גוטהולד אפרים לסינג
גוטהולד אפרים לסינג (22 בינואר 1729 – 15 בפברואר 1781) היה פילוסוף, מחזאי, פובליציסט ומבקר אמנות גרמני. הוא היה נציג של תקופת הנאורות. מחזותיו וכתביו התיאורטיים השפיעו באופן משמעותי על התפתחות הספרות הגרמנית. היסטוריונים של התיאטרון רואים בו במידה רבה את הדרמטורג הראשון בתפקידו בתיאטרון הלאומי של המבורג של אבל זיילר. המילה "דרמטורגיה" מופיעה לראשונה בעבודתו "דרמטורגיה של המבורג".
חיים
לסינג נולד בקמנץ, עיירה קטנה בסקסוניה, לכומר והתיאולוג יוהאן גוטפריד לסינג (1693–1770) ולאשתו יוסטינה סלומה פלר (1703–1777), בתו של כומר קמנץ, גוטפריד פלר (1674–1733). אביו היה כומר לותרני וכתב על תיאולוגיה. לסינג הצעיר למד בבית הספר הלטיני בקמנץ מ-1737 עד 1741. עם אב שרצה שבנו ילך בעקבותיו, לסינג למד לאחר מכן ב-Fürstenschule St. Afra במייסן. לאחר סיום לימודיו ב-St. Afra, הוא נרשם לאוניברסיטת לייפציג שם למד תיאולוגיה, רפואה, פילוסופיה ופילולוגיה (1746–1748).
כאן החלה מערכת היחסים שלו עם קרולינה נויבר, שחקנית גרמנית מפורסמת. הוא תרגם עבורה כמה מחזות צרפתיים, ועניינו בתיאטרון גבר. בתקופה זו כתב את מחזהו הראשון, "המלומד הצעיר". נויבר הפיקה בסופו של דבר את המחזה ב-1748.
מ-1748 עד 1760 חי לסינג בלייפציג ובברלין. הוא החל לעבוד כמבקר ועורך עבור ה-Vossische Zeitung וכתבי עת אחרים. לסינג יצר קשר קרוב עם בן דודו, כריסטלוב מילוס, והחליט ללכת בעקבותיו לברלין. ב-1750, לסינג ומילוס חברו יחד כדי להתחיל פרסום תקופתי בשם Beiträge zur Historie und Aufnahme des Theaters. הפרסום הריץ רק ארבעה גיליונות, אך הוא תפס את עיני הציבור וחשף את לסינג כמבקר ותיאורטיקן רציני של הדרמה.
ב-1752 קיבל את התואר השני שלו בוויטנברג. מ-1760 עד 1765 עבד בברסלאו (כיום ורוצלב) כמזכירו של הגנרל טאונצין במהלך מלחמת שבע השנים בין בריטניה לצרפת, שהיו לה השפעות באירופה. בתקופה זו כתב את "לאוקואון" המפורסם שלו.
ב-1765 חזר לסינג לברלין, ועזב ב-1767 כדי לעבוד במשך שלוש שנים בתיאטרון הלאומי של המבורג. השחקן-מנהל קונרד אקרמן החל בבניית התיאטרון הלאומי הקבוע הראשון של גרמניה בהמבורג, שהוקם על ידי יוהאן פרידריך לוון. בעלי התיאטרון הלאומי החדש של המבורג שכרו את לסינג כמבקר המחזות והמשחק של התיאטרון, פעילות שנודעה מאוחר יותר כדרמטורגיה (על בסיס מילותיו שלו), מה שהפך את לסינג לדרמטורג הראשון אי פעם. התומך העיקרי של התיאטרון היה אבל זיילר, ספקולנט מטבע לשעבר שמאז נודע כ"פטרון המוביל של התיאטרון הגרמני". שם פגש את אווה קניג, אשתו לעתיד. עבודתו בהמבורג היוותה את הבסיס לעבודתו החלוצית על דרמה, שכותרתה "דרמטורגיה המבורגית". למרבה הצער, בשל הפסדים כספיים עקב מהדורות פיראטיות של הדרמטורגיה ההמבורגית, תיאטרון המבורג נסגר כעבור שלוש שנים בלבד.
ב-1770 הפך לסינג לספרן בספרייה הדוכסית, כיום ספריית הרצוג אוגוסט (Herzog-August-Bibliothek, Bibliotheca Augusta), בוולפנביטל תחת מינויו של דוכס בראונשווייג. כהונתו שם הייתה אנרגטית, אם כי קטועה על ידי מסעות רבים. ב-1775, למשל, ליווה את הנסיך ליאופולד לאיטליה. חסיד הפילוסופיה של שפינוזה, ב-14 באוקטובר 1771, לסינג הוכנס לבנייה החופשית בלשכה "Zu den drei Goldenen Rosen" בהמבורג.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ב-1773 גילה את בעיית הבקר של ארכימדס בכתב יד יווני המכיל שיר של 44 שורות, בספריית הרצוג אוגוסט בוולפנביטל. בעיה זו תישאר ללא פתרון עד 1880. ב-1776 נשא לאישה את אווה קניג, שהייתה אז אלמנה, ביורק (ליד המבורג). היא מתה ב-1778 לאחר שילדה בן שחי זמן קצר. ב-15 בפברואר 1781, לסינג, בן 52, מת במהלך ביקור אצל סוחר היין אנגוט בבראונשווייג.
