דנטה אליגיירי

דנטה אליגיירי (Dante Alighieri)

דנטה אליגיירי (באיטלקית: [ˈdante aliˈɡjɛːri]; ככל הנראה הוטבל בשם דוראנטה די אליגיירו דגים אליגיירי; בערך במאי 1265 – 14 בספטמבר 1321), הידוע בדרך כלל בשמו הפרטי דנטה, היה משורר, סופר ופילוסוף איטלקי. היצירה שלו, הקומדיה האלוהית, שנקראה במקור קומדיה (באיטלקית מודרנית: Commedia) ונודעה לימים כ"אלוהית" על ידי ג'ובאני בוקאצ'ו, נחשבת לאחת הפואמות החשובות ביותר בימי הביניים וליצירה הספרותית הגדולה ביותר בשפה האיטלקית.

בתקופה שבה הלטינית הייתה עדיין השפה הדומיננטית לכתיבה מחקרית וספרותית – וכאשר משוררים איטלקים רבים שאבו השראה ממסורות צרפתיות או פרובאנסליות – דנטה שבר את המוסכמות בכך שכתב בשפה המדוברת, ובפרט בניב הטוסקاني מולדתו. חיבורו "על הלשון העממית" (De vulgari eloquentia) היה מההגנות המחקריות הראשונות על השפה העממית. השימוש שלו בניב הפלורנטיני ביצירות כגון "החיים החדשים" (1295) ו"הקומדיה האלוהית" סייע בביסוס השפה האיטלקית התקנית של ימינו. יצירתו הציבה תקדים שסופרים איטלקים חשובים כגון פטררקה ובוקאצ'ו הלכו בעקבותיו בהמשך.

דנטה היה דמות מרכזית בביסוס הספרות של איטליה, ונחשב לאחד משורריה הלאומיים ולסמלים הספרותיים הגדולים ביותר של העולם המערבי. תיאורי הגיהנום, הכורש והגן העדן שלו סיפקו השראה לגוף נרחב יותר של אמנות וספרות מערבית. הוא השפיע על סופרים אנגלים כגון ג'פרי צ'וסר, ג'ון מילטון ואלפרד טניסון, בין רבים אחרים. בנוסף, השימוש הראשון בחורזת המשולבת בת שלושת השורות, או הטצה רימה, מיוחס לו. הוא מתואר כ"אבי" השפה האיטלקית, ובאיטליה הוא מכונה לעתים קרובות il Sommo Poeta ("המשורר העליון"). דנטה, פטררקה ובוקאצ'ו נקראים גם tre corone ("שלושת הכתרים") של הספרות האיטלקית.

ילדות ונעורים

דנטה נולד בפירנצה. תאריך לידתו המדויק אינו ידוע, אם כי ההערכה היא שהוא נולד סביב מאי 1265. ניתן להסיק זאת فرמוזות אוטוביוגרפיות בקומדיה האלוהית. החלק הראשון שלה, "התופת" (Inferno), מתחיל במילים: "Nel mezzo del cammin di nostra vita" ("באמצע מסע חיינו"), מה שרמז שדנטה היה בן 35 לערך, שכן תוחלת החיים הממוצעת על פי התנ"ך (תהילים צ', י') היא 70 שנה; ומכיוון שמסעו הדמיוני אל עולם המתים התרחש בשנת 1300, סביר להניח שהוא נולד סביב שנת 1265. פסוקים מסוימים מחלק "גן העדן" (Paradiso) של הקומדיה האלוהית מספקים גם הם רמז אפשרי לכך שנולד תחת מזל תאומים: "כאשר הסתובבתי עם התאומים הנצחיים, ראיתי מתגלים, מגבעות ועד לשפכי נהרות, את גורן התבואה שעושה אותנו כה פראיים" (XXII 151–154). בשנת 1265, השמש הייתה במזל תאומים בקירוב בין 11 במאי ל-11 ביוני (לוח השנה היוליאני).

דנטה טען שמשפחתו השתששרה מן הרומאים הקדומים (התופת, ט"ו, 76), אך קרוב המשפחה המוקדם ביותר שי зміг להזכיר בשמו היה סבא-רבא-רבא שלו קאצ'אגואידה דלי אליזיי (גן העדן, ט"ו, 135), שנולד לא לפני שנת 1100 בקירוב. אביו של דנטה היה אליגיירו די בלינצ'ונה, איש עסקים ומלווה בריבית, ואמו הייתה בילה, ככל הנראה בת למשפחת אבاتی, משפחה אצילה מפירנצה. היא מתה כאשר דנטה טרם מלאו לו עשר שנים. אליגיירו נישא מחדש זמן קצר לאחר מכן ללפה די קיאריסימו צ'יאלוּפי. לא ברור אם אכן נישא לה, שכן אלמנים היו מוגבלים חברתית בעניינים מעין אלו, אך היא ילדה לו בוודאות שני ילדים: פרנצ'סקו, אחיו למחצה של דנטה, וטאנה (גאאטנה), אחותו למחצה.

