מרי וולסטונקראפט
מרי וולסטונקראפט (27 באפריל 1759 – 10 בספטמבר 1797) הייתה סופרת ופילוסופית אנגלייה, הידועה בעיקר בשל תמיכתה בזכויות נשים. עד סוף המאה העשרים, חייה של וולסטונקראפט, שכללו כמה מערכות יחסים לא שגרתיות (לתקופתה), זכו לתשומת לב רבה יותר מכתיבתה. וולסטונקראפט נחשבת לאחת ממייסדות הפילוסופיה הפמיניסטית, ופמיניסטיות מצטטות לעיתים קרובות הן את חייה והן את יצירותיה כהשפעות חשובות.
במהלך הקריירה הקצרה שלה כתבה רומנים, מסות, יומן מסע, היסטוריה של המהפכה הצרפתית, ספר הדרכה וספר ילדים. וולסטונקראפט ידועה בעיקר בזכות "הגנה על זכויות האישה" (1792), שבו היא טוענת שנשים אינן נחותות מגברים מטבען, אלא נראות כאלה רק בשל היעדר חינוך. היא מציעה שגברים ונשים כאחד צריכים להיות מטופלים כיצורים רציונליים ומדמיינת סדר חברתי המבוסס על תבונה.
לאחר שתי פרשיות אהבה כושלות, עם הנרי פוסלי וגילברט אימלי (ממנו נולדה בתה, פאני אימלי), נישאה וולסטונקראפט לפילוסוף ויליאם גודווין, מאבות התנועה האנרכיסטית. וולסטונקראפט מתה בגיל 38, כשהיא מותירה אחריה כמה כתבי יד לא גמורים. היא מתה 11 ימים לאחר שילדה את בתה השנייה, מרי שלי, שהפכה לסופרת מוערכת ומחברת הספר "פרנקנשטיין".
אלמנה של וולסטונקראפט פרסם ספר זיכרונות (1798) על חייה, שחשף את אורח חייה הלא שגרתי, מה שהרס בטעות את המוניטין שלה במשך כמעט מאה שנה. עם זאת, עם עליית התנועה הפמיניסטית בראשית המאה העשרים, תמיכתה של וולסטונקראפט בשוויון לנשים וביקורתה על הנשיות המקובלת הפכו לחשובות יותר ויותר.
ביוגרפיה
### חיים מוקדמים
וולסטונקראפט נולדה ב-27 באפריל 1759 בספיטלפילדס, לונדון. היא הייתה השנייה מבין שבעת ילדיהם של אליזבת דיקסון ואדוארד ג'ון וולסטונקראפט. אף שלמשפחתה הייתה הכנסה נוחה בילדותה, אביה בזבז אותה בהדרגה על פרויקטים ספקולטיביים. כתוצאה מכך, המשפחה הפכה לבלתי יציבה כלכלית והם נאלצו לעבור דירה לעיתים קרובות בצעירותה. המצב הכלכלי של המשפחה הפך בסופו של דבר כה חמור, עד שאביה של וולסטונקראפט אילץ אותה להעביר לידיו כסף שהייתה אמורה לרשת בהגיעה לבגרות. יתרה מכך, הוא היה ככל הנראה אדם אלים שנהג להכות את אשתו בהתקפי זעם של שיכרון. כנערה, וולסטונקראפט נהגה לשכב מחוץ לדלת חדר השינה של אמה כדי להגן עליה. וולסטונקראפט מילאה תפקיד אימהי דומה עבור אחיותיה, אברינה ואליזה, לאורך כל חייה. ברגע מכריע בשנת 1784, היא שכנעה את אליזה, שסבלה ממה שהיה כנראה דיכאון לאחר לידה, לעזוב את בעלה ותינוקה; וולסטונקראפט עשתה את כל הסידורים עבור אליזה כדי לברוח, ובכך הפגינה את נכונותה לקרוא תיגר על נורמות חברתיות. המחיר האנושי, עם זאת, היה כבד: אחותה סבלה מגינוי חברתי, ומכיוון שלא יכלה להינשא בשנית, נגזר עליה חיים של עוני ועבודה קשה.
שתי חברויות עיצבו את חייה המוקדמים של וולסטונקראפט. הראשונה הייתה עם ג'יין ארדן בבוורלי. השתיים נהגו לקרוא ספרים יחד ולהשתתף בהרצאות שהעביר אביה של ארדן, פילוסוף ומדען בעיני עצמו. וולסטונקראפט נהנתה מהאווירה האינטלקטואלית בבית משפחת ארדן והעריכה מאוד את חברותה עם ארדן, לעיתים עד כדי רכושנות רגשית. וולסטונקראפט כתבה לה: "פיתחתי מושגים רומנטיים של חברות... אני קצת מיוחדת במחשבותיי על אהבה וחברות; אני חייבת להיות במקום הראשון או בכלל לא". בכמה ממכתביה של וולסטונקראפט לארדן, היא חושפת את הרגשות ההפכפכים והדיכאוניים שירדפו אותה לאורך חייה. החברות השנייה והחשובה יותר הייתה עם פאני (פרנסס) בלוד, שהוצגה בפני וולסטונקראפט על ידי משפחת קלייר, זוג בהוקסטון שהפכו לדמויות הורים עבורה; וולסטונקראפט זקפה לזכותה של בלוד את פתיחת מחשבתה.
