מרי שלי
מרי וולסטונקראפט שלי (Mary Wollstonecraft Shelley; לבית גודווין; 30 באוגוסט 1797 – 1 בפברואר 1851) הייתה סופרת אנגלייה שכתבה את הרומן הגותי "פרנקנשטיין; או, פרומתאוס המודרני" (1818), הנחשב לאחת הדוגמאות המוקדמות לסוגת המדע הבדיוני. היא גם ערכה וקידמה את יצירותיו של בעלה, המשורר והפילוסוף הרומנטי פרסי ביש שלי (Percy Bysshe Shelley). אביה היה הפילוסוף הפוליטי ויליאם גודווין ואמה הייתה הפילוסופית ופעילת זכויות הנשים מרי וולסטונקראפט.
אמה של מרי מתה 11 ימים לאחר שילדה אותה. היא גדלה אצל אביה, שהעניק לה השכלה לא פורמלית עשירה ועודד אותה לדבוק בתיאוריות הפוליטיות האנרכיסטיות שלו. כשהייתה בת ארבע, נישא אביה לשכנתם, מרי ג'יין קליירמונט, שאיתה ניהלה מרי מערכת יחסים מורכבת.
בשנת 1814 החלה מרי ברומן עם אחד מתומכיו הפוליטיים של אביה, פרסי ביש שלי, שהיה נשוי כבר. יחד עם אחותה החורגת, קלייר קליירמונט, עזבו היא ופרסי לצרפת וטיילו ברחבי אירופה. עם שובם לאנגליה, הייתה מרי בהיריון מפרסי. במהלך השנתיים הבאות התמודדו היא ופרסי עם נידוי חברתי, חובות מתמידים ומות בתם שנולדה טרם זמנה. הם נישאו בסוף שנת 1816, לאחר התאבדותה של אשתו של פרסי שלי, הרייט.
בשנת 1816 בילו בני הזוג ואחותה החורגת של מרי קיץ מפורסם עם לורד ביירון וג'ון ויליאם פולידורי ליד ז'נבה, שווייץ, שם הגתה שלי את הרעיון לרומן שלה "פרנקנשטיין". בני הזוג שלי עזבו את בריטניה בשנת 1818 לאיטליה, שם מתו ילדיהם השני והשלישי לפני ששלי ילדה את ילדה האחרון והיחיד ששרד, פרסי פלורנס שלי. בשנת 1822 טבע בעלה כאשר סירת המפרש שלו שקעה במהלך סערה ליד ויארג'ו. שנה לאחר מכן חזרה שלי לאנגליה ומאז הקדישה את עצמה לגידול בנה ולקריירה שלה כסופרת מקצועית. העשור האחרון לחייה היה רצוף מחלות, ככל הנראה בשל גידול מוחי שהביא למותה בגיל 53.
עד שנות ה-70 של המאה ה-20 הייתה שלי ידועה בעיקר בזכות מאמציה לפרסם את יצירות בעלה ובזכות הרומן שלה "פרנקנשטיין", שנותר נקרא בהרחבה ועורר עיבודים תיאטרליים וקולנועיים רבים. מחקרים עדכניים הניבו תמונה מקיפה יותר של הישגיה של שלי. חוקרים הראו עניין גובר ביצירתה הספרותית, במיוחד ברומנים שלה, הכוללים את הרומנים ההיסטוריים "ואלפרגה" (1823) ו"פרקין וורבק" (1830), הרומן האפוקליפטי "האדם האחרון" (1826) ושני הרומנים האחרונים שלה, "לודור" (1835) ו"פאלקנר" (1837). מחקרים על יצירותיה הפחות מוכרות, כמו ספר המסעות "טיולים בגרמניה ובאיטליה" (1844) והמאמרים הביוגרפיים ל"קבינט סיקלופדיה" של דיוניסיוס לרדנר (1829–1846), תומכים בדעה הגוברת כי שלי נותרה רדיקלית פוליטית לאורך כל חייה. יצירותיה של שלי טוענות לעיתים קרובות כי שיתוף פעולה וחמלה, במיוחד כפי שהם מיושמים על ידי נשים במשפחה, היו הדרכים לרפורמה בחברה האזרחית. דעה זו היוותה אתגר ישיר לאתוס הרומנטי האינדיבידואליסטי שקודם על ידי פרסי שלי ולתיאוריות הפוליטיות של עידן הנאורות שנוסחו על ידי אביה, ויליאם גודווין.
חיים וקריירה
### חיים מוקדמים
מרי שלי נולדה בשם מרי וולסטונקראפט גודווין בסומרס טאון, לונדון, בשנת 1797. היא הייתה הילדה השנייה של הפילוסופית הפמיניסטית, המחנכת והסופרת מרי וולסטונקראפט והילדה הראשונה של הפילוסוף, הסופר והעיתונאי ויליאם גודווין. וולסטונקראפט מתה מקדחת הלידה זמן קצר לאחר שמרי נולדה. גודווין נותר לגדל את מרי, יחד עם אחותה החורגת הגדולה, פאני אימליי, בתה של וולסטונקראפט מהספקולנט האמריקאי גילברט אימליי. שנה לאחר מותה של וולסטונקראפט, פרסם גודווין את "זיכרונות מחברת 'הגנה על זכויות האישה'" (1798), שאותו התכוון להקדיש כמחווה כנה וחומלת. עם זאת, מכיוון שהזיכרונות חשפו את הרומנים של וולסטונקראפט ואת בתה מחוץ לנישואין, הם נתפסו כמזעזעים. מרי גודווין קראה את הזיכרונות הללו ואת ספרי אמה, וגדלה להוקיר את זכר אמה.
שנותיה המוקדמות של מרי היו מאושרות, אם לשפוט לפי מכתביה של סוכנת הבית והאחות של ויליאם גודווין, לואיזה ג'ונס. אך גודווין היה לעיתים קרובות שקוע בחובות כבדים; בתחושה שלא יוכל לגדל את הילדים בעצמו, הוא חיפש אישה שנייה. בדצמבר 1801 נישא למרי ג'יין קליירמונט, אישה משכילה עם שני ילדים צעירים משלה – צ'ארלס וקלייר. רוב חבריו של גודווין לא חיבבו את אשתו החדשה, ותיארו אותה כבעלת מזג חם וקולנית; אך גודווין היה מסור לה, והנישואין היו מוצלחים. מרי גודווין, לעומת זאת, החלה לתעב את אמה החורגת. הביוגרף של ויליאם גודווין מהמאה ה-19, צ'ארלס קיגן פול, הציע מאוחר יותר שגברת גודווין העדיפה את ילדיה שלה על פני אלו של מרי וולסטונקראפט.
