ג'וליו אלברוני
ג'וליו אלברוני (21 במאי 1664 – 26 ביוני 1752) היה קרדינל ומדינאי איטלקי בשירות פיליפ החמישי, מלך ספרד.
שנים מוקדמות
הוא נולד ליד פיאצ'נצה ב-21 במאי 1664, ככל הנראה בכפר פיורנזואולה ד'ארדה (Fiorenzuola d'Arda) בדוכסות פארמה.
אביו, שהיה גנן, הלך לעולמו כשאברוני היה בן עשר בלבד. הוא עצמו החל את דרכו בכנסייה בתפקיד הצנוע של מצלצל פעמונים ושמש בקתדרלת פיאצ'נצה; הוא היה בן עשרים ואחת כאשר השופט איניאציו גארדיני (Ignazio Gardini) מרבנה הוגלה, והוא התלווה אליו לרבנה, שם פגש את סגן הלגאט ג'ורג'ו בארני (Giorgio Barni), שמונה לבישוף פיאצ'נצה ב-1688 ומינה את אלברוני לשר בביתו. אלברוני הוסמך לכמורה בקתדרלת פארמה, ולאחר מכן ליווה את אחיינו של בישוף פארמה לרומא, אך חזר לפארמה כעבור שנתיים כדי לכהן כקאנון בקתדרלה.
במהלך מלחמת הירושה הספרדית, הניח אלברוני את יסודות הצלחתו הפוליטית בזכות השירותים שהעניק ללואי-ז'וזף, דוכס ונדום (Louis-Joseph, duc de Vendôme), מפקד הכוחות הצרפתיים באיטליה, שאליו שלח אותו דוכס פארמה. כאשר הוחזרו הכוחות הצרפתיים בשנת 1706, הוא ליווה את הדוכס לפריז, שם התקבל בחיוב על ידי לואי הארבעה עשר.
שנות אמצע
כאשר הובס ונדום על ידי מרלבורו בקרב אודנארד בשנת 1708, הצליח אלברוני לשכנע את דוכס אלבה – שגריר ספרד בחצר הצרפתית – להעמיד את ונדום בראש הכוחות הספרדיים עד שנת 1710. אלברוני ליווה את ונדום לספרד כמזכירו והפך לפעיל מאוד בקידום עניינו של המועמד הצרפתי פיליפ החמישי. בעקבות מותו של ונדום ב-1713, הוא הוכתר לרוזן ומונה לסוכן קונסולרי של פארמה בחצרו של פיליפ, שם היה מועדף על המלך.
על פי תנאי חוזה אוטרכט מ-1713, הפך פיליפ למלך ספרד אך האימפריה הספרדית חולקה בפועל. ארצות השפלה הדרומיות ונחלותיהם באיטליה הועברו להבסבורגים האוסטריים, ומנורקה וגיברלטר עברו לידי בריטניה, בעוד סוחרים בריטיים זכו בזכויות מסחר בשוק האמריקות הספרדיות שהיה סגור בעבר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בתקופה זו, מתווכת הכוח העיקרית בחצר הספרדית הייתה מארי-אן דה לה טרמוי, נסיכת דז אורסן (Marie-Anne de la Trémoille, princesse des Ursins), ששלטה בפיליפ וברעייתו מריה לואיזה מסבויה. אלברוני עבד עמה, וכאשר נפטרה מריה לואיזה ב-1714 הם תכננו את נישואיו של פיליפ לאליזבטה פארנזה, בתו של דוכס פארמה.
אליזבטה הייתה בעלת אישיות חזקה וכרתה ברית עם אלברוני, כאשר פעולתם הראשונה הייתה הגליית הנסיכה דז אורסן. עד סוף 1715, מונה אלברוני לדוכס ולגראנדה של ספרד, חבר במועצת המלך, בישוף מאלגה והשר הראשי של המלוכה ההיספנית. ביולי 1717, מינה אותו האפיפיור קלמנס האחד עשר לקרדינל-דיאקון, לכאורה בשל סיועו ביישוב כמה סכסוכים כנסייתיים בין רומא למדריד לטובת רומא.