לסינג היה מפורסם גם בזכות חברותו עם הפילוסוף היהודי-גרמני משה מנדלסון. ביוגרפיה משנת 2003 של נכדו של מנדלסון, פליקס, מתארת את חברותם כאחת "המטאפורות המאירות [עבור] קריאת ההשכמה של הנאורות לסובלנות דתית". מערכת יחסים זו היא שעוררה את עניינו בוויכוחים דתיים פופולריים של התקופה. הוא החל לפרסם חוברות לוהטות על אמונותיו שבסופו של דבר נאסרו. גירוש זה הוא שהעניק לו השראה לחזור לתיאטרון כדי לתאר את דעותיו ולכתוב את "נתן החכם".
עבודות
בתחילת חייו הראה לסינג עניין בתיאטרון. בכתביו התיאורטיים והביקורתיים בנושא — כמו במחזותיו שלו — הוא ניסה לתרום להתפתחות סוג חדש של תיאטרון בגרמניה. בכך הוא פנה במיוחד נגד התיאוריה הספרותית ששלטה אז של גוטשד וחסידיו. ה"דרמטורגיה ההמבורגית" של לסינג הריצה ביקורות על מחזות שהוצגו בתיאטרון המבורג, אך לאחר התמודדות עם שחקנים ושחקניות לא מרוצים, לסינג הפנה את כתביו יותר לניתוח על השימושים הנכונים בדרמה. לסינג דגל בקווי המתאר של הדרמה ב"פואטיקה" של אריסטו. הוא האמין שהאקדמיה הצרפתית הורידה את ערך השימושים בדרמה באמצעות חוקי הצורה והפרדת הז'אנרים הניאו-קלאסיים שלהם. דעותיו החוזרות ונשנות בנושא זה השפיעו על אנשי תיאטרון שהחלו בתנועה של דחיית חוקי התיאטרון הידועה כ"סער ופרץ" (Sturm und Drang). הוא גם תמך בקבלה רצינית של יצירותיו של שייקספיר. הוא עבד עם קבוצות תיאטרון רבות (למשל זו של נויברין).
בהמבורג הוא ניסה עם אחרים להקים את התיאטרון הלאומי הגרמני. כיום יצירותיו שלו מופיעות כאבות-טיפוס של הדרמה הגרמנית הבורגנית שהתפתחה מאוחר יותר. חוקרים רואים ב"מיס שרה סמפסון" ו"אמיליה גלוטי" בין הטרגדיות הבורגניות הראשונות, ב"מינה פון ברנהלם" כמודל לקומדיות גרמניות קלאסיות רבות, וב"נתן החכם" (Nathan der Weise) כדרמת הרעיונות הגרמנית הראשונה ("Ideendrama"). כתביו התיאורטיים "לאוקואון" ו"דרמטורגיה המבורגית" קבעו את הסטנדרטים לדיון בעקרונות אסתטיים ותיאורטיים ספרותיים. לסינג דגל בכך שדרמטורגים צריכים לבצע את עבודתם בעבודה ישירה עם להקות תיאטרון ולא בבידוד.
בכתביו הדתיים והפילוסופיים הוא הגן על זכותו של הנוצרי המאמין לחופש מחשבה. הוא טען נגד האמונה בהתגלות והדבקות בפרשנות מילולית של התנ"ך על ידי הדוקטרינה האורתודוקסית השלטת באמצעות בעיה שתיקרא מאוחר יותר "התעלה של לסינג". לסינג תיאר את המושג של "הוכחת כוח" דתית: כיצד ניתן להמשיך להשתמש בנסים כבסיס לנצרות כאשר אין לנו הוכחה לנסים? אמיתות היסטוריות המוטלות בספק אינן יכולות לשמש להוכחת אמיתות מטאפיזיות (כגון קיומו של אלוהים). כפי שלסינג אומר זאת: "זו, אם כן, התעלה הגדולה והמכוערת שאני לא יכול לחצות, לא משנה כמה לעיתים קרובות וכמה ברצינות ניסיתי לעשות את הקפיצה הזו."
