מרי רנו: האחות שבנתה מחדש את יוון העתיקה
היא הייתה בת 51 וכבר פרסמה חמישה רומנים עכשוויים כאשר נטשה לחלוטין את זמן ההווה. הספר "אחרון היין" (The Last of the Wine, 1956) הציב סטודנט של סוקרטס במרכזה של המלחמה הפלופונסית והפך להצלחתה הביקורתית והכלכלית הגדולה ביותר. במשך 25 השנים האחרונות לחייה לא כתבה מרי רנו (Mary Renault) כמעט על שום דבר אחר, וג'ון פ. קנדי הגדיר אותה כסופרת המועדפת עליו.
איילין צ'אלנס מפורסט גייט
מרי רנו נולדה בשם איילין מרי צ'אלנס (Eileen Mary Challans) ב-4 בספטמבר 1905 בדייקר לודג', רחוב פלאשט 49, פורסט גייט, אסקס, בתם של הרופא פרנק צ'אלנס ומרי קלמנטין ניוסום. זה לא היה בית מאושר. הוריה רבו, אביה היה מזניח, והיא האמינה שאחותה הצעירה פרנסס ג'ויס היא המועדפת. היא התחנכה בבית הספר של משפחת לויק ובבית הספר לבנות קליפטון בבריסטול לפני שעברה לקולג' סנט יו, אוקספורד, ב-1924 – מוסד לנשים בלבד, בשנים שבהן היה לכך משמעות. היא למדה ספרות אנגלית וסיימה ב-1928 עם תואר בהצטיינות מדרגה שלישית, שאינו נחשב להישג של חוקרת דגולה. עם זאת, זהו רק חצי מהסיפור: לצד תוכנית הלימודים הפורמלית היא ספגה היסטוריה, מיתולוגיה, פילוסופיה וספרות עתיקה, למדה לטינית כראוי ולימדה את עצמה יוונית עתיקה. המורה שלה ג'. ר. ר. טולקין דחף אותה לעבר סיפורת ימי הביניים. היא כתבה כמה דברים, החליטה שהם חסרי אותנטיות ושרפה אותם.
המרפאה של רדקליף
אביה לא תמך בקריירת כתיבה, לכן ב-1933 החלה הכשרה כאחות במרפאת רדקליף (Radcliffe Infirmary) באוקספורד. החלטה זו עיצבה את כל מה שבא אחריה. בבית האחיות פגשה את ג'ולי מולארד, והשתיים החלו מערכת יחסים שנמשכה כל חייה של רנו, שהתנהלה בתחילה בדיסקרטיות ההכרחית של נשים המשתחלות לחדרים של זו לזו בלילה. מולארד קיבלה הצעת נישואין ממחזר גבר; השותפות שרדה זאת. במהלך המלחמה שתיהן עבדו בבית החולים לשעת חירום בווינפורד בטיפול בגברים שפונו מדנקירק, ורנו שירתה במחלקת נוירוכירורגיה של רדקליף עד 1945. איש שקרא את תיאורי פציעות הקרב שלה אינו מפקפק במקורם.
רומנים של זמן ההווה
היא אימצה את השם מרי רנו מתוך "דברי הימים" של פרואסאר, בחלקו כדי לשמור על הכתיבה בסוד מאנשים שסביר להניח שלא יאשרו זאת. "מטרות האהבה" (Purposes of Love, 1939), הרומן הראשון שלה, הציג דמות לסבית בגלוי; המקדמה מהמוציא לאור האמריקאי שלה קנתה לה מכונית ספורט מדגם MG, שבה היא ומולארד התרסקו מיד, כאשר לאף אחת מהן לא היה רישיון תקף. "Kind Are Her Answers" בא בעקבותיו ב-1940. "The Friendly Young Ladies" (1943), השואב מחייה עם מולארד, הוא הספר שלה שבדרך כלל מכונה רומן לסבי באופן ישיר. לאחר מכן, ב-1947, זכה "Return to Night" בפרס MGM בשווי 37,000 ליש"ט – סכום משנה חיים – והיא יכלה לכתוב במשרה מלאה.
האחרון והטוב מבין הספרים העכשוויים היה "הרכבת" (The Charioteer, 1953), על אודות שני חיילים גייז צעירים המעצבים את מערכת היחסים שלהם לפי הדיאלוגים "פיידרוס" ו"המשתה" של אפלטון. הפרסום באמריקה התעכב עד 1959. ה"טלגרף" עדיין כינה אותו קלאסיקה בשנת 2014; נואל קאוורד כינה אותו "נפוח, לא מציאותי ורציני בצורה מחרידה", והביע תקווה שתתמקד בשחזור התהילה שהייתה יוון.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דרבן
בשנת 1948, עם הכסף מ-MGM, רנו ומולארד היגרו לדרבן, שהייתה בה קהילה מבוססת של גולים גייז ולסביות, ושם יכלו שתי הנשים לחיות בגלוי כזוג מבלי לעורר תגובות. מאוחר יותר הן עברו לקייפטאון, שם בילתה רנו את שארית חייה. היא כיהנה כנשיאת הסניף הדרום אפריקאי של PEN הבינלאומי מ-1964 עד 1981 והצטרפה לתנועת "הצעיף השחור" (Black Sash) נגד האפרטהייד בשנות ה-50, אך התפכחה ב-1968 כאשר הארגון סירב למחות נגד חוקים נגד הומוסקסואליות. עדותה שלה, שניתנה ב-1979, הייתה בדרך כלל לא מחמיאה לעצמה: היא חתמה על עצומות וכתבה מכתבי מחאה, אמרה, אך לא תציג את עצמה כגיבורה, אף שמעולם לא הפיקה תועלת מהאפרטהייד.
