גוטליב בינדסבול (Gottlieb Bindesbøll): צבע כטיעון היסטורי
בשנת 1839 קיבל אדריכל דני שהוכשר כבנאי טחנות רוח את משימת חייו: להפוך מחסן כרכרות מלכותי לשעבר בלב קופנהגן למקדש עבור הפסל המפורסם ביותר במדינה. מה שבנה שם גוטליב בינדסבול לא נראה כלל כמו מקדש בעיני בני דורו הנאו-קלאסיציסטים — הוא נראה, באופן צעקני, כמו שערורייה.
מטחנות רוח לאקדמיה
מייקל גוטליב בינדסבול נולד ב-5 בספטמבר 1800 בלדייה (Ledøje), כפר הממוקם כעשרים קילומטרים מערבית לקופנהגן, והחל את חייו המקצועיים בהכשרה כבנאי טחנות רוח ולא כשרטט. הוא מצא את דרכו לאדריכלות בדרכים עקיפות, כשלמד בשיעורי ערב באקדמיה המלכותית הדנית לאמנויות יפות בין השנים 1817 ל-1823 כדי לרכוש את כישורי השרטוט שנדרשו למקצוע. שם הוא הושפע מהפיזיקאי הנס כריסטיאן ארסטד (Hans Christian Ørsted), אשר בשנת 1822 הזמין את בינדסבול הצעיר למסע מכונן בגרמניה ובצרפת — סימן מוקדם לכך שהשכלתו האדריכלית תעוצב באותה מידה על ידי סקרנות מדעית ומסעות כפי שעוצבה על ידי דוקטרינה אקדמית.
האקדמיה העניקה לו בשנת 1833 את מדליית הזהב הגדולה שלה ואת מלגת הנסיעות שנלוותה אליה. בינדסבול ניצל היטב את הכסף: ארבע שנים, מ-1834 עד 1838, בילה ברומא, ביוון ובקונסטנטינופול, שם הצטרף לקהילת האמנים הדנים שהתגבשה סביב הפסל ברטל תורוואלדסן (Bertel Thorvaldsen). במהלך מסע זה הוא הפנים את התגלית שתגדיר את הקריירה שלו — שהמקדשים של האקרופוליס והמבנים של פומפיי לא הושארו בשיש לבן וקר כפי שדמיין דורו של וינקלמן (Winckelmann), אלא נצבעו בצבעים חזקים ומכוונים.
הזמנת תורוואלדסן
תגלית זו הפכה לטיעון ברגע שתורוואלדסן החליט, בסוף שנות ה-30 של המאה ה-19, להוריש את אוספו ואת עצמו לקופנהגן וביקש מבינדסבול לתכנן את משכנו. מוזיאון תורוואלדסן (Thorvaldsens Museum), שנבנה בין 1839 ל-1848 באתר של חצר הכרכרות המלכותית הישנה, הוא מבנה בעל ארבע כנפיים שחזיתו הראשית נפתחת דרך חמישה שערים גבוהים ומשופעים המזכירים כניסות למקדשים קלאסיים, ומעליהם קוואדריגה (מרכבה רתומה לארבעה סוסים) מארד של אלת הניצחון שתורוואלדסן עצמו עיצב וה. ו. ביסן (H. W. Bissen) ביצע. בתוך חצר מלבנית טמון קברו של האמן — בינדסבול שילב קבורה וגלריה למבנה אחד, מקדש שהיה גם קבר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מה שהפך את המוזיאון לציון דרך, ולזמן קצר לשערורייה, היה הצבע שלו. בינדסבול כיסה את החוץ ואת הפנים בגוונים בהירים ורוויים, הניח רצפות פסיפס וטרצו שדוגמאותיהן השתנו מחדר לחדר, ונתן לצבעי הקירות להשתנות כדי להבליט את יציקות הגבס והשיש הלבנים שהוצגו כנגדם, תחת תקרות צבועות בסגנון פומפיי. עבור קופנהגן הנאו-קלאסית שעדיין דבקה באידיאל העתיקות הלבנה הטהורה, זו הייתה כפירה בתחפושת של אדריכלות, והמבנה נתקל בהתנגדות ממשית כשנפתח. אפריז ארוך של הצייר יורגן ו. סונה (Jørgen V. Sonne), הנמתח לאורך החזית הצפונית, מתאר את שובו המנצח של תורוואלדסן לקופנהגן בשנת 1838 — הפסל מנציח את שיבתו הביתה על קירות המוזיאון שלו, אם כי הוא מת ב-1844, ארבע שנים לפני סיומו, ומעולם לא ראה אותו מושלם.