בתקופתו של דנטה, רוב ערי-המדינה של צפון איטליה היו מחולקות לשתי סיעות פוליטיות: הגואלפים, שתמכו באפיศות, והגיבלינים, שתמכו באימبراطور הרומית הקדושה. משפחתו של דנטה הייתה נאמנה לגואלפים. הגיבלינים השתלטו על פירנצה בקרב מונטאפרטי בשנת 1260, והכריחו רבים מן הגואלפים לצאת לגלות. למרות שמשפחתו של דנטה הייתה גואלפית, הם לא סבלו מהתנכלויות לאחר הקרב, ככל הנראה בשל מעמדו הציבורי הנמוך של אליגיירו. הגואלפים נלחמו שוב בגיבלינים בשנת 1266 בקרב בבנבנטו, והשתלטו מחדש על פירנצה מידי הגיבלינים.

דנטה סיפר כי פגש לראשונה את ביאטריצ'ה פורטינארי, בתו של פולקו פורטינארי, בהיותו בן תשע (היא הייתה בת שמונה), וטען כי התאהב בה "מבט ראשון", ככל הנראה מבלי אפילו לדבר איתה. אולם בגיל 12 הוא הובטח בנישואין לג'מה די מנֶטוֹ דונאטי, בתו של מנֶטוֹ דונאטי, חבר במשפחת דונאטי החזקה. עריכת שידוכין לילדים בגיל כה צעיר הייתה נפוצה למדי וכללה טקס רשמי, כולל חוזים שנחתמו בפני נוטריון. דנטה טען שראה את ביאטריצ'ה לעתים קרובות לאחר שמלאו לו 18, והחליף עמה ברכות ברחובות פירנצה, למרות שלא הכיר אותها מקרוב מעולם.

שנים לאחר נישואיו לג'מה, הוא טוען שפגש שוב את ביאטריצ'ה; הוא כתב מספר סונטות לביאטריצ'ה אך מעולם לא הזכיר את ג'מה באף אחת מהפואמות שלו. הוא מתייחס לקרובי משפחה אחרים לבית דונאטי, בעיקר פורה ופיקרדה, בקומדיה האלוהית שלו. תאריך נישואיו המדויק אינו ידוע; המידע היחיד הבטוח הוא שלפני גלותו בשנת 1301, הוא הספיק להביא לעולם שלושה ילדים עם ג'מה (פייטרו, יאקופו ואנטוניה).

דנטה לחם לצד פרשיהגואלפים בקרב קמפאלדינו (11 ביוני 1289). ניצחון זה הביא לרפורמה בחוקה של פירנצה. על מנת לקחת חלק בחיים הציבוריים, היה צריך להירשם לאחת מגילדות המסחר או האומנים הרבות של העיר, ולכן דנטה הצטרף לגילדת הרופאים והרוקחים. שמו מתועד מדי פעם כמי שנואם או מצביע במועצות הרפובליקה. פרוטוקולים רבים מפגישות כאלה בין השנים 1298 ל-1300 אבדו, ולכן היקף השתתפותו אינו ודאי.

חינוך ושירה

לא ידוע רבות על השכלתו של דנטה; חזקה עליו שלמד בביתו או בבית ספר כנסייתי הצמוד לכנסייה או למנזר בפירנצה. ידוע שהוא למד שירה טוסקנית ושהעריץ את יצירותיו של המשורר הבולוניה גידו גיניצדלי – בפירגוטוריו XXVI הוא איין אותו כ"אביו" – בתקופה שבה אסכולת סיציליה (Scuola poetica Siciliana), קבוצה תרבותית מסיציליה, החלה להתפרסם בטוסקנה. הוא גם גילה את שירת הפרובאנסלים של הטרובדורים, כגון ארנו דניאל, ואת סופרי הלטיני של העת העתיקה הקלאסית, כולל קיקרו, אובידיוס ובעיקר ורגיליוס.