אחת מתוצאות המלחמה הייתה צמצום סמכויות קסטיליה ואראגון ויצירת מדינה ספרדית בדומה למערכת הצרפתית המרוכזת. הדבר אפשר לאברוני להעתיק את הרפורמות הכלכליות של קולבר והוא העביר שורה של צווים שמטרתם לשקם את הכלכלה הספרדית. אלו ביטלו מכסים פנימיים, קידמו סחר עם האמריקות, הנהיגו שירות דואר סדיר למושבות וארגנו מחדש את כספי המדינה על פי קווים שקבע הכלכלן הצרפתי ז'אן אורי (Jean Orry). נעשו ניסיונות מסוימים לרצות את השמרנים הספרדים, למשל, בית ספר חדש לניווט הוקצה לבני האצולה.
רפורמות אלו העניקו לספרד ביטחון מספיק כדי לנסות להשיב שטחים באיטליה שנמסרו לסבויה ולקרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. ב-1717, כוח ספרדי כבש את סרדיניה ללא התנגדות; לא לאוסטריה ולא לסבויה היו כוחות ימיים משמעותיים ואוסטריה הייתה שקועה במלחמה האוסטרו-טורקית של 1716–1718. הדבר הניח שבריטניה לא תתערב, אך כאשר 38,000 חיילים ספרדים נחתו בסיציליה ב-1718, הכריזה בריטניה על כך כעל הפרה של חוזה אוטרכט. ב-2 באוגוסט 1718, הקימו בריטניה, צרפת, הולנד והאוסטרים את הברית המרובעת וב-11 באוגוסט השמיד הצי המלכותי צי ספרדי מול סיציליה בקרב כף פסארו.
אלברוני ניסה כעת לקזז את השפעת הבריטים בים התיכון על ידי חסות לנחיתה יעקוביטית כדי להסיט את משאביהם הימיים; הוא גם ביקש לסיים את הברית האנגלו-צרפתית מ-1716 באמצעות קנוניית צ'לאמארה (Cellamare conspiracy) כדי להחליף את העוצר הצרפתי הנוכחי, דוכס אורליאן, בפיליפ מספרד. עם זאת, הוא לא השכיל להבין שבריטניה חזקה מספיק כדי לשמור על עליונות ימית בים התיכון ובאוקיינוס האטלנטי, בעוד שצרפת הכריזה מלחמה על ספרד בדצמבר 1718 לאחר גילוי הקנוניה.
צרפת פלשה למזרח ספרד ובאוקטובר 1719 כבשה משלחת ימית בריטית את הנמל הספרדי ויגו; הם הנחיתו 6,000 חיילים, החזיקו בוויגו במשך עשרה ימים, השמידו כמויות אדירות של ציוד ומצרכים ואז נסוגו ללא הפרעה. העיר הסמוכה סנטיאגו דה קומפוסטלה אף שילמה 40,000 פאונד תמורת אי-פגיעה בה. כפי שתוכנן, זו הייתה הפגנת כוח בריטית מוחצת שהראתה לספרדים שבריטניה יכולה לנחות בכל מקום לאורך החוף שלהם ולעזוב כרצונה. כישלון מדיניותו הביא לפיטוריו של אלברוני ב-5 בדצמבר 1719 ובפקודה לעזוב את ספרד, כאשר חוזה האג מ-1720 אישר את תוצאות אוטרכט. במאמץ לשכנע את האפיפיור להדיח את אלברוני, הוגשו נגדו אישומים: חוסר צניעות, אי-לבישת לבוש כנסייתי הולם ואי-אמירת מיסה במשך שנים.
