ג'וליאנו ג'מה (Giuliano Gemma): הפעלולן שהתחרה באיסטווד
לפני שהפך לכוכב, ג'וליאנו ג'מה היה האיש שנפל מסוסים כדי ששחקנים אחרים לא יצטרכו – פעלולן בצ'ינצ'יטה (Cinecittà) שעבד פעם בסצנות המונים לצד צ'רלטון הסטון בסרט בן חור. בתוך שנים ספורות הוא הפך לפניו של המערבון הספגטי עבור הקהל, כמעט באותה עוצמה כמו קלינט איסטווד, מבלי שעזב מעולם את אולפני רומא לטובת הוליווד.
ממגרש הפעלולים אל המסך
ג'מה נולד ב-2 בספטמבר 1938 ברומא. הוא נכנס לתעשיית הקולנוע דרך הפתח הפיזי ביותר שלה, בעבודה כפעלולן באולפני צ'ינצ'יטה במהלך תור הזהב של סרטי החרבות והסנדלים בסוף שנות ה-50, כולל עבודה ללא קרדיט בהפקות ענק כמו בן חור. ההתמחות בנפילות, בקרבות וברכיבה על סוסים הפכה לבסיס הטכני של קריירת המשחק שלו: ג'מה יכול היה לבצע מול המצלמה את מה שרוב השחקנים הראשיים נזקקו לכפילים עבורו.
תגלית והברדלס
הבמאי דוצ'ו טסארי (Duccio Tessari) זיהה את הפוטנציאל של ג'מה ונתן לו את תפקיד המשחק הראשון שלו שזכה לקרדיט בסרט Arrivano i titani (הגיבור שלי, 1962). השנה שלאחר מכן הביאה עמה יוקרה בלתי צפויה: לוקינו ויסקונטי (Luchino Visconti), מבכירי הקולנוענים האיטלקים, ליהק את ג'מה לתפקיד גנרל תחת גריבלדי בסרט הברדלס (Il Gattopardo, 1963), סרט שנחשב כיום לאבן דרך בקולנוע האמנותי האירופי. זה היה סימן מוקדם לכך שהטווח של ג'מה משתרע מעבר להופעה פיזית גרידא.
שנות רינגו
הכוכבות המובהקת של ג'מה הגיעה דרך מערבוני ספגטי, לעתים קרובות תחת שם הבמה המאמריקני מונטגומרי ווד (Montgomery Wood) כדי להתאים למוסכמות השיווק של הז'אנר. בשיתוף פעולה נוסף עם טסארי, הוא גילם את התפקיד הראשי באקדח לרינגו (1965) וחזר כקפטן מונטגומרי בראון בסרט ההמשך, שובו של רינגו (1965) – שני להיטים שלפי דיווחי התעשייה דאז, הביאו לג'מה "מידה דומה של הצלחה" לזו של קלינט איסטווד וסרג'ו לאונה בשיא הפופולריות של הז'אנר. הוא ביסס את מעמדו ככוכב עם Arizona Colt (1966) וסרטו האלים והאלגי של טונינו ואלרי (Tonino Valerii) יום הזעם (1967), לצד לי ואן קליף, אחד הסרטים המוערכים בז'אנר. הוא המשיך לעבוד בז'אנר המערבונים גם בעשור הבא עם סרטים כמו California (1977).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →טווח מעבר למערבון
ג'מה מעולם לא נתן לז'אנר להגדיר את גבולות שאיפותיו. הוא לקח תפקידים בסרטי אמנות שבחנו מנעדים שונים לחלוטין, הבולט שבהם הוא תפקיד המייג'ור מאטיס בסרטו של ולריו זורליני (Valerio Zurlini) מדבר הטרטרים (1976), עיבוד לרומן האקזיסטנציאליסטי של דינו בוצאטי על חייל הממתין כל חייו לקרב שלעולם לא מגיע. ההופעה זיכתה את ג'מה בפרס דויד די דונאטלו, הכבוד הלאומי היוקרתי ביותר של הקולנוע האיטלקי, והסרט עצמו זכה לשבחים בפסטיבל קאן, שם השתתף ג'מה במחווה לזורליני. הוא גם נותר דמות נוכחת בטלוויזיה האיטלקית בעשורים המאוחרים שלו ועסק בפיסול כאפיק יצירתי מקביל, פרט המדגיש את החוש הפיזי והמעשי שעבר הן במשחקו והן בעיסוקיו האישיים.
אותו טווח הוא שהבדיל את ג'מה מרבים מבני דורו בתעשיית סרטי הז'אנר האיטלקית של שנות ה-60 וה-70, תעשייה שנהגה ללהק שחקנים לתבניות קבועות לאורך הקריירה שלהם. ג'מה נע בין מעגל המערבונים הפופולרי שהפך אותו למפורסם בעולם לבין הפקות יוקרתיות בבימוי שניים מהבמאים התובעניים ביותר של הקולנוע האיטלקי — ויסקונטי וזורליני — מבלי שאחד הקיצונים יבוא על חשבון השני. מעט שחקנים מבני דורו הצליחו להרגיש בנוח באותה מידה בירי באקדח בעיר גבול בטכניסקופ ובדקלום דיאלוגים עבור במאי תובעני כמו ויסקונטי באפוס היסטורי על איחוד איטליה.