האינטראקציות של דנטה עם ביאטריצ'ה היוו דוגמה למה שמכונה אהבה חצרנית, תופעה שהתפתחה בשירה הצרפתית והפרובאנסלית במאות הקודמות. חוויותיו של דנטה מאהבה זו היו טיפוסיות, אך ביטויה היה ייחודי. בשм אהבה זו הטביע דנטה את חותמו על ה-dolce stil nuovo ("סגנון חדש מתוק", מונח שטבע דנטה בעצמו), והוא הצטרף למשוררים וסופרים בני-זמנו בחקר היבטים של אהבה שמעולם לא הודגשו קודם לכן. האהבה לביאטריצ'ה (כפי שפטררקה יביע באופן שונה במקצת כלפי לאורה) תהיה סיבתו לכתיבת שירה ולחייה, יחד עם תשוקות פוליטיות. ברבות מפואמותיה, היא מתוארת כחצי-אלוהית, משגיחה עליו ללא הפוגה ומספקת הדרכה רוחנית, לעתים קרובות בקשיחות. כשביאטריצ'ה מתה ב-1290, דנטה חיפש מקלט בספרות הלטינית. הקונביו (Convivio) מתעד את קריאתו בספרו של בואתיוס "נחמת הפילוסופיה" ובחיבורו של קיקרו "על הידידות".

לאחר מכן הקדיש עצמו ללימודים פילוסופיים בבתי ספר דתיים כמו זה של הדומיניקנים בסנטה מריה נובלה. הוא השתתף בוויכוחים ששני המסדרים הקבצניים המרכזיים (הפרנציסקני והדומיניקני) קיימו בפומבי או בעקיפין בפירנצה, כאשר הראשון הסביר את דוקטרינות המיסטיקנים ושל הקדוש בונבנטורה, והאחרון הרחיב על תיאוריות של הקדוש תומאס אקווינס.

בגיל 18 בקירוב, דנטה פגש את גידו קוואלקנטי, לאפו ג'אני, צ'ינו דה פיסטויה, וזמן קצר לאחר מכן את ברונטו לאטיני; יחד הם הפכו למנהיגי ה-dolce stil nuovo. ברונטו זכה בהמשך לאזכור מיוחד בקומדיה האלוהית (התופת, ט"ו, 28) בשל מה שלימד את דנטה: "ולא פחות מכך בדברי אני הולך עם סר ברונטו, ושואל מי הם חבריו הידועים והבולטים ביותר". כמאה וחמישים חיבורים שיריים מאת דנטה ידועים (הקרויים Rime, חרוזים), ואחרים נכללו בחיבור המאוחר יותר "החיים החדשים" ו"המשתה" (Convivio). מחקרים אחרים מדווחים, או מוסקים מתוך "החיים החדשים" או הקומדיה, בנוגע לציור ולמוזיקה.

פירנצה ופוליטיקה

דנטה, כמו רוב הפלורנטינים בימיו, היה מעורב בסכסוך הגואלפי-גיבליני. הוא לחם בקרב קמפאלדינו (11 ביוני 1289), לצד הגואלפים הפלורנטינים נגד הגיבלינים מארצו; הוא לחם כ-feditore [איט'], האחראי למתвиפה הראשונה. כדי לקדם את הקריירה הפוליטית שלו, הוא קיבל קבלה לגילדת הרופאים והרוקחים סביב שנת 1295. סביר להניח שהצטרף לגילדה עקב הקשר בין פילוסופיה לרפואה, אך ייתכן גם שהצטרף משום שרוקחים היו גם מוכרי ספרים. חברותו בגילדה אפשרה לו לכהן בתפקידים ציבוריים בפירנצה. כפוליטיקאי, הוא החזיק בתפקידים שונים לאורך מספר שנים בעיר רצופת תסיסה פוליטית.

לאחר הבסת הגיבלינים, הגואלפים התפצלו לשתי סיעות: הגואלפים הלבנים (Guelfi Bianchi) – מפלגתו של דנטה, בראשות ויירי דיי צ'רקי – והגואלפים השחורים (Guelfi Neri), בראשות קורסו דונאטי. למרות שהפיצול היה לאורך קווים משפחתיים בהתחלה, הבדלים אידאולוגיים התעוררו על בסיס דעות מנוגדות על תפקיד האפיפיור בענייני פירנצה. השחורים תמכו באפיפיור והלבנים רצו יותר חופש מרומא. הלבנים תפסו את השלטון ראשונים וגירשו את השחורים. בתגובה, האפיפיור בוניפקיוס השמיני תכנן כיבוש צבאי של פירנצה. בשנת 1301, שארל דה ואלואה, אחיו של המלך פיليب הרביעי מצרפת, צפוי היה לבקר בפירנצה משום שהאפיפיור מינה אותו כמתווך לשלום בטוסקנה, אך ממשלת העיר התייחסו רע לשליחי האפיפיור שבועות ספורים קודם לכן, בחיפוש אחר עצמאות מהשפעה אפיפיורית. האמינו ששארל קיבל הוראות בלתי רשמיות אחרות, ולכן המועצה שלחה משלחת שכללה את דנטה לרומא כדי לשכנע את האפיפיור שלא לשלוח את שארל לפירנצה.

