של הכוח העיוור של הטבע.

האינסוף

הביטוי הגבוה ביותר של שירה מושג אצל לאופרדי ב"האינסוף", שהוא בו-זמנית פילוסופיה ואמנות, שכן בהרמוניה הקצרה של הבתים מרוכזות המסקנות של מדיטציות פילוסופיות ארוכות. הנושא הוא מושג, שהמוח יכול לתפוס רק בקושי רב. המשורר מספר חוויה שיש לו לעיתים קרובות כשהוא יושב במקום מבודד על גבעה. עיניו אינן יכולות להגיע לאופק, בגלל גדר חיה המקיפה את האתר; מחשבתו, לעומת זאת, מסוגלת לדמיין מרחבים ללא גבולות:

"Sempre caro mi fu quest'ermo colle, E questa siepe, che da tanta parte Dell'ultimo orizzonte il guardo esclude."

"תמיד יקרה הייתה לי גבעה בודדה זו, וגדר חיה זו, אשר מחלק כה רב של האופק הרחוק ביותר שוללת את המבט."

פרשנות אחרת מציעה שגבעה זו מייצגת את הגבהים שהמחשבה האנושית משיגה, אך בראש, יש גדר חיה שמונעת מאדם לראות את האופק הסופי, מעבר למוות ולקיום. לפיכך, גדר חיה זו יכולה להתפרש כמסמלת את גבולות ההבנה האנושית לגבי הקיום האנושי ביקום. זו הסיבה שהשיר מתחיל ב-"Sempre caro mi fu" שניתן לתרגם כ"זה תמיד היה יקר עבורי". השקט עמוק; כשמגיעה משב רוח, קול זה נשמע כמו קול הזמן הנוכחי, ובניגוד, הוא מעורר את כל הזמנים שעברו, ואת הנצח. לפיכך, מחשבתו של המשורר מוצפת בהצעות חדשות ולא ידועות, אך "il naufragar m'è dolce in questo mare" ("הטביעה / נראית מתוקה לי בים הזה." תרגום לאנגלית מאת א. ס. קליין).

### השירים (1820–1823)

לאופרדי חוזר לעיור עידנים עתיקים וקורא לבני דורו לחפש בכתבי הקלאסיקנים את המעלות העתיקות האצילות.

אל אנג'לו מאי

לרגל גילוי ה"דה רפובליקה" של קיקרו על ידי מאי, כתב לאופרדי את השיר "אל אנג'לו מאי" (Ad Angelo Mai) שבו הוא מעלה את דמויותיהם של משוררים איטלקים רבים, מדנטה ופטררקה ועד טורקוואטו טאסו אליו הרגיש כל כך קרוב לעצמו, לבן זמנו ויטוריו אלפיירי.

בנישואי אחותי פאולינה

בשיר הלירי "בנישואי" (Nelle nozze), אירוע שלא קרה, במהלך איחול אושר לאחותו, המשורר משתמש בהזדמנות כדי להלל את הכוח והמעלה של נשות העת העתיקה ולהשמיץ את זמנו שלו כי הוא לא אפשר להיות מוסרי ומאושר, שכן רק לאחר המוות משבחים את אלה שחיו חיים מוסריים טובים.

למנצח במשחק כדור

השיר "למנצח במשחק כדור" (Ad un vincitor di pallone) מביע בוז לשעמום של חיים שאינם אלא חזרה מונוטונית על עניינים אנושיים ושלהם רק סכנה יכולה להחזיר ערך: רק מי שהיה קרוב לשערי המוות מסוגל למצוא מתיקות בחיים.

ברוטוס הצעיר

ב"ברוטוס הצעיר" (Bruto minore), ברוטוס המתנקש בקיסר מתואר כאדם שתמיד האמין בכבוד, מעלה וחירות ושהקריב בסופו של דבר הכל למען אידיאלים אלו. הוא הגיע להבנה, מאוחר מדי לשנות דברים, שהכל נעשה לשווא, שהכל היה חסר טעם, ושהוא אפילו ימות מושפל ומבויש על פעולותיו בעלות הכוונות הטובות.

