ג'ון וית'רספון

ג'ון וית'רספון

ג'ון וית'רספון (5 בפברואר 1723 – 15 בנובמבר 1794) היה כומר פרסביטריאני, איש חינוך, חקלאי ואב מייסד של ארצות הברית ממוצא סקוטי-אמריקאי. וית'רספון אימץ את תפיסות הריאליזם של השכל הישר הסקוטי, ובתקופת כהונתו כנשיא הקולג' של ניו ג'רזי (1768–1794; כיום אוניברסיטת פרינסטון) הפך לדמות משפיעה בעיצוב אופייה הלאומי של ארצות הברית. וית'רספון היה פעיל פוליטית, כיהן כציר מטעם ניו ג'רזי בקונגרס הקונטיננטלי השני והיה מבין החתומים על הכרזת העצמאות ב-4 ביולי 1776. הוא היה איש הדת הפעיל היחיד ונשיא המכללה היחיד שחתם על ההכרזה. מאוחר יותר חתם על תקנון הקונפדרציה ותמך באשרור חוקת ארצות הברית. בשנת 1789 שימש כמנחה הכינוס של האספה הכללית הראשונה של הכנסייה הפרסביטריאנית בארצות הברית של אמריקה. כאחד המנהיגים הלאומיים הראשונים של הפרסביטריאניזם האמריקאי, הוא קידם רעיונות תיאולוגיים ואזרחיים הקרובים לאלו של ז'אן קלווין (John Calvin), ג'ון נוקס (John Knox) וסמואל רתרפורד (Samuel Rutherford), ובפרט את התפיסה שהתנגדות לעריצות היא ציות לאלוהים.

חיים מוקדמים וכהונה דתית בסקוטלנד

ג'ון וית'רספון נולד בייסטר (Yester), סקוטלנד, ותועד במרשם הקהילה הישן כילד הבכור של הכומר ג'יימס אלכסנדר וית'רספון ואן ווקר, צאצאית של ג'ון וולש מאייר (John Welsh of Ayr) וג'ון נוקס. טענה אחרונה זו בדבר מוצאו מנוקס, אף שהיא עתיקה במקורה, שנויה במחלוקת מזה זמן רב וללא תיעוד ראשוני. הוא למד בבית הספר לדקדוק של האדינגטון (Haddington) וקיבל תואר מוסמך אוניברסיטה מאוניברסיטת אדינבורו ב-1739. הוא נשאר באוניברסיטה כדי ללמוד תאולוגיה. בשנת 1764 הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד בתאולוגיה מאוניברסיטת סנט אנדרוז.

וית'רספון היה פרוטסטנטי אדוק, לאומן ותומך ברפובליקניזם. כתוצאה מכך, הוא התנגד למרידה היעקוביטית הלגיטימיסטית הקתולית של 1745–46. לאחר ניצחון היעקוביטים בקרב פלקירק, הוא נכלא לזמן קצר בטירת דון (Doune Castle), דבר שהשפיע לטווח ארוך על בריאותו.

הוא הפך לכומר של כנסיית סקוטלנד (הפרסביטריאנית) בבייית' (Beith), איירשייר (1745–1758), שם נשא לאישה את אליזבת מונטגומרי מקרהאוס. לזוג היו עשרה ילדים, מתוכם חמישה הגיעו לבגרות.

בין השנים 1758 ל-1768 כיהן ככומר בכנסיית לייג קירק (Laigh Kirk) בפייזלי (Paisley). וית'רספון הפך לדמות בולטת בכנסייה כמתנגד אוונגליסטי למפלגה המתונה. במהלך שתי תקופות כהונתו ככומר כתב שלושה חיבורים ידועים בתאולוגיה, בולט שבהם הוא הסאטירה "מאפיינים כנסייתיים" (1753) שנכתבה על פרשת אינורקיית'ינג (Inverkeithing) מ-1752, אשר התנגדה להשפעה הפילוסופית של פרנסיס האצ'יסון (Francis Hutcheson).

פרינסטון

בעידודם של בנג'מין ראש (Benjamin Rush) וריצ'רד סטוקטון (Richard Stockton), אותם פגש בפייזלי, קיבל וית'רספון לבסוף את הזמנתם החוזרת (לאחר שדחה אחת ב-1766) להפוך לנשיא ולפרופסור ראשי של הקולג' הפרסביטריאני הקטן של ניו ג'רזי בפרינסטון. לפיכך, וית'רספון ומשפחתו היגרו לניו ג'רזי ב-1768.

בגיל 45 הפך לנשיא השישי של המכללה, שנודעה מאוחר יותר כאוניברסיטת פרינסטון. עם הגעתו, מצא וית'רספון את המוסד בחובות, עם הוראה חלשה ואוסף ספרייה שלא ענה על צורכי הסטודנטים. הוא החל מיד בגיוס כספים – מקומי ובחזרה בביתו בסקוטלנד – הוסיף שלוש מאות ספרים משלו לספרייה, והחל לרכוש ציוד מדעי כולל את הפלנטריום (orrery) של ריטנהאוס, מפות רבות וגלובוס כדור הארץ. וית'רספון הנהיג רפורמות רבות, כולל עיצוב תוכנית הלימודים ומבנה האוניברסיטה לפי אלו ששימשו באוניברסיטת אדינבורו ובאוניברסיטאות סקוטיות אחרות. הוא גם הקשיח את דרישות הקבלה, מה שעזר למוסד להתחרות בהרווארד ובייל על חוקרים.