יחד, הקימו בני הזוג גודווין חברת הוצאה לאור בשם M. J. Godwin, שמכרה ספרי ילדים וכן כלי כתיבה, מפות ומשחקים. עם זאת, העסק לא הניב רווחים, וגודווין נאלץ ללוות סכומים משמעותיים כדי להמשיך להפעילו. הוא המשיך ללוות כדי לפרוע הלוואות קודמות, מה שהחמיר את קשייו. עד שנת 1809 היה עסקו של גודווין קרוב לכישלון, והוא היה "קרוב לייאוש". גודווין ניצל מכלא החייבים על ידי חסידים פילוסופיים כמו פרנסיס פלייס, שהלווה לו כספים נוספים.
אף שמרי גודווין קיבלה השכלה פורמלית מועטה, אביה לימד אותה במגוון רחב של נושאים. הוא נהג לקחת את הילדים לטיולים לימודיים, והייתה להם גישה לספרייתו ולאינטלקטואלים הרבים שביקרו אותו, כולל המשורר הרומנטי סמואל טיילור קולרידג' וסגן נשיא ארצות הברית לשעבר אהרון בר. גודווין הודה שהוא לא מחנך את הילדים על פי הפילוסופיה של מרי וולסטונקראפט כפי שפורטה ביצירות כמו "הגנה על זכויות האישה" (1792), אך מרי גודווין קיבלה בכל זאת השכלה יוצאת דופן ומתקדמת עבור ילדה באותה תקופה. הייתה לה אומנת ומורה פרטי יומי והיא קראה רבים מספרי הילדים של אביה על ההיסטוריה הרומית והיוונית בכתב יד. במשך שישה חודשים בשנת 1811, היא גם למדה בפנימייה ברמסגייט. אביה תיאר אותה בגיל 15 כ"נועזת באופן יוצא דופן, מעט שתלטנית ובעלת מחשבה פעילה. רצונה בידע הוא רב, והתמדתה בכל דבר שהיא לוקחת על עצמה היא כמעט בלתי מנוצחת."
ביוני 1812 שלח אביה של מרי אותה להתארח אצל משפחתו של הרדיקלי ויליאם בקסטר, ליד דנדי, סקוטלנד. לבקסטר הוא כתב: "אני חרד שהיא תגדל... כמו פילוסוף, אפילו כמו ציניקן". חוקרים שיערו שהיא נשלחה משם בשל בריאותה, כדי להרחיק אותה מהצדדים המפוקפקים של העסק, או כדי להכיר לה פוליטיקה רדיקלית. מרי גודווין נהנתה מהסביבה המרווחת של ביתו של בקסטר ובחברת ארבע בנותיו, והיא חזרה צפונה בקיץ 1813 לשהות נוספת של 10 חודשים. בהקדמה משנת 1831 ל"פרנקנשטיין", היא נזכרה: "כתבתי אז – אבל בסגנון בנאלי ביותר. זה היה מתחת לעצי הגן השייך לביתנו, או על המדרונות העגומים של ההרים חסרי העצים הסמוכים, שבהם נולדו וטופחו היצירות האמיתיות שלי, מעופי הדמיון האוויריים שלי."
### פרסי ביש שלי
מרי גודווין אולי פגשה לראשונה את המשורר-פילוסוף הרדיקלי פרסי ביש שלי בהפסקה שבין שתי שהויותיה בסקוטלנד. עד שחזרה הביתה בפעם השנייה ב-30 במרץ 1814, פרסי שלי כבר היה מנוכר מאשתו וביקר בקביעות אצל ויליאם גודווין, שאותו הסכים לחלץ מחובות. הרדיקליות של פרסי שלי, במיוחד דעותיו הכלכליות, אותן ספג מ"צדק פוליטי" (1793) של ויליאם גודווין, הרחיקו אותו ממשפחתו האריסטוקרטית העשירה: הם רצו שיעקוב אחר מודלים מסורתיים של האריסטוקרטיה בעלת הקרקעות, והוא רצה לתרום סכומי כסף גדולים של המשפחה לתוכניות שנועדו לעזור למקופחים. לכן, לפרסי שלי היה קושי להשיג גישה לכסף עד שירש את אחוזתו, מכיוון שמשפחתו לא רצתה שיבזבז אותו על פרויקטים של "צדק פוליטי". לאחר מספר חודשים של הבטחות, הודיע שלי שהוא לא יכול או לא רוצה לפרוע את כל חובותיו של גודווין. גודווין כעס והרגיש נבגד.
מרי ופרסי החלו להיפגש בסתר בקברה של אמה, מרי וולסטונקראפט, בבית הקברות של כנסיית סנט פנקראס הישנה, והם התאהבו – היא הייתה בת 16, והוא בן 21. ב-26 ביוני 1814 הצהירו שלי וגודווין על אהבתם זה לזו כאשר שלי הודיע שהוא לא יכול להסתיר את "תשוקתו הלוהטת", מה שהוביל אותה ב"רגע נשגב ומלא התלהבות" לומר שהיא מרגישה אותו דבר; באותו יום או למחרת, גודווין איבדה את בתוליה לשלי, מה שמסורת טוענת שקרה בבית הקברות. גודווין תיארה את עצמה כנמשכת ל"מראה הפראי, האינטלקטואלי, העל-טבעי" של שלי. למורת רוחה של מרי, אביה לא אישר זאת וניסה לסכל את הקשר ולהציל את "המוניטין הטהור" של בתו. בערך באותו זמן, אביה של מרי למד על חוסר יכולתו של שלי לפרוע את חובות האב. מרי, שכתבה מאוחר יותר על "ההיקשרות המוגזמת והרומנטית שלי לאבי", הייתה מבולבלת. היא ראתה בפרסי שלי התגלמות של רעיונותיה הליברליים והרפורמיסטיים של הוריה משנות ה-90 של המאה ה-18, במיוחד דעתו של גודווין שנישואין הם מונופול מדכא, עליה טען במהדורת 1793 של "צדק פוליטי" אך חזר בו מאוחר יותר. ב-28 ביולי 1814 ברחו בני הזוג ועזבו בחשאי לצרפת, כשהם לוקחים איתם את אחותה החורגת של מרי, קלייר קליירמונט.