פנים בינלאומיות לז'אנר לאומי
הקנה המידה המסחרי של סרטי רינגו היה חשוב מעבר לגבולות איטליה. מערבוני ספגטי היו, עד אמצע שנות ה-60, הייצוא הקולנועי המצליח ביותר של איטליה, ונוכחותו של ג'מה בשניים מהסרטים הרווחיים ביותר של הז'אנר הציבה אותו, לצד איסטווד, ואן קליף, פרנקו נרו וטרנס היל, בין קומץ שחקנים שפניהם מכרו את הז'אנר ברחבי העולם גם כאשר הקהל ידע מעט מאוד על הקולנוע האיטלקי. בניגוד לאיסטווד, ג'מה בנה את כל כוכבותו מתוך התעשייה האיטלקית ולא השתמש בה כקרש קפיצה להוליווד, בחירה ששמרה עליו כדמות קבועה בקולנוע האירופי לאורך כל הקריירה שלו ולא כדמות חולפת שנזכרת בעיקר בזכות קומץ תפקידים מוקדמים.
משפחה וחיים אישיים
בתו של ג'מה, ורה ג'מה (Vera Gemma), הלכה בעקבותיו למשחק, והרחיבה את הקשר של המשפחה לתרבות המסך האיטלקית לדור שני, כולל הופעות בטלוויזיית ריאליטי ועבודה מתמשכת בקולנוע.
מוות
ב-1 באוקטובר 2013, ג'מה מת בגיל 75 בעקבות תאונת דרכים בצ'רווטרי (Cerveteri), סמוך לרומא — סוף פתאומי שהדהים את קהילת הקולנוע האיטלקית עבורה נותר דמות פעילה ובולטת עד שנות השבעים לחייו. הספדים ברחבי התעשייה זכרו אותו במיוחד כאחד הכוכבים הגדולים האחרונים של תור הזהב של מערבוני הספגטי, ז'אנר שאת השיא המסחרי הבינלאומי שלו עזר להגדיר לצד איסטווד, לאונה ופרנקו נרו.
מדוע ג'וליאנו נקרא גאון
המוניטין של ג'מה נשען לחלוטין על מלאכת כפיים פיזית ולא על חדשנות אינטלקטואלית, והתיאור הכנה של כישרונו מתחיל שם: הוא היה, במקצועו ובהכשרתו, פעלולן שהפך לשחקן ראשי, והמיומנות שאליה הקהל הגיב הייתה גופנית — רכיבה על סוסים, תזמון בקטטות, האתלטיות הטבעית של מי שלמד ליפול, לרכוב ולהילחם למחייתו לפני שלמד בכלל להחזיק סצנה. זוהי מומחיות ממשית וספציפית, כזו שרוב השחקנים המוכשרים לעולם לא רוכשים במלואה, וזה מה שאיפשר לבמאים כמו טסארי ללהק אותו לתפקידים ראשיים תובעניים פיזית ששחקן דרמטי גרידא לא היה יכול למלא באופן משכנע. אך דבר בתיעוד אינו מרמז שג'מה עיצב מחדש את המערבון כצורה כפי שלאונה עשה כבמאי, או שמבקרים השתמשו במילה "גאון" כדי לתאר אותו כפי שעשו עבור במאיו החלוציים של הז'אנר; פרס הדויד די דונאטלו שלו על מדבר הטרטרים מכיר בהופעה דרמטית, לא בחדשנות. הטענה ההוגנת יותר היא שג'מה היה שחקן-אתלט קולנועי שלם בצורה יוצאת דופן — אמין אצל ויסקונטי, רווחי אצל טסארי, ועמיד מספיק כדי להישאר כוכב פעיל במשך חמישה עשורים — ולא גאון במובן של מי ששינה את אופן עשיית המדיום שלו.
מורשת
הקריירה של ג'מה משרטטת את קשת הסיפור של מערבון הספגטי עצמו: מעבודת הפעלולים התעשייתית של צ'ינצ'יטה בשנות ה-50, דרך הפיצוץ המסחרי של הז'אנר באמצע שנות ה-60, ועד לתפקידים רפלקטיביים יותר, קרובים לקולנוע אמנותי, שאותם חיפש לאחר שפחתה הפופולריות של המערבונים. הוא זכור כאחד מקומץ קטן של שחקנים — לצד איסטווד, ואן קליף ונרו — שפניהם בלתי נפרדים מתור הזהב של הז'אנר, וכעדות לכך שמשמעת של פעלולן יכולה להוביל מבצע עד לקאן.