אומללה מחיי הבית שלה, וולסטונקראפט יצאה לדרכה העצמאית בשנת 1778 וקיבלה עבודה כמלווה של שרה דוסון, אלמנה שהתגוררה בבאת'. עם זאת, וולסטונקראפט התקשתה להסתדר עם האישה העצבנית (חוויה שבה השתמשה כשתיארה את החסרונות של תפקיד כזה ב"מחשבות על חינוך בנות", 1787). בשנת 1780 היא חזרה הביתה לאחר שנקראה לטפל באמה הגוססת. במקום לחזור לעבודתה אצל דוסון לאחר מות אמה, עברה וולסטונקראפט לגור עם משפחת בלוד. במהלך השנתיים שבילתה עם המשפחה, היא הבינה שאידיאליזה את בלוד, שהייתה מושקעת יותר בערכים נשיים מסורתיים מאשר וולסטונקראפט. אך וולסטונקראפט נותרה מסורה לפאני ולמשפחתה לאורך כל חייה, והעניקה לעיתים קרובות סיוע כספי לאחיה של בלוד.
וולסטונקראפט חלמה לחיות באוטופיה נשית עם בלוד; הן תכננו לשכור חדרים יחד ולתמוך זו בזו רגשית וכלכלית, אך חלום זה קרס תחת מציאות כלכלית. כדי להתפרנס, וולסטונקראפט, אחיותיה ובלוד הקימו בית ספר יחד בניואינגטון גרין, קהילה של מתנגדים לכנסייה האנגליקנית. בלוד התארסה עד מהרה, ולאחר נישואיה עברה לליסבון, פורטוגל עם בעלה, יו סקיס, בתקווה שזה ישפר את בריאותה שתמיד הייתה רעועה. למרות שינוי הסביבה, בריאותה של בלוד הידרדרה עוד יותר כשהרתה, ובשנת 1785 עזבה וולסטונקראפט את בית הספר ועקבה אחרי בלוד כדי לטפל בה, אך ללא הועיל. יתרה מכך, נטישתה את בית הספר הובילה לכישלונו. מותה של בלוד הותיר את וולסטונקראפט הרוסה והיה חלק מההשראה לרומן הראשון שלה, "מרי: סיפור בדיוני" (1788).
### "הראשונה מסוג חדש"
לאחר מותה של בלוד בשנת 1785, חבריה של וולסטונקראפט עזרו לה להשיג משרה כאומנת לבנות משפחת קינגסבורו האנגלו-אירית באירלנד. אף שלא הצליחה להסתדר עם ליידי קינגסבורו, הילדים מצאו בה מדריכה מעוררת השראה; אחת הבנות, מרגרט קינג, אמרה מאוחר יותר שהיא "שחררה את מחשבתה מכל אמונות טפלות". חלק מחוויותיה של וולסטונקראפט במהלך שנה זו מצאו את דרכן לספר הילדים היחיד שלה, "סיפורים מקוריים מהחיים האמיתיים" (1788).
מתוסכלת מאפשרויות הקריירה המוגבלות הפתוחות בפני נשים מכובדות אך עניות – מכשול שוולסטונקראפט מתארת ברהיטות בפרק של "מחשבות על חינוך בנות" שכותרתו "מצבן המצער של נשים, שחונכו באופנתיות, ונותרו ללא הון" – היא החליטה, לאחר שנה בלבד כאומנת, לפתוח בקריירה כסופרת. זו הייתה בחירה רדיקלית, שכן באותה תקופה מעט נשים יכלו לפרנס את עצמן מכתיבה. כפי שכתבה לאחותה אברינה ב-1787, היא ניסתה להפוך ל"ראשונה מסוג חדש". היא עברה ללונדון, ובעזרת המוציא לאור הליברלי ג'וזף ג'ונסון, מצאה מקום לגור ולעבוד בו כדי לפרנס את עצמה. היא למדה צרפתית וגרמנית ותרגמה טקסטים, בעיקר "על חשיבותן של דעות דתיות" מאת ז'אק נקר ו"יסודות המוסר, לשימושם של ילדים" מאת כריסטיאן גוטהילף זלצמן. היא גם כתבה ביקורות, בעיקר על רומנים, עבור כתב העת של ג'ונסון, ה-Analytical Review. עולמה האינטלקטואלי של וולסטונקראפט התרחב בתקופה זו, לא רק מהקריאה שעשתה עבור ביקורותיה אלא גם מהחברה שבה הסתובבה: היא השתתפה בארוחות הערב המפורסמות של ג'ונסון ופגשה את כותב הפמפלטים הרדיקלי תומאס פיין ואת הפילוסוף ויליאם גודווין. בפעם הראשונה שגודווין ווולסטונקראפט נפגשו, הם התאכזבו זה מזו. גודווין בא לשמוע את פיין, אך וולסטונקראפט תקפה אותו כל הלילה, כשהיא חולקת עליו כמעט בכל נושא. ג'ונסון עצמו, לעומת זאת, הפך להרבה יותר מחבר; היא תיארה אותו במכתביה כאב וכאח.
בלונדון, וולסטונקראפט התגוררה ברחוב דולבן, בסאת'ק; אזור מתפתח בעקבות פתיחת גשר בלקפריירס הראשון ב-1769. בזמן שהותה בלונדון, היא יצרה קשרים עם חברי אגודת ה"בלו סטוקינגס" (Blue Stockings Society) וניהלה מערכת יחסים עם האמן הנרי פוסלי, למרות שהיה נשוי. היא הייתה, כך כתבה, מוקסמת מהגאונות שלו, "גדלות נפשו, מהירות תפיסתו, והסימפתיה המקסימה". היא הציעה הסדר מגורים אפלטוני עם פוסלי ואשתו, אך אשתו של פוסלי נחרדה, והוא ניתק את הקשר עם וולסטונקראפט. לאחר דחייתו של פוסלי, החליטה וולסטונקראפט לנסוע לצרפת כדי לברוח מההשפלה שבתקרית, וכדי להשתתף באירועים המהפכניים שזה עתה היללה ב"הגנה על זכויות הגבר" (1790) שלה. היא כתבה את "זכויות הגבר" בתגובה לביקורת הפוליטית השמרנית של חבר הפרלמנט הוויגי אדמונד ברק על המהפכה הצרפתית ב"הרהורים על המהפכה בצרפת" (1790), וזה הפך אותה למפורסמת בן לילה. "הרהורים על המהפכה בצרפת" פורסם ב-1 בנובמבר 1790, והכעיס את וולסטונקראפט עד כדי כך שהיא בילתה את שארית החודש בכתיבת הפרכתה. "הגנה על זכויות הגבר, במכתב לימני המכובד אדמונד ברק" פורסם ב-29 בנובמבר 1790, בתחילה בעילום שם; המהדורה השנייה של "הגנה על זכויות הגבר" פורסמה ב-18 בדצמבר, והפעם חשף המוציא לאור את וולסטונקראפט כמחברת.