לאחר ששכנעו את מרי ג'יין גודווין, שרדפה אחריהם לקאלה, שהם אינם מעוניינים לחזור, נסע השלישייה לפריז, ולאחר מכן, על גבי חמור, פרד, כרכרה וברגל, דרך צרפת שסועת המלחמה, לשווייץ. "זה היה כמו לשחק ברומן, להיות רומן בהתגלמותו", נזכרה מרי שלי ב-1826. גודווין כתבה על צרפת ב-1814: "מצוקת התושבים, שבתיהם נשרפו, בקרם נהרג וכל רכושם הושמד, נתנה עוקץ לתיעוב שלי כלפי המלחמה...". בזמן שטיילו, מרי ופרסי קראו יצירות מאת מרי וולסטונקראפט ואחרים, ניהלו יומן משותף והמשיכו בכתיבתם שלהם. בלוצרן, חוסר בכסף אילץ את השלושה לחזור. הם נסעו במורד הריין וביבשה לנמל ההולנדי מאסלויס, והגיעו לגרייבסנד, קנט, ב-13 בספטמבר 1814.
בסוף ספטמבר 1814, בחזרה בלונדון, קראה מרי גודווין את הרומן האוטופי של ג'יימס הנרי לורנס "אימפריית הנאירים" (1811), ספר שפרסי שלי העריץ; קלייר קליירמונט תיעדה קריאה בו כמה ימים לאחר מכן. דייוויד ס. נף טען שניתן לקרוא את "פרנקנשטיין" כתגובה לאוטופיה חסרת האב של לורנס, המדען הרווק שבה הוא "בן-אם לורנסיאני" שמביא הרס על כל הקרובים אליו; ההיסטוריונית אן ורז'ו רואה את הקשר כמפוקפק.
המצב שחיכה למרי גודווין באנגליה היה רצוף סיבוכים, שחלקם לא צפתה. לפני או במהלך המסע, היא נכנסה להיריון. היא ופרסי מצאו את עצמם כעת חסרי פרוטה, ולהפתעתה הכנה של מרי, אביה סירב שיהיה לו כל קשר איתה. בני הזוג עברו עם קלייר לדירות בסומרס טאון, ומאוחר יותר, לכיכר נלסון. הם שמרו על תוכנית אינטנסיבית של קריאה וכתיבה, ואירחו את חבריו של פרסי שלי, כמו תומאס ג'פרסון הוג והסופר תומאס לאב פיקוק. פרסי שלי עזב לעיתים את הבית לתקופות קצרות כדי להתחמק מנושים. מכתביהם המיוסרים של בני הזוג חושפים את כאבם על פרידות אלו.
בהיריון ולעיתים קרובות חולה, מרי גודווין נאלצה להתמודד עם שמחתו של פרסי על לידת בנו מהרייט שלי בסוף 1814 ועם יציאותיו התכופות עם קלייר קליירמונט. שלי וקליירמונט היו כמעט בוודאות מאהבים, מה שגרם לקנאה רבה מצד גודווין. שלי העליב מאוד את גודווין בנקודה מסוימת כאשר, במהלך טיול בכפר הצרפתי, הציע ששניהם יקפצו לזרם מים בעירום; זה העליב את עקרונותיה. היא התנחמה חלקית מביקוריו של הוג, שאותו לא חיבבה בתחילה אך עד מהרה החשיבה לחבר קרוב. נראה שפרסי שלי רצה שמרי גודווין והוג יהפכו למאהבים; מרי לא פסלה את הרעיון, שכן באופן עקרוני האמינה באהבה חופשית. בפועל, לעומת זאת, היא אהבה רק את פרסי שלי ונראה שלא העזה מעבר לפלירטוט עם הוג. ב-22 בפברואר 1815 היא ילדה תינוקת שנולדה חודשיים לפני הזמן, שלא היה צפוי שתשרוד. ב-6 במרץ כתבה להוג:
> הוג היקר ביותר שלי, התינוקת שלי מתה – האם תבוא לראות אותי בהקדם האפשרי. אני רוצה לראות אותך – היא הייתה בסדר גמור כשנכנסתי למיטה – התעוררתי בלילה כדי להניק אותה, היא נראתה ישנה כל כך בשלווה שלא רציתי להעיר אותה. היא כבר הייתה מתה אז, אבל לא גילינו זאת עד הבוקר – מהמראה שלה ניכר בבירור שהיא מתה מעוויתות – האם תבוא – אתה יצור כל כך רגוע ושלי מפחד מחום מהחלב – כי אני כבר לא אם עכשיו.
אובדן ילדתה גרם לדיכאון חריף אצל מרי גודווין, שנרדפה על ידי חזיונות של התינוקת; אך היא נכנסה שוב להיריון והתאוששה עד הקיץ. עם התאוששות במצבו הכלכלי של פרסי שלי לאחר מות סבו, סר ביש שלי, בילו בני הזוג בחופשה בטורקי ולאחר מכן שכרו קוטג' דו-קומתי בבישופסגייט, בקצה פארק וינדזור הגדול. מעט ידוע על תקופה זו בחייה של מרי גודווין, שכן יומנה ממאי 1815 עד יולי 1816 אבד. בבישופסגייט כתב פרסי את שירו "אלסטור, או רוח הבדידות"; וב-24 בינואר 1816 ילדה מרי ילד שני, ויליאם, שנקרא על שם אביה, וזמן קצר לאחר מכן כונה "ווילמאוס". ברומן שלה "האדם האחרון", היא דמיינה מאוחר יותר את וינדזור כגן עדן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### אגם ז'נבה ופרנקנשטיין
במאי 1816 נסעו מרי גודווין, פרסי שלי ובנם לז'נבה עם קלייר קליירמונט. הם תכננו לבלות את הקיץ עם המשורר לורד ביירון, שהרומן האחרון שלו עם קלייר הותיר אותה בהיריון. ב"היסטוריה של סיור בן שישה שבועות בחלק מצרפת, שווייץ, גרמניה והולנד" (1817), היא מתארת את הנוף השומם במיוחד במעבר מצרפת לשווייץ.
