מרי סיקול: אשת העסקים שיצאה למלחמה בכל זאת
משרד המלחמה הבריטי דחה את מרי סיקול (Mary Seacole). גם משלחת האחיות של פלורנס נייטינגייל (Florence Nightingale) דחתה אותה. לכן סיקול מימנה בעצמה את נסיעתה לקרים, בנתה מלון ומרפאה בטווח שמיעה מהתותחים בבלקלאווה (Balaclava), ורכבה אל שדה הקרב בצרנאיה (Tchernaya) תחת אש כדי להגיש לחיילים פצועים מזון, ברנדי ותחבושות בזמן שהלחימה עוד נמשכה. החיילים כינו אותה "אמא סיקול". מאה וחמישים שנה לאחר מכן, היסטוריונים עדיין מתווכחים כיצד בדיוק להגדיר את מעשיה.
שתי רפואות, אי אחד
סיקול נולדה בקינגסטון, ג'מייקה, בסביבות שנת 1805, בתם של קצין צבא סקוטי ואישה ג'מייקנית חופשייה שהייתה ידועה כ"דוקטורס" (doctress) – עוסקת ברפואת צמחי מרפא וסיעוד קריבית שזכתה להערכה רבה באי, גם מצד רופאי הצבא הבריטי שהוצבו שם. מאמה למדה סיקול תרופות מסורתיות, היגיינה וטיפול מעשי בחולים; דרך הפנסיון שניהלה אמה עבור קצינים חולים ובני משפחותיהם, היא ספגה גם משהו מהפרקטיקה הרפואית האירופית בת זמנה, והיא נסעה לאנגליה יותר מפעם אחת כאישה צעירה כדי להרחיב את ידיעותיה. הכשרה כפולה זו – עממית ורשמית, קריבית ובריטית – הפכה לבסיס לכל מה שעשתה לאחר מכן. היא נישאה לאדווין הוריישיו סיקול (Edwin Horatio Seacole) בשנת 1836; הוא מת בשנת 1844, ולאחר מכן היא פרנסה את עצמה מעסקים והרחיבה את ניסיונה הסיעודי בטיפול בהתפרצויות כולרה וקדחת צהובה, תחילה בג'מייקה ולאחר מכן בפנמה, שם ניהלה גם מלון עבור נוסעים שחצו את מצר היבשה במהלך שנות הבהלה לזהב.
נדחתה, אך לא התייאשה
כאשר פרצה מלחמה בקרים בשנת 1853 ודיווחים על תנאים מחרידים בבתי החולים של הצבא הבריטי הגיעו ללונדון, הגישה סיקול בקשה להצטרף למשלחת הסיעוד הרשמית שאורגנה כדי לשרת לצד פלורנס נייטינגייל. היא נדחתה – לפי עדותה, היא חשדה שדעות קדומות שיחקו תפקיד, אם כי הדחייה פורשה גם פשוט כעניין של משרד המלחמה שמילא כבר את מכסתו. במקום לנטוש את הרעיון, סיקול מימנה בעצמה את נסיעתה לאזור המלחמה בשנת 1855, ויחד עם שותף עסקי, תומאס דיי (Thomas Day), בנתה את המלון הבריטי (British Hotel) ליד בלקלאווה: חלקו חנות, חלקו מסעדה וחלקו מרפאה לא רשמית, ומכרה אספקה לקצינים כדי לממן את הטיפול שהעניקה לפצועים בחינם. מכיוון שהמלון שכן קרוב לחזית ולא בבית החולים הראשי בסקוטארי (Scutari) שבו עבדה נייטינגייל מאות קילומטרים משם, סיקול הייתה מסוגלת להגיע לחיילים בשדה הקרב עצמו, לעיתים בטווח אש האויב, מיד לאחר קרבות כמו קרב צרנאיה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ספר זיכרונות רב-מכר
כשנסתיימה המלחמה, חזרה סיקול לאנגליה כשהיא מרוששת כלכלית – עסקיה היו תלויים במלחמה שהסתיימה בפתאומיות – ועמדה בפני פשיטת רגל לפני שערב גאלה לגיוס כספים, שמשך עשרות אלפי תומכים, כולל בני משפחת המלוכה, סייע לשקם את מצבה הכספי. בשנת 1857 היא פרסמה את ספר זיכרונותיה, הרפתקאותיה הנפלאות של גברת סיקול בארצות רבות (Wonderful Adventures of Mrs Seacole in Many Lands), אחת האוטוביוגרפיות הראשונות שפורסמו על ידי אישה שחורה בבריטניה. הספר כתוב בקול גוף ראשון נמרץ ובטוח בעצמו, ומגולל את מסעותיה, עבודתה הרפואית ויחסיה עם דמויות צבאיות בריטיות בגאווה ניכרת וללא צניעות מזויפת, והוא נמכר היטב עם פרסומו לפני שנעלם מהדפוס במשך למעלה ממאה שנה.
