תומאס מור

תומאס מור

תומאס מור (28 במאי 1779 – 25 בפברואר 1852) היה סופר, משורר ופזמונאי אירי. בתקופת חייו הוא נחשב בעיני רבים ל"משורר הלאומי" של אירלנד, ופרסומו ויוקרתו נשענו בעיקר על הפופולריות של יצירתו "מנגינות איריות" (Irish Melodies). בשיריו אלו התאים מור לחנים איריים עתיקים למילים שעסקו בסיפורי נישול, אובדן והתנגדות אירים. ברומן הרומנטי שלו "לאלה רוק" (Lalla Rookh, 1817), שבו בחן את אותם הנושאים באלגוריה אוריינטליסטית מורכבת, השיג מור הכרה ביקורתית ופופולריות רחבות יותר. היצירה תורגמה לשפות רבות ועובדה לביצועים מוזיקליים על ידי יוצרים כמו רוברט שומאן, ובכך ביססה את מור כאחד הנציגים המובילים של הרומנטיקה האירופית.

באנגליה נע מור בחוגים אריסטוקרטיים של המפלגה הוויגית, שם הוערך לא רק כבדרן בסלונים, אלא גם ככותב סאטירות פוליטיות מושחזות. אחת ממטרותיו העיקריות בממשלות הטוריות השונות הייתה הלורד קאסלרי (Lord Castlereagh), שלטענת מור הוליך שולל את עמיתיו הקתולים באירלנד בהבטחותיו ל"אמנציפציה". ברומן השירי "משפחת פאדג' בפריז" (The Fudge Family in Paris, 1818) ובהמשכיו, הוא לועג לשר החוץ על כך שהשתמש באותה "אומנות חסרת נאמנות" ששימשה להטלת האיחוד עם בריטניה הגדולה, כדי לתמוך בשיקום ובתגובה השמרנית באירופה.

בשל חששו מפוליטיקה לאומית קתולית גלויה באירלנד, סירב מור למועמדות להתמודד לפרלמנט בווסטמינסטר לצדו של דניאל או'קונל (Daniel O'Connell) ואיגוד הביטול (Repeal Association) שלו. אהדותיו הרחבות יותר באו לידי ביטוי בכמה מיצירותיו בפרוזה, בהן ביוגרפיה של מנהיג האירים המאוחדים הלורד אדוארד פיצג'רלד (1831) והספר "זיכרונותיו של קפטן רוק" (Memoirs of Captain Rock, 1824). הרומן הסאטירי, המשלים את הספר "Castle Rackrent" (1800) של מריה אדג'וורת' (Maria Edgeworth), אינו מספר את סיפורם של בעלי קרקעות אנגלו-אירים, אלא של דייריהם המותשים שנדחקו למרד החלקי של ה"ווייטבויז" (Whiteboyism).

מור נותר זכור בעיקר בזכות ה"מנגינות" שלו (במיוחד "נער המינסטר" ו"השושנה האחרונה של הקיץ"). הוא נזכר גם, באור פחות חיובי, בשל התפקיד ששיחק לדעת רבים בהשמדת זיכרונותיו של חברו, הלורד ביירון (Lord Byron).

חיים מוקדמים ותחילת דרכו האמנותית

תומאס מור נולד לאנסטסיה קוד מווקספורד וג'ון מור ממחוז קרי, מעל לחנות המכולת של הוריו ברחוב אונגייר (Aungier Street) בדבלין. היו לו שתי אחיות צעירות, קייט ואלן. מור גילה עניין מוקדם במוזיקה ובהופעות, העלה מחזות מוזיקליים עם חבריו וטיפח תקווה להיות שחקן. בדבלין הוא למד בבית הספר היסודי ללימודי דקדוק באנגלית של סמואל וייט (Samuel Whyte), שם למד לטינית ויוונית והפך דובר שוטף של צרפתית ואיטלקית. בגיל ארבע-עשרה פורסם אחד משיריו במגזין ספרותי חדש בשם Anthologia Hibernica (אנתולוגיה אירית).

סמואל וייט לימד גם את ריצ'רד ברינסלי שרידן (Richard Brinsley Sheridan), המחזאי האירי והפוליטיקאי הוויגי האנגלי, שעליו כתב מור מאוחר יותר ביוגרפיה.

### טריניטי קולג' והאירים המאוחדים

בשנת 1795 היה מור בין הקתולים הראשונים שהתקבלו לטריניטי קולג' דבלין, כשהוא מתכונן, כפי שקיוותה אמו, לקריירה במשפטים. דרך הסלון הספרותי של המשוררת והסאטיריקנית הנרייטה באטייה (Henrietta Battier), וחבריו רוברט אמט (Robert Emmet), שלמד עמו בטריניטי, ואדוארד הדסון (Edward Hudson), נקשר מור לפוליטיקה הפופולרית של הבירה, שהייתה נסערת בשל המהפכה הצרפתית והחשש מפלישה צרפתית. בעידודם, בשנת 1797, כתב מור קריאה לסטודנטים עמיתיו להתנגד להצעה, שקודמה אז על ידי ממשל טירת דבלין שמונה על ידי האנגלים, להבטיח את אירלנד באמצעות שילוב הממלכה באיחוד עם בריטניה הגדולה. באותו זמן, במה שתיאר מאוחר יותר בהקדמה ל"מנגינות" שלו כ"להט למען המטרה הלאומית", הוא השליך "באופן פרטי לתיבת הדואר" של עיתון האירים המאוחדים, The Press, "קטע קצר בחיקוי של אוסיאן" (Ossian). בחיקוי הקונספט של מחזור שירי אוסיאן של ג'יימס מקפרסון (שירים שהסופר הסקוטי טען שגילה ותרגם מהגאלית), הוא קרא לאירים לזכור את גבורת אבותיהם ולהילחם למען החופש.