הקבוצה הגיעה לז'נבה ב-14 במאי 1816, שם כינתה מרי את עצמה "גברת שלי". ביירון הצטרף אליהם ב-25 במאי, עם רופאו הצעיר, ג'ון ויליאם פולידורי, ושכר את וילה דיודאטי, קרוב לאגם ז'נבה בכפר קולוני; פרסי שלי שכר מבנה קטן יותר בשם מייזון שאפוי על קו המים בקרבת מקום. הם בילו את זמנם בכתיבה, שייט באגם ושיחות עד השעות הקטנות של הלילה.
"זה התברר כקיץ רטוב ולא נעים", נזכרה מרי שלי ב-1831, "וגשם בלתי פוסק כלא אותנו לעיתים קרובות ימים בבית". כשהם יושבים סביב אש עצים בוילה של ביירון, החברה שעשעה את עצמם בסיפורי רוחות גרמניים, מה שדחף את ביירון להציע ש"כל אחד יכתוב סיפור רוחות". לא מסוגלת לחשוב על סיפור, מרי גודווין הצעירה הפכה לחרדה: "חשבת על סיפור? נשאלתי בכל בוקר, ובכל בוקר נאלצתי להשיב בשלילה משפילה". במהלך ערב אחד באמצע יוני, הדיונים עברו לטבעו של עיקרון החיים. "אולי גופה תוחיה מחדש", ציינה מרי; "גלווניזם נתן סימן לדברים כאלה". היה זה אחרי חצות לפני שפרשו, ולא מסוגלת לישון, היא נתפסה על ידי דמיונה כשחזתה את האימה הקודרת של "חלום בהקיץ" שלה, סיפור הרוחות שלה:
> ראיתי את הסטודנט החיוור לאמנויות אסורות כורע ברך לצד הדבר שהרכיב. ראיתי את הפנטזיה המכוערת של אדם מתוח, ואז, על פעולתו של מנוע רב עוצמה, מראה סימני חיים, וזז בתנועה לא נוחה, חצי חיונית. נורא חייב להיות; כי נורא בצורה עילאית תהיה ההשפעה של כל מאמץ אנושי לחקות את המנגנון העצום של בורא העולם.
היא החלה לכתוב את מה שהניחה שיהיה סיפור קצר. בעידודו של פרסי שלי, היא הרחיבה את הסיפור הזה לרומן הראשון שלה, "פרנקנשטיין; או, פרומתאוס המודרני", שפורסם ב-1 בינואר 1818. מאוחר יותר היא תיארה את אותו קיץ בשווייץ כרגע "שבו יצאתי לראשונה מהילדות אל החיים". סיפור כתיבת "פרנקנשטיין" עובד בדיונית מספר פעמים והיווה בסיס למספר סרטים.
בספטמבר 2011, האסטרונום דונלד אולסון, לאחר ביקור בוילה באגם ז'נבה בשנה הקודמת, ובדיקת נתונים על תנועת הירח והכוכבים, הגיע למסקנה שחלום בהקיץ שלה התרחש "בין 2 לפנות בוקר ל-3 לפנות בוקר" ב-16 ביוני 1816, מספר ימים לאחר הרעיון הראשוני של לורד ביירון שכל אחד מהם יכתוב סיפור רוחות.
### מחברות "פרנקנשטיין"
בעוד בעלה פרסי עודד את כתיבתה, היקף תרומתו של פרסי לרומן אינו ידוע והיה נתון לוויכוח על ידי קוראים ומבקרים. מרי שלי כתבה: "בוודאי שלא חבתי את הצעת אף אירוע, ואף לא בקושי רכבת רגשות אחת, לבעלי, ובכל זאת אלמלא דחיפתו, הוא לעולם לא היה מקבל את הצורה שבה הוצג לעולם". היא כתבה שההקדמה למהדורה הראשונה הייתה עבודתו של פרסי "ככל שאני יכולה לזכור". ישנם הבדלים במהדורות 1818, 1823 ו-1831, שיוחסו לעריכתו של פרסי. ג'יימס ריגר הגיע למסקנה ש"סיועו של פרסי בכל נקודה בייצור הספר היה כה נרחב עד שאדם בקושי יודע אם לראות בו עורך או משתף פעולה משני", בעוד אן ק. מלור טענה מאוחר יותר שפרסי רק "ביצע תיקונים טכניים רבים ופעמים מספר הבהיר את הרצף הנרטיבי והתמטי של הטקסט". צ'ארלס א. רובינסון, עורך מהדורת פקסימיליה של כתבי היד של "פרנקנשטיין", הגיע למסקנה שתרומותיו של פרסי לספר "לא היו יותר ממה שרוב עורכי המוציאים לאור סיפקו לסופרים חדשים (או ישנים) או, למעשה, מה שעמיתים סיפקו זה לזה לאחר קריאת יצירותיהם בתהליך עבודה".
בכתיבה על יום השנה ה-200 ל"פרנקנשטיין", שאלה החוקרת הספרותית והמשוררת פיונה סמפסון: "מדוע מרי שלי לא קיבלה את הכבוד המגיע לה?" היא ציינה כי "בשנים האחרונות התיקונים של פרסי, הנראים במחברות 'פרנקנשטיין' המוחזקות בספריית בודליאן באוקספורד, נתפסו כראיה לכך שהוא חייב היה לפחות להיות שותף לכתיבת הרומן. למעשה, כשבדקתי את המחברות בעצמי, הבנתי שפרסי עשה הרבה פחות מכל עורך שורות שעובד בהוצאה לאור כיום". סמפסון פרסמה את ממצאיה ב"בחיפוש אחר מרי שלי" (2018), אחת מביוגרפיות רבות שנכתבו על שלי.
