לודוויג ואן בეთהובן (Ludwig van Beethoven): האיש החירש שכתב מחדש את המוזיקה
בקיץ 1802, בכפר הייליגנשטאדט (Heiligenstadt) שחוץ לווינה, ישב מלחין בן שלושים ואחת בשיא תהילתו העולה כדי לכתוב לאחיו מכתב שאותו מעולם לא שלח. הוא הלך והתחירש, כך הודה, והיה קרוב לשים קץ לחיאותיו בשל כך. ואז הוא כתב את המשפט שמסביר את כל מה שבא בעקבותיו: רק האמנות עיכבה אותו מלעשות זאת, משום שנראה בלתי נתפס בעיניו לעזוב את העולם בטרם יפיק את כל מה שחילה להפיק. הוא חי עשרים וחמש שנים נוספות, והחירשות רק הלכה והעמיקה. כך גם המוזיקה.
ילדות שנבנתה להופעות
בეთהובן הוטבל ב-17 בדצמבר 1770 בבון (Bonn), ותאריך הלידה המקובל הוא 16 בדצמבר. אביו, יוהאן ואן בეთהובן (Johann van Beethoven), טנור חצר שסבל מבעיית שתייה, החל להקנות לו משטר אימונים בקלידים בגיל חמש, בתקווה לשווק עילוי בדמותו של מוצרט – בהופעת בכורה פומבית אחת בשנת 1778 הוצג הילד, שהיה למעשה בן שבע, כבן שש. הניצול הותיר צלקות, אך הוא גם הפיק נגן בעל שליטה טכנית עצומה. חינוך אמיתי יותר הגיע מכריסטיאן גוטלוב נפה (Christian Gottlob Neefe), נגן העוגב של חצר בון, שלימד אותו הקיבולת וההלחנה החל משנת 1780 לערך ועזר לו לפרסם את יצירתו הראשונה, סט וריאציות למקלדת, במרץ 1783 בהיותו בן שתים עשרה. מבין ששת אחיו, רק שני אחים, קספר אנטון קארל (Kaspar Anton Karl) וניקולאוס יוהאן (Nikolaus Johann), שרדו עד בגרות; אמו, מריה מגדלנה (Maria Magdalena), הלכה לעולמה ב-1787, והותירה אותו אחראי למעשה על משק הבית בהיותו בן שבע עשרה.
וינה ויצירת מוניטין
בეთהובן הגיע לווינה לצמיתות ב-1792 ולמד, בתוצאות מעורבות, אצל יוזף היידן (Joseph Haydn), אנטוניו סליירי (Antonio Salieri) ויוהאן אלברכטסברגר (Johann Albrechtsberger). הוא ערך את הופעת הבכורה הפומבית האמיתית שלו במהלך שלושה ימים החל מ-29 במרץ 1795 בבורגתיאטר (Burgtheater), ושלישיות הפסנתר שלו אופוס 1 באותה שנה הניבו רווח מספיק כדי לכסות כמעט שנת הוצאות. בין השנים 1799 ו-1800 הוא גבר על הווירטואוזים יוזף ולפל (Joseph Wölfl) ודניאל שטייבלט (Daniel Steibelt) בתחרויות פסנתר שנערכו בסלונים אריסטוקרטיים, ובנה לעצמו מוניטין פחות בשל אלגנטיות ויותר בשל פראות על המקלדת – סונאטת פאתטיק (Pathétique) משנת 1799 כבר הפגינה בפני בני תקופתו "כוח אופי" ו"עומק רגש" מעבר למה שמוזיקת הפסנתר הציעה לפני כן. פטרונים שמו לב לכך. הנסיכים לובקוביץ (Lobkowitz) וליכנובסקי (Lichnowsky) תמכו בו, וב-1808 התחייבו הארכידוכס רודולף (Rudolf), הנסיך קינסקי (Kinsky) והנסיך לובקוביץ במשותף להעניק לו קצבה שנתית של 4,000 פלורין אך ורק כדי להשאירו בווינה במקום לקבל משרה במקום אחר – הסדר חסר תקדים עבור מלחין שמבחינת ייחוסו לא היה איש מיוחד במינו.