שנים מאוחרות
אלברוני ציית לפקודה ועזב את ספרד לאיטליה. בליידה, חפציו נבדקו כדי לוודא שאין ברשותו מסמכי מדינה. לאחר שעזב את ברצלונה, הוא נשדד על ידי שודדים. מטענו נבדק שוב בנרבון על ידי פקידי מכס בהוראת השבלייה דה מרסיו (Chevalier de Marcieu), שקיבל הוראה מעוצר צרפת ללוות את אלברוני ולחלץ ממנו כל מידע שיוכל. בהפלגתו לאיטליה, פגש אותו בססטרי לבנטה שבטריטוריה הג'נובזית פקיד אפיפיורי, שאסר עליו להיכנס למדינת האפיפיור תחת איום מאסר. כאשר נסוג אלברוני לגנואה, הקיסר והאפיפיור ניסו כל אחד לעצור אותו. ב-19 במרץ 1720, מינה קלמנס האחד עשר ועדת קרדינלים שתשפוט את אלברוני: אלבאני, אסטאלי, ברבריני, בנטיבוליו, קונטי, קוראדיני, קורסיני, פאברוני, פארצ'יאני, פאולוצ'י, סקוטי, טאנארה, טולומיי, ואלמאני וזונדאדארי; אליהם הצטרפו שלושה כמרים נוספים: אלאמאני, מארפוסקי וריביירה. הוא חמק ממעצר בגנואה, שכן הג'נובזים אפשרו לו להמשיך בדרכו, ומצא מקלט בקסטלנואובו סקריביה, בשטח אוסטרי בלומברדיה. עם מותו של קלמנס ב-1721, הופיע אלברוני באומץ בקונקלווה והשתתף בבחירת אינוקנטיוס השלושה עשר (הקרדינלים הצביעו בעד אישור השתתפותו, אך רבים מהם סירבו לבוא עמו במגע אישי), ולאחריה נכלא לזמן קצר במנזר על ידי האפיפיור החדש לבקשת ספרד באשמות שכללו סדום (אליזבת שארלוט מפפאלץ ציינה ביומניה כי היה פדרסט). בסופו של דבר הוא נוקה על ידי ועדה של עמיתיו הקרדינלים. בקונקלווה שבחרה את האפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר (1724), הוצע אלברוני עצמו לכס האפיפיור וזכה לעשרה קולות. אלברוני קיבל את הכנסייה הטיטולרית סנט-אדריאנו אל פורו ב-1724, ולאחר מכן מונה לקרדינל-כומר של סן קריסוגונו ב-1728.
יורשו של בנדיקטוס, קלמנס השנים עשר (נבחר ב-1730), מינה אותו ללגאט של רבנה, שם הקים את פורטה אלברוני (1739), שער מפואר שסיפק בעבר גישה למספנות העיר, ומאז הועבר לכניסה לתיאטרון ראסי. באותה שנה, הצעדים התקיפים והבלתי מוצדקים שנקט כדי להכפיף את הרפובליקה הגדולה של סן מרינו למדינת האפיפיור עוררו את מורת רוחו של האפיפיור והותירו צלקת היסטורית בזיכרון המקום. הוא הוחלף עד מהרה על ידי לגאט אחר ב-1740, השנה שבה מונה לקרדינל-מגן של סן לורנצו אין לוצ'ינה. הוא פרש לפיאצ'נצה, שם מינה אותו קלמנס השנים עשר ב-1730 למנהל בית החולים סן לאזארו, מוסד שנוסד בימי הביניים לטובת מצורעים. מכיוון שהצרעת נעלמה כמעט כליל באיטליה, השיג אלברוני את הסכמת האפיפיור לסגור את בית החולים, שהיה במצב מוזנח מאוד, והחליפו בסמינר לחינוך כמרים של שבעים נערים עניים, תחת השם קולג'יו אלברוני (Collegio Alberoni), שבו הוא נושא עד היום. בוגרי קולג'יו אלברוני כוללים כמרים בולטים כגון אגוסטינו קאסארולי, סילביו אודי ואנטוניו סאמורה.
מוות ומורשת
הוא הלך לעולמו ב-26 ביוני 1752, כשהוא מוריש סכום של 600,000 דוקאטים למימון הסמינר שהקים. את שאר עושרו העצום שצבר בספרד הוריש לאחיינו. אלברוני הותיר כתבי יד רבים. אמיתותה של "הצוואה הפוליטית", שפורסמה בשמו בלוזאן ב-1753, מוטלת בספק.
אוספי האמנות של הקרדינל שנאספו ברומא ובפיאצ'נצה, ושוכנו בדירותיו הפרטיות המרוהטות בעושר, הורחבו על ידי הקולג'יו. ישנן סדרות יוצאות דופן של שטיחי קיר פלמיים וציורים, שהמפורסם שבהם הוא אקה הומו (Ecce Homo) מאת אנטונלו דה מסינה (1473), אך כוללים גם ציורי לוחות מאת יאן פרובוסט ואמנים פלמיים אחרים, וציורי שמן מאת דומניקו מריה ויאני ופרנצ'סקו סולימנה.
אלברוני היה גורמה. בהתכתבויותיו הרשמיות עם פארמה משולבות בקשות למעדנים מקומיים: טריפולה (כמהין), סלמי, גבינות רוביולה ואניוליני (סוג של פסטה). מנת החזיר "קופה דל קרדינלה" (Coppa del Cardinale), מומחיות של פיאצ'נצה, קרויה על שמו. ה"טימבאלו אלברוני" משלב מקרוני, רוטב שרימפס, פטריות, חמאה וגבינה.