### באת' ומארלו
עם שובם לאנגליה בספטמבר 1816, עברו מרי ופרסי – יחד עם קלייר קליירמונט, ששכרה דירות בקרבת מקום – לבאת', שם קיוו לשמור על היריונה של קלייר בסוד. בקולוני, מרי גודווין קיבלה שני מכתבים מאחותה למחצה, פאני אימליי, שרמזה על "חייה האומללים"; ב-9 באוקטובר כתבה פאני "מכתב מדאיג" מבריסטול ששלח את פרסי שלי לדהור בחיפוש אחריה, ללא הצלחה. בבוקר ה-10 באוקטובר נמצאה פאני אימליי מתה בחדר בפונדק בסוונסי, יחד עם מכתב התאבדות ובקבוק לודנום. ב-10 בדצמבר התגלתה אשתו של פרסי שלי, הרייט, כשהיא טבועה בסרפנטין, אגם בהייד פארק, לונדון. שתי ההתאבדויות הושתקו. משפחתה של הרייט חסמה את מאמציו של פרסי שלי – הנתמכים במלואם על ידי מרי גודווין – לקבל משמורת על שני ילדיו מהרייט. עורכי דינו יעצו לו לשפר את עניינו על ידי נישואין; אז הוא ומרי, שהייתה שוב בהיריון, נישאו ב-30 בדצמבר 1816 בכנסיית סנט מילדרד, רחוב ברד, לונדון. אביה נתן הסכמה לנישואיה כנדרש לקטינה מתחת לגיל עשרים ואחת ומר וגברת גודווין נכחו כעדים שחתמו על המרשם, הנישואין סיימו את הקרע המשפחתי.
קלייר קליירמונט ילדה תינוקת ב-13 בינואר, שנקראה בתחילה אלבה, מאוחר יותר אלגרה. במרץ של אותה שנה, קבע בית המשפט לצ'אנסרי שפרסי שלי אינו כשיר מוסרית לקבל משמורת על ילדיו ומאוחר יותר הציב אותם אצל משפחת כומר. גם במרץ עברו בני הזוג שלי עם קלייר ואלבה לאלביון האוס במארלו, בקינגהמשייר, מבנה גדול ולח על נהר התמזה. שם ילדה מרי שלי את ילדתה השלישית, קלרה, ב-2 בספטמבר. במארלו הם אירחו את חבריהם החדשים מריאן ולי האנט, עבדו קשה על כתיבתם ודנו לעיתים קרובות בפוליטיקה.
בתחילת קיץ 1817 סיימה מרי שלי את "פרנקנשטיין", שפורסם בעילום שם בינואר 1818. מבקרים וקוראים הניחו שפרסי שלי הוא המחבר, שכן הספר פורסם עם הקדמתו והוקדש לגיבורו הפוליטי ויליאם גודווין. במארלו ערכה מרי את היומן המשותף של המסע היבשתי של הקבוצה ב-1814, והוסיפה חומר שנכתב בשווייץ ב-1816, יחד עם שירו של פרסי "מון בלאן". התוצאה הייתה "היסטוריה של סיור בן שישה שבועות", שפורסמה בנובמבר 1817. באותו סתיו, פרסי שלי חי לעיתים קרובות מחוץ לבית בלונדון כדי להתחמק מנושים. האיום של כלא חייבים, בשילוב עם בריאותם הלקויה וחששותיהם מאובדן משמורת על ילדיהם, תרמו להחלטת בני הזוג לעזוב את אנגליה לאיטליה ב-12 במרץ 1818, כשהם לוקחים איתם את קלייר קליירמונט ואלבה. לא הייתה להם כוונה לחזור.
### איטליה
אחת המשימות הראשונות של הקבוצה בהגיעם לאיטליה הייתה למסור את אלבה לביירון, שהתגורר בוונציה. הוא הסכים לגדל אותה כל עוד לקלייר לא יהיה יותר קשר איתה. בני הזוג שלי פתחו אז בקיום נודד, לעולם לא מתיישבים במקום אחד לאורך זמן. לאורך הדרך, הם צברו מעגל של חברים ומכרים שלעיתים קרובות עברו איתם. בני הזוג הקדישו את זמנם לכתיבה, קריאה, למידה, טיולים וחיי חברה. ההרפתקה האיטלקית נפגעה, עם זאת, עבור מרי שלי על ידי מותם של שני ילדיה – קלרה, בספטמבר 1818 בוונציה, וויליאם, ביוני 1819 ברומא. אובדנים אלו הותירו אותה בדיכאון עמוק שבודד אותה מפרסי שלי, שכתב במחברתו:
> מרי היקרה שלי, מדוע הלכת, והשארת אותי בעולם העגום הזה לבד? דמותך כאן אכן – דמות מקסימה – אבל את ברחת, ירדת בדרך עגומה שמובילה למשכנו המעורפל ביותר של הצער. למענך איני יכול ללכת אחריך שובי למעני.
לזמן מה, מרי שלי מצאה נחמה רק בכתיבתה. לידת ילדה הרביעי, פרסי פלורנס, ב-12 בנובמבר 1819, הרימה לבסוף את רוחה, אם כי היא נצרה את זכר ילדיה האבודים עד סוף חייה.
איטליה סיפקה לבני הזוג שלי, לביירון ולגולים אחרים חופש פוליטי שלא ניתן היה להשיג בבית. למרות הקשרים שלה לאובדן אישי, איטליה הפכה עבור מרי שלי ל"מדינה שהזיכרון צייר כגן עדן". שנותיהם באיטליה היו תקופה של פעילות אינטלקטואלית ויצירתית אינטנסיבית עבור שני בני הזוג שלי. בעוד פרסי הלחין סדרה של שירים מרכזיים, מרי כתבה את הרומן "מטילדה", את הרומן ההיסטורי "ואלפרגה", ואת המחזות "פרוסרפינה" ו"מידאס". מרי כתבה את "ואלפרגה" כדי לעזור להקל על קשייו הכלכליים של אביה, שכן פרסי סירב לסייע לו עוד. היא הייתה לעיתים קרובות חולה פיזית, עם זאת, ונוטה לדיכאונות. היא גם נאלצה להתמודד עם העניין של פרסי בנשים אחרות, כמו סופיה סטייסי, אמיליה ויויאני וג'יין ויליאמס. מכיוון שמרי שלי שיתפה את אמונתו באי-בלעדיות של נישואין, היא יצרה קשרים רגשיים משלה בקרב הגברים והנשים של מעגלם. היא הפכה מחבבת במיוחד את המהפכן היווני הנסיך אלכסנדרוס מברוקורדאטוס ואת ג'יין ואדוארד ויליאמס.