הרהוריו מביאים אותו למסקנה שמוסר הוא חסר משמעות; יופיטר מתגמל רק את האנוכיים ומשחק משחקים שרירותיים עם האנושות האומללה. האדם אומלל יותר משאר ממלכת החי כי האחרונים אינם יודעים שהם אומללים ולכן אינם מהרהרים בשאלת ההתאבדות וגם אם יכלו, שום דבר לא ימנע מהם לבצע את המעשה ללא היסוס.

השיר האחרון של סאפפו

סאפפו היא גם דמות טראגית. למעשה, היא רוח גדולה ונדיבה, מוח יוצא דופן ודמות נשגבת הכלואה בגוף אומלל. סאפפו אהבה את האור (אהובה, לפי האגדה, נקרא פאון, ביוונית Φάων, מ-φῶς, אור) אך חייה היו עשויים מצל; היא אהבה טבע ויופי, אך הטבע היה כמו אם חורגת רעה עבורה והיא, שהיא רגישה, מתורבתת ומעודנת, סגורה בכלא של גוף מעוות. גם גדולת הגאונות שלה לא יכולה לעזור לשחרר אותה מהאימה הזו.

בסאפפו, לאופרדי רואה את עצמו מעוכב, אך במציאות, המשוררת מלסבוס לא הייתה מעוותת ולא אומללה כפי שהיא מתוארת על ידי לאופרדי, שביסס את תיאורו על אמונה מסורתית שקרית. סאפפו ידעה, טעמה ושרה על יופי ואהבה יותר ממה שהיה אפשרי עבור לאופרדי. אך ההשלמה עם האומללות, עם הכאב ועם הבדידות, והוויתור על שמחות החיים, נשמעים בפסוקיו של לאופרדי כמו האנחה הכנה של נשמה נשית.

השיר מתחיל כאפוסטרופה מתוקה ללילות השלווים, שהיו פעם יקרים למשורר השלו, אך המילים הופכות במהירות לעיור אלים של הטבע בסערה המהדהד את הסערה הפנימית שלה. השאלות המייסרות והמאשימות שלאופרדי מציב לגורל ששלל יופי מהסאפפו האומללה נקטעות על ידי המחשבה על המוות. לאחר שאיחלה לאדם שאהבה לשווא את מעט האושר האפשרי להשגה על פני האדמה הזו, סאפפו מסיימת בקביעה שמכל התקוות לשמחה, מכל האשליות, נותר לה לחכות רק לטרטרוס.

לאביב ולרוזן קרלו פפולי

השירים "לאביב" (Alla primavera) ו"לרוזן קרלו פפולי" (Al conte Carlo Pepoli) עולים מאותו מצב רוחני. הראשון מקונן על נפילת האשליות הגדולות ("gli ameni inganni") והעולמות המיתולוגיים הדמיוניים של העבר, שקישטו והעשירו את הפנטזיה של האדם. השני מגנה את אובדן האושר שנבע מכך.

ב"לאביב", לאופרדי משבח את הזמנים העתיקים שבהם הנימפות אכלסו את השדות, היערות, המעיינות, הפרחים והעצים. אף על פי שהסגנון הלירי הוא קלאסי לכאורה, הוא גם ספוג בחוסר שביעות הרצון האופייני מהנוכחות של הרומנטיקנים. לאופרדי, כאן, רומנטיזציה של הכוונות הטהורות של היוונים, שכן הוא היה למעשה רומנטי ברגשותיו וקלאסי בדמיונו ובאינטלקט שלו.