שאלת נייטינגייל
גילויה מחדש של סיקול בסוף המאה העשרים – היא נבחרה ל"בריטית השחורה הגדולה ביותר" בסקר שנערך בשנת 2004 והוקם לזכרה פסל בולט בבית החולים סנט תומאס (St Thomas' Hospital) בלונדון בשנת 2016 – לווה במחלוקת אקדמית אמיתית לגבי אופן הסיווג של מעשיה בפועל. מבקרים כמו הסוציולוג רוברט דינגוול (Robert Dingwall) והקבוצה המכנה את עצמה "אגודת נייטינגייל" טענו שסיקול מעולם לא הגדירה את עצמה כאחות במובן המוסדי והמקצועי שנייטינגייל חלוצה בו – שספר הזיכרונות שלה "מדגיש את ההבדלים בין תפקידה לבין זה של גברת נייטינגייל", ושהמשמעות ההיסטורית האמיתית שלה טמונה בהיותה אשת עסקים ונוסעת שחורה וממולחת ולא רפורמטורית בתחום הסיעוד, אבחנה שלדבריהם טושטשה על ידי מוסדות בעלי כוונות טובות המבקשים חלופה מגוונת לנייטינגייל. מגיניה טוענים כי מסגור זה מציג הגדרה צרה ומקצועית של סיעוד שלא הייתה קיימת במלואה בשנות ה-1850, וששפיטת הטיפול המעשי של סיקול בשדה הקרב מול הרפורמות האדמיניסטרטיביות והסטטיסטיות של נייטינגייל משווה בין שני סוגי תרומות שונים במקום לדרג תרומה אחת. שני הצדדים מסכימים על העובדות הבסיסיות – המלון הבריטי, הביקורים בשדה הקרב, ספר הזיכרונות, הפרסום בן הזמן שהתחרה בזה של נייטינגייל במהלך המלחמה עצמה – המחלוקת היא על מה שעובדות אלו מסתכמות בו.
חיים מאוחרים
את שנותיה האחרונות בילתה סיקול במעברים בין ג'מייקה ללונדון, כשהיא נשארת מוכרת מספיק בחוגים אופנתיים עד שנקראה לשמש כמסז'יסטית עבור נסיכת ויילס. היא מתה בלונדון ב-14 במאי 1881, ונשכחה במידה רבה במשך המאה שלאחר מכן, עד שאחיות והיסטוריונים קריביים בבריטניה החלו במלאכת שחזור סיפורה בשנות ה-1980.
מדוע מרי מכונה גאונה
הגאונות של סיקול הייתה מעשית ויזמית ולא מדעית: היכולת למזג שתי מסורות רפואיות – הרפואה הקריבית של אמה והפרקטיקה האירופית שראתה – לכדי מערכת טיפול מאולתרת ויעילה, ולאחר מכן לממן ולספק את הטיפול בעצמה כאשר ערוצים רשמיים חסמו אותה לחלוטין. ההגעה לחזית דרשה אומץ מסוג מסוים: גיוס הון עצמי, חציית אזור מלחמה כאישה שחורה בגיל העמידה ללא גיבוי רשמי, והקמת עסק קרוב מספיק ללחימה כדי להועיל בדקות שלאחר הקרב ולא בימים שאחריו. זהו הישג אמיתי של רצון וארגון, נפרד – ולא ניתן לצמצום – לרפורמה הסטטיסטית והאדמיניסטרטיבית של נייטינגייל בתחום תברואת בתי החולים. הטענה הנגדית הכנה היא זו שדינגוול והיסטוריונים רוויזיוניסטים אחרים מדגישים: ספרה של סיקול אינו מתיימר להעניק לה תואר אחות מוסמכת, הרפואה שלה הייתה מסחרית לא פחות משהייתה צדקה, וההאדרה המודרנית שלה כיריבה או שווה לנייטינגייל לעיתים עולה על מה שהיא עצמה טענה לו. שני הדברים יכולים להיות נכונים – אישה בעלת תושייה אמיתית שפרצה את דרכה למקום שבו הייתה דרושה, ושזכתה למיתולוגיזציה בדרכים שהתיעוד ההיסטורי תומך בהן רק בחלקו.
מורשת
ספר זיכרונותיה של סיקול הוא כיום טקסט חובה בבתי ספר ואוניברסיטאות בבריטניה, הפסל שלה בסנט תומאס ניצב מול הפרלמנט, ושמה מוצמד למלגות סיעוד, מבנים אוניברסיטאיים ופרסי מנהיגות של שירות הבריאות הלאומי (NHS) ברחבי בריטניה – מורשת שנבנתה לא פחות על הוויכוח אודות משמעותה מאשר על עובדות חייה.