בדצמבר 1818 נסעו בני הזוג שלי דרומה עם קלייר קליירמונט ומשרתיהם לנאפולי, שם שהו שלושה חודשים, כשהם מקבלים מבקר אחד בלבד, רופא. בשנת 1820 הם מצאו את עצמם מוטרדים מהאשמות ואיומים מצד פאולו ואליזה פוגי, משרתים לשעבר שפרסי שלי פיטר בנאפולי זמן קצר לאחר שהפוגים נישאו. הזוג חשף כי ב-27 בפברואר 1819 בנאפולי, פרסי שלי רשם כילדתו ממרי שלי תינוקת בת חודשיים בשם אלנה אדלייד שלי. הפוגים טענו גם שקלייר קליירמונט היא אמה של התינוקת. ביוגרפים הציעו פרשנויות שונות לאירועים אלו: שפרסי שלי החליט לאמץ ילדה מקומית; שהתינוקת הייתה שלו מאליזה, קלייר, או אישה לא ידועה; או שהיא הייתה של אליזה מביירון. מרי שלי התעקשה שהייתה יודעת אם קלייר הייתה בהיריון, אך לא ברור כמה היא באמת ידעה. האירועים בנאפולי, עיר שמרי שלי כינתה מאוחר יותר גן עדן המאוכלס בשדים, נותרו אפופים במסתורין. הוודאות היחידה היא שהיא עצמה לא הייתה אמה של הילדה. אלנה אדלייד שלי מתה בנאפולי ב-9 ביוני 1820.
לאחר שעזבו את נאפולי, התיישבו בני הזוג שלי ברומא, העיר שבה כתב בעלה "הרחובות העלובים ביותר היו זרועים עמודים קטועים, כותרות שבורות... ושברים נוצצים של גרניט או פורפיר... קולו של זמן מת, ברטט דומם, ננשם מהדברים האילמים האלה, מונפשים ומפוארים כפי שהיו על ידי האדם". רומא עוררה בה השראה להתחיל לכתוב את הרומן הלא גמור "ואלריוס, הרומאי המוחיה", שבו הגיבור האפונימי מתנגד לדעיכת רומא ולתככים של הקתוליות ה"אמונית". כתיבת הרומן שלה נקטעה כאשר בנה ויליאם מת ממלריה. שלי הגיבה במרירות שהיא הגיעה לאיטליה כדי לשפר את בריאות בעלה, ובמקום זאת האקלים האיטלקי פשוט הרג את שני ילדיה, מה שהוביל אותה לכתוב: "מי ייתן ומריאן היקרה שלי לעולם לא תדעי מה זה לאבד שני ילדים יחידים ומקסימים בשנה אחת – לצפות ברגעיהם הגוססים – ואז לבסוף להישאר חשוכת ילדים ואומללה לנצח". כדי להתמודד עם אבלה, כתבה שלי את הנובלה "שדות הדמיון", שהפכה ל"מטילדה", העוסקת באישה צעירה שיופייה עורר אהבה גילוי עריות באביה, שבסופו של דבר מתאבד כדי למנוע מעצמו לפעול על פי תשוקתו לבתו, בעוד היא מבלה את שארית חייה מלאה בייאוש על "האהבה הלא טבעית שעוררתי". הנובלה הציעה ביקורת פמיניסטית על חברה פטריארכלית שכן מטילדה נענשת בחיים שלאחר המוות, למרות שלא עשתה דבר כדי לעודד את רגשות אביה.
בקיץ 1822, מרי בהיריון עברה עם פרסי, קלייר, ואדוארד וג'יין ויליאמס לוילה מאני המבודדת, בקצה הים ליד הכפר סן טרנצו במפרץ לריצ'י. ברגע שהתיישבו, פרסי בישר את ה"חדשות הרעות" לקלייר שבתה אלגרה מתה מטיפוס במנזר בבניאקאוואלו. מרי שלי הייתה מוסחת ואומללה בוילה מאני הצפופה והמרוחקת, שאותה החלה לראות כצינוק. ב-16 ביוני היא עברה הפלה, איבדה כל כך הרבה דם שכמעט מתה. במקום לחכות לרופא, פרסי הושיב אותה באמבט קרח כדי לעצור את הדימום, מעשה שהרופא אמר לו מאוחר יותר שהציל את חייה. לא הכל היה טוב בין בני הזוג באותו קיץ, עם זאת, ופרסי בילה יותר זמן עם ג'יין ויליאמס מאשר עם אשתו המדוכאת והחלשה. חלק גדול מהשירה הקצרה שכתב שלי בסן טרנצו כללה את ג'יין ולא את מרי.
החוף הציע לפרסי שלי ולאדוארד ויליאמס את ההזדמנות ליהנות מ"צעצוע מושלם לקיץ", סירת מפרש חדשה. הסירה תוכננה על ידי דניאל רוברטס ומעריץ של ביירון, אדוארד טרילוני, שהצטרף לקבוצה בינואר 1822. ב-1 ביולי 1822, פרסי שלי, אדוארד אלרקר ויליאמס וקפטן דניאל רוברטס הפליגו דרומה לאורך החוף לליבורנו. שם דן פרסי שלי עם ביירון ולי האנט על השקת מגזין רדיקלי בשם "הליברל". ב-8 ביולי הוא ואדוארד ויליאמס יצאו למסע החזרה ללריצ'י עם נער הסירה בן השמונה-עשרה שלהם, צ'ארלס ויויאן. הם מעולם לא הגיעו ליעדם. מכתב הגיע לוילה מאני מהאנט לפרסי שלי, מתוארך ל-8 ביולי, שאמר: "אנא כתוב כדי לספר לנו איך הגעת הביתה, כי אומרים שהיה לכם מזג אוויר גרוע אחרי שהפלגתם ביום שני ואנחנו מודאגים". "הנייר נפל ממני", אמרה מרי לחברה מאוחר יותר. "רעדתי כולי". היא וג'יין ויליאמס מיהרו בייאוש לליבורנו ואז לפיזה בתקווה הדועכת שבעליהן עדיין בחיים. עשרה ימים לאחר הסערה, שלוש גופות נשטפו על החוף ליד ויארג'ו, באמצע הדרך בין ליבורנו ללריצ'י. טרילוני, ביירון והאנט שרפו את גופתו של פרסי שלי על החוף בויארג'ו.