וולסטונקראפט כינתה את המהפכה הצרפתית "הזדמנות מפוארת להשיג יותר סגולה ואושר ממה שבירך עד כה את עולמנו". נגד ביטולו של ברק את המעמד השלישי כאנשים חסרי חשיבות, כתבה וולסטונקראפט: "הזמן עשוי להראות שההמון העלום הזה ידע יותר על הלב האנושי ועל חקיקה מאשר הוללי המעמד, שסורסו על ידי נשיות תורשתית". על אירועי ה-5–6 באוקטובר 1789, כאשר משפחת המלוכה הובלה מוורסאי לפריז על ידי קבוצת עקרות בית זועמות, שיבח ברק את המלכה מארי אנטואנט כסמל לאלגנטיות המעודנת של המשטר הישן, שהייתה מוקפת ב"זועמות מהגיהינום, בצורה המנוצלת של הנחותות שבנשים". וולסטונקראפט לעומת זאת כתבה על אותו אירוע: "כנראה שאתה [ברק] מתכוון לנשים שהרוויחו את לחמן ממכירת ירקות או דגים, שמעולם לא זכו ליתרונות של חינוך".
וולסטונקראפט הושוותה לאישים מובילים כמו התאולוג והפולמוסן ג'וזף פריסטלי ופיין, ש"זכויות האדם" (1791) שלו התברר כפופולרי ביותר מבין התגובות לברק. היא המשיכה את הרעיונות ששרטטה ב"זכויות הגבר" ב"הגנה על זכויות האישה" (1792), יצירתה המפורסמת והמשפיעה ביותר. תהילתה של וולסטונקראפט התפשטה מעבר לתעלה האנגלית, שכן כאשר המדינאי הצרפתי שארל מוריס דה טלייראן-פריגור ביקר בלונדון ב-1792, הוא ביקר אותה, ובמהלך הפגישה היא ביקשה שבנות צרפתיות יקבלו את אותה זכות לחינוך שמוצעת לבנים צרפתים על ידי המשטר החדש בצרפת.
### צרפת
וולסטונקראפט יצאה לפריז בדצמבר 1792, והגיעה כחודש לפני שהוצא להורג לואי ה-16 בגיליוטינה. בריטניה וצרפת היו על סף מלחמה כשנסעה לפריז, ורבים יעצו לה לא ללכת. צרפת הייתה בתוהו ובוהו. היא חיפשה מבקרים בריטים אחרים כמו הלן מריה ויליאמס והצטרפה למעגל הגולים שהיו אז בעיר. במהלך זמנה בפריז, וולסטונקראפט התרועעה בעיקר עם הז'ירונדינים המתונים ולא עם היעקובינים הרדיקליים יותר. זה היה מעיד על כך שכאשר ארצ'יבלד המילטון רואן, האירי המאוחד, פגש אותה בעיר ב-1794, זה היה בפסטיבל שלאחר הטרור לכבוד המנהיג המהפכני המתון מירבו, שהיה גיבור גדול עבור רדיקלים איריים ואנגלים לפני מותו באפריל 1791.
ב-26 בדצמבר 1792, ראתה וולסטונקראפט את המלך לשעבר, לואי ה-16, מובל למשפט בפני האספה הלאומית, ולהפתעתה הרבה, מצאה את "הדמעות זולגות ללא משים מעיניי, כשראיתי את לואי יושב, ביותר כבוד ממה שציפיתי מאופיו, בכרכרה בדרכו לפגוש את המוות, היכן שרבים מבני גזעו ניצחו".
צרפת הכריזה מלחמה על בריטניה בפברואר 1793. וולסטונקראפט ניסתה לעזוב את צרפת לשווייץ אך סורבה. סיעת היעקובינים הגבירה את כוחה, ובמרץ הקמת הוועדה לשלום הציבור ובית הדין המהפכני היו סימפטומטיים למשטר טוטליטרי יותר ויותר. החיים הפכו לקשים מאוד עבור זרים בצרפת. בתחילה, הם הושמו תחת מעקב משטרתי, וכדי לקבל אישור תושבות, היו צריכים להציג שישה הצהרות כתובות מצרפתים המעידים על נאמנותם לרפובליקה. לאחר מכן, ב-12 באפריל 1793, נאסר על כל הזרים לעזוב את צרפת. למרות אהדתה למהפכה, החיים עבור וולסטונקראפט הפכו ללא נוחים מאוד, במיוחד מכיוון שהז'ירונדינים הפסידו ליעקובינים. כמה מחבריה הצרפתים של וולסטונקראפט איבדו את ראשם בגיליוטינה כשהיעקובינים יצאו להשמיד את אויביהם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### גילברט אימלי, שלטון הטרור, וילדתה הראשונה
לאחר שזה עתה כתבה את "זכויות האישה", וולסטונקראפט הייתה נחושה להעמיד את רעיונותיה למבחן, ובאווירה האינטלקטואלית המעוררת של המהפכה הצרפתית, היא ניסתה את הקשר הרומנטי הניסיוני ביותר שלה עד כה: היא פגשה והתאהבה בלהט בגילברט אימלי, הרפתקן אמריקאי. וולסטונקראפט יישמה את עקרונותיה שלה בכך ששכבה עם אימלי למרות שלא היו נשואים, מה שנחשב באופן נרחב להתנהגות בלתי מקובלת עבור אישה "מכובדת". בין אם התעניינה בנישואין ובין אם לא, הוא לא היה מעוניין, ונראה שהיא התאהבה באידיאליזציה של אימלי. למרות דחייתה את המרכיב המיני במערכות יחסים ב"זכויות האישה", וולסטונקראפט גילתה שאימלי עורר את העניין שלה במין.