באפריל 1798 נחקר מור בטריניטי אך זוכה מאשמת השתתפות במרידה דרך אגודת האירים המאוחדים. למרות שהיה חברו של אמט, הוא לא נשבע את שבועת האירים המאוחדים יחד עם אמט והדסון, ולא לקח חלק במרד הרפובליקני של 1798 (מור היה בבית, חולה במיטתו), או בהתקוממות בדבלין שבגינה הוצא אמט להורג בשנת 1803. מאוחר יותר, בביוגרפיה של מנהיג האירים המאוחדים הלורד אדוארד פיצג'רלד (1831), הבהיר את אהדותיו, ולא הסתיר את חרטתו על כך שהמשלחת הצרפתית תחת הגנרל הוש (General Hoche) נכשלה בדצמבר 1796 בביצוע נחיתה. מור חולק כבוד להקרבתו של אמט על הגרדום, ולצערה של ארוסתו שרה קורן (Sarah Curran), בשיר "O, Breathe Not His Name" (1808).

### החברה הלונדונית וההצלחה הראשונה

בשנת 1799 המשיך מור את לימודי המשפטים שלו במידל טמפל (Middle Temple) בלונדון. הסטודנט חסר האמצעים נעזר בחברים מהקהילה האירית הגולה בלונדון, בהם ברברה, אלמנתו של ארתור צ'יצ'סטר (Arthur Chichester), המרקיז הראשון מדניגול (Marquess of Donegall), בעל הקרקעות והבורו של בלפסט.

תרגומיו של מור לאנאקריון (Anacreon), שחגגו יין, נשים ושירה, פורסמו בשנת 1800 עם הקדשה לנסיך מוויילס. היכרותו עם יורש העצר והמלך לעתיד, ג'ורג' הרביעי, הייתה נקודת שיא בהשתלבותו של מור בחוגים האריסטוקרטיים והספרותיים בלונדון, הצלחה שנבעה במידה רבה מכישרונותיו כזמר וכותב שירים. באותה שנה שיתף פעולה לזמן קצר ככותב ליברית עם מייקל קלי (Michael Kelly) באופרה הקומית "נסיך הצוענים" (The Gypsy Prince), שהועלתה בתיאטרון המלכותי, היימרקט.

בשנת 1801 העז מור לפרסם אוסף משיריו: "יצירות פיוטיות של תומאס הקטן המנוח, אסקווייר". שם העט עשוי היה להיות מומלץ בשל הארוטיקה הנערית שבהם. חגיגתו של מור לנשיקות וחיבוקים גבלה בסטנדרטים המקובלים של צניעות. כאשר אלו התהדקו בתקופה הוויקטוריאנית, הם באו לקצם של מה שהיו הצלחה מוציאה לאור יחסית.

מסעות ומשפחה

### תצפיות על אמריקה ודו-קרב עם מבקר

בתקווה לקידום עתידי, הפליג מור בחוסר רצון מלונדון בשנת 1803 כדי לקבל משרה ממשלתית שהושגה בזכות חסדיו של פרנסיס ראודון-הייסטינגס (Francis Rawdon-Hastings), הרוזן השני ממוירה (Earl of Moira). הלורד מוירה היה אדם בולט במעמדו בשל כך שערב המרד באירלנד, המשיך למחות נגד זוועות הממשלה והלויאליסטים, ודחק במדיניות של פיוס. מור אמור היה להיות רשם בבית הדין לפרסים של האדמירליות בברמודה. אף שגם בשנת 1925 נזכר כ"משורר הלאומי" של האי, מור מצא את החיים בברמודה משעממים מספיק, כך שאחרי שישה חודשים הוא מינה סגן ועזב לסיור ממושך בצפון אמריקה.

כמו בלונדון, מור השיג היכרות עם החברה הגבוהה. אך על רבים ממארחיו הייתה לו דעה נמוכה, כולל על הנשיא תומאס ג'פרסון (Thomas Jefferson), שדווח על פילגשו השפחה (סאלי המינגס, Sally Hemings): "המדינאי העייף נמלט למנוחה / מאולמות המועצה אל בקתת הכושי שלו... / וחולם על חופש בחיקה של שפחתו!". מור הודה מאוחר יותר כי בשל התרועעות קרובה מדי באמריקה עם אריסטוקרטים אירופאים גולים וחבריהם בקרב האופוזיציה הפדרליסטית, הוא פיתח תפיסה "מוכתמת" מעט, וחד-צדדית, של הרפובליקה החדשה. גולים אירים מאוחדים, ביניהם אחיו של רוברט אמט, תומאס אדיס אמט (Thomas Addis Emmet), שהיה מתנגד בולט לעבדות, היו במחנה הדמוקרטי-רפובליקני של ג'פרסון.

בעקבות שובו לאנגליה בשנת 1804, פרסם מור את "איגרות, אודות ושירים אחרים" (1806). בנוסף לתלונות על אמריקה והאמריקאים, הדבר תיעד את הרפתקאותיו האמיתיות והמדומיינות של מור עם נשים אמריקאיות. פרנסיס ג'פרי (Francis Jeffrey) גינה את הכרך ב"אדינבורו רוויו" (יולי 1806), וכינה את מור "המופקר מבין חורזי השירים המודרניים", משורר שמטרתו "להטיל שחיתות על קוראיו, על ידי הסתרתה תחת מסכה של עידון". מור קרא לג'פרי לדו-קרב, אך העימות ביניהם הופסק על ידי המשטרה. במה שנראה כ"דפוס" בחייו של מור ("ניתן היה לגנות את [מור] רק אם לא הכרת אותו"), השניים הפכו אז לחברים קרובים.

מור, בכל זאת, נרדף על ידי הדיווח שהמשטרה גילתה שהאקדח שניתן לג'פרי היה לא טעון. בסאטירה שלו "משוררים אנגלים ומבקרים סקוטים" (1809), ביירון, שבעצמו נפגע מאחת הביקורות של ג'פרי, הציע שהנשק של מור היה גם הוא "נטול עופרת": "בבדיקה, הכדורים של האקדחים, כמו האומץ של הלוחמים, נמצאו כמתאדים". עבור מור, זה היה בקושי מספק יותר, והוא כתב לביירון ברמז שאלא אם כן ההערות יובהרו, גם ביירון יאותגר. בסופו של דבר, כאשר ביירון, שהיה בחו"ל, חזר, הייתה שוב פיוס וידידות מתמשכת.

בשנת 1809 נבחר מור לחבר באגודה הפילוסופית האמריקאית בפילדלפיה.