יוון
הרומנים ההיסטוריים הופיעו בשני רצפים גדולים. אחרי "אחרון היין" הגיעו ספרי תסאוס – "המלך חייב למות" (The King Must Die, 1958) ו"השור מן הים" (The Bull from the Sea, 1962), שהשני בהם הופך את מלכת האמזונות היפוליטה לשווה במעמדה לתסאוס, דיוקן שמבקרים מציינים בזכות אומץ ליבו וכנותו. "מסכת אפולו" (The Mask of Apollo, 1966) עוקב אחר שחקן לאורך התקופה של אפלטון ודיוניסיוס הצעיר. "זמר התהילה" (The Praise Singer, 1978) עוסק במשורר סימונידס מתיאוס.
ואז אלכסנדר. "אש מן השמיים" (Fire from Heaven, 1969) מכסה את חיי הילד מגיל ארבע ועד מות אביו והיה מועמד לפרס "בוקר האבוד" ב-2010. "הנער הפרסי" (The Persian Boy, 1972) מסופר על ידי הסריס המשועבד באגואס לאחר הכיבוש הפרסי – הימור טכני שהצליח. "משחקי הלוויה" (Funeral Games, 1981) עוסק במה שעשו יורשיו לאימפריה. בין לבין כתבה את "טבעו של אלכסנדר" (1975), מחקר ביוגרפי ישיר, ואת "האריה בשער" (1964) על המלחמות הפרסיות.
לאורך כל היצירה עוברת תיאוריה של אהבה השאובה מ"פיידרוס": ארוס כמאבק בין הרודף לנרדף, המובנה על ידי הבדלי גיל ומעמד. במערכות יחסים חד-מיניות, היררכיות אלו העניקו לה חלופות לתפקידי מגדר מקובלים – וזהו, בחלקו, הסיבה לכך שכתבה עליהם.
מדוע מרי מכונה גאונה
האיכות המדוברת היא שחזור דמיוני: היכולת לחיות בתוך עולם מנטלי נעלם בצורה כה מוחלטת עד שהנחותיו מרגישות כמו שכל ישר ולא כדבר אקזוטי. אנציקלופדיה בריטניקה נותנת קרדיט למלומדות שלה ולמיומנותה בשחזור היסטוריה ואגדות קלאסיות; ההיסטוריון טום הולנד אמר שאף סופר אחר לא הצליח לעורר בצורה כה מוצלחת את היופי, הכריזמה והאימה של יוון העתיקה. דניאל מנדלסון כתב על השפעתה המעצבת עליו כקורא צעיר. סוזן קולינס זוקפת לזכות "המלך חייב למות" את זירת המשחקים בלב "משחקי הרעב". זהו הישג אינטלקטואלי אמיתי, והוא נשען על יוונית שלמדה בעצמה ועל עשרות שנים של קריאה, לא על חותמת של אוניברסיטה – היא עזבה את אוקספורד עם תואר מדרגה שלישית.
טענת הנגד משמעותית והיא לא הייתה מתחמקת ממנה. ספרי התסאוס שלה ספגו את התיאוריות השנויות במחלוקת של רוברט גרייבס; מרי בירד וג'ון הנדרסון מצאו את כרתים שלה עולם אחר ומוזר ששוחרר בנוחות מעכבות מיניות מודרניות; אלכסנדר שלה כונה לא ביקורתי ורומנטי, ודמוסתנס שלה נחשב לקריקטורה המנוגדת לתיעוד ההיסטורי. קווין קופלסון טען שהיא אפיינה באופן שגוי מערכות יחסים פדרסטיות כהרואיות. הנשים שלה, למעט היפוליטה, מוגבלות ברובן לתפקידי נשים ואימהות ולעתים קרובות מצוירות עם סלידה פעילה. זה אינו דיוק של חוקר הלבוש כסיפורת; זוהי אמונה של סופרת, עוצמתית מספיק כדי לשכנע דורות אחדים שזה היה אותו הדבר.
מורשת
רנו חלתה באוגוסט 1983 בסרטן ריאות ודלקת ריאות, ניסתה לסיים רומן אחרון, ומתה בקייפטאון ב-13 בדצמבר. היא הורתה לשרוף את ניירותיה, התכתבויותיה וכתב היד הלא גמור. מולארד האריכה ימים אחריה עד 1996. הוצאת ויראגו פרסמה מחדש את הרומנים; ה-BBC עיבד את ספרי תסאוס לרדיו ב-1983 ואת "הרכבת" ב-2013; סרט תיעודי של BBC Four משנת 2006 הסתייע בבטני יוז, אוליבר סטון וסו מקגרגור. תמלוגיה מממנים כיום את פרס מרי רנו בסנט יו, עבור מאמרים בנושא קבלה קלאסית – הבוגרת בעלת התואר מדרגה שלישית מעניקה חסות למחקר של התחום שלה.