וולסטונקראפט התפכחה במידה מסוימת ממה שראתה בצרפת, וכתבה שהאנשים תחת הרפובליקה עדיין התנהגו בעבדות כלפי אלו שהחזיקו בכוח בעוד הממשלה הצרפתית החדשה נותרה "מושחתת" ו"אכזרית". למרות התפכחותה, וולסטונקראפט כתבה:
> אני עדיין לא יכולה לוותר על התקווה, שיום בהיר יותר עולה על אירופה, אם כי עליי לציין בהיסוס, שמעט ניתן לצפות מעיקרון המסחר הצר, שנראה שדוחק לכל עבר את נקודת הכבוד של האצולה. שכן אותה גאווה של משרה, אותו רצון לכוח עדיין נראים לעין; עם החמרה זו, שחוששים לחזור לאלמוניות, לאחר שרק רכשו טעם להבחנה, כל גיבור, או פילוסוף, שכן כולם מכונים בתארים חדשים אלו, מנסים לעשות כמיטב יכולתם כל עוד השמש זורחת.
וולסטונקראפט נעלבה מהיחס של היעקובינים לנשים. הם סירבו להעניק לנשים זכויות שוות, גינו את ה"אמזונות", והבהירו שנשים אמורות להתאים לאידיאל של ז'אן-ז'אק רוסו כעוזרות לגברים. ב-16 באוקטובר 1793, מארי אנטואנט הוצאה להורג בגיליוטינה; בין האישומים וההרשעות שלה, היא נמצאה אשמה בביצוע גילוי עריות עם בנה. למרות שוולסטונקראפט לא חיבבה את המלכה לשעבר, היא הייתה מוטרדת מכך שהיעקובינים יהפכו את מעשיה המיניים הסוטים לכאורה של מארי אנטואנט לאחת הסיבות המרכזיות לכך שהעם הצרפתי ישנא אותה.
כשהחלו המעצרים וההוצאות להורג היומיות של שלטון הטרור, וולסטונקראפט עוררה חשד בשל היותה נתינה בריטית וידידותה עם מנהיגים ז'ירונדינים. ב-31 באוקטובר 1793, רוב מנהיגי הז'ירונדינים הוצאו להורג בגיליוטינה; כשאימלי בישר את החדשות לוולסטונקראפט, היא התעלפה. עד אז, אימלי ניצל את המצור של הצי המלכותי על צרפת, שגרם למחסור והחמיר את רמות האינפלציה, על ידי חכירת ספינות להבאת מזון וסבון מארצות הברית מעבר למצור, אותם יכול היה למכור בפרמיה בשווקים הצרפתיים. הברחת המצור של אימלי זכתה לכבוד ולתמיכה של כמה יעקובינים, מה שהבטיח, כפי שקיווה, את חירותו במהלך הטרור. כדי להגן על וולסטונקראפט מפני מעצר, אימלי הגיש הצהרה כוזבת לשגרירות ארה"ב בפריז כי נשא אותה לאישה, מה שהפך אותה אוטומטית לאזרחית אמריקאית. חלק מחברותיה לא היו כה בנות מזל; רבים נעצרו. אחיותיה האמינו שהיא נכלאה.
וולסטונקראפט כינתה את החיים תחת היעקובינים "סיוטיים". היו מצעדים יומיומיים ענקיים שדרשו מכולם להראות את עצמם ולעודד במרץ פן יחשדו בהם במחויבות לא מספקת לרפובליקה, כמו גם פשיטות משטרתיות ליליות כדי לעצור "אויבי הרפובליקה". במכתב ממרץ 1794 לאחותה אברינה, כתבה וולסטונקראפט:
> בלתי אפשרי שיהיה לך מושג על הרושם שהותירו על מוחי הסצנות העצובות להן הייתי עדה... מוות ואומללות, בכל צורה של אימה, רודפים את המדינה המקוללת הזו – אני בהחלט שמחה שבאתי לצרפת, כי אחרת לעולם לא הייתה לי דעה צודקת על האירוע יוצא הדופן ביותר שתועד אי פעם.
וולסטונקראפט הרתה עד מהרה מאימלי; ב-14 במאי 1794, היא ילדה את בתה הראשונה, פאני, וקראה לה על שם אולי החברה הקרובה ביותר שלה. וולסטונקראפט הייתה מאושרת; היא כתבה לחברה, "הילדה הקטנה שלי מתחילה לינוק בנחישות כזו שאביה בונה בחוצפה על כך שהיא תכתוב את החלק השני של 'זכויות האישה'" (הדגשה שלה). היא המשיכה לכתוב בהתלהבות, למרות לא רק הריונה ונטל היותה אם טרייה לבדה בארץ זרה, אלא גם המהומה הגוברת של המהפכה הצרפתית. בזמן שהייתה בלה האבר בצפון צרפת, היא כתבה היסטוריה של המהפכה המוקדמת, "מבט היסטורי ומוסרי על המהפכה הצרפתית", שפורסמה בלונדון בדצמבר 1794. אימלי, שלא היה מרוצה מוולסטונקראפט בעלת האופי הביתי והאימהי, עזב אותה בסופו של דבר. הוא הבטיח שיחזור אליה ואל פאני בלה האבר, אך עיכוביו בכתיבה אליה והיעדרויותיו הארוכות שכנעו את וולסטונקראפט שהוא מצא אישה אחרת. מכתביה אליו מלאים בתחינות נואשות, שרוב המבקרים מסבירים כביטויים של אישה מדוכאת עמוקות, בעוד אחרים אומרים שהם נבעו מנסיבותיה – אישה זרה לבדה עם תינוקת בעיצומה של מהפכה שראתה חברים טובים נכלאים או מוצאים להורג.