הצוואה והתפנית
צוואת הייליגנשטאדט משנת 1802 היא נקודת הציר בסיפורו של בეთהובן, והיא נקראת פחות כצוואה ויותר כוויכוח של אדם עם עצמו. "הו אתם האנשים החושבים או אומרים שאני זדוני, עקשן או מיזנתרופ, עד כמה אתם טועים לגביי", הוא כתב, כשהוא מתאר שש שנים של חוסר תקווה נסתר – הוא היה מודע לבעיות שמיעה מאז 1798 לערך, ועד 1801 כבר הפקיד את האבחנה בידי חברים באמצעות מכתבים. הוא שקל התאבדות ודחה זאת מסיבה אחת: עבודה בלתי גמורה. "נראה לי בלתי נתפס לעזוב את העולם לנצח בטרם אספיק את כל מה שחשתי קורא לי לייצר". לחבר הוא ניסח זאת בצורה לוחמנית יותר: הוא "יחזיק את הגורל בגרון". המסמך מעולם לא נשלח. הוא נמצא בין מסמכים לאחר מותו, והוא מסמן את הנקודה שבה בეთהובן חדל להלחין כווירטואוז וינאי עולה והחל להלחין כאדם שאין לו מה להפסיד עוד מבחינת השאיפות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →העשור ההרואי
מה שבא בעקבות זאת מכונה בדרך כלל התקופה "ההרואית", והכינוי אינו הגזמה. הסימפוניה השלישית, הארואיקה (Eroica), שהולחנה בשנים 1803–1804, הייתה ארוכה כמעט פי שניים מכל סימפוניה שקדמה לה ופגשה קהל מבולבל בבכורה שלה ב-1805, בטרם הפכה למודל לכל מה שבא אחריה במוזיקה התזמורתית. הסימפוניה החמישית והשישית הושמעו לראשונה שתיהן בקונצרט מרתון יחיד בדצמבר 1808; אופרת פידליו (Fidelio), האופרה היחידה שלו, נכשלה בהופעת הבכורה שלה ב-1805 והצליחה רק לאחר גרסה מחודשת דרסטית ב-1814; הסימפוניה השביעית, שנחשפה ב-1813 לצד יצירת הקרב הפופולרית "הניצחון של וללינגטון" (Wellington's Victory), סחפה מחיאות כפיים מסוג שיצירותיו הקשות יותר זכו לו לע ندرة בחייו. לאורך כל זאת שמיעתו המשיכה להידרדר. הוא עדיין הצליח לעקוב אחר דיבור ומוזיקה מקרוב עד לשנת 1812 לערך, אך הטנטון והירידה המתקדמת – כמעט בוודאות טוטוסקלרוזיס (otosclerosis) – פירושם שעד אמצע שנות הארבעים לחייו תקשר במידה רבה באמצעות מחברות שבהן כתבו מבקרים, שעשרות מהן שורדות כספרי שיחות.
בידוד, סכסוכים משפחתיים והאהובה האלמותית
בეთהובן מעולם לא נישא, אף על פי שהציע נישואים לפחות פעם אחת – לתרזה מלפטי (Therese Malfatti) ב-1810, כשהוא היה בן ארבעים והיא בת תשע-עשרה, ונענה בשלילה. קשריו העמוקים ביותר, עם ג'וזפין ברונסוויק (Josephine Brunsvik) והרוזנת הצעירה ז'ולי גיצ'ארדי (Julie Guicciardi), לה ייחד את סונאטת אור הירח, נותרו ללא מימוש בנישואים; מכתב נלהב שלא נשלח משנת 1812 אל "אהובה אלמותית" אלמונית, ככל הנראה אנטוני ברנטאנו (Antonie Brentano), נותר אחד המסמכים שעליהם מתווכחים יותר מכל בתולדות המוזיקה. חייו הביתייים היו תוהו ובוהו עד כדי כך שנטר שטייכר (Nannette Streicher), אשתו של בונה פסנתרים, לקחה על עצמה לנהל את משק ביתו בזמן מחלותיו. לאחר שאחיו קספר מת משחפת ב-1815, בეთהובן נאבק במשך שנים באלמנתו של קספר על משמורת אחיינו קארל (Karl), מאבק כה מר שהסתיים בניסיון התאבדות של קארל ב-1826.