אדריכל ציבורי, דיור ציבורי
מוזיאון תורוואלדסן יצר את הקריירה המוסדית של בינדסבול. הוא שירת כאדריכל הבית תחת מפקח הבנייה המלכותי יורגן הנסן קוך (Jørgen Hansen Koch) לפני שמונה למפקח בנייה מלכותי עבור הולשטיין ב-1847, עבור יוטלנד מ-1849, ועבור קופנהגן עצמה מ-1851. בשנת 1853 הוא מונה לפרופסור תואר כבוד, וב-1856, שנת מותו, לפרופסור מן המניין באקדמיה. במהלך שנים אלו הוא תכנן כנסיות, מבני ממשל ואחוזות ברחבי דנמרק ושוודיה, גוף עבודה מוסדי גדול בהרבה מהמוזיאון היחיד שרוב האנשים זוכרים אותו בזכותו.
הפרויקט המאוחר שלו חושף צד שונה וחברתי של אותו אדריכל. ברומלביי (Brumleby), דיור העובדים המדורג שתכנן בקופנהגן בין 1853 ל-1857, נועד במפורש לספק דיור בריא לתושביה העניים של העיר — בתי שורה מלבנים עם גינות ואור, שנבנו כתגובה למגפת כולרה שחשפה עד כמה מצבו של מעמד הפועלים בעיר היה גרוע. הוא גם תכנן את הבניין הראשי של האוניברסיטה המלכותית לווטרינריה וחקלאות בפרדריקסברג (Frederiksberg), שהושלם ב-1858, שנתיים לאחר מותו.
סגנון שבין תקופות
היסטוריונים של האדריכלות מציבים את בינדסבול על הציר שבין הקלאסיציזם הדני המאוחר לבין ההיסטוריציזם שבא אחריו. הוא נחשב למי ששחרר למעשה את הבניין מאתרו — התייחסות למוזיאון פחות כאל קופסה המוצבת בנוף רחוב קיים ויותר כאל אובייקט חופשי בעל התייחסות עצמית, תוך הישענות על ההיגיון המרחבי של הארכתאון והפנתאון כדי ליצור רצף פנימי של חדרים עם מקצב משלהם. תחושת האדריכלות ככוריאוגרפיה מרחבית, ולא כמקבץ של אלמנטים קלאסיים בעלי פרופורציות נכונות, היא מה שאדריכלים דנים מאוחרים יותר לקחו ממנו גם לאחר שערכות הצבעים שלו יצאו מהאופנה.
מדוע גוטליב מכונה גאון
הטיעון לכינויו של בינדסבול כגאון נשען על הישג מצומצם אך ממשי: הוא לקח פיסת ידע ארכאולוגי צומח — עתיקות פוליכרומיות (רב-צבעיות) — שרוב בני דורו התייחסו אליה כאל סקרנות אקדמית, והפך אותה לעיקרון עיצובי פעיל עבור בניין שלם, ברגע שבו עשיית דבר כזה משמעותה הייתה קריאת תיגר על הטעם של המקצוע שלו. זוהי פעולה ספציפית של אומץ אינטלקטואלי ותרגום, לא רק אומנות. שליטתו בבנייה ובניהול מוסדי, שניכרת בעשורים שבהם שימש כמפקח בנייה מלכותי שפיקח על עבודות בשלושה אזורים, היא ממשית אך היא סוג אחר של יכולת — אמינות ומיומנות ארגונית, לא המצאה. טענת הנגד הכנה היא שבינדסבול לא היה בעל חזון בודד שהמציא את הפוליכרומיה מכלום; התיאוריה הייתה רווחת בקרב חוקרים ואמנים צפון-אירופאים בני דורו, ותהילתו של מוזיאון תורוואלדסן חייבת רבות לשאלה עבור מי הוא נבנה ומה הוא הכיל, לא רק למי תכנן אותו. חלק גדול מתפוקתו האדריכלית האחרת — כנסיות, מבני ממשל, אחוזות — היה מוכשר אך לא מקורי, עבודה של אדריכל-פקיד ציבורי מסוגל ולא של חדשן. מה ששורד אותו כתרומה ייחודית הוא הטיעון של המוזיאון, העשוי לבנים, פסיפס וצבע, שהעתיקות מעולם לא הייתה לבנה.
מורשת
בינדסבול מת בקופנהגן ב-14 ביולי 1856, באותה שנה שבה הגיע לדרגת פרופסור מן המניין. בנו תורוואלד בינדסבול (Thorvald Bindesbøll) הפך לאחד המעצבים המשפיעים ביותר בדנמרק בזכות עצמו, ובתו יוהאן (Johanne) עבדה כאמנית טקסטיל — משק בית שנשא את הרגישות הוויזואלית של האב אל הדור הבא של העיצוב הדני. מוזיאון תורוואלדסן עצמו נותר בשימוש יומיומי בדיוק כפי שנבנה, עדיין מדהים מבקרים עם הצבע שהאדריכל שלו התעקש שעתיקות תמיד לבשה.