### נפילת היעקובינים ו"מבט היסטורי ומוסרי על המהפכה הצרפתית"
ביולי 1794, וולסטונקראפט בירכה על נפילת היעקובינים, וניבאה שבעקבותיה תבוא השבת חופש העיתונות בצרפת, מה שהוביל אותה לחזור לפריז. באוגוסט 1794, אימלי יצא ללונדון והבטיח לחזור בקרוב. ב-1793, ממשלת פיט הראשונה החלה בדיכוי רדיקלים בריטים, השעתה חירויות אזרחיות, הטילה צנזורה דרסטית וניסתה כל מי שנחשד באהדה למהפכה באשמת בגידה, מה שגרם לוולסטונקראפט לחשוש שהיא תיכלא אם תחזור לאנגליה.
חורף 1794–1795 היה החורף הקר ביותר באירופה מזה למעלה ממאה שנה, מה שהביא את וולסטונקראפט ובתה פאני לנסיבות נואשות. נהר הסן קפא באותו חורף, מה שהפך את זה לבלתי אפשרי עבור ספינות להביא מזון ופחם לפריז, מה שהוביל לרעב נרחב ומוות מהקור בעיר. וולסטונקראפט המשיכה לכתוב לאימלי, וביקשה ממנו לחזור לצרפת מיד, והצהירה שהיא עדיין מאמינה במהפכה ואינה מעוניינת לחזור לאנגליה. לאחר שעזבה את צרפת ב-7 באפריל 1795, היא המשיכה להתייחס לעצמה כ"גברת אימלי", אפילו בפני אחיותיה, כדי להעניק לגיטימציה לילדתה.
ההיסטוריון הבריטי טום פורניס כינה את "מבט היסטורי ומוסרי על המהפכה הצרפתית" כספר המוזנח ביותר של וולסטונקראפט. הוא פורסם לראשונה בלונדון ב-1794, אך מהדורה שנייה לא הופיעה עד 1989. דורות מאוחרים יותר התעניינו יותר בכתביה הפמיניסטיים מאשר בתיאורה את המהפכה הצרפתית, שפורניס כינה "עבודתה הטובה ביותר". וולסטונקראפט לא הוכשרה כהיסטוריונית, אך היא השתמשה בכל מיני יומנים, מכתבים ומסמכים המתארים כיצד אנשים רגילים בצרפת הגיבו למהפכה. היא ניסתה לנטרל את מה שפורניס כינה האווירה האנטי-מהפכנית ה"היסטרית" בבריטניה, שתיארה את המהפכה כנובעת מכך שהאומה הצרפתית כולה השתגעה. וולסטונקראפט טענה במקום זאת שהמהפכה צמחה מתוך קבוצה של תנאים חברתיים, כלכליים ופוליטיים שלא הותירו מוצא אחר מהמשבר שאחז בצרפת ב-1789.
"מבט היסטורי ומוסרי על המהפכה הצרפתית" היה פעולת איזון קשה עבור וולסטונקראפט. היא גינתה את משטר היעקובינים ואת שלטון הטרור, אך במקביל טענה שהמהפכה הייתה הישג גדול, מה שהוביל אותה לעצור את ההיסטוריה שלה בסוף 1789 במקום לכתוב על הטרור של 1793–94. אדמונד ברק סיים את "הרהורים על המהפכה בצרפת" בהתייחסות לאירועי ה-5–6 באוקטובר 1789, כאשר קבוצת נשים מפריז אילצה את משפחת המלוכה הצרפתית מארמון ורסאי לפריז. ברק כינה את הנשים "זועמות מהגיהינום", בעוד וולסטונקראפט הגנה עליהן כעקרות בית רגילות שכעסו על המחסור בלחם להאכלת משפחותיהן. נגד הדיוקן האידיאלי של ברק את מארי אנטואנט כקורבן אצילי של המון, וולסטונקראפט תיארה את המלכה כפאם פאטאל, אישה מפתה, תככנית ומסוכנת. וולסטונקראפט טענה שערכי האצולה הצרפתית השחיתו נשים במונרכיה מכיוון שהמטרה העיקרית של נשים בחברה כזו הייתה ללדת בנים כדי להמשיך שושלת, מה שצמצם למעשה את ערכה של אישה רק לרחמה. יתרה מכך, וולסטונקראפט ציינה שאלא אם כן מלכה הייתה מלכה ריבונית, רוב המלכות היו מלכות רעיות, מה שאומר שאישה הייתה צריכה להפעיל השפעה דרך בעלה או בנה, מה שעודד אותה להפוך למניפולטיבית יותר ויותר. וולסטונקראפט טענה שערכי האצולה, על ידי הדגשת גופה של אישה ויכולתה להיות מקסימה על פני מוחה ואופייה, עודדו נשים כמו מארי אנטואנט להיות מניפולטיביות וחסרות רחמים, והפכו את המלכה למוצר מושחת ומשחית של המשטר הישן.
ב"זיכרונות ביוגרפיים על המהפכה הצרפתית" (1799), ההיסטוריון האנטי-יעקוביני המובהק ג'ון אדולפוס גינה את עבודתה של וולסטונקראפט כ"רפסודיה של הצהרות דיבתיות" ונעלב במיוחד מהתיאור שלה את לואי ה-16.