בשלב האחרון של חייו, לסינג השליך את עצמו להערכה אינטנסיבית של תיאולוגיה ודת. הוא עשה חלק גדול מלימודיו בקריאת כתבי יד שמצא בזמן שעבד כספרן. בזמן שעבד עבור הדוכס, הוא יצר חברות קרובה עם משפחה בשם ריימרוס. המשפחה החזיקה בכתב יד שלא פורסם מאת הרמן שמואל ריימרוס שתקף את ההיסטוריות של ההתגלות הנוצרית. למרות חוסר עידוד מאחיו קרל גוטהלף לסינג, הוא החל לפרסם קטעים מכתב היד בחוברות הידועות כ"קטעים ממחבר לא ידוע". החוברות השנויות במחלוקת הביאו לוויכוח לוהט בינו לבין תיאולוג אחר, יוהאן מלכיור גצה. מתוך דאגה להכתמת המוניטין שלו, גצה ביקש מהממשלה לשים קץ לסכסוך, ולסינג הושתק באמצעות חוק ששלל ממנו את חופש הצנזורה שלו.
בתגובה, לסינג הסתמך על כישוריו כמחזאי כדי לכתוב את מה שהוא ללא ספק המחזה המשפיע ביותר שלו, "נתן החכם". במחזה, לסינג יצר מתח בין יהדות, אסלאם ונצרות על ידי כך שדמות אחת שאלה את נתן איזו דת היא האמיתית ביותר. נתן נמנע מהשאלה על ידי סיפור משל שלוש הטבעות, המרמז על הרעיון שאף דת ספציפית אינה "הדת הנכונה". רעיונות הנאורות שלסינג החזיק בהם בחוזקה תוארו דרך "אידיאל האנושיות" שלו, הקובע כי הדת יחסית ליכולתו של הפרט להסיק מסקנות. "נתן החכם" נחשב לדוגמה הראשונה של "ספרות האנושיות" הגרמנית. כילד של הנאורות הוא בטח ב"נצרות של תבונה", שהתמצאה ברוח הדת. הוא האמין שהתבונה האנושית (שיזומה על ידי ביקורת ומחלוקת) תתפתח, גם ללא עזרה מהתגלות אלוהית. בכתביו "חינוך המין האנושי" (Die Erziehung des Menschengeschlechts), המתורגם לעיתים קרובות כ"חינוך הגזע האנושי", הוא מציג בהרחבה ובעקביות את עמדתו.
הרעיון של חופש (עבור התיאטרון נגד הדומיננטיות של המודל הצרפתי שלו; עבור הדת מהדוגמה של הכנסייה) הוא הנושא המרכזי שלו לאורך כל חייו. לכן, הוא גם עמד על שחרור המעמד הבינוני והגבוה העולה מהאצולה שקבעה עבורם את דעתם. בקיומו הספרותי שלו הוא גם שאף ללא הרף לעצמאות. אך האידיאל שלו לחיים אפשריים כסופר חופשי היה קשה לשמירה מול האילוצים הכלכליים שעמדו בפניו. הפרויקט שלו של סופרים המפרסמים בעצמם את יצירותיהם, אותו ניסה להשיג בהמבורג עם סי. ג'יי. בודה, נכשל ב-1769.
לסינג חשוב כמבקר ספרותי על עבודתו "לאוקואון: מסה על גבולות הציור והשירה". בעבודה זו, הוא טוען נגד הנטייה לקחת את ה-ut pictura poesis (כציור, כך השירה) של הורטיוס כמרשם לספרות. במילים אחרות, הוא התנגד לניסיון לכתוב שירה תוך שימוש באותם מכשירים שבהם משתמשים בציור. במקום זאת, לשירה ולציור יש כל אחד את האופי שלו (הראשונה מורחבת בזמן; השני מורחב במרחב). זה קשור לפנייתו של לסינג מהקלאסיציזם הצרפתי למימזיס האריסטוטלי, שנדון לעיל.
ביקורת על ידי מילר
הפיאטיסט הרדיקלי יוהאן דניאל מילר פרסם את הספר האנונימי הבא נגד לסינג וריימרוס:
- יוהאן דניאל מילר: Der Sieg der Wahrheit des Worts Gottes über die Lügen des Wolfenbüttelschen Bibliothecarii, [Gotthold] Ephraim Lessing, und seines Fragmenten-Schreibers [i. e. Hermann Samuel Reimarus] in ihren Lästerungen gegen Jesum Christum, seine Jünger, Apostel, und die ganze Bibel. 1780.
- השווה ריינהרד בריימאייר: Ein unbekannter Gegner Gotthold Ephraim Lessings. Der ehemalige Frankfurter Konzertdirektor Johann Daniel Müller aus Wissenbach/Nassau (1716 bis nach 1785), Alchemist im Umkreis [Johann Wolfgang] Goethes, Kabbalist, separatistischer Chiliast, Freund der Illuminaten von Avignon ("Elias / Elias Artista") דיטריך מאייר (עורך): Pietismus – Herrnhutertum – Erweckungsbewegung. Festschrift für Erich Beyreuther. קלן [פולהיים-בראוויילר] ובון 1982 (Schriftenreihe des Vereins für Rheinische Kirchengeschichte, כרך 70), עמ' 109–145, ועמ' 108 צללית של [יוהאן] דניאל מילר.