אחד הקטעים ב"איגרות, אודות ושירים אחרים" – שאוגד מאוחר יותר כ"שירים הקשורים לאמריקה" בכרך השני של "היצירות הפיוטיות" של מור (1840) – הפך להשפעה מוכרת בשירה הקנדית-צרפתית של המאה התשע-עשרה. כמקור לגאווה אירית-קנדית, "שיר סירה קנדי. נכתב על נהר סנט לורנס" תרם גם לרטוריקה של הלאומיות הקנדית (שבאופן פרדוקסלי, התגברה על ידי פשיטות הגבול של פניאנים אירים-אמריקאים).

### נישואין וילדים

בין 1808 ל-1810, הופיע מור בכל שנה בקילקני שבאירלנד, עם רפרטואר מעורב של שחקנים מקצועיים וחובבים מהחברה הגבוהה למטרות צדקה. הוא העדיף תפקידים קומיים במחזות כמו "היריבים" של שרידן ו"טירת אנדלוסיה" של או'קיף. בין המקצוענים, על הבמה בקילקני עם אחותה, מרי אן דאף (Mary Ann Duff) שהייתה אמורה להפוך לשחקנית טרגית, הייתה אליזבת "בסי" דייק (Elizabeth "Bessy" Dyke). בשנת 1811 נישא מור לבסי בכנסיית סנט מרטין-אין-הפילדס (St Martin-in-the-Fields) בלונדון. יחד עם היעדר הנדוניה של בסי, הטקס הפרוטסטנטי עשוי היה להיות הסיבה לכך שמור שמר על הקשר סודי מהוריו במשך זמן מה. בסי נמנעה מהחברה הגבוהה עד כדי כך שרבים מחברי בעלה מעולם לא פגשו אותה (חלקם הטילו ספק בצחוק בעצם קיומה). אלו שפגשו אותה העריכו אותה מאוד.

הזוג הקים את ביתו תחילה בלונדון, אחר כך באזור הכפרי בקגוורת', לסטרשייר, ובשכונתו של הלורד מוירה בבית הקוטג' מייפילד (Mayfield Cottage) בסטפורדשייר, ולבסוף בקוטג' סלופרטון (Sloperton Cottage) בווילטשייר ליד מושבו הכפרי של חבר ופטרון קרוב אחר, הנרי פטי-פיצמוריס (Henry Petty-Fitzmaurice), המרקיז השלישי מלנסדאון (Marquess of Lansdowne). חברתם כללה את שרידן וג'ון פילפוט קורן (John Philpot Curran), שניהם בשנותיהם המרות האחרונות.

לתומאס ובסי היו חמישה ילדים, שאף אחד מהם לא שרד אחריהם. שלוש בנות מתו צעירות, ושני הבנים איבדו את חייהם כצעירים. אחד מהם, תומאס לנדסדאון פאר מור, כקצין זוטר נלחם תחילה עם הצבא הבריטי באפגניסטן, ולאחר מכן עם לגיון הזרים הצרפתי באלג'יריה. הוא גווע משחפת שפגעה במשפחה כאשר, לפי רשומות לגיון הזרים, נהרג בקרב ב-6 בפברואר 1846. למרות האובדנים האישיים הכבדים הללו, נישואיו של תומאס מור נחשבים בדרך כלל לנישואים מאושרים.

### גלות חובות, פגישה אחרונה עם ביירון

בשנת 1818 התגלה שהאדם שמור מינה לסגנו בברמודה מעל בכספים בסך 6,000 לירות שטרלינג, סכום גדול שמור היה אחראי עליו. כדי להימלט מכלא חייבים, בספטמבר 1819, עזב מור לצרפת, בנסיעה עם הלורד ג'ון ראסל (ראש הממשלה הוויגי לעתיד ועורך יומניו ומכתביו של מור). בוונציה באוקטובר ראה מור את ביירון בפעם האחרונה. ביירון הפקיד בידיו כתב יד לזיכרונותיו, שמור, כמנהל עזבונו הספרותי, הבטיח לפרסם לאחר מותו של ביירון.

בפריז הצטרפו אליו בסי והילדים. חייו החברתיים היו עמוסים, ולעיתים קרובות כללו פגישות עם מטיילים אירים ובריטים כמו מריה אדג'וורת' וויליאם וורדסוורת' (William Wordsworth). עם זאת, ניסיונו לגשר על התהום בקשריו בין חבריו הגולים לבין חברי הממסד הבריטי לא תמיד הצליח. בשנת 1821, כמה גולים, הבולט שבהם מיילס ביירן (Myles Byrne) (וטרן של ויניגר היל ושל הלגיון האירי של נפוליאון), סירבו להשתתף בארוחת יום פטריק הקדוש שמור ארגן בפריז בגלל נוכחותו של ולסלי פול לונג (Wellesley Pole Long), אחיינו של הדוכס מוולינגטון. ביירן נכנע, רק כדי להשתתף בוויכוח על טוסט שהוצע לתומאס ריינולדס (Thomas Reynolds), מלשין ידוע משנת 98'.

ברגע שמור למד שהחוב בברמודה חוסל בחלקו בעזרת הלורד לנסדאון (שמור החזיר לו כמעט מיד על ידי משיכה על לונגמן, המוציא לאור שלו), המשפחה, לאחר יותר משנה, חזרה לקוטג' סלופרטון.

כתיבה פוליטית והיסטורית

### כותב סאטירות עבור הוויגים

כדי לפרנס את משפחתו נכנס מור לתחום כתיבת הסאטירות הפוליטיות בשם חבריו ופטרוניו הוויגים. הוויגים פוצלו על ידי התגובה החלוקה של אדמונד ברק (Edmund Burke) וצ'ארלס פוקס (Charles Fox) למהפכה הצרפתית. אך עם השתוללות יורש העצר, ובמיוחד מאמציו הפומביים מאוד לבייש ולגרש את הנסיכה קרוליין, שהוכיחו עצמם כמוקד למורת רוח עממית, הם מצאו אחדות ומטרה חדשות.

מ"הוויגים כוויגים", טען מור שלא קיבל "אפילו מראית עין של טובה" (הלורד מוירה, הם "בקושי מכירים בו כאחד משלהם"). ועם חריגים ש"קל לספור", מור היה משוכנע שהייתה "בדיוק אותה אנוכיות ואותו רוח מפלגתית נמוכה ביניהם בדרך כלל כמו אצל הטורים". אך עבור מור, העובדה שיורש העצר עמד איתן נגד כניסת קתולים לפרלמנט עשויה הייתה להיות סיבה מספקת לפנות נגד חברו ופטרונו לשעבר. הלעג ההורציאני של מור ליורש העצר בדפי "מורנינג כרוניקל" (The Morning Chronicle) נאספו ב"מכתבים מיורטים, או שק הדואר של שני הפני" (1813).

