תומאס מור: הקדוש ששרף כופרים
בשנת 1516 פרסם עורך דין לונדוני ספר לטיני קטן על אי שבו איש אינו מחזיק בדבר, כולם עובדים שש שעות ביום וכל הדתות נסבלות. הוא בנה את שם האי מיוונית במשמעות "שום מקום", והעניק למספר שלו שם הנגזר מהלטינית עבור "מפיץ שטויות". שלוש-עשרה שנים מאוחר יותר הפך אותו עורך דין ללורד צ'נסלור של אנגליה ושלח אנשים אל המוקד בגין כפירה. שש שנים לאחר מכן הוא נערף בטאוור היל על שסירב להישבע שבועה. שלושת האנשים הללו היו אותו אדם, והקושי לאחד אותם יחד הוא כל הבעיה של תומאס מור (Thomas More).
בנו של השופט
מור נולד בסיטי של לונדון ב-7 בפברואר 1478, בנם של סר ג'ון מור (Sir John More), עורך דין שהגיע לכס השיפוט, ואגנס גריינג'ר (Agnes Graunger). הוא למד בבית הספר סנט אנתוני, ולאחר מכן בילה שנתיים כנער חצר אצל ג'ון מורטון (John Morton), הארכיבישוף מקנטרברי, לפני שעבר לאוקספורד, שם למד לטינית ויוונית אצל תומאס לינאקר (Thomas Linacre) וויליאם גרוסין (William Grocyn) עד שאביו החזיר אותו לעיסוק במשפטים. הוא התמחה ב-New Inn וב-Lincoln's Inn והוסמך לעריכת דין ב-1502. בסביבות 1503 הוא התגורר ליד מנזר הקרטוזיאנים בלונדון ושקל ברצינות לקחת נדרים; הוא בחר בעולם במקום זאת, אך שמר על המשמעת, כשהוא לובש חולצת שיער מתחת לבגדיו לשארית חייו. הוא נשא לאישה את ג'יין קולט (Jane Colt) ב-1505 ונולדו להם ארבעה ילדים; כשמתה ב-1511 הוא נשא לאישה את האלמנה אליס מידלטון (Alice Middleton) בתוך שבועות. הוא התעקש, באופן יוצא דופן, שבנותיו יקבלו חינוך זהה לזה של בנו. מרגרט רופר (Margaret Roper) הפכה למלומדת יוונית ולטינית מרשימה, והיא זו שאספה בסופו של דבר את ראשו של אביה מגשר לונדון.
חברו של ארסמוס
ידידותו של מור עם דסידריוס ארסמוס (Desiderius Erasmus) נמשכה שלושים וחמש שנים והציבה אותו במרכז ההומניזם של צפון אירופה. חיבתו של ארסמוס הייתה מופרזת – "האם הטבע אי פעם המציא משהו אדיב יותר, מתוק יותר או הרמוני יותר" – ולא מעושה: כששמע על ההוצאה להורג כתב, "כשמת מור נדמה שמתתי בעצמי". המלומדות של מור עצמו הייתה משמעותית. חיבורו היסטוריה של המלך ריצ'רד השלישי (History of King Richard III), שנכתב בין 1512 ל-1519 ולא פורסם בחייו, הוא מחקר רנסאנסי על עריצות שנתן לשייקספיר את הנבל שלו.
שום מקום
אוטופיה (Utopia) הופיעה בלטינית ב-1516. המסגרת שלה היא שיחה עם רפאל היתלודאיי (Raphael Hythloday), נוסע פורטוגזי שראה חבר-לאום על אי ללא רכוש פרטי, חלוקה לפי צורך, חינוך חינם לשני המינים, חוק מינימלי, ללא עונש מוות, וסובלנות דתית מלאה – אם כי קיימת שם עבדות, ואתאיסטים אינם נסבלים. ספר א' הוא תיאור פראי של אירופה שהיתלודאיי עזב: הגידור שאיפשר לאנשים חמדנים לספוג "שדה אחר שדה" והפך את אחד היתרונות הטבעיים הגדולים של אנגליה לאסון לאומי, הראוותנות האריסטוקרטית במימון עוני כפרי, עונש המוות על גניבה במדינה שייצרה גנבים. הספר המציא ז'אנר ומילה; תרגומים לגרמנית, איטלקית וצרפתית הופיעו ב-1550, לאנגלית ב-1551. הקוראים מתווכחים מאז האם מור התכוון למשהו מזה, והבדיחה המוטמעת בשמו של היתלודאיי מרמזת שהוא רצה בוויכוח הזה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →משרת המלך
הוא טיפס בהתמדה: תת-שריף של לונדון ב-1510, מאסטר הבקשות ויועץ מלכותי ב-1514, קיבל תואר אבירות והפך לתת-גזבר האוצר ב-1521, יושב ראש בית הנבחרים ב-1523, צ'נסלור של דוכסות לנקסטר ב-1525, וב-1529 לורד צ'נסלור. הוא היה ידוע בסירובו למלכים. כנבחר לפרלמנט מטעם גרייט יארמות' ב-1504, הוא התנגד לדרישת המס של הנרי השביעי בצורה כה יעילה שהמלך כלא את אביו והטיל עליו קנס של 100 פאונד כנקמה.