### חזרה לאנגליה וקריירת כתיבה
לאחר מות בעלה, חיה מרי שלי שנה עם לי האנט ומשפחתו בג'נובה, שם ראתה לעיתים קרובות את ביירון ותמללה את שיריו. היא החליטה לחיות מעט עטה ולמען בנה, אך מצבה הכלכלי היה רעוע. ב-23 ביולי 1823 עזבה את ג'נובה לאנגליה והתגוררה עם אביה ואמה החורגת בסטרנד עד שמקדמה קטנה מחמיה אפשרה לה להתגורר בקרבת מקום. סר טימותי שלי הסכים בתחילה לתמוך בנכדו, פרסי פלורנס, רק אם יועבר לאפוטרופוס ממונה. מרי שלי דחתה רעיון זה מיד. היא הצליחה במקום זאת לסחוט מסר טימותי קצבה שנתית מוגבלת (שאותה נאלצה להחזיר כשפרסי פלורנס ירש את האחוזה), אך עד סוף ימיו הוא סירב לפגוש אותה באופן אישי והתנהל מולה רק באמצעות עורכי דין. מרי שלי עסקה בעריכת שירי בעלה, בין שאר מאמצים ספרותיים, אך הדאגה לבנה הגבילה את אפשרויותיה. סר טימותי איים להפסיק את הקצבה אם תפורסם ביוגרפיה כלשהי של המשורר. בשנת 1826 הפך פרסי פלורנס ליורש החוקי של אחוזת שלי לאחר מות אחיו למחצה צ'ארלס שלי, בנו של אביו מהרייט שלי. סר טימותי העלה את הקצבה של מרי מ-100 ליש"ט לשנה ל-250 ליש"ט אך נותר קשה כשהיה. מרי שלי נהנתה מהחברה המעוררת של מעגל ויליאם גודווין, אך עוני מנע ממנה להתרועע כפי שרצתה. היא גם הרגישה מנודה על ידי אלו ש, כמו סר טימותי, עדיין לא אישרו את מערכת היחסים שלה עם פרסי ביש שלי.
ב-29 באוגוסט 1823 היא נכחה בהופעה של "הנחה; או, גורלו של פרנקנשטיין", העיבוד הבימתי הראשון לרומן שלה, בתיאטרון האופרה האנגלי בווסט אנד. הפופולריות של המחזה גרמה להדפסה שנייה של הרומן של שלי ולהתפשטות של עיבודים תיאטרליים אחרים. בקיץ 1824 עברה מרי שלי לקנטיש טאון בצפון לונדון כדי להיות קרובה לג'יין ויליאמס. ייתכן שהיא הייתה, במילותיה של הביוגרפית שלה מיוריאל ספארק, "קצת מאוהבת" בג'יין. ג'יין אכזבה אותה מאוחר יותר ברכילות שפרסי העדיף אותה על פני מרי, בשל חוסר התאמתה של מרי כאישה. בערך בתקופה זו, מרי שלי עבדה על הרומן שלה, "האדם האחרון" (1826); והיא סייעה לסדרה של חברים שכתבו זיכרונות על ביירון ופרסי שלי – תחילת ניסיונותיה להנציח את בעלה. היא גם פגשה את השחקן האמריקאי ג'ון הווארד פיין ואת הסופר האמריקאי וושינגטון אירווינג, שסקרנו אותה. פיין התאהב בה וב-1826 ביקש ממנה להינשא לו. היא סירבה, באומרה שאחרי שהייתה נשואה לגאון אחד, היא יכולה להינשא רק לאחר. פיין קיבל את הדחייה, וניסה – ללא הצלחה – לשכנע את חברו אירווינג להציע בעצמו. מרי שלי הייתה מודעת לתוכניתו של פיין, אך לא ברור עד כמה לקחה אותה ברצינות.
בשנת 1827 הייתה מרי שלי צד לתוכנית שאפשרה לחברתה איזבל רובינסון ולמאהבת של איזבל, מרי דיאנה דודס, שכתבה תחת השם דייוויד לינדסי, לצאת לחיים משותפים בצרפת כבעל ואישה. בעזרתו של פיין, אותו השאירה באפלה לגבי הפרטים, השיגה מרי שלי דרכונים מזויפים לזוג. בשנת 1828 חלתה באבעבועות שחורות בזמן שביקרה אותם בפריז; שבועות לאחר מכן התאוששה, ללא צלקות אך ללא יופייה הנערי.
במהלך התקופה 1827–1840, מרי שלי הייתה עסוקה כעורכת וסופרת. היא כתבה את הרומנים "גורלות פרקין וורבק" (1830), "לודור" (1835) ו"פאלקנר" (1837). היא תרמה חמישה כרכים של "חיי סופרים איטלקים, ספרדים, פורטוגזים וצרפתים" ל"קבינט סיקלופדיה" של דיוניסיוס לרדנר. היא גם כתבה סיפורים למגזיני נשים. היא עדיין עזרה לפרנס את אביה, והם חיפשו מוציאים לאור זה עבור זה. בשנת 1830 מכרה את זכויות היוצרים למהדורה חדשה של "פרנקנשטיין" תמורת 60 ליש"ט להנרי קולבורן וריצ'רד בנטלי עבור סדרת ה"רומנים הסטנדרטיים" החדשה שלהם. לאחר מות אביה ב-1836 בגיל שמונים, החלה לאסוף את מכתביו וזיכרונות לפרסום, כפי שביקש בצוואתו; אך לאחר שנתיים של עבודה, נטשה את הפרויקט. לאורך תקופה זו, היא גם דגלה בשירתו של פרסי שלי, קידמה את פרסומה וציטטה אותה בכתיבתה. עד 1837, יצירותיו של פרסי היו ידועות ומוערכות יותר ויותר. בקיץ 1838 הציע אדוארד מוקסון, המוציא לאור של טניסון וחתנו של צ'ארלס לאם, לפרסם מהדורה של היצירות המקובצות של פרסי שלי. מרי רצתה לכלול באוסף זה גרסה לא מצונזרת של הפואמה האפית של פרסי שלי "המלכה מאב". מוקסון רצה להשמיט את הקטעים הרדיקליים ביותר כמזעזעים ואתאיסטיים מדי, אך מרי גברה, הודות להרייט דה בונביל, שהסכימה לבקשתה של מרי לשאול את העותק המקורי שלה שניתן לה על ידי פרסי שלי. מרי קיבלה 500 ליש"ט כדי לערוך את "יצירות פואטיות" (1838), שסר טימותי התעקש שלא יכללו ביוגרפיה. מרי מצאה דרך לספר את סיפור חייו של פרסי, בכל זאת: היא כללה הערות ביוגרפיות נרחבות על השירים.