### הלעגת קאסלרי

מטרה נוספת, ואולי אישית יותר, עבור מור הייתה שר החוץ הלורד קאסלרי. פרסביטריאני מאלסטר בעל חשיבה רפורמיסטית שהפך לטורי אנגליקני, כמזכיר אירי היה קאסלרי חסר רחמים בדיכוי האירים המאוחדים ובדחיפת חוק האיחוד דרך הפרלמנט האירי.

במה שהיו "המקבילות המילוליות לקריקטורות הפוליטיות של התקופה", "האנדרטה של טום קריב לקונגרס" (1818), "אל הספינה שבה הפליג הלורד קאסלרי ליבשת" (1818) ו"משלים לברית הקדושה" (1823), לועג מור על כניעתו של קאסלרי לאינטרסים הריאקציונריים של בעלות בריתה היבשתיות של בריטניה. בקונגרס וינה, שר החוץ חתם "על זכויות האדם / לאיומים רוסיים ולהטיה אוסטרית" ו, מרוצה רק מהצהרה נגד סחר העבדים, הותיר "את האפריקאי השוקע / ליפול ללא מאבק מציל אחד--".

נקרא רבות, כך שמור הפיק בסופו של דבר המשך, היה הרומן השירי "משפחת פאדג' בפריז" (1818). משפחתו של אירי שעובד כתועמלן עבור קאסלרי בפריז, הפאדג'ים מלווים על ידי מורה וקלאסיקן מוכשר, פלים קונור (Phelim Connor). קתולי אירי ישר אך מאוכזב, מכתביו לחבר משקפים את דעותיו של מור עצמו.

לגינוייו האפיסטולריים הקבועים של קונור לקאסלרי יש שני נושאים חוזרים. הראשון הוא קאסלרי כ"התגלמות המחלה שבה הדביקה אירלנד את הפוליטיקה הבריטית כתוצאה מהאיחוד": "שלחנו אליך את קאסלרי – כערימות של מתים שהרגו את רוצחיהם במגיפה שהפיצו". השני הוא שבזמן חוקי האיחוד, תמיכתו של קאסלרי באמנציפציה קתולית הייתה חסרת כנות. קאסלרי היה מאסטר של "אותה אומנות חסרת נאמנות", שיכולה "לחזר אחרי העבד, יכולה להישבע שהוא ישוחרר", אך אז "בוזלת לו בבסיסיות" כאשר "מטרתו מושגת".

דרך קשר הדדי, מור למד שקאסלרי נפגע במיוחד מהפסוקים של המורה במשפחת פאדג'. על שהטיל בגלוי את אותן האשמות נגד המזכיר הראשי לשעבר - שהוא הקים את ידיו בדם ב-1798 והטעה במכוון קתולים בזמן האיחוד - בשנת 1811 נידון המוציא לאור האירי שבסיסו בלונדון, והאירי המאוחד לשעבר, פיטר פינרטי (Peter Finnerty), ל-18 חודשי מאסר בגין לשון הרע.

### זיכרונותיו של קפטן רוק

ככותב סאטירות מפלגתי, מור מילא תפקיד לא שונה מזה של ג'ונתן סוויפט (Jonathan Swift) מאה שנים קודם לכן. מור העריץ מאוד את סוויפט כסאטיריקן, אך האשים אותו בכך שלא היה אכפת לו מה"אומללות" של בני ארצו הרומנים הקתולים "יותר מאשר לגוליבר שלו מהסבל של כל כך הרבה יאהוים משוללי זכויות". "זיכרונותיו של קפטן רוק" (1824) עשויים היו להיות תגובתו של מור לאלה שתהו האם בנו של מכולת דבלינאי המשעשע קהלים אנגלים מביתו בווילטשייר היה בעצמו קשור למסה הגדולה של בני ארצו – לאלה ששכרם שנשלח עזר לקיים את הבתים הגדולים שביניהם היה לו את הפריבילגיה לנוע.

הזיכרונות מגוללים את ההיסטוריה של אירלנד כפי שסופרה על ידי בן תקופה, צאצא למשפחה קתולית שאיבדה אדמה בהסדרים אנגליים רצופים. הדמות, קפטן רוק, היא פולקלוריסטית אך ההיסטוריה היא רצינית. בסוף עידן חוקי העונשין משפחתו צומצמה ל"מעמד של איכרים אומללים". חשופים לדרישות הזללניות של בעלי קרקעות אנגלו-אירים בזבזנים (שלעג להם מריה אדג'וורת' ב-Castle Rackrent), גם האב וגם הבן לוקחים על עצמם דרגות קפטן בין ה"ווייטבויז, אוק-בויז והארטס-אוף-סטיל", קנוניות הדיירים שתוקפות גובי מיסים, מטילות טרור על סוכני בעלי הקרקעות ומתנגדות באלימות לפינויים.

הזיכרונות צמחו מסיור באירלנד הכפרית שבו לווה מור על ידי לנסדאון, שאחוזותיו באירלנד היו נרחבות. עבור לנסדאון, כמו עבור ראסל וחברים וויגים אחרים של מור שחגגו את הצלחת הרומן שלו, ייתכן שהיה משמעותי שכאשר הכרוניקה בת ה-300 שנה סוף סוף מדביקה את קפטן רוק בשפל הפוסט-נפוליאוני, מוקד אי-הנחת האלימה אינו עוד נישול קתולי או בעלות קרקעות אנגלו-אירית כשלעצמה. הזעם של ה"רוקיטים" מכוון כלפי המעשרות שהוטלו מעל לשכר הדירה בשם הכמורה האנגליקנית. אך ללא מעבר זה ל"קרקע בטוחה יותר", לא סביר ש"הטיימס" של לונדון היה משבח את המחבר על "אהבת הצדק" שלו.