גלות מפירנצה

האפיפיור בוניפקיוס פטר במהירות את שאר הצירים וביקש מדנטה לבדו להישאר ברומא. במקביל (1 בנובמבר 1301), שארל דה ואלואה נכנס לפירנצה יחד עם הגואלפים השחורים, אשר בששת הימים הבאים הרסו חלק ניכר מהעיר והרגו רבים מאויביהם. ממשלת גואלפים שחורה חדשה הוקמה, וקאנטה דיי גבריאלי דה גובּיו מונה כפודסטה (ראש עיר) של העיר. במרץ 1302, דנטה, גואלפי לבן בשיוכו, יחד עם משפחת ג'ררדיני, נידון לשנתיים גלות ונצווה לשלם קנס כבד. דנטה הואשם בשחיתות ובמעשים פסולים פיננסיים על ידי הגואלפים השחורים בגין התקופה שבה כהן דנטה כפריור של העיר (התפקיד הגבוה ביותר בפירנצה) במשך חודשיים בשנת 1300. המשורר עדיין היה ברומא בשנת 1302, שכן האפיפיור, שתמך בגואלפים השחורים, "הציע" שדנטה יישאר שם. פירנצה תחת הגואלפים השחורים, לפיכך, ראתה בדנטה עריק.

דנטה לא שילם את הקנס, בחלקו משום שהאמין שאינו אשם ובחלקו משום שכל נכסיו בפירנצה הוחרמו על ידי הגואלפים השחורים. הוא נידון לגלות נצחית; אם היה חוזר לפירנצה מבלי לשלם את הקנס, היה צפוי לעונש מוות בשריפה על המוקד. (ביוני 2008, כמעט שבע מאות שנים לאחר מותו, מועצת העיר פירנצה העבירה החלטה המבטלת את גזר דינו של דנטה). בשנים 1306–1307, דנטה היה אורחו של מורואלו מלספינה [איט'] באזור לוניג'אנה.

דנטה לקח חלק במספר ניסיונות של הגואלפים הלבנים להשיב לעצמם את השלטון, אך אלו נכשלו בשל בגידה. מריר לנוכח היחס שקיבל מאויביו, הוא חש בחילה מן הסכסוכים הפנימיים וחוסר היעילות של בעלי בריתו לשچעבר ונשבע להפוך למפלגה של איש אחד. הוא נסע לוורונה כאורחו של ברתולומאו הראשונים דלה סקאלה, ולאחר מכן עבר לסארזָנה בליגוריה. בהמשך משוער שהוא גר בלוקה עם אישה בשם ג'נטוקה. היא ככל הנראה הפכה את שהותו לנוחה (והוא הזכיר אותה בהודיה מאוחר יותר בPurgatorio, XXIV, 37). מקורות ספקולטיביים מסוימים טוענים שביקר בפריז בין 1308 ל-1310, ומקורות אחרים מהימנים אף פחות אומרים שנסע לאוקספורד; טענות אלו, שהועלו לראשונה בספרו של ג'ובאני בוקאצ'ו על דנטה עשרות שנים לאחר מותו, נראות כהשראה מצד קוראים שהתרשמו מהלמדנות והידע הרב של המשורר. כשהוא אינו עסוק עוד בעניינים היומיומיים של הפוליטיקה הפלורנטינית לאחר גלותו, העמיק דנטה את מעורבותו בפילוסופיה ובספרות, כפי שניתן לראות בקפדנות האינטלקטואלית ובהיקף הנושאי של יצירותיו בפרוזה מתקופה זו. אולם, למרות שרעיונותיו נדדו למרחקים, אין ראיות חד-משמעיות שעזב אי פעם את איטליה. חיבורו של דנטה Immensa Dei dilectione testante להנריך השביעי מלוקסמבורג מאשר את מגוריו "מתחת למעיינות הארנו, בסמוך לטוסקנה" באפריל 1311.

בשנת 1310, קיסר האימبراطورיה הרומית הקדושה הנריך השביעי מלוקסמבורג צעד לאיטליה בראש 5,000 חיילים. דנטה ראה בו קרל האגדול חדש שישיב את משרת קיסר האימبراطورיה הרומית הקדושה לתפארתה הקודמת וגם יכבוש מחדש את פירנצה מידי הגואלפים השחורים. הוא כתב להנריך ולמספר נסיכים איטלקים, ודרש מהם להשמיד את הגואלפים השחורים. כשהוא מערב דת ועניינים פרטיים בכתביו, הוא הזעיק את חמתו הגדולה ביותר של אלוהים נגד עירו והציע מספר יעדים ספציפיים, שהיו גם אויביו האישיים. בתקופה זו כתב את "המונרכיה" (De Monarchia), והציע מונרכיה אוניברסלית תחת הנריך השביעי.