ב"אפיסטולריו לקרלו פפולי", לאופרדי מנסה להוכיח לחברו את התזה (המזכירה את הבודהיזם) לפיה, מכיוון שלחיים אין מטרה אחרת מלבד אושר ומכיוון שאושר אינו ניתן להשגה, כל החיים אינם אלא מאבק אינסופי. אך מי שמסרב לעבוד מדוכא על ידי שעמום החיים וחייב לחפש הסחת דעת בתחביבים חסרי תועלת. יתרה מכך, אלה המקדישים את עצמם לשירה, אם אין להם מולדת, מעונים יותר מאלה שיש להם מחוסר חופש כי הם מעריכים במלואו את הערך של רעיון הלאומיות.

בשלב זה, לאופרדי מאוכזב שוקל לנטוש את השירה לטובת פילוסופיה, אך ללא כל תקווה לתהילה. הוא השלים עם הוודאות של כאב ושעמום שאליהם נידון המין האנושי ולכן הוא מאמין שיש צורך לנטוש את האשליות והשירה כדי להרהר בחוקים ובגורל היקום.

לאישה שלו

בשנת 1823, הוא כתב את השיר "לאישה שלו" (Alla sua donna), שבו הוא מביע את שאיפתו הבוערת לאידיאל נשי אשר, עם אהבה, עשוי להפוך את החיים ליפים ורצויים. במהלך נעוריו, הוא חלם לשווא לפגוש אישה המגלמת אידיאל נשי כזה: רעיון אפלטוני, מושלם, בלתי ניתן למגע, טהור, חסר גוף, אוורירי ואשלייתי.

זהו המנון לא לאחת מ"אהבותיו" הרבות של לאופרדי, אלא לתגלית שהוא עשה באופן בלתי צפוי – באותה פסגת חייו שממנה ירד מאוחר יותר – שמה שחיפש באישה שאהב היה "משהו" מעבר לה, שהפך גלוי בה, שתיקשר דרכה, אך היה מעבר לה. ההמנון היפה הזה לאישה מסתיים בתחינה נלהבת זו:

### עבודות מוסריות קטנות (1824)

בין השנים 1823 ל-1828, לאופרדי הניח בצד את השירה הלירית כדי להלחין את יצירת הפרוזה המופתית שלו, "עבודות מוסריות קטנות" (Operette morali), המורכבת (בצורתה הסופית) מסדרה של 24 דיאלוגים ומסות בדיוניות חדשניות המטפלות במגוון נושאים שכבר הפכו מוכרים לעבודתו עד אז. אחד הדיאלוגים המפורסמים ביותר הוא: "דיאלוג של הטבע ושל איסלנדי" (Dialogo della Natura e di un Islandese), שבו המחבר מביע את רעיונותיו הפילוסופיים העיקריים.

### שירי פיזה-רקאנטי (1823–1832)

לאחר 1823, לאופרדי נטש את המיתוסים והדמויות המפוארות של העבר, שאותם ראה כעת כהופכים לסמלים חסרי משמעות ופנה לכתיבה על סבל במובן "קוסמי" יותר.

התחייה

בשנת 1828, לאופרדי חזר לשירה הלירית עם "התחייה" (Il Risorgimento). השיר הוא בעיקרו היסטוריה של ההתפתחות הרוחנית של המשורר מהיום שבו הגיע להאמין שכל דופק חיים דעך בנשמתו ועד לרגע שבו הלירי והסנטימנטלי התעוררו בו מחדש. קהות מוזרה הפכה אותו לאדיש, אדיש לסבל, לאהבה, לתשוקה ולתקווה. החיים נראו לו שוממים עד שהקרח החל להימס והנשמה, המתעוררת, חשה סוף סוף את החייאת האשליות העתיקות. לאחר שכבש מחדש את מתנת הרגש, המשורר מקבל את החיים כפי שהם כי הם מוחים על ידי תחושת הסבל המענה את ליבו ו, כל עוד הוא חי, הוא לא ימרוד נגד אלה שדנים אותו לחיות. שלווה משוחזרת זו מורכבת מהתבוננות במצפון של רגשותיו של האדם עצמו, גם כאשר שממה וייאוש עוטפים את הנשמה.