באירלנד, דעת ה"אסקנדנסי" (המעמד השליט) הייתה מזועזעת. יצירתו של מור עוררה תגובה נגדית, שדרמטיזתה את האופי ה"פופיסטי" וחסר הלב של ה"שודדים מהכפר": "הרוקיט; סיפור אירי" (1829) של שרלוט אליזבת טונה (Charlotte Elizabeth Tonna).

לוחמה חקלאית ברמה נמוכה נמשכה לאורך, ומעבר, לרעב הגדול באירלנד של שנות ה-1840. רק לאחר קטסטרופה זו, שכראש ממשלה, ראסל נכשל בכל צעד מעשי להקל עליה, החלו ממשלות בריטיות לקחת אחריות על התנאים החקלאיים. בזמן פרסום "קפטן רוק" (1824), הסוגיה המרכזית של היום לא הייתה מעשרות או זכויות דיירים. זה היה התשלום האחרון של האמנציפציה הקתולית: הבטחתו שלא מומשה של קאסלרי לכניסת קתולים לפרלמנט.

### מכתב לקתולים הרומיים של דבלין

מכיוון שבתוך ממלכה מאוחדת, קתולים אירים היו מצומצמים למיעוט מובהק, הבטחותיו של קאסלרי לאמנציפציה פרלמנטרית שלהם נראו אמינות בזמן האיחוד. אך ההוראה הוצאה מחוקי האיחוד כאשר באנגליה כניסת קתולים ל"חוקה הפרוטסטנטית" נתקלה בהתנגדות הסטנדרטית: שבהיותם כפופים להכוונה פוליטית מרומא, לא ניתן להפקיד בידי קתולים את ההגנה על חירויות חוקתיות. מור התגייס ל"פשרה הליברלית" שהציע הנרי גרטן (Henry Grattan), שהעביר את האמנציפציה של קתולים בפרלמנט האירי הישן. חששות מ"פופיזם" היו אמורים להיות מופגים על ידי הענקת "שליטה שלילית" לכתר, וטו, על מינוי בישופים קתולים.

ב"מכתב גלוי לקתולים הרומיים של דבלין" (1810), ציין מור שהבישופים האירים (תושבים חוקיים באירלנד רק מ-1782) היו מוכנים בעצמם לציית לתרגול שהיה אחרת אוניברסלי באירופה. ויתור על בדיקה זמנית של סמכות האפיפיור, הוא טען, היה במסורת הגליקנית של אירלנד. בזמן "המונרכיה הילידית שלה", לאפיפיור לא היה חלק בבחירת בישופים אירים. "מושגים עבדיים של סמכות האפיפיור" התפתחו רק כתוצאה מהכיבוש האנגלי. האריסטוקרטיה הילידית חיפשה ברומא "ברית רוחנית" נגד ה"עריצות הזמנית" החדשה בבית.

בהתנגדות להסכמה מלכותית ובהעמדת "כל ההיררכיה שלהם לרשות החצר הרומית", קתולים אירים היו "מיותרת" פועלים ב"זיכרון של זמנים, שאינטרס של כל הצדדים [קתולים ופרוטסטנטים, אירים ואנגלים] לשכוח". טיעון כזה עשה מעט התקדמות נגד האדם שמור גינה כדמגוג, אך שבזכות עמדתו הבלתי מתפשרת, עמד להפוך למנהיג הבלתי מעורער של האינטרס הקתולי באירלנד, דניאל או'קונל.

גם כאשר, בשנת 1814, הקוריה עצמה (אז עדיין בברית שקטה עם בריטניה נגד נפוליאון) הציעה שבישופים יהיו "מקובלים אישית על המלך", או'קונל התנגד. עדיף, הוא הצהיר, שקתולים אירים "יישארו לנצח ללא אמנציפציה" מאשר לאפשר למלך ולשרים שלו "להתערב" במינוי של האפיפיור של כמרים אירים. על כף המאזניים הייתה אחדות הכנסייה והעם. "מורשים" על ידי הממשלה, הבישופים והכמרים שלהם לא היו נחשבים יותר מהשרים של כנסיית אירלנד המבוססת.

כשהאמנציפציה הסופית הגיעה ב-1829, המחיר שאו'קונל שילם היה שלילת זכויות הבחירה של בעלי המקרקעין של ארבעים שילינג - אלה ש, במחאה המכרעת נגד החרגת קתולים, התריסו נגד בעלי הקרקעות שלהם בהצבעה לאו'קונל בבחירות המחוזיות של מחוז קלייר ב-1828. ה"טוהר" של הכנסייה האירית נשמר. מור חי לראות את שיקול הדעת האפיפיורי החריג שאושר ובכך עיצב מחדש את ההיררכיה האירית שהגיעה לשיאה בשנת 1850 עם מינויו של רקטור הקהילה הקדושה להפצת האמונה ברומא, פול קאלן (Paul Cullen), לארכיבישוף הפרימאט של ארמה.

### מסעות של ג'נטלמן אירי בחיפוש אחר דת

בקריאה שנענתה על ידי פרוטסטנטים מכל הזרמים, בשנת 1822 הכריז הארכיבישוף החדש של כנסיית אירלנד בדבלין, ויליאם מגי (William Magee), על הצורך המוחלט לזכות ברוב אירי לאמונה הרפורמית - "רפורמציה שנייה". כשהם נושאים "מסמכים דתיים שנכתבו במפורש לחינוך האיכרים האירים", ה"עורך" של זיכרונותיו של קפטן רוק הוא מיסיונר אנגלי ב"מלחמת התנ"ך" שלאחר מכן. קתולים, שהתאחדו מאחורי או'קונל באיגוד הקתולי, האמינו שיתרון פרוזליטי מבוקש ברעב ובמצוקה (ששכירות ואוכל משמשים להבטחת מתגיירים), ושאינטרסים פוליטיים רגילים היו במשחק.

המספר של מור ב"מסעות של ג'נטלמן אירי בחיפוש אחר דת" (1833) הוא שוב בדיוני. הוא, כפי שמור היה, סטודנט קתולי בטריניטי קולג'. בחדשות על האמנציפציה (העברת חוק הסיוע הקתולי של 1829), הוא קורא: "תודה לאל! אני יכול עכשיו, אם ארצה, להפוך לפרוטסטנטי". מדוכא על ידי ההאשמה שקתולים הם "גזע של דתיים עקשנים ומיושנים [...] לא ראויים לחופש", ומשוחרר מ"נקודת הכבוד" שהייתה מונעת ממנו לנטוש את כנסייתו לנוכח סנקציות מתמשכות, הוא יוצא לחקור את עקרונות הדת ה"אמיתית".

