ג'אקומו פוצ'יני: האיש האחרון שכולם הסכימו עליו
בליל ה-29 בנובמבר 1924 התקיימה הופעה של "לה בוהם" ברומא כאשר הגיעה הודעה מבריסל שהמלחין שלה מת. ההופעה הופסקה במקום שבו עמדה והתזמורת ניגנה במקום זאת את מארש האבל של שופן. אף מלחין אופרה מאז לא פיקד על רפלקס כזה. פוצ'יני היה הדמות האחרונה בצורת האמנות שמותה יכול היה לעצור תיאטרון באמצע מערכה, והוא נותר האחרון שיצירותיו מבוצעות בכל מקום, ללא הרף, על ידי חברות שמסכימות על כמעט שום דבר אחר.
מונופול משפחתי
הוא נולד בלוקה ב-22 בדצמבר 1858, האחרון בשושלת של מלחינים שבמשך יותר ממאה שנה החזיקו במה שמסתכם במונופול על החיים המוזיקליים של עירם. אביו מיקלה נתן לו את שיעוריו הראשונים ומת ב-1864; דוד השתלט על ההוראה. מ-1868 למד כינור במכון למוזיקה ג'. פאצ'יני, ואז קומפוזיציה עם קרלו אנג'לוני, וסיים ב-1880 עם מיסה לארבעה קולות – הכנה קונבנציונלית לחלוטין לקריירה כנסייתית שהונחה עבורו לפני הלידה.
מה ששבר את זה היה מסע. בשנת 1876 הוא נסע לפיזה כדי לראות את "אאידה" של ורדי, והשאיפה לכתוב אופרות מתוארכת מאותו לילה. מסלול חייו מסתובב סביב ערב אחד בתיאטרון של מישהו אחר.
מילאנו, והימור של מוציא לאור
נמצא מימון לשלוח אותו לקונסרבטוריון של מילאנו, שם למד קומפוזיציה במשך שלוש שנים אצל אנטוניו באציני ואמילקארה פונקיילי, המלחין של "לה ג'וקונדה", וחלק מעונות עם פייטרו מסקאני. האופרה הראשונה שלו, "לה וילי", הפסידה בתחרות סונזוניו ב-1883 אך, בהופעה בשנה שלאחר מכן, תפסה את אוזנו של המוציא לאור ג'וליו ריקורדי. ריקורדי הזמין את "אדגר", שהופיעה מתחת למצופה בלה סקאלה ב-1889 וייתכן שהייתה מסיימת את הקשר בצורה סבירה. זה לא קרה. הסבלנות של ריקורדי דרך שני כישלונות היא אחת מפעולות השיפוט המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של ההוצאה לאור.
זה השתלם ב-1893 עם "מנון לסקו", הצלחה בינלאומית שהביאה ביטחון כלכלי וביססה אותו לפני מסקאני ורוג'רו לאונקוואלו בין מלחיני הווריזמו. מאז הוא עבד עם הליבריתנים לואיג'י איליקה וג'וזפה ג'אקוזה, זיווג שהתגבש כמעט במקרה אחרי שפוצ'יני דחה סדרה של אחרים. יחד השלושה עשו את "לה בוהם" (1896), שנשאבה בחלקה מעוני הסטודנטים שלו במילאנו; "טוסקה" (1900), מותחן פוליטי הנתמך על ידי מכשירים הרמוניים מודרניסטיים יותר ממה שהמוניטין שלה מציע; ו-"מאדאם באטרפליי" (1904).
הפיאסקו, והשיטה שמאחוריו
"מאדאם באטרפליי" זכתה לקריאות בוז מהבמה של לה סקאלה ב-17 בפברואר 1904. פוצ'יני משך אותה, תיקן אותה, וביים אותה בתיאטרון גרנדה בברשה ב-25 במאי, שם היא ניצחה. ההיפוך של שלושת החודשים הזה הוא החלון הברור ביותר לאופן שבו הוא עבד. הוא היה סלקטיבי מאוד ולעתים חסר החלטיות באופן משתק לגבי נושאים, דחה עשרות לפני שהתחייב; הוא דרש שכתוב איטרטיבי אחרי שכתוב איטרטיבי מהליבריתנים שלו, כשהוא מעורב כל כך עמוק במילים שריקורדי נדרש באופן קבוע לתווך במריבות שנוצרו. הקלילות לכאורה של המנגינות שלו היא השארית של תהליך עריכה אובססיבי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מכוניות, שערורייה, והאמצע הארוך
הוא היה בין האיטלקים הראשונים במעמדו שהתאהבו במכונית, וקנה בערך תריסר מ-1902 ואילך. ב-25 בפברואר 1903 אחת מהן התרסקה ליד טורה דל לאגו, והותירה אותו עם שבר חמור ברגל ימין ופציעות בחזה; הבדיקה הרפואית שבאה בעקבותיה גילתה גם סוכרת. ההחלמה עיכבה את עבודתו.