בשלב כלשהו במהלך גלותו, הגה את רעיון הקומדיה, אך התאריך אינו ודאי. היצירה בטוחה בעצמה ושאיפתית בהרבה מכל מה שכתב בפירנצה. סביר להניח שהיה לוקח על עצמו פרויקט כזה רק לאחר שהשלים עם כך ששאיפותיו הפוליטיות, שהיו מרכזיות עבורו לפני גלותו, אולי שובשו ללא הגבלת זמן. ראוי לציון גם שביאטריצ'ה חזרה לדמיונו בעוצמה מחודשת ועם משמעות רחבה יותר מאשר ב"חיים החדשים"; בקונביו (נכתב סביב 1304–1307) הוא הכריז שזיכרון הרומן הנעורים הזה שייך לעבר.

רמז מוקדם לכך שהפואמה היתה בעיצומה הוא הערה מאת פרנצ'סקו דה ברברינו, המשובצת במסמכיו Documenti d'Amore (שיעורי אהבה), שנכתבו כנראה בשנת 1314 או בתחילת 1315. פרנצ'סקו מציין שדנטה עקב אחר האנאידה בפואמה שנקראה "קומדיה" וכי התפאורה של פואמה זו (או חלק ממנה) הייתה עולם המתים; כלומר, הגיהנום. הערה קצרה זו אינה מספקת אינדיקציה שאין עליה עוררין שברברינו קרא או אפילו ראה את "התופת", או שחלק זה פורסם באותה עת, אך היא מעידה שהכתיבה הייתה בעיצומה וכי סרטוט הפואמה החל אולי שנים קודם לכן. (הועלתה השברה שידע על יצירתו של דנטה עומד גם בבסיסם של כמה מן האיורים בכתב היד הקודם של פרנצ'סקו דה ברברינו Officiolum [סביב 1305–1308], כתב יד שהתגלה ב-2003). ידוע ש"התופת" פורסמה עד שנת 1317; דבר זה מבוסס על שורות מובאות השזורות בשולי רישומים מתוארכים בני-זמנך מבולוניה, אך אין ודאות האם שלושת חלקי הפואמה פורסמו כל אחד במלואו או שמא כמה קנטו בכל פעם. "גן העדן" (Paradiso) ככל הנראה הושלם לפני מותו, אך ייתכן שפורסם לאחר מותו.

בשנת 1312, הנריך תקף את פירנצה והביס את הגואלפים השחורים, אך אין ראיות לכך שדנטה היה מעורב בכך. יש אומרים שסירב להשתתף בהתקפה על עירו בידי זר; אחרים סבורים שהוא הפך לבלתי פופולרי גם בעיני הגואלפים הלבנים, ושכל עקבות מעברו הוסרו בקפידה. הנריך השביעי מת (מקודחת) בשנת 1313 ואיתו כל תקווה לדנטה לראות שוב את פירנצה. הוא חזר לוורונה, שבה קאנגראנדה הראשונים דלה סקאלה אפשר לו לחיות בביטחון מסוים, וכנראה ברמת שגשוג הוגנת. קאנגראנדה התקבל לגן העדן של דנטה (גן העדן, XVII, 76).

במהלך תקופת גלותו, דנטה התכתב עם התאולוג הדומיניקני האב ניקולא ברונאצ'ي (1240–1322), שהיה תלמידו של תומאס אקווינס בסטודיום של סנטה סבינה ברומא, לאחר מכן בפריז, ושל אלברט הגדול בסטודיום של קלן. ברונאצ'ي הפך למרצה בסטודיום של סנטה סבינה, מבשר האוניברסיטה האפיפיורית של סנט תומאס אקווינס, ולאחר מכן שירת בחצר האפיפיור.

בשנת 1315, פירנצה אולצה על ידי אוגוצ'ונה דלה פאג'ואולה (הקצין הצבאי ששלט בעיר) להעניק חנינה לגולים, כולל דנטה. אך לשם כך, פירנצה דרשה כפרה פומבית בנוסף לתשלום קנס גבוה. דנטה סירב, והעדיף להישאר בגלות. כאשר אוגוצ'ונה הביס את פירנצה, עונש המוות של דנטה הומר למעצר בית, בתנאי שייסע לפירנצה וישבע לעולם לא להיכנס עוד לעיר. הוא סירב לנסוע, ועונש המוות שלו אושר והורחב לבניו. למרות זאת, הוא עדיין קיווה לעת זקנה שמא יוזמן חזרה לפירנצה בתנאים מכובדים, במיוחד בשל השבחים על שירתו.