באופן צפוי, ההחלטה שהצעיר שואב מלימודיו התאולוגיים היא להישאר נאמן לאמונת אבותיו (לא להחליף "את שריון הזהב של הקדושים הקתולים הישנים" ב"פליז כופר"). הטיעון, עם זאת, לא היה האמת של הדוקטרינה הקתולית. זו הייתה חוסר העקביות והכזב של מטיפי התנ"ך. מטרתו של מור, הוא כתב מאוחר יותר, הייתה לשים "על רשומה" את ה"גועל" שחש ב"יהירות שבה רוב הכמרים הפרוטסטנטים מניחים [...] קרדיט על היותם הנוצרים האמיתיים היחידים, והחוצפה שבה [...] הם מגנים את כל הקתולים כעובדי אלילים ואנטיכריסט". אילו הצעיר שלו היה מוצא "בין האורתודוקסים של העידנים הראשונים [הנוצרים]" חלקיק אחד של דחייתם את ה"שחיתויות" לכאורה של הכנסייה הרומית - הצדקה לא רק על ידי אמונה אלא גם על ידי מעשים טובים, טרנסובסטנציאציה, והערצה של קדושים, שרידים ותמונות - הוא היה משתכנע.

שוב, הצלחת יצירתו של מור עוררה תגובה של האסקנדנסי. "המסעות השניים של ג'נטלמן אירי בחיפוש אחר דת" (1833) הוא הצדקה של האמונה הרפורמית על ידי מחבר שתואר כ"לא עורך זיכרונותיו של קפטן רוק" - הגולה הספרדי והמתגייר הפרוטסטנטי ג'וזף בלנקו וייט (Joseph Blanco White).

בשנת 1816 פרסם מור "סדרה של שירים קדושים, דואטים ושלישיות" שראשון שבהם, "Thou art, O God", הפך למזמור פופולרי. אך למרות שהכיר בקתוליות כ"אמונה הלאומית" של אירלנד, ודוגמת האם האדוקה, נראה שמור נטש את התרגול הפורמלי של דתו ברגע שנכנס לטריניטי.

ברנדן קליפורד (Brendan Clifford), עורך כתביו הפוליטיים של מור, מפרש את הפילוסופיה של מור כ"פגאניזם עליז", או, לפחות, "קתוליות א-לה-קארט" שבה מור העדיף "את מה שהפרוטסטנטיות התנ"כית שנאה: המוזיקה, התיאטרליות, הסמליות, עבודת האלילים".

### שרידן, פיצג'רלד וההיסטוריה של אירלנד

בשנת 1825 פורסמו לבסוף "זיכרונות מחייו של ריצ'רד ברינסלי שרידן" של מור לאחר תשע שנים של עבודה לסירוגין. זה התגלה כפופולרי, עבר מספר מהדורות, ועזר לבסס את המוניטין של מור בקרב מבקרי ספרות. ליצירה היה היבט פוליטי: שרידן לא היה רק מחזאי, הוא היה פוליטיקאי וויגי וחבר של פוקס. מור שפט את שרידן כחבר לא בטוח לרפורמה. אך הוא גורם לשרידן לבטא במילותיו שלו חלק גדול ממה שהיה אמור להיות הטיעון של האירים המאוחדים להיפרדות מאנגליה.

בכתיבה ב-1784 לאחיו, שרידן מסביר שה"מצב הכפוף [של אירלנד] מונע יצירת מפלגה כלשהי בינינו, כמו אלה שיש לכם באנגליה, המורכבת מאנשים הפועלים על פי עקרונות מסוימים, ומחויבים לתמוך זה בזה". ללא הסיכוי להשיג כוח - שבאירלנד "נמצא בענף של הממשלה האנגלית" (הרשות המבצעת של טירת דבלין) - אין טעם לחברי הפרלמנט, לא משנה כמה הם חסרי עניין אישי, לשתף פעולה למען כל מטרה ציבורית. ללא רשות מבצעת אחראית, האינטרסים של האומה מוזנחים באופן שיטתי.

נגד זה, המצב הקטוע של הפוליטיקה באירלנד, רואה מור את הלורד אדוארד פיצג'רלד, "רפורמטור פרוטסטנטי" שייחל ל"בית נבחרים דמוקרטי ואמנציפציה של בני ארצו הקתולים", נדחף לעבר הבדלנות הרפובליקנית של האירים המאוחדים. הוא מזכה את פיצג'רלד מפזיזות: אלמלא רוח מנוגדת, סיוע צרפתי מכריע היה מועבר על ידי הגנרל הוש במפריי בדצמבר 1796. בזיכרונותיו שלו, מור מכיר ב"חייו ומותו של הלורד אדוארד פיצג'רלד" (1831) שלו כ"הצדקה לאנשי 98' - ה-ultimi Romanorum של ארצנו".

ההיסטוריה של אירלנד של מור, שפורסמה בארבעה כרכים בין 1835 ל-1846, נקראת ככתב אישום נוסף ומורחב על השלטון האנגלי. זו הייתה יצירה עצומה (שעליה התייעץ קארל מרקס בהערותיו הנרחבות על ההיסטוריה האירית), אך לא הצלחה ביקורתית. מור הודה בכישלונות מלומדים, שחלקם נבעו מחוסר יכולתו לקרוא מקורות תיעודיים באירית. ב"ניישן" (The Nation), תומאס דייוויס (Thomas Davis), ביטל את המאמץ כ"קר, חלש ואנגלי", ובן לוויה גרוע לביוגרפיות של מור על שרידן ופיצג'רלד, יצירות ש"שייכות לעם האירי".