השריפות
הרפורמציה הפכה את ההומניסט לאינקוויזיטור. לבקשת הנרי השמיני כתב מור את Responsio ad Lutherum (1523) המגן על עליונות האפיפיור, ואחריו את דיאלוג על כפירות (Dialogue Concerning Heresies) (1528) וב-1532 את הפרכת תשובתו של טינדייל (Confutation of Tyndale's Answer) – בערך חצי מיליון מילים נגד יריב אחד. כלורד צ'נסלור הוא רדף אחר כארבעים חשודים בכפירה. שישה הועלו על המוקד במהלך כהונתו: תומאס היטון (Thomas Hitton), תומאס בילני (Thomas Bilney), ריצ'רד בייפילד (Richard Bayfield), ג'ון טיוקסברי (John Tewkesbury), תומאס דוסגייט (Thomas Dusgate) וג'יימס ביינהאם (James Bainham). היסטוריונים חלוקים בחדות על התנהלותו האישית. דיארמד מקולוך (Diarmaid MacCulloch) לא מוצא עדות לכך שהשתתף בעינויים; מור עצמו הודה בכליאת כופרים וטען לעונשים גופניים בשני מקרים חריגים בלבד. ריצ'רד מריוס (Richard Marius) קורא את כל הקמפיין כבגידה בכל מה שמחבר אוטופיה טען; פיטר אקרויד (Peter Ackroyd) מציב זאת בתוך האכזריות הרגילה של הפוליטיקה הדתית במאה ה-16.
השבועה
במאי 1532, כאשר הכינוס של קנטרברי נכנע לעליונות המלכותית על הכנסייה האנגלית, מור התפטר. הוא לא חתם על שבועת העליונות המכנה את הנרי כראש העליון של כנסיית אנגליה, ולא תמך בביטול הנישואין לקתרין מאראגון (Catherine of Aragon). לאחר שנעצר באפריל 1534, הוא בילה חמישה-עשר חודשים במצודה, כשהוא כותב את דיאלוג של נחמה נגד צרות (Dialogue of Comfort against Tribulation). במשפטו ב-1 ביולי 1535, היועץ המשפטי לממשלה, ריצ'רד ריץ' (Richard Rich), העיד שמור הכחיש את הסמכות הדתית של המלך בשיחה פרטית. מור ערער על התיאור, הצביע על המוניטין של ריץ' ועל היעדר עדים מאשרים, וטען שחוק העליונות מפר את המגנה כרטה ואת חוק הכנסייה. המושבעים נזקקו לחמש-עשרה דקות. גזר הדין של תלייה, גרירה וביתור הומר לעריפת ראש, והוא מת בטאוור היל ב-6 ביולי 1535, כשהוא מוחל לתליין, מתבדח על זקנו, ואומר שהוא מת "משרתו הנאמן של המלך, ושל אלוהים תחילה."
מדוע תומאס מכונה גאון
העדות החזקה ביותר היא מילה. מור טבע את אוטופיה והיא נכנסה לכל שפה אירופית, כשהיא נושאת עמה מודוס שלם של דמיון פוליטי – התיאור השיטתי של חברה אלטרנטיבית כדרך לבקר את הנוכחית. הוא ייסד ז'אנר ספרותי שעדיין פרודוקטיבי חמש מאות שנים לאחר מכן, והריצ'רד השלישי שלו סיפק לספרות האנגלית את העריץ המוחלט שלה. הוא היה מלומד לטיני ויווני מדרגה ראשונה בחברתו של ארסמוס, עורך דין עובד טוב מספיק כדי להגיע למושב הלורד צ'נסלור, ואב שחינך את בנותיו לרמה שאף אנגלי במעמדו לא חשב שכדאי לנסות. הכנסייה הפכה את השיפוט לרשמי, הכריזה עליו כמבורך ב-1886, קדוש ב-1935, וב-2000 הכריזה עליו כפטרון של מדינאים ופוליטיקאים.
המקרה הנגדי הוא חמור ולא ניתן לערעור. האיש שדמיין סובלנות דתית מלאה רדף כופרים ופיקח על שש שריפות; מריוס צודק שקשה ליישב זאת עם הספר. ההפרכה אינה יצירת גאונות אלא חצי מיליון מילים של השמצות שוחקות. הריצ'רד השלישי שלו קרוב יותר לתעמולה פוליטית מאשר להיסטוריה. בצורה מביכה ביותר, איננו יודעים אם אוטופיה הייתה דברי תמיכה או סאטירה – שמו של המספר פירושו "מפיץ שטויות" – כך שהמוניטין החזוני נשען על טקסט שייתכן שלועג לתוכן של עצמו. וחלק גדול ממעמדו המודרני מגיע מהמחזה של רוברט בולט (Robert Bolt) משנת 1960 אדם לכל עת (A Man for All Seasons) והסרט שבא בעקבותיו, שבנו גיבור מצפוני מהמאה ה-20 מתוך פולמוסן קתולי מהמאה ה-16.
מורשת
מור נתבע על ידי כולם ואינו נוח לאיש: קדוש על ידי רומא, מונצח על ידי כנסיית אנגליה מ-1980, מוערך על ידי סוציאליסטים שקראו את אוטופיה כטיוטה ראשונה לבעלות משותפת, ומוחזק על ידי ליברלים כאיש שמת מאשר לתת למדינה להכתיב את מצפונו. כל קריאה היא חלקית. מה ששורד בשלמותו הוא המילה שהמציא למקום שלא קיים, והרגל המחשבה שהיא התירה – הנכונות לתאר, בפירוט, עולם המאורגן אחרת.