לאופרדי שמח לגלות מחדש בעצמו את היכולת להתרגש ולחוות כאב, לאחר תקופה ארוכה של חוסר רגש ושעמום. עם "התחייה", הליריות מתעוררת מחדש אצל המשורר, המלחין שירים, בדרך כלל קצרים, שבהם ניצוץ קטן או סצנה מורחבים, מתרחבים לחזון נצחי של קיום. הוא מבטל דימויים, זיכרונות ורגעים של אושר עבר.

לסילביה

בשנת 1828, לאופרדי הלחין אולי את שירו המפורסם ביותר, "לסילביה" (A Silvia). העלמה הצעירה שבכותרת – אולי בתו של משרת במשק הבית של לאופרדי – היא הדימוי של התקוות והאשליות של המשורר הצעיר, שנועדו להיכנע מוקדם מדי במאבק נגד המציאות, בדיוק כפי שנעוריה של סילביה נהרסים על ידי שחפת, ה"מחלה הסגורה" (chiuso morbo). לעיתים קרובות נשאל האם לאופרדי היה מאוהב באמת בצעירה זו, אך לחפש אישור בראיות ביוגרפיות זה להחמיץ את הנקודה של השיר. "לסילביה" הוא הביטוי של אהבה עמוקה וטראגית לחיים עצמם, שלאופרדי, למרות כל הסבל, העינויים הפסיכולוגיים והפילוסופיה השלילית, לא יכול היה לדכא ברוחו. שיר זה מדגים מדוע ה"ניהיליזם" כביכול של לאופרדי אינו חודר עמוק מספיק כדי לגעת במעיין השירה שלו: אהבתו לאדם, לטבע וליופי. עם זאת, ההאשמה שלאופרדי מטיח בטבע היא חזקה מאוד, כמי שאחראי לחלומות המתוקים של הנעורים ולסבל שלאחר מכן, לאחר ש"הופעת האמת" (l'apparir del vero, v.60) ניפצה אותם.

הדרור הבודד

השיר "הדרור הבודד" (Il passero solitario) הוא בעל שלמות קלאסית למבנה הבתים ולחדות הדימויים. לאופרדי מהרהר בשפע הטבע ובעולם שמחייך אליו בצורה מזמינה, אך המשורר הפך למיזנתרופ ומדוכא עם הידרדרות בריאותו ונעוריו והקיפוח של כל שמחה. הוא חש את החג שהטבע מציב בפניו, אך אינו מסוגל לקחת בו חלק וחוזה את החרטה שתתקוף אותו בשנים הבאות כשיתחרט על חיי הנעורים שמעולם לא חי. במובן זה, הוא לבד בדיוק כמו, או גרוע יותר מהדרור, שכן האחרון חי לבד מתוך אינסטינקט, בעוד המשורר ניחן בתבונה וברצון חופשי.

זיכרונות

בשנת 1829, ברקאנטי, לשם נאלץ לחזור, בניגוד לרצונו, בגלל נכות גוברת וקשיים כלכליים, כתב המשורר את "זיכרונות" (Le Ricordanze), אולי השיר שבו האלמנטים האוטוביוגרפיים הם הברורים ביותר. הוא מספר את סיפור השמחה הכואבת של האדם שמרגיש את רגשותיו מתעוררים על ידי ראיית מקומות מלאים בזיכרונות ילדות והתבגרות שוב. רגשות אלה מתעמתים כעת עם מציאות נוראה וחסרת רחמים וחרטה עמוקה על נעורים אבודים. האושר הארעי מגולם בנרינה (דמות המבוססת אולי על אותה השראה כמו סילביה, תרזה פאטוריני).

נרינה וסילביה הן שתיהן חלומות, פנטזמות אווריריות; החיים עבור לאופרדי הם אשליה, כשהמציאות היחידה היא המוות. האישה, סילביה, נרינה, או "האישה שלו" היא תמיד רק השתקפות של המשורר עצמו, שכן החיים עצמם הם, עבורו, פנטזמה חמקמקה ומטעה.