על רפורמה וביטול

### רפורמה פרלמנטרית

ביומנו, מור הודה שהוא "הסכים עם הטורים בדעתם" לגבי ההשלכות של חוק הרפורמה הפרלמנטרית הראשון (1832). הוא האמין שזה ייתן "פתח ודחף לרגש המהפכני שנמצא כעת בחוץ" [אנגליה, מור הציע, הייתה "בזרם של מהפכה מזה כמה שנים"] ושה"סיפוק הזמני" שהוא עלול לייצר יהיה רק כשקט שלפני הסערה: "רפורמה כלפי מטה (כפי שאומר דריידן) מתגלגלת מהר". אך זו הייתה תחזית שהוא אימץ. בשיחה עם האציל הוויגי הלורד לנסדאון, הוא טען שבעוד שההשלכות עשויות להיות "לא נעימות" עבור רבים מחבריהם, "הגענו כעת לנקודה שאליה מגיעות כל המדינות המתורבתות מאוד כאשר עושר וכל היתרונות הנלווים אליו מחולקים בצורה כל כך לא שוויונית שהכל נמצא בעמדה לא טבעית: ושום דבר פחות מניתוב כללי לא יכול לתקן את הרוע."

למרות התנגדותם הגדולה יותר בתחילה לרפורמה, מור חזה שהטורים יוכיחו את עצמם כמאובזרים טוב יותר לרכוב על ה"ניתוב הכללי" הזה. עם בנימין דיזראלי הצעיר (שאמור היה להיות מחבר חוק הרפורמה השני ב-1867) מור הסכים שמאז שהמהפכה המהוללת הובילה אותם לראשונה לחזר אחרי ברית עם העם נגד האריסטוקרטיה, הטורים נקטו ב"קו דמוקרטי יותר". עבור מור זה הוכח על ידי הקריירות של ראשי הממשלה של ג'ורג' קנינג (George Canning) ורוברט פיל (Robert Peel): "פשוטי עם מלידה לעולם לא היו יכולים להשיג את אותה תחנה גבוהה בקרב המפלגה הוויגית".

### או'קונל וביטול

בשנת 1832, דחה מור עצומה של מצביעים מלימריק להתמודד לפרלמנט בווסטמינסטר כמועמד לביטול. כשדניאל או'קונל לקח זאת כעדות ל"פושרות של מור למען אירלנד", מור נזכר בשבחו של או'קונל ל"אמיתות הבוגדניות" של ספרו על פיצג'רלד. הקושי, הציע מור, היה שה"אמיתות" הללו לא אפשרו לו להעמיד פנים עם או'קונל שביטול חוקי האיחוד יסתכם במשהו פחות מהפרדה ממשית ומתמשכת מבריטניה הגדולה. היחסים היו קשים מספיק לאחר שהפרלמנט האירי הישן הבטיח את עצמאותו החקיקתית מלונדון ב-1782. אך עם פרלמנט קתולי בדבלין, "שבטוח שיהיה להם עד הסוף", הממשלה הבריטית תהיה כל הזמן בסתירה, תחילה על סילוק כנסיית אירלנד ורכוש נפקדים, ואחר כך על מה שיהיו סוגיות תמידיות של סחר, אמנות חוץ ומלחמה.

כל כך "חסר תקווה נראה גורלה של אירלנד תחת שלטון אנגלי, בין אם של וויגים או טורים", שמור הצהיר על עצמו כמי שמוכן "לקחת את הסיכון של ביטול, אפילו עם הפרדה כתוצאה בטוחה מדי". אך עם הלורד אדוארד פיצג'רלד, מור האמין שעצמאות אפשרית רק באיחוד עם ה"מתנגדים" (הפרסביטריאנים) של הצפון (ואולי אז, רק עם סיכוי להתערבות צרפתית). כדי להתקדם "נגד אנגליה" ה"רגש" של קתולים ומתנגדים היה צריך להיות קודם "לאומני". זה משהו שמור חש שאפשר להשיג על ידי התמקדות בהתעללויות המיידיות של ה"מוסד האירי" (האנגליקני ובעלי הקרקעות). כפי שהיה לעמדתו הבלתי מתפשרת של או'קונל בנוגע לווטו, מור ראה את הקמפיין של או'קונל לביטול כלא מועיל או, במקרה הטוב, "מוקדם מדי".

פרספקטיבה זו הייתה משותפת לחלק מסגניו הצעירים של או'קונל, מתנגדים עם איגוד הביטול. חבר "אירלנד הצעירה" צ'ארלס גאוון דאפי (Charles Gavan Duffy) ביקש לבנות "ליגה של צפון ודרום" סביב מה שמייקל דוויט (של ליגת הקרקע המאוחרת) תיאר כ"תוכנית הווייטבויז והריבונמן צומצמה לסטנדרטים מוסריים וחוקתיים" - זכויות דיירים ורפורמה בקרקעות.

מנגינות איריות

במה שנחשב מאז לאחד הביטויים התרבותיים העיקריים של המעבר הלשוני באירלנד מגאלית לאנגלית, משנת 1806 החל מור לקבוע מילים באנגלית למנגינות שנמצאו ב"אוסף כללי של המוזיקה האירית העתיקה" של אדוארד באנטינג (1797). הפופולריות שלהם הייתה כזו שבין 1808 ל-1834 ה"מנגינות האיריות" שלו הגיעו לעשרה כרכים, עם תרגומים לגרמנית, איטלקית, הונגרית, צ'כית וצרפתית, והגדרות על ידי לודוויג ואן בטהובן והקטור ברליוז. בארצות הברית, "השושנה האחרונה של הקיץ" לבדה נמכרה ביותר ממיליון עותקים.

מור לא הטיל ספק שהמנגינות יהיו "היצירה היחידה של עטי [...] שהתהילה שלה (הודות למוזיקה המתוקה שבה היא חנוטה) עשויה להתפאר בסיכוי להאריך את קיומה ליום הרבה מעבר לשלנו". הם הבדילו אותו בחייו, כמשורר הלאומי של ארצו. זה היה כבוד שהוא ביקש לשמור עליו על ידי דחיית הצעה מטירת דבלין להפוך למשורר הלאומי הראשון של אירלנד, תפקיד בשכר שהוא האמין שיכול רק לפגוע בביטוי שנתן לרגש לאומי פופולרי.

דניאל או'קונל השתמש בנדיבות במנגינות בקמפיין האחרון שלו לביטול. באחת מ"מפגשי המפלצות" הגדולים ביותר שלו בגבעת טארה בחג העלייה לשמיים, 15 באוגוסט 1843, המרכבה של או'קונל המשיכה דרך קהל, לפי הדיווחים של מיליון, בליווי נבל שניגן את "הנבל שפעם דרך אולמות טארה" של מור.