מוות וקבורה

את ימיו האחרונים בילה דנטה ברוונה, לשם הוזמן להתארח בעיר בשנת 1318 על ידי נסיכה, גידו השני דה פולנטה. דנטה מת ברוונה ב-14 בספטמבר 1321, בן 56 בקירוב, ממלריה רבעונית שחלה בה כשחזר משליחות דיפלומטית לרפובליקה של ונציה. לצידו היו שלושה מילדיו, וכנראה גם ג'מה דונאטי, וחברים ומעריצים שהיו לו בעיר. הוא נקבר ברוונה בכנסיית סן פייר מאג'ורה (שנקראה לימים בזיליקה של סן פרנצ'סקו). ברנרדו במבו, פראיטור של ונציה, הקים לו מצבה בשנת 1483.

על הקבר, פסוק מאת ברנרדו קאנאצ'ו, ידידו של דנטה, מוקדש לפירנצה:

> parvi Florentia mater amoris

תרגום:

> פירנצה, אם לאהבה מעטה

בשנת 1329, ברטראן דו פוג'ה, קרדינל ואחיינו של האפיפיור יוחנן העשרים ושניים, הגדיר את "המונרכיה" של דנטה ככופרת וביקש לשרוף את עצמותיו על המוקד. אוסטאסיו הראשון דה פולנטה ופינו דלה טוזה, בעלי בריתו של פוג'ה, התערבו כדי למנוע את השמדת שרידיו של דנטה.

פירנצה בסופו של דבר התחרטה על כך שהגלתה את דנטה. העיר הגישה בקשות חוזרות ונשנות להשבת עצמותיו. שומרי הגופה ברוונה סירבו, ובשלב מסוים אף הרחיקו לכת עד כדי הסתרת העצמות בקיר כוזב של המנזר. פירנצה בנתה קבר לדנטה בשנת 1829, בבזיליקת סנטה קרוצ'ה. הקבר שם נותר ריק מאז ומתמיד, בעוד גופתו של דנטה נותרה ברוונה. בחזית קברו בפירנצה כתוב Onorate l'altissimo poeta – שמתורגם בקירוב כ"כבד את המשורר הנעלה ביותר" והוא ציטוט מהקנטו הרביעי של "התופת".

בשנת 1945, המשטר הפשיסטי דן בהבאת שרידיו של דנטה למעוז ואלטלינה, העמק האלפיני שבו התכוון המשטר לעשות את עמדתו האחרונה נגד בעלות הברית. הועלתה הטענה ש"הסמל הגדול ביותר של האיטלקיות" צריך להיות נוכח בסיומו ה"הרואי" של הפשיזם, אך בסופו של דבר לא ננקטה שום פעולה.

עור פנים משוכפל של מסכת המוות של דנטה מוצג מאז 1911 בפאלאצו וקיו; חוקרים מאמינים כיום שזו אינה מסכת מוות אמיתית והיא כנראה עוצבה ב-1483, אולי על ידי פייטרו וטוליו לומברדו.

מורשת

הביוגרפיה הרשמית הראשונה של דנטה הייתה "חיי דנטה" (הידועה גם כ-Trattatello in laude di Dante), שנכתבה לאחר 1348 על ידי ג'ובאני בוקאצ'ו. למרות שכמה הצהרות ופרקים מתוכה נמצאו בלתי מהימנים לאור המחקר המודרני, תיאור קודם של חייו ויצירותיו של דנטה נכלל ב"כרוניקה החדשה" של הכרוניקן הפלורנטיני ג'ובאני וילאני.

פרוטסטנטים אנגלים מסוימים מהמאה ה-16, כמו ג'ון בייל וג'ון פוקס, טענו שדנטה היה פרוטסטנטי-קדמון בשל התנגדותו לאפיפיור.

המאה ה-19 ראתה "תחיית דנטה", תוצר של התחייה הימי-ביניימית, שהייתה בעצמה היבט חשוב של הרומנטיקה. תומאס קרלייל תיאר אותו ב"הגיבור כמשורר", ההרצאה השלישית בספרו "על גיבורים, סגדת-גיבורים וההרואי בהיסטוריה" (1841): "הוא גדול עולמית לא מפני שהוא כלל-עולמי, אלא מפני שהוא עמוק כעומק העולם… דנטה הוא דברו של ימי הביניים; המחשבה שחיו לפיה עומדת כאן, במוזיקה נצחית". לי هانت, הנרי פרנסיס קארי והנרי וודסוורת' לונגפלו היו בין מתרגמי דנטה של אותו עידן.