השלווה אחרי הסערה

בשנת 1829, לאופרדי כתב את "השלווה אחרי הסערה" (La quiete dopo la tempesta), שבו הבתים הקלים והמרגיעים בהתחלה מתפתחים לייאוש האפל של הבית המסיים, שבו הנאה ושמחה נתפסים רק כהפסקות רגעיות של סבל וההנאה הגבוהה ביותר מסופקת רק על ידי המוות. הוא גם מאציל את כבודו על הקהל ולא מתאבל על הצער שהוא אובססיבי לגביו ואחר כך, גבורתו שולטת.

שבת בכפר

השיר "שבת בכפר" (Il sabato del villaggio) מאותה שנה, כמו "השלווה אחרי הסערה", נפתח בתיאור הסצנה הרגועה והמרגיעה של אנשי הכפר (רקאנטי) המתכוננים למנוחת יום ראשון ולחג. מאוחר יותר, בדיוק כמו בשיר האחר, הוא מתרחב להרהורים פואטיים-פילוסופיים עמוקים, אם כי קצרים ומרוסנים, על ריקנות החיים: השמחה והאשליה של הציפייה חייבות להסתיים בצורה לא מספקת בחג יום ראשון; באופן דומה, כל החלומות והציפיות המתוקים של הנעורים יהפכו לאכזבה מרה.

שיר לילה של רועה נודד באסיה

סביב סוף 1829 או החודשים הראשונים של 1830, לאופרדי הלחין את "שיר לילה של רועה נודד באסיה" (Canto notturno di un pastore errante dell'Asia). בכתיבת יצירה זו, לאופרדי שאב השראה מקריאת "Voyage d'Orenbourg à Boukhara fait en 1820", מאת הברון הרוסי מיינדורף, שבו הברון מספר כיצד רועים מסוימים של מרכז אסיה השייכים לאוכלוסיית הקירגיזים תרגלו סוג של שיר טקסי המורכב מבתים ארוכים ומתוקים המופנים לירח המלא. השיר, המחולק לחמישה בתים באורך שווה, לובש צורה של דיאלוג בין רועה לירח. השיר מתחיל במילים "Che fai tu Luna in ciel? Dimmi, che fai, / silenziosa Luna?" ("מה את עושה ירח בשמיים? אמרי לי, מה את עושה, / ירח שקט?"). לאורך כל השיר, למעשה, הירח נשאר שקט, והדיאלוג הופך לכן למונולוג קיומי ארוך ודחוף של הרועה, בחיפוש נואש אחר הסברים כדי לספק משמעות לחוסר הטעם של הקיום. שתי הדמויות שקועות במרחב ובזמן בלתי מוגדרים, המדגישים את האופי האוניברסלי והסמלי של המפגש שלהן: הרועה מייצג את המין האנושי בכללותו וספקותיו אינם תלויים – כלומר, מעוגנים לכאן ועכשיו – אלא הם מאפיינים של האדם בכל עת; הירח, לעומת זאת, מייצג את הטבע, הכוח ה"יפה והנורא" שמהפנט ובאותו זמן, מבעית את המשורר.

הרועה, אדם במצב צנוע, מפנה את מילותיו לירח בטון מנומס אך עקשן, גועש במלנכוליה. דווקא היעדר התגובה מצד גרם השמיים הוא שמעורר אותו להמשיך לחקור, עמוק עוד יותר, את תפקיד הירח, ולכן את זה של האנושות, ביחס לחיים ולעולם, מגדיר בצורה חדה עוד יותר את ה"אמת הצחיחה" היקרה כל כך לשירתו של לאופרדי. בבית הראשון, למעשה, הרועה, גם תוך הגדרת הירח כשקט, מצפה למעשה לתגובה ממנו ומגלה אנלוגיות רבות בין מצבו לזה של הירח: שניהם עולים בבוקר, עוקבים אחר מסלוליהם הזהים תמיד ולבסוף עוצרים לנוח. חיי הירח, כמו אלה של הרועה, נראים חסרי היגיון לחלוטין. מופיעה, עם זאת, באמצע בית זה, הבחנה חשובה מאוד: מהלך החיים האנושיים הוא סופי ומעברו, בדומה לזה של "vecchierel bianco" (פטררקה, קנצוניירה, XVI), מסתיים בצורה טראגית ב"תהום הנוראה" של המוות. מצב כזה, המוגדר בבית השני כמצב של סבל עמוק ("se la vita è sventura, perché da noi si dura?") שונה מאוד מזה של הירח, שנראה במקום זאת כנצחי, "בתולי" ו"שלם".