אנשי "אירלנד הצעירה", שבדומה למור, התרחקו מאו'קונל, מצאו את השפעותיו הליריות של מור פחות משכנעות. במה שתיאר כ"קינה מייבבת על נפילתנו הנצחית, ופניות עלובות לאדונינו להתייחס אלינו ברחמים", תומאס דייוויס זיהה טון של כניעה לאומית ותבוסתנות. דור עתידי של סופרים אירים נקט עמדה דומה. הטון של מור, על פי המשורר שיימוס היני (Seamus Heaney), נמצא כ"קל מדי, מפייס מדי, קולוניאלי מדי".

לאחרונה, הייתה הערכה מחדש אוהדת יותר ל"אסטרטגיות של הסוואה, הסתרה ועקירה היסטורית כל כך נחוצות עבור פטריוט קתולי אירי ששר באופן קבוע שירים לזוהר לונדוני על סבל אירי ו'קנאות ושלטון רע' אנגלי'". הוא מציין שעמיתיו של מור בקרב העמים הנכבשים של מזרח ומרכז אירופה, העריכו מאוד את הטון הפוליטי של המנגינות. אינטלקטואלים פולנים, בפרט, זיהו באלמנטים הגותיים של המנגינות, כמו גם של "לאלה רוק" ("דרמטיזציה של פטריוטיות אירית במשל מזרחי") ו"קפטן רוק", "גלימה של תרבות ואחווה".

לאלה רוק

ליד המנגינות, "לאלה רוק" (1817) הייתה ההצלחה העכשווית הגדולה ביותר של מור. בעדות למוניטין הספרותי שהמנגינות שלו כבר ביססו, לונגמנס, המוציאים לאור, הסכימו למקדמה הגדולה ביותר, 3150 ליש"ט, שאי פעם נדרשה על ידי ספר שירים.

אולי הפסוקים האפיים המתורגמים ביותר של זמנו, היצירה הייתה הבסיס לאופרות "לאלה-רוך" (1821) מאת גספארה ספונטיני (Gaspare Spontini), "לאלה-רוך" מאת פליסיאן דייוויד (1862), "פראמורס" מאת אנטון רובינשטיין (1863), ו"הנביא המכוסה" מאת צ'ארלס ויליירס סטנפורד (1879). אחד הסיפורים המשולבים, "גן העדן והפרי", פורש ביצירה מקהלתית-תזמורתית על ידי רוברט שומאן (1843).

נכתב בעידודו של ביירון, ומסתמך על "גן הידע" של עניית אללה קמבוה (1608–1671), זהו לכאורה רומנטיקה אבירית הנוגעת בבתו של הקיסר המוגולי מהמאה ה-17 אורנגזב. אך על רקע הקונפליקט המתמשך בין כס המלוכה המוגולי לנתיניו הזורואסטרים - "נושא שהיה לו הרבה מה להמליץ עליו לאירי" - חוקרים קוראים אותו כאלגוריה פוליטית. הפניות נסתרות נמצאות למהפכה הצרפתית, למרד האירים המאוחדים של 1798, ולחברו המעונה של מור רוברט אמט.

הזיכרונות של ביירון

מור זכה לביקורת רבה מצד בני זמנו על כך שאפשר לעצמו להשתכנע, על רקע חוסר העדינות שלהם, להשמיד את זיכרונותיו של ביירון. מחקר מודרני מייחס את האשמה למקום אחר.

בשנת 1821, בברכתו של ביירון, מכר מור את כתב היד, שהופקד בידיו שלוש שנים קודם לכן, למוציא לאור ג'ון מאריי (John Murray). למרות שהוא עצמו הודה שהכיל כמה "דברים גסים מאוד", כאשר, בעקבות מותו של ביירון ב-1824, מור למד שמאריי ראה את החומר כבלתי ראוי לפרסום הוא דיבר על יישוב העניין בדו-קרב. אך השילוב של אשתו של ביירון ליידי ביירון, אחותו למחצה ומנהלת העזבון אוגוסטה לי (Augusta Leigh) והיריב של מור בידידותו של ביירון ג'ון קאם הובהאוס (John Cam Hobhouse) גבר. במה שחלק כינו הפשע הספרותי הגדול בהיסטוריה, בנוכחותו של מור קרעו עורכי הדין של המשפחה את כל העותקים הקיימים של כתב היד ושרפו אותם באח של מאריי.

בעזרת מסמכים שסיפקה מרי שלי (Mary Shelley), מור דלה מה שיכול. "מכתבים ויומנים של הלורד ביירון: עם הודעות על חייו" (1830) שלו "הצליח", בעיני מקולי, "להציג כל כך הרבה מהאופי והדעות של חברו, עם כל כך מעט כאב לרגשות החיים". ליידי ביירון עדיין התיימרה להיות מזועזעת - וכך גם "הטיימס".

עם ביירון כהשראה, מור פרסם בעבר אוסף שירים, "ערבים ביוון" (1826), ו, שהתרחש במצרים של המאה ה-3, רומן הפרוזה היחיד שלו "האפיקוראי" (1827). באספקת ביקוש ל"רומנטיקה חצי-ארוטית צבועה בדת" זו הייתה הצלחה פופולרית.

תצלום משנת 1844 מאת הנרי פוקס טאלבוט

מור עומד במרכז קלוטייפ (calotype) מתאריך אפריל 1844.

מור מצולם עם בני משק הבית של ויליאם הנרי פוקס טאלבוט (William Henry Fox Talbot), הצלם. טאלבוט, חלוץ הצילום (ממציא תהליכי הנייר המומלח והקלוטייפ) היה שכנו של מור בווילטשייר. ייתכן שהגברת מימין למטה למור היא אשתו בסי מור.

משמאל למור עומדת הנרייטה הורטיה מריה פילדינג (1809–1851), חברה קרובה של המורים, אחותו למחצה של טאלבוט ובתו של אדמירל אחורי צ'ארלס פילדינג.

מור גילה עניין מוקדם בציורים הפוטוגניים של טאלבוט. טאלבוט, בתורו, צילם תמונות של השירה בכתב ידו של מור, ייתכן עבור הכללה בפקסימיליה במהדורה של "עיפרון הטבע", הספר הראשון שפורסם מסחרית שאויר בצילומים.