הנזק הגרוע יותר הגיע ב-1909, כאשר אלווירה בונטורי – האישה הנשואה שעזבה את בעלה עבורו ב-1886, ואותה הצליח סוף סוף לשאת ב-1904 לאחר מות בעלה הראשון, בנם אנטוניו אז בן שבע-עשרה – האשימה בפומבי את המשרתת שלהם דוריה מנפרדי ברומן עם המלחין. מנפרדי התאבדה. הנתיחה קבעה שהיא הייתה בתולה. אלווירה הועמדה לדין בגין לשון הרע ונידונה למאסר, שנמנע רק על ידי תשלום למשפחת מנפרדי. חוקרים טענו שהפרק סימן את עבודתו המאוחרת.
האופרות המשיכו להגיע, מפוזרות רחוק יותר: "הנערה מהמערב", שהוזמנה והוצגה בבכורה על ידי המטרופוליטן אופרה ב-1910; "לה רונדין" ב-1917; ו-"הטריטיקו" ב-1918, שלוש אופרות במערכה אחת – "הגלימה", "האחות אנג'ליקה", "ג'אני סקיקי" – שהוצגו בבכורה יחד בניו יורק ותוכננו להציג טווח שהמבקרים שלו הכחישו שיש לו. הוא קנה ובנה מחדש וילות בטורה דל לאגו ובקיאטרי, ומסוף 1921 חי בעיקר בבית חדש בויארג'יו.
הדואט הלא גמור
רנאטו סימוני הציע את "טורנדוט" בפגישה במילאנו במרץ 1920; עד אוגוסט לו ולג'וזפה אדאמי הייתה תוכנית מלאה, שהוצגה בבאני די לוקה, שם שמע פוצ'יני את הנושאים הסיניים שמצאו את דרכם לפרטיטורה. הוא הפסיק לעבוד באביב 1924, לאחר שתיזמר את שתי המערכות הראשונות ואת השלישית עד האריה של ליו. מעשן כל חייו, הוא אובחן עם סרטן גרון ב-1923 ונסע לבריסל לטיפול קרינתי חלוצי, כשהוא נושא איתו את הסקיצות לדואט האחרון. הוא מת שם ב-29 בנובמבר 1924, מאי-ספיקת לב ימים לאחר הטיפול, בגיל שישים וחמש.
פרנקו אלפאנו השלים את האופרה. היא נפתחה בלה סקאלה ב-26 באפריל 1926 תחת טוסקניני, שעל פי הדיווחים עצר בנקודה שבה פוצ'יני עצר ולא ניגן את הסיום של אלפאנו כלל. חוקרים רבים סבורים כעת שהדואט האחרון – הפיכתה של טורנדוט לאישה מאוהבת – הוא בעיה דרמטורגית שפוצ'יני עצמו לא יכול היה לפתור. לוצ'אנו בריו כתב מאוחר יותר השלמה חלופית. מלחין האופרה הפופולרי ביותר בעולם השאיר את יצירתו האחרונה עם חור שאיש לא מילא בצורה משכנעת.
למה ג'אקומו נקרא גאון
היכולת היא תיאטרלית ולא מופשטת: חוש כמעט בלתי ניתן לטעות לגבי מה שהקהל ירגיש, באיזה תיבה, ואיזה תו יגרום להם להרגיש את זה. ג'ורג' ברנרד שו הציב את הירושה בצורה ברורה – "פוצ'יני נראה לי יותר כיורש של ורדי מכל יריביו" – והחוקר ג'וליאן באדן בילה קריירה בטענה שחדשנות אמיתית טמונה מתחת לפני השטח הפופולריים. הסיכום של דויטשה גרמופון הוא הקונצנזוס המודרני: אחד המלחינים המתוחכמים ביותר וגם הפופולריים ביותר של כל מלחיני האופרה. האריות מוכרות את הכרטיסים; ההרמוניה, התיזמור והשליטה המבנית הם מה שמשאיר את היצירות עומדות אחרי מאה של חזרות.
המקרה נגד הוא ישן ונעשה בימיו על ידי איטלקים. מבקר בן זמננו כתב שפוצ'יני "עוצר את עצמו ברצון בגאונות משנית" תוך הימנעות מחדשנות נועזת מדי – שהיו לו הכלים לגדולה והוא בחר, במכוון, לרצות. זו האשמה הוגנת במובן אחד: בעוד שיינברג וסטרווינסקי פירקו את השפה, פוצ'יני שכלל שפה מהמאה התשע-עשרה. המבקרים שלו מוסיפים את האכזריות החוזרת של העלילות שלו, שבהן נשים קטנות סובלות בצורה יפה ומתות לפי סימן, וקוראים לזה סנטימנטליות עם מודל עסקי.
שני הדברים נכונים בבת אחת. הגאונות שלו היא זו של דרמטורג מעשי עליון הפועל בתוך צורות שעברו בירושה, לא תיאורטיקן ששינה את מה שהמוזיקה יכולה להיות – והדואט הלא גמור של "טורנדוט" הוא מקרה הגבול הכנה, הבעיה הדרמטית היחידה שהאינסטינקטים שלו לא יכלו לשאת אותו דרכה.
מורשת
הוא נקבר תחילה במילאנו, ואז הועבר ב-1926 לקפלה בתוך הווילה שלו בטורה דל לאגו. "לה בוהם", "טוסקה", "מאדאם באטרפליי" ו-"טורנדוט" מעולם לא עזבו את הרפרטואר הבינלאומי מאז שנכנסו אליו. לא משנה מה הוויכוח על קומתו, אף מלחין מהמאה האחרונה לא נשמע על ידי יותר אנשים.