בבית השלישי, הרועה פונה שוב לירח במרץ ותקווה מחודשים, מאמין שהגרם, דווקא בגלל מצב חוץ-עולמי מיוחס זה, יכול לספק לו את התשובות לשאלותיו הדחופות ביותר: מהם החיים? מה יכולה להיות מטרתם שכן הם בהכרח סופיים? מהי הסיבה הראשונה לכל הוויה? אך הירח, כפי שהרועה לומד במהירות, אינו יכול לספק את התשובות לשאלות אלו גם אם היה יודע אותן, שכן כזה הוא הטבע: רחוק, בלתי מובן, אילם אם לא אדיש לדאגות האדם. החיפוש של הרועה אחר משמעות ואושר נמשך עד שני הבתים האחרונים. ברביעי, הרועה פונה לעדרו, מתבונן כיצד חוסר המודעות העצמית שיש לכל כבשה מאפשר לו לחיות, בשלווה לכאורה, את קיומו הקצר, ללא סבל או שעמום. אך רעיון זה נדחה בסופו של דבר על ידי הרועה עצמו בבית האחרון, שבו הוא מודה ש, כנראה, בכל צורה שהחיים נולדים ומתבטאים, בין אם ירח, כבשה או אדם, מה שהוא מסוגל לעשות, החיים הם עגומים וטראגיים באותה מידה.

בתקופה זו, יחסיו של לאופרדי עם משפחתו מצומצמים למינימום והוא נאלץ לקיים את עצמו כלכלית. בשנת 1830, לאחר שישה-עשר חודשים של "notte orribile" (לילה נורא), הוא קיבל הצעה נדיבה מידידיו הטוסקנים, שאפשרה לו לעזוב את רקאנטי.

### השירים האחרונים (1832–1837)

בשירים האחרונים, החקירה הפילוסופית שולטת, למעט "שקיעת הירח" (Tramonto della Luna) שהיא חזרה מכרעת לליריקה אידילית.

המחשבה הדומיננטית

בשנת 1831, לאופרדי כתב את "המחשבה הדומיננטית" (Il pensiero dominante), המהללת את האהבה ככוח חי או מחייה כשלעצמו, גם כאשר היא אינה נענית. השיר, עם זאת, כולל רק את התשוקה לאהבה ללא השמחה והרוח המחייה ולכן, נותר מחשבה, אשליה. לאופרדי הורס הכל, מגנה הכל, אך רוצה להציל את האהבה מהמיאזמה האוניברסלית ולהגן עליה לפחות בתוך עומק נשמתו שלו. ככל שהבדידות המקיפה אותו עגומה יותר, כך הוא נאחז חזק יותר באהבה כאמונה באישה האידיאלית, האשלייתית, הנצחית שלו ("sua donna") שמרגיעה סבל, אכזבה ומרירות. משורר הסבל האוניברסלי שר על טוב שעולה על תחלואי החיים ו, לרגע, נראה כהופך לזמר של אושר אפשרי. אך רעיון המוות כתקווה היחידה לאדם חוזר, שכן העולם מציע רק שני דברים יפים: אהבה ומוות.