היצירות המאוחרות
חירשות מוחלטת בסביבות שנת 1819 לא שמה קץ להלחנה; היא שינתה את מה שהלחין. המיסה סולמניס (Missa solemnis), וריאציות דיאבלי (Diabelli Variations), סונאטת האמרקלייה (Hammerklavier Sonata) ורביעיות המיתרים האחרונות, כולל הפוגה הגדולה (Große Fuge) המודרנית להפליא, כולן יצאו תחת ידיו של אדם שלא היה מסוגל עוד לשמוע תזמורת מכוונת את כליה, אלא רק לדמיין זאת. הסימפוניה התשיעי, שהושמעה בבכורה ב-7 במאי 1824 עם פינאלה מקהלתי המבצע את "אודש לשמחה" (Ode to Joy) של שילר (Schiller), הייתה הסימפוניה הגדולה הראשונה שעשתה שימוש בקולות אדם, ועל פי הדיווחים זמר היה צריך לסובב את בეთהובן כדי שיוכל לראות את תשואות הקהל שלא היה יכול לשמוע. עיתון וינאי כתב לאחר מכן כי "הגאונות הבלתי נדלית שלו הציגה בפנינו עולם חדש".
מדוע לודוויג מכונה גאון
המילה נקשרה בשמו של בეთהובן עוד בחייו ומעולם לא התנתקה ממנו. א. ט. א. הופמן (E.T.A. Hoffmann), בסקירתו על הסימפוניה החמישית ב-1810, דירג אותו מעל היידן ומוצרט בין מי שהופמן ראה בהם הרומנטיקים הגדולים, כשהוא כותב שהמוזיקה "מניעה אימה, פחד, זוועה, כאב" ו"מעוררת את הכמיהה האינסופית שהיא מהות הרומנטיקה" – טענה מוקדמת וספציפית באופן חריג לכך שבתהובן שינה את ייעודה של המוזיקה. הטיעון בעד התואר נסמך על עובדה מתועדת ולא על רושם מעורפל: הוא הלחין את יצירתו המעזה ביותר מבחינה מבנית, רביעיות המיתרים המאוחרות והסימפוניה התשיעית, לאחר ששמיעתו הלכה לעולמה מבחינה תפקודית, כשהוא בונה ארכיטקטורה של צלילים לחלוטין מתוך זיכרון פנימי ותווים. זהו הישג קוגניטיבי מובהק, ולא סתם הערת שוליים עצובה. הטיעון הנגדי ההגון הוא ש"גאון" עלול לשטח אדם שהיה גם, לפי עדויות הסובבים אותו, מתיש לחיות במחיצתו – פרנואיד לגבי כסף שלא היה צריך להיות פרנואיד לגביו, אכזר במאבק המשמורת על אחיינו, ומועט לזרוק את האשמה על משתפי פעולה כמו מזכירו אנטון שינדלר (Anton Schindler) בגין כישלונות שהיו לא פעם שלו עצמו. כינויו גאון מסתכן בהפיכתו של אדם קשה ופצוע למיתוס. המוזיקה, הנשמעת בתנאיה שלה, מוכיחה את טענתה בכל מקרה.
מוות ומה שנותר
בეთהובן חלה קשות לאחר מסע חזרה לווינה מגניקסנדורף (Gneixendorf) בסוף 1826; צהבת, בצקת וחוזר ונשני ניקוזים בטניים באו בעקבות זאת במהלך החורף. הוא קיבל את הטקסים האחרונים ב-24 במרץ 1827, ונפטר יומיים לאחר מכן, ב-26 במרץ, בגיל חמישים ושישה, כשרק קומץ אנשים נוכחים. מילותיו האחרונות המדווחות, לשינדלר, היו שורה מקומדיה רומית: "Plaudite, amici, comoedia finita est" – מחאו כפיים, ידידים, הקומדיה תמה. נתיחה לאחר המוות חשפה נזק חמור לכבד. הוא הותיר מאחוריו תשעה סימפוניות, שלוים ושתיים סונארוות לפסנתר, שש-עשרה רביעיות מיתרים, ומכלול יצירה שלקח את המוזיקה האירופית מהקלאסיציזם משובח-הפאות של היידן אל המאה הרומנטית המשוחררת רגשית שבאה בעקבותיה – לא כבחירה סגנונית אלא, במקרה שלו, כדרך היחידה שנותרה לו לשמוע את עצמו חושב.