שלי המשיכה לתרגל את העקרונות הפמיניסטיים של אמה על ידי הגשת עזרה לנשים שחברה לא אישרה. לדוגמה, שלי הגישה סיוע כספי למרי דיאנה דודס, אם חד-הורית ובלתי חוקית בעצמה, שנראה שהייתה לסבית, ונתנה לה את הזהות החדשה של וולטר שולטו דאגלס, בעלה של מאהבתה איזבל רובינסון. שלי גם סייעה לג'ורג'יאנה פול, אישה שנודתה על ידי בעלה בגין ניאוף לכאורה. שלי כתבה ביומנה על עזרתה לאחרונה: "אני לא מתגאה – אני לא אומרת בקול – ראו את נדיבותי וגדולת נפשי – כי באמת זו צדק פשוט שאני מבצעת – וכך אני עדיין מושמצת על היותי ארצית".
מרי שלי המשיכה להתייחס לשותפים רומנטיים פוטנציאליים בזהירות. בשנת 1828 פגשה ופלירטטה עם הסופר הצרפתי פרוספר מרימה, אך מכתבה היחיד ששרד אליו נראה כהתחמקות מהצהרת האהבה שלו. היא שמחה כשחברה הוותיק מאיטליה, אדוארד טרילוני, חזר לאנגליה, והם התבדחו על נישואין במכתביהם. ידידותם השתנתה, עם זאת, בעקבות סירובה לשתף פעולה עם הביוגרפיה שהציע על פרסי שלי; והוא הגיב מאוחר יותר בכעס על השמטתה את החלק האתאיסטי של "המלכה מאב" משיריו של פרסי שלי. אזכורים עקיפים ביומניה, מתחילת שנות ה-30 ועד תחילת שנות ה-40, מציעים שלמרי שלי היו רגשות כלפי הפוליטיקאי הרדיקלי אוברי בוקלרק, שאולי אכזב אותה בכך שנישא פעמיים לאחרות.
דאגתה הראשונה של מרי שלי במהלך שנים אלו הייתה רווחתו של פרסי פלורנס. היא כיבדה את משאלתו של בעלה המנוח שבנו ילמד בבית ספר ציבורי ו, בעזרתו המסויגת של סר טימותי, דאגה לחינוכו בהארו. כדי להימנע מדמי פנימייה, היא עברה להארו על ההיל בעצמה כדי שפרסי יוכל ללמוד כתלמיד יום. אף שפרסי המשיך לטריניטי קולג', קיימברידג', והתעסק בפוליטיקה ובמשפטים, הוא לא הראה שום סימן לכישרונות הוריו.
### שנים אחרונות ומוות
בשנים 1840 ו-1842 נסעו אם ובן יחד ביבשת, מסעות שמרי שלי תיעדה ב"טיולים בגרמניה ובאיטליה ב-1840, 1842 ו-1843" (1844). בשנת 1844 מת סר טימותי שלי סוף סוף בגיל תשעים, "נופל מהגבעול כמו פרח מוגזם", כפי שמרי ניסחה זאת. לראשונה, היא ובנה היו עצמאיים כלכלית, אם כי האחוזה התבררה כפחות ערך ממה שקיוו.
באמצע שנות ה-40 של המאה ה-19, מרי שלי מצאה את עצמה מטרה של שלושה סחטנים נפרדים. בשנת 1845, גולה פוליטי איטלקי בשם גאטסקי, אותו פגשה בפריז, איים לפרסם מכתבים ששלחה לו. חבר של בנה שיחד מפקד משטרה כדי להחרים את ניירותיו של גאטסקי, כולל המכתבים, שהושמדו לאחר מכן. זמן קצר לאחר מכן, מרי שלי קנתה כמה מכתבים שנכתבו על ידי עצמה ועל ידי פרסי ביש שלי מאדם שכינה את עצמו ג. ביירון והתחזה לבנו הבלתי חוקי של הלורד ביירון המנוח. גם בשנת 1845, בן דודו של פרסי ביש שלי, תומאס מדווין, פנה אליה, בטענה שכתב ביוגרפיה פוגענית על פרסי שלי. הוא אמר שידחיק אותה בתמורה ל-250 ליש"ט, אך מרי שלי סירבה.
בשנת 1848 נישא פרסי פלורנס לג'יין גיבסון סנט ג'ון. הנישואין התבררו כמאושרים, ומרי שלי וג'יין היו מחבבות זו את זו. מרי חיה עם בנה וכלתה בפילד פלייס, סאסקס, בית אבותיהם של משפחת שלי, ובצ'סטר סקוור, לונדון, וליוותה אותם בנסיעות לחו"ל.
שנותיה האחרונות של מרי שלי נפגעו ממחלות. משנת 1839 סבלה מכאבי ראש והתקפי שיתוק בחלקי גופה, שלעיתים מנעו ממנה לקרוא ולכתוב. ב-1 בפברואר 1851, בצ'סטר סקוור, היא מתה בגיל חמישים ושלוש ממה שרופאה חשד כגידול מוחי. על פי ג'יין שלי, מרי שלי ביקשה להיקבר עם אמה ואביה; אך פרסי וג'יין, ששפטו את בית הקברות בסנט פנקראס כ"נורא", בחרו לקבור אותה במקום זאת בכנסיית סנט פיטר, בורנמות', ליד ביתם החדש בבוסקומב. ביום השנה הראשון למותה של מרי שלי, פתחו בני הזוג שלי את שולחן הכתיבה שלה. בפנים מצאו תלתלי שיער של ילדיה המתים, מחברת שחלקה עם פרסי ביש שלי, ועותק של שירו "אדוניס" עם דף אחד מקופל סביב חבילת משי המכילה חלק מאפרו ושרידי ליבו.