"המחשבה הדומיננטית" מייצגת את הרגע האקסטטי הראשון של אהבה, שכמעט מבטל את המודעות לאומללות האנושית. זה שווה את המחיר של סבילות הסבל של חיים ארוכים כדי לחוות את השמחה של יופי כזה. "המחשבה הדומיננטית" ו"התחייה" הם השירים היחידים של שמחה שנכתבו על ידי לאופרדי, אם כי גם בשני שירים אלה מופיעה תמיד מחדש, בלתי ניתנת לכיבוי, הפסימיות שרואה באובייקט השמחה דימוי שווא שנוצר על ידי הדמיון.

אהבה ומוות

מושג הדואליות של אהבה-מוות נלקח שוב בשיר מ-1832 "אהבה ומוות" (Amore e Morte). זוהי מדיטציה על העינוי וההשמדה המלווים את האהבה. אהבה ומוות, למעשה, הם תאומים: האחד הוא המחולל של כל הדברים היפים והשני שם קץ לכל התחלואים. אהבה מחזקת ומבטלת את הפחד מהמוות וכשהיא שולטת בנשמה, היא גורמת לה לרצות במוות. חלקם, שנכבשים על ידי תשוקה, ימותו עבורה בשמחה. אחרים מתאבדים בגלל פצעי האהבה. אך האושר מורכב ממוות בשיכרון התשוקה. מבין שני התאומים, לאופרדי מעז להעלות רק את המוות, שכבר אינו מסומל על ידי האד הנורא של סאפפו, אלא על ידי בתולה צעירה המעניקה שלום לנצח. המוות הוא אחותה של האהבה והוא המנחם הגדול ש, יחד עם אחיה, הוא הטוב ביותר שהעולם יכול להציע.

קונסאלבו

גם בשנת 1832, בהשראת שיר מהמאה ה-17 מאת ג'ירולמו גרציאני שכותרתו "כיבוש גרנדה" (Il Conquisto di Granata), כתב לאופרדי את "קונסאלבו" (Consalvo). קונסאלבו משיג נשיקה מהאישה שהוא אהב זמן רב ללא מענה רק כאשר, פצוע קשה, הוא על סף מוות. קונסאלבו שונה מהשירים האחרים בכך שיש לו צורה של נובלה בחרוזים או של סצנה דרמטית. זהו פרי הספרות הסנטימנטלית והרפה שאפיינה חלק גדול מהרומנטיקה מחוץ לאיטליה.

בתחילת המאה ה-20, השיר הושם במסגרת מוזיקלית כפואמה סימפונית באותו שם על ידי החלילן האיטלקי הצעיר ניקולס לוצ'לה במהלך הופעת בכורה בקרנגי הול עם הפילהרמונית של ניו יורק ב-1911.

אספאסיה

נכתב בשנת 1834, "אספאסיה" (Aspasia) עולה, כמו "קונסאלבו", מהחוויה הכואבת של אהבה נואשת ובלתי נענית לפאני טרגיוני טוזטי. אספאסיה-פאני היא האישה האמיתית היחידה המיוצגת בשירתו של לאופרדי. אספאסיה היא מניפולטורית מוכשרת שגופה המושלם מסתיר נשמה מושחתת ופרוזאית. היא ההוכחה שהיופי אינו ישר.

המשורר, המחפש לשווא אהבה, נוקם בגורל ובנשים שדחו אותו, מעל הכל טרגיוני, שזיכרונה ממשיך להטריד את המשורר לאחר יותר משנה הרחק ממנה. זיכרון האישה שאהב לשווא חוזר ללא הרף, אך השיר, בהשראת בוז להתנהגות המתגרה, ובמקביל, המרחיקה של האישה, מביע גם השלמה עם גורלו של האדם והגאווה על כך שהצליח לשחזר את עצמאותו. אספאסיה, במגבלותיה כאישה, אינה יכולה לתפוס את עומק המחשבה הגברית.