### אנגליה וויליאם גודווין
בחיפוש אחר אימלי, וולסטונקראפט חזרה ללונדון באפריל 1795, אך הוא דחה אותה. במאי 1795, היא ניסתה להתאבד, כנראה עם לודנום. אימלי הציל את חייה, אך לא ברור כיצד. בניסיון אחרון לזכות בחזרה באימלי, היא יצאה למשא ומתן עסקי עבורו בסקנדינביה, בניסיון לאתר קפטן נורווגי שברח עם כסף שאימלי ניסה להעביר מעבר למצור הבריטי על צרפת. וולסטונקראפט יצאה לטיול מסוכן זה רק עם בתה הצעירה ומרגריט, המשרתת שלה. היא תיארה את מסעותיה ומחשבותיה במכתבים לאימלי, שרבים מהם פורסמו בסופו של דבר כ"מכתבים שנכתבו בשוודיה, נורווגיה ודנמרק" ב-1796. כשחזרה לאנגליה והגיעה להבנה המלאה שמערכת היחסים שלה עם אימלי הסתיימה, היא ניסתה להתאבד בפעם השנייה, כשהיא משאירה פתק לאימלי:
> תנו לעוולותיי לישון איתי! בקרוב, בקרוב מאוד, אהיה בשלום. כשתקבל את זה, ראשי הבוער יהיה קר... אצלול לתמזה היכן שיש את הסיכוי הקטן ביותר שאילקח מהמוות שאני מחפשת. אלוהים יברך אותך! מי ייתן ולעולם לא תדע מניסיון את מה שגרמת לי לסבול. אם רגישותך תתעורר אי פעם, חרטה תמצא את דרכה לליבך; ובאמצע העסקים וההנאות החושיות, אופיע לפניך, הקורבן של סטייתך מהיושר.
לאחר מכן היא יצאה בלילה גשום ו"כדי להפוך את בגדיה לכבדים ממים, היא הלכה הלוך ושוב כחצי שעה" לפני שקפצה לנהר התמזה, אך זר ראה אותה קופצת והציל אותה. וולסטונקראפט ראתה את ניסיון ההתאבדות שלה רציונלי עמוקות, וכתבה לאחר הצלתה
> נותר לי רק להצטער, שכאשר מרירות המוות חלפה, הוחזרתי באכזריות לחיים ולאומללות. אך נחישות קבועה אינה יכולה להיתקל באכזבה; וגם לא אתיר לזה להיות ניסיון מטורף, שהיה אחד ממעשי התבונה הרגועים ביותר. במובן זה, אני אחראית רק לעצמי. אילו היה אכפת לי ממה שמכונה מוניטין, בנסיבות אחרות הייתי מושפלת.
בהדרגה, וולסטונקראפט חזרה לחייה הספרותיים, והייתה מעורבת שוב במעגל של ג'וזף ג'ונסון, במיוחד עם מרי הייז, אליזבת אינצ'בלד ושרה סידונס דרך ויליאם גודווין. החיזור הייחודי של גודווין ווולסטונקראפט החל לאט, אך בסופו של דבר הפך לרומן אהבה לוהט. גודווין קרא את "מכתבים שנכתבו בשוודיה, נורווגיה ודנמרק" שלה וכתב מאוחר יותר ש"אם היה אי פעם ספר שנועד לגרום לגבר להתאהב במחברת שלו, נראה לי שזה הספר. היא מדברת על צערה, בדרך שממלאת אותנו במלנכוליה, וממיסה אותנו ברכות, בו בזמן שהיא מפגינה גאונות שזוכה לכל הערצתנו". ברגע שוולסטונקראפט הרתה, הם החליטו להינשא כדי שילדם יהיה לגיטימי. נישואיהם חשפו את העובדה שוולסטונקראפט מעולם לא הייתה נשואה לאימלי, וכתוצאה מכך היא וגודווין איבדו חברים רבים. גודווין ספג ביקורת נוספת מכיוון שדגל בביטול הנישואין במסה הפילוסופית שלו "צדק פוליטי". לאחר נישואיהם ב-29 במרץ 1797, גודווין ווולסטונקראפט עברו ל-29 הפוליגון, סומרס טאון. גודווין שכר דירה 20 דלתות משם ב-17 בנייני אבשם ברחוב צ'אלטון כחדר עבודה, כדי ששניהם יוכלו עדיין לשמור על עצמאותם; הם תקשרו לעיתים קרובות במכתבים. לפי כל העדויות, מערכת היחסים שלהם הייתה מאושרת ויציבה, אם כי קצרה.
### לידת הבת מרי ומוות
ב-30 באוגוסט 1797, וולסטונקראפט ילדה את בתה השנייה, מרי. למרות שהלידה נראתה כמתקדמת היטב בתחילה, השליה התפרקה במהלך הלידה ונדבקה; קדחת לידה (זיהום לאחר לידה) הייתה תופעה נפוצה ולעיתים קרובות קטלנית במאה השמונה עשרה. לאחר מספר ימי ייסורים, וולסטונקראפט מתה מספטיסמיה ב-10 בספטמבר. גודווין היה הרוס: הוא כתב לחברו תומאס הולקרופט, "אני מאמין בתוקף שלא קיימת כמותה בעולם. אני יודע מניסיון שנוצרנו כדי לעשות זה את זו מאושרים. אין לי שום ציפייה שאוכל אי פעם לדעת אושר שוב". היא נקברה בחצר הכנסייה של כנסיית סנט פנקראס הישנה, שם מצבתה קוראת "מרי וולסטונקראפט גודווין, מחברת 'הגנה על זכויות האישה': נולדה 27 באפריל 1759: מתה 10 בספטמבר 1797."