אוניית המערכה הראשונה של איטליה מסוג דרדנוט הושלמה בשנת 1913 ונקראה דנטה אליגיירי לכבודו.

ב-30 באפריל 1921, לכבוד יום השנה ה-600 למותו של דנטה, פרסם האפיפיור בנדיקטוס החמישה עשר אנציקליקה בשם In praeclara summorum, שבה כינה את דנטה אחד "מהגאונים המהוללים הרבים שהאמונה הקתולית יכולה להתפאר בהם" ו"הגאווה והתפארת של האנושות", תוך הדגשת החוב הפילוסופי והתאולוגי של דנטה לעומת תומאס אקווינס והתומאיזם.

ב-7 בדצמבר 1965, האפיפיור פאולוס השישי פרסם מוטו פרופריו בלטינית שכותרתו Altissimi cantus, שהוקדש לדמותו ולשירתו של דנטה. באותה שנה, האפיפיור גם תרם צלב יווני מברזל מוזהב לאתר הקבורה של דנטה ברוונה, לרגל יום השנה ה-700 להולדתו. אותו צלב זכה לברכה מאת האפיפיור פרנציסקוס באוקטובר 2020.

בשנת 2007 בוצעה שחזור של פניו של דנטה במסגרת פרויקט משותף. אמנים מאוניברסיטת פיזה ומהנדסים פליליים מאוניברסיטת בולוניה בפורלי יצרו את המודל, המציג את תווי פניו של דנטה כשונים במקצת ממה שחשבו פעם.

בשנת 2008, עיריית פירנצה התנצלה רשמית על גירושו של דנטה 700 שנה קודם לכן. במאי 2021 נערך משפט חוזר סמלי באופן וירטואלי בפירנצה כדי לטהר את שמו לאחר מותו.

חגיגה נערכה בשנת 2015 בסנאט הרפובליקה של איטליה לרגל יום השנה ה-750 להולדתו של דנטה. היא כללה הנצחה מטעם האפיפיור פרנציסקוס, שגם פרסם את האיגרת השליחית Cando lucis aeternae לכבוד יום השנה.

יצירות

### סקירה כללית

רוב יצירתו הספרותית של דנטה נוצרה לאחר גלותו ב-1301. "החיים החדשים" (La Vita Nuova) היא היצירה המרכזית היחידה שקודמת לכך; זהו קובץ של פואמות ליריות (סונטות ושירים) עם פרשנות בפרוזה, שנועד להיות מופץ בצורה של כתב יד, כמקובל לפואמות מעין אלה. היא מכילה גם את סיפור אהבתו לביאטריצ'ה פורטינארי, ששימשה לימים כסמל העליון לגאולה בקומדיה האלוהית. ביאטריצ'ה ממלאת תפקיד דומה ב"החיים החדשים". היצירה מכילה רבים משירי האהבה של דנטה בטוסקנית, דבר שלא היה חסר תקדים; השפה העממית שימשה באופן קבוע ליצירות ליריות עוד קודם לכן, לאורך כל המאה השלוש-עשרה. אולם, הפרשנות של דנטה על יצירתו שלו כתובה גם היא בשפה העממית – הן ב"חיים החדשים" והן ב"משתה" (Convivio), יצירה בלתי גמורה שלו – במקום בלטינית ששימשה כמעט באופן אוניברסלי באותה עת.

הקומדיה האלוהית מתארת את מסעו של דנטה דרך הגיהנום (Inferno), הכורש (Purgatorio) וגן העדן (Paradiso); הוא מודרך תחילה על ידי המשורר הרומאי ורגיליוס ולאחר מכן על ידי ביאטריצ'ה. מבין הספרים, פירגוטוריו הוא ללא ספק הלירי ביותר מבין השלושה, כשהוא מתייחס למשוררים ואמנים בני-זמנו יותר מאשר אינפרנו; פרדיזו הוא המורכב מבחינה תאולוגית ביותר, והספר שבו, לטענת חוקרים רבים, מופיעים הקטעים היפים והמיסטיים ביותר של הקומדיה האלוהית.