אל עצמו

"אל עצמו" (A se stesso) הוא שיר מ-1833 שבו לאופרדי מדבר אל ליבו. התרמית האחרונה, אהבה, מתה גם היא. הוא חשב שאהבה היא אחד הדברים הבודדים שהופכים את החיים לשווים חיים אך הוא שינה את דעתו לאחר סירובה של אהובתו פאני. היא, יתרה מכך, הייתה מאוהבת באנטוניו רניירי, חברו הטוב ביותר של לאופרדי, שנשאר עם המשורר עד הסוף. תשוקתו, תקוותו ו"תרמיותיו המתוקות" הסתיימו. ליבו פעם כל חייו אך הגיע הזמן שהוא יפסיק לפעום ויישאר דומם. אין יותר מקום לתקווה. כל מה שהוא רוצה זה למות, כי המוות הוא המתנה הטובה היחידה שהטבע נתן לבני אדם. ב"אהבה ומוות", אהבה עדיין נחשבה לדבר טוב כי כשאתה מאוהב יש לך רגשות חזקים יותר, אתה מרגיש חי בדרך חדשה תמיד. כעת הוא הפך סקפטי גם לגבי אהבה, כי אם הוא לא יכול לקבל את פאני, שום דבר לא נותר לו בחיים. הוא רק רוצה למות, כדי לגרום לכל הסבל להסתיים. המוות הוא מתנה שכן הוא סוף כל הכאב האנושי, שהוא בלתי נמנע כי הוא במהותם של גברים, הוא בפרויקט האכזרי של הטבע. הפסוק האחרון הוא "e l'infinita vanità del tutto" שפירושו "והבלות האינסופית של הכל" והוא מצביע על חוסר התועלת של החיים האנושיים והעולם האנושי.

על תבליט קבר עתיק

בשיר "על תבליט קבר עתיק" (Sopra un bassorilievo antico sepolcrale), אישה צעירה מתה והיא מיוצגת במעשה של פרידה מיקיריה. המשורר שוקל את היתרונות והחסרונות של המוות, נשאר בספק אם גורלה של האישה הצעירה הוא טוב או רע.

לאופרדי, גם בהיותו מודע מאוד לאדישות הטבע, מעולם לא חדל לחלוטין לאהוב אותו. בפסוקים אלה, המשורר מציב שאלות מאתגרות ונוקבות לטבע, מונה את התחלואים והסבלים אשר, בגלל המוות, מוטלים על האנושות. תחת השפעת האהבה, המשורר מצא לכאורה אושר לפחות במוות ("המחשבה הדומיננטית", "אהבה ומוות"). כעת, במקום זאת, אפילו אשליה אחרונה זו נפלה והוא אינו רואה דבר מלבד אומללות בכל מקום.

על דיוקן של אישה יפה

"על דיוקן של אישה יפה המפוסל באנדרטת הקבר שלה" (Sopra il ritratto di una bella donna scolpito nel monumento sepolcrale della medesima) הוא בעצם הרחבה של האמור לעיל.

המשורר, השואב את השראתו מפיסול קבורה, מעלה את דמותה של אישה יפה ומשווה את יופיה עוצר הנשימה לדימוי העצוב קורע הלב שהיא הפכה להיות; כזה שאינו יותר מבוץ, אבק ושלד. בנוסף להיותו ממוקד בארעיות היופי ושל הדברים האנושיים, השיר מצביע על האנטינומיה הספקולרית בין אידיאלים אנושיים לאמת טבעית. לאופרדי אינו מכחיש – אם כבר, הוא מדגיש – את יופיו של המין האנושי בכלל, ועד סוף השיר מרחיב את נקודתו לכל צורות היופי האפשריות, אינטלקטואליות כמו גם אסתטיות. עם זאת, יופי אוניברסלי זה נותר בלתי ניתן להשגה לטבע אנושי שאינו אלא "polvere e ombra" ("אבק וצל"), ושיכול לגעת – אך לעולם לא להחזיק – באידיאלים שהוא תופס, נשאר מושרש בעולם הטבע שבו נולד, כמו גם לדרישותיו.

השיח (La ginestra)