לאחר המוות, זיכרונותיו של גודווין
בינואר 1798 פרסם גודווין את "זיכרונות מחברת 'הגנה על זכויות האישה'". למרות שגודווין הרגיש שהוא מתאר את אשתו באהבה, חמלה וכנות, קוראים רבים נחרדו מכך שהוא יחשוף את ילדיה הלא חוקיים של וולסטונקראפט, פרשיות האהבה וניסיונות ההתאבדות. המשורר הרומנטי רוברט סאות'י האשים אותו ב"חוסר כל רגש בהפשטת אשתו המתה בעירום" ופורסמו סאטירות ארסיות כמו "הנשים הלא-מיניות". הזיכרונות של גודווין מתארים את וולסטונקראפט כאישה המושקעת עמוקות ברגש שמאוזנת על ידי התבונה שלו וכספקנית דתית יותר ממה שכתביה שלה מציעים. דעותיו של גודווין על וולסטונקראפט הונצחו לאורך המאה התשע עשרה והובילו לשירים כגון "וולסטונקראפט ופוסלי" מאת המשורר הבריטי רוברט בראונינג וזה של ויליאם רוסקו הכולל את השורות:
> קשה היה גורלך בכל סצנות החיים כבת, אחות, אם, חברה ואישה; אך קשה עוד יותר, גורלך במותנו אנו מודים, כך מתאבל גודווין עם לב של אבן.
בשנת 1851, שרידיה של וולסטונקראפט הועברו על ידי נכדה סר פרסי שלי, ברונט ה-3, לקבר משפחתו בכנסיית סנט פיטר, בורנמות'.
מורשת
קורה קפלן מתארת את מורשתה של וולסטונקראפט כ"מוזרה", ומציינת עוד את התפתחותה לאורך זמן: "עבור סופרת-אקטיביסטית המיומנת בז'אנרים רבים... עד לרבע המאה האחרון חייה של וולסטונקראפט נקראו הרבה יותר מקרוב מאשר כתיבתה". לאחר ההשפעה ההרסנית של הזיכרונות של גודווין, המוניטין של וולסטונקראפט היה מרוסק במשך כמעט מאה שנה; היא הושמצה על ידי סופרות כמו מריה אדג'וורת', שעיצבה את הארייט פרק ה"מוזרה" ב"בלינדה" (1801) על פיה. סופרות אחרות כמו מרי הייז, שרלוט סמית', פאני ברני וג'יין וסט יצרו דמויות דומות, כולן כדי ללמד "לקח מוסרי" לקוראיהן. (הייז הייתה חברה קרובה, ועזרה לטפל בה בימיה האחרונים.)
עם זאת, הסופרת מרי רובינסון, שהייתה קשורה גם לגודווין וגם לוולסטונקראפט, מצוינת בתמיכתה ובהערצתה לוולסטונקראפט, אפילו בעיצומה של המחלוקת על הביוגרפיה של גודווין. בפמפלט שלה מ-1799, "מחשבות על מצב הנשים", רובינסון מתארת את וולסטונקראפט כ"אישה בריטית מפוארת, (שמותה לא זכה לקינה מספקת, אך לצדקתה תעשה צדק עם הגאונות שלה)". המשוררת אנה סיוורד העריצה את וולסטונקראפט והייתה חיובית ברובה כלפי הזיכרונות של גודווין, וכתבה ב-1798: "נושאים סימנים חזקים של אותנטיות חסרת פניות לגבי האופי, הרגשות, ההתנהגות והגורל של אישה יוצאת דופן מאוד, הם נראים כבעלי ערך רב."
ג'יין אוסטן מעולם לא הזכירה אותה בשמה, אך כמה מהרומנים שלה מכילים רמיזות חיוביות ליצירתה של וולסטונקראפט. חוקרת הספרות האמריקאית אן ק. מלור מציינת כמה דוגמאות. ב"גאווה ודעה קדומה", מר ויקהאם נראה מבוסס על סוג הגבר שוולסטונקראפט טענה שצבאות סדירים מייצרים, בעוד שהערותיה הסרקסטיות של הגיבורה אליזבת בנט על "הישגים נשיים" מהדהדות מקרוב את גינויה של וולסטונקראפט לפעילויות אלו. האיזון שאישה חייבת למצוא בין רגשות לתבונה ב"תבונה ורגישות" עוקב אחר מה שוולסטונקראפט המליצה ברומן שלה "מרי", בעוד השוויון המוסרי שאוסטן ציירה ב"מנספילד פארק" בין עבדות לבין היחס לנשים בחברה בבית עוקב אחר אחד הטיעונים האהובים על וולסטונקראפט. ב"הטיית לב", האפיון של אוסטן את אן אליוט (כמו גם את אמה המנוחה לפניה) כבעלת כישורים טובים יותר מאביה לנהל את אחוזת המשפחה מהדהד גם הוא תזה של וולסטונקראפט.
החוקרת וירג'יניה ספירו מציינת שמעטים קראו את יצירותיה של וולסטונקראפט במהלך המאה התשע עשרה שכן "תוקפיה רמזו או הצהירו שאף אישה בעלת כבוד עצמי לא תקרא את עבודתה". (ובכל זאת, כפי שמציינת קרצ'ון, מהדורות חדשות של 'זכויות האישה' הופיעו בבריטניה בשנות ה-40 של המאה ה-19 ובארה"ב בשנות ה-30, ה-40 וה-50 של המאה ה-19.) אם הקוראים היו מעטים, הרי שרבים קיבלו השראה; קוראת אחת כזו הייתה אליזבת בארט בראונינג, שקראה את 'זכויות האישה' בגיל 12 וששירה 'אורורה לי' שיקף את התמקדותה הבלתי מעורערת של וולסטונקראפט בחינוך. לוקרציה מוט, כוהנת קוויקרית, ואליזבת קיידי סטנטון, אמריקאיות שנפגשו ב-1840 בוועידה העולמית נגד עבדות בלונדון, גילו ששתיהן קראו את וולסטונקראפט, והן הסכימו על הצורך ב(מה שהפך ל)ועידת סנקה פולס, מפגש משפיע לזכויות נשים שנערך ב-1848. אישה נוספת שקראה את וולסטונקראפט הייתה ג'ורג' אליוט, סופרת פורה של ביקורות, מאמרים, רומנים ותרגומים. בשנת 1855, היא הקדישה מסה לתפקידים ולזכויות של נשים, והשוותה בין וולסטונקראפט למרגרט פולר. פולר הייתה עיתונאית, מבקרת ופעילת זכויות נשים אמריקאית ש, כמו וולסטונקראפט, נסעה ליבשת והייתה מעורבת במאבק לרפורמה (במקרה זה הרפובליקה הרומית של 1849) – והיה לה ילד מגבר ללא נישואין. סיפורי הילדים של וולסטונקראפט עובדו על ידי שרלוט מרי יונג ב-1870.