הוא כתב את הקומדיה בשפה שכינה "איטלקית", שפת ספרות מעורבת המבוססת בעיקרה על הניב האזורי של טוסקנה, אך עם כמה אלמנטים של לטינית וניבים אזוריים אחרים. הוא שאף במכוון להגיע לקהל קוראים ברחבי איטליה, כולל הדיוטות, אנשי דת ומשוררים אחרים. בכתיבת פואמה רמה ורצינית בשפה זו, הוא ביסס שהיא ראויה ליצירות רשמיות. בניגוד לבוקאצ'ו, מילטון או אריוסטו, דנטה לא הפך לסופר הנקרא ברחבי אירופה עד לעידן הרומנטי. לאורך המאה ה-19, המוניטין של דנטה גדל והתבסס; ועד שנת 1865, יום השנה ה-600 להולדתו, הוא הפך לאחד הסמלים הספרותיים הגדולים ביותר של העולם המערבי.

למרות שבהקשר מודרני המונח קומדיה עשוי להיראות לא במקום, במובן הקלאסי המונח קומדיה מתייחס ליצירות המשקפות אמונה ביקום מסודר, שבו אירועים נוטים לא רק לסיום שמח או משעשע אלא כזה המושפע על ידי רצון כלשהו המסדר את הכל לטובה אבסולוטית. לפי משמעות זו של המילה, כפי שדנטה כתב במכתב לקאנגראנדה, התקדמות העלייה לרגל מהגיהנום לגן העדן היא הביטוי המופתי של קומדיה, שכן היצירה מתחילה בבלבול המוסרי של עולה הרגל ומסתיימת בחזון האלוהים.

מספר יצירות נוספות מיוחסות לדנטה. "המשתה" (Convivio) הוא אוסף של שיריו הארוכים ביותר עם פרשנות אלגורית (בלתי גמורה). "המונרכיה" (Monarchia) הוא חיבור סיכום של פילוסופיה פוליטית בלטינית אשר גונה ונשרף לאחר מותו של דנטה על ידי הלגט האפיפיורי ברטראן דל פוג'ה; הוא טוען לצורך במונרכיה אוניברסלית או גלובלית כדי לבסס שלום עולמי בחיים אלו, ואת יחסיה של מונרכיה זו עם הכנסייה הקתולית הרומית כמדריך לשלום נצחי. "על הלשון העממית" (De vulgari eloquentia) הוא חיבור על ספרות עממית, שהושראה חלקית על ידי ה-Razos de trobar מאת ריימון וידאל דה בזאודון. "שאלה על המים ועל הארץ" (Quaestio de aqua et terra) הוא חיבור תאולוגי הדן בסידור היבשה והאוקיינוסים של כדור הארץ. האקלוגות הן שתי פואמות המיועדות למשורר ג'ובאני דל וירג'יליו. דנטה מיוחס לפעמים גם בכתיבת "הפרח" (Il Fiore), סדרת סונטות המסכמות את "רומן הוורד", ו"סיפור אהבה" (Detto d'Amore), פואמה סיפורית קצרה המבוססת גם היא על "רומן הוורד". אלו יהיו היצירות המוקדמות ביותר, והבוסריות ביותר, הידועות שלו. "החרוזים" (Le Rime) הוא אוסף שירים שונים שפורסם לאחר מותו.

### רשימת יצירות

היצירות המרכזיות של דנטה כוללות את הבאות:

יל פיורה ודטו ד'אמור ("הפרח" ו"סיפור אהבה", 1283–87)

- דה וולגארי אלקוונتיה ("על הלשון העממית", 1302–05)

- קווסטיו דה אקווה אה טרה ("שאלה על המים ועל הארץ", 1320)

### אוספים

יצירותיו של דנטה נמצאות במוסדות תרבות ברחבי העולם. פריטים רבים עברו דיגיטציה או זמינים לעיון הציבור.

- מוזיאון בית דנטה [איט'] (פירנצה, איטליה) נפתח במעונו של דנטה ב-1965 ושופץ ב-2020.

- ספריית אוניברסיטת פרינסטון (ניו ג'רזי, ארה"ב) מחזיקה ב-160 כרכים של יצירות דנטה וספרים על חייו, כולל שני מהדורות מהמאה ה-15 של הקומדיה האלוהית.

- האוספים המיוחדים של יוּניברסיטי קולג' לונדון (לונדון, בריטניה) מחזיקים בכ-3,000 כרכים של חומר מאת דנטה ועליו, כולל 36 מהדורות של הקומדיה האלוהית. האוסף הוריש לאוניברסיטה על ידי החוקר הנרי קלארק בארלו בשנת 1876.

- ספריית הספרים הנדירים והכתבים יד של ביינקי (ספריית אוניברסיטת ייל, קונטיקט, ארה"ב) מחזיקה במהדורת כתב יד של הקומדיה האלוהית (סביב 1385–1400).