עבודתה של וולסטונקראפט הוצאה מהקבר עם עליית תנועת זכות הבחירה לנשים בבריטניה. ראשית היה ניסיון לשיקום ב-1879 עם פרסום 'מכתבים לאימלי' של וולסטונקראפט, עם זיכרונות הקדמה מאת צ'ארלס קיגן פול. לאחר מכן הגיעה הביוגרפיה המלאה הראשונה, שהייתה מאת אליזבת רובינס פנל; היא הופיעה ב-1884 כחלק מסדרה של האחים רוברטס על נשים מפורסמות. מיליסנט גארט פוסט, סופרג'יסטית ומאוחר יותר נשיאת האיגוד הלאומי של אגודות זכות הבחירה לנשים, כתבה את ההקדמה למהדורת המאה (כלומר 1892) של 'זכויות האישה'; היא ניקתה את זכרה של וולסטונקראפט ותבעה אותה כאם הקדמונית של המאבק על ההצבעה. עד 1898, וולסטונקראפט הייתה נושא לתזה לדוקטורט ראשונה ולספר שנוצר ממנה.
עם הופעת התנועה הפמיניסטית המודרנית, נשים שונות פוליטית זו מזו כמו וירג'יניה וולף ואמה גולדמן אימצו את סיפור חייה של וולסטונקראפט. עד 1929 וולף תיארה את וולסטונקראפט – כתיבתה, טיעוניה ו"ניסוייה בחיים" – כאלמותית: "היא חיה ופעילה, היא מתווכחת ומנסה, אנחנו שומעים את קולה ועוקבים אחר השפעתה אפילו עכשיו בין החיים". אחרים, לעומת זאת, המשיכו לגנות את אורח חייה של וולסטונקראפט. ביוגרפיה שפורסמה ב-1932 מתייחסת להדפסות חוזרות אחרונות של יצירותיה, המשלבות מחקר חדש, ול"מחקר" ב-1911, מחזה ב-1922, וביוגרפיה נוספת ב-1924. העניין בה מעולם לא דעך לחלוטין, עם ביוגרפיות מלאות ב-1937 וב-1951.
עם הופעת הביקורת הפמיניסטית באקדמיה בשנות ה-60 וה-70, יצירותיה של וולסטונקראפט חזרו למרכז הבמה. גורלן שיקף את זה של הגל השני של התנועה הפמיניסטית הצפון-אמריקאית עצמה; למשל, בתחילת שנות ה-70, פורסמו שש ביוגרפיות מרכזיות של וולסטונקראפט שהציגו את "חייה הנלהבים בהנגדה לאג'נדה הרדיקלית והרציונליסטית שלה".
לעבודתה של וולסטונקראפט הייתה השפעה גם על פמיניזם מחוץ לאקדמיה. יצירת האמנות הפמיניסטית 'מסיבת ארוחת הערב', שהוצגה לראשונה ב-1979, כוללת מקום ישיבה עבור וולסטונקראפט. איאן חירסי עלי, סופרת פוליטית ומוסלמית לשעבר המבקרת את האסלאם בכלל ואת תכתיביו לגבי נשים בפרט, ציטטה את 'זכויות האישה' באוטוביוגרפיה שלה 'כופרת' וכתבה שהיא "קיבלה השראה ממרי וולסטונקראפט, ההוגה הפמיניסטית החלוצה שאמרה לנשים שיש להן את אותה יכולת לחשוב כמו לגברים ושהן ראויות לאותן זכויות". הסופרת הבריטית קייטלין מורן, מחברת רב-המכר 'איך להיות אישה', תיארה את עצמה כ"חצי וולסטונקראפט" לניו יורקר. היא גם נתנה השראה רחבה יותר. חתן פרס נובל אמרטיה סן, הכלכלן והפילוסוף ההודי שזיהה לראשונה את הנשים החסרות של אסיה, מסתמך שוב ושוב על וולסטונקראפט כפילוסופית פוליטית ב'רעיון הצדק'.
בשנת 2009, וולסטונקראפט נבחרה על ידי הרויאל מייל עבור הנפקת בול דואר הנצחה "בריטים דגולים". כמה לוחות הוקמו לכבוד וולסטונקראפט. פסל הנצחה, 'פסל למרי וולסטונקראפט' מאת מגי המבלינג, נחשף בניואינגטון גרין, לונדון ב-10 בנובמבר 2020; הוא ספג ביקורת על תיאורו הסמלי ולא ייצוג דמוי חיים של וולסטונקראפט, שפרשנים חשו שמייצג מושגים סטריאוטיפיים של יופי והפחתת ערכן של נשים. בנובמבר 2020, הוכרז כי טריניטי קולג' דבלין, שהספרייה שלו החזיקה בעבר ארבעים פסלים, כולם של גברים, מזמין ארבעה פסלים חדשים של נשים, שאחת מהן תהיה וולסטונקראפט.