וית'רספון לימד באופן אישי קורסים ברהיטות או ספרות יפה (belles lettres), כרונולוגיה (היסטוריה) ותאולוגיה. עם זאת, אף אחד לא היה חשוב יותר מפילוסופיה של המוסר (קורס חובה). כתומך במשפט הטבע בתוך קוסמולוגיה נוצרית ורפובליקנית, וית'רספון ראה בפילוסופיה של המוסר חיונית לכמרים, עורכי דין ואלו המכהנים בתפקידי ממשל (שופטים). תקיף אך בעל חוש הומור במנהיגותו, וית'רספון היה פופולרי מאוד בקרב הסגל והסטודנטים כאחד.

וית'רספון היה כומר פרסביטריאני אוונגליסטי בולט בסקוטלנד לפני שקיבל את משרת פרינסטון. מכיוון שהעיסוק העיקרי של המכללה באותה עת היה הכשרת כמרים, הפך וית'רספון למנהיג מרכזי של הכנסייה הפרסביטריאנית המוקדמת באמריקה. הוא סייע בארגון כנסיית נסאו הפרסביטריאנית בפרינסטון, ניו ג'רזי.

אף על פי כן, וית'רספון הפך מכללה שתוכננה בעיקר להכשרת אנשי דת למוסד שיצייד את מנהיגי המדינה החדשה. סטודנטים שמילאו מאוחר יותר תפקידים בולטים בפיתוח האומה החדשה כללו את ג'יימס מדיסון (James Madison), אהרון בר (Aaron Burr), פיליפ פרנו (Philip Freneau), ויליאם ברדפורד (William Bradford) ויו הנרי ברקנרידג' (Hugh Henry Brackenridge). מבין תלמידיו יצאו 37 שופטים (שלושה מהם הפכו לשופטי בית המשפט העליון של ארה"ב); 10 חברי קבינט; 12 חברי הקונגרס הקונטיננטלי, 28 סנאטורים של ארה"ב ו-49 חברי קונגרס של ארה"ב.

אף שניתן לזקוף לזכותו של וית'רספון חלק ניכר מהרחבת האוניברסיטה וקידומה, קשרי הבעלות שלו לשעבוד אנשים שחורים באמריקה עוררו עצומה פנימית בפרינסטון לוועדת ה-CPUC לשיום באוניברסיטת פרינסטון ולנשיא אייסגרובר להסרת הפסל שלו הניצב כיום בכיכר פיירסטון בקמפוס. הפסל הוצב במקור בשנת 2001. נכון לסתיו 2022, העצומה זכתה ליותר מ-250 חתימות התומכות בהסרת הפסל על בסיס היותו הסחת דעת למשימת האוניברסיטה וגורם לאי-נוחות בקרב חברי הקהילה בשל ההיסטוריה הגזענית של וית'רספון. העצומות מציעות להחליף את הפסל ב"לוח מידע המפרט הן את ההיבטים החיוביים והן את השליליים של מורשתו של וית'רספון."

מלחמת העצמאות

וית'רספון, שחשש זמן רב מכוחו של הכתר הבריטי, ראה בריכוזיות הגוברת של הממשל, באידאולוגיה הפרוגרסיבית של הרשויות הקולוניאליות ובכינון סמכות אפיסקופלית איום על חירויות המושבות. עניין מיוחד היה לוית'רספון בהתערבותו הגוברת של הכתר בעניינים המקומיים והקולוניאליים שהיו בעבר זכויות היתר והסמכויות של הרשויות האמריקאיות. כאשר החל הכתר להעניק סמכות נוספת לאפיסקופליה שמינה על ענייני הכנסייה, נגעו הרשויות הבריטיות בנקודה רגישה אצל הפרסביטריאני הסקוטי, שראה אירועים כאלה באותה עין כמו הסקוטים הקובננטרים (Covenanters) שלו. עד מהרה, וית'רספון החל לתמוך במהפכה האמריקאית, והצטרף לוועדת ההתכתבות והביטחון של ניו ג'רזי בתחילת 1774. דרשתו מ-1776 "ריבונות ההשגחה על יצרי האדם" פורסמה במהדורות רבות, והוא נבחר לקונגרס הקונטיננטלי כחלק מהמשלחת של ניו ג'רזי. בקונגרס הוא מונה לכומר הקונגרס, וביולי 1776 הצביע בעד אימוץ החלטת וירג'יניה לעצמאות. בתגובה להתנגדות שהמדינה עדיין לא מוכנה לעצמאות, לפי המסורת הוא השיב שהיא "לא רק בשלה לצעד, אלא בסכנת ריקבון מחוסרו."

וית'רספון כיהן בקונגרס מיוני 1776 עד נובמבר 1782 והפך לאחד מחבריו המשפיעים ביותר ולסוס עבודה בעל אנרגיה עצומה. הוא שירת בלמעלה מ-100 ועדות, בולטות שבהן ועדות הישיבה, מועצת השלום וועדת ההתכתבות הציבורית או העניינים המשותפים. הוא נאם לעיתים קרובות בהסכמה; סייע בניסוח תקנון הקונפדרציה; סייע בארגון המשרדים המבצעים; מילא תפקיד מרכזי בעיצוב המדיניות הציבורית; וניסח את ההנחיות לנציבי השלום. הוא נלחם נגד שטף הכסף הנייר והתנגד להנפקת איגרות חוב ללא הוראה להפחתת ערכן. "שום עסקים לא יכולים להתבצע, אומרים כמה, כי הכסף נדיר", כתב. הוא גם שירת פעמיים בבית המחוקקים של ניו ג'רזי ותמך בתוקף באימוץ חוקת ארצות הברית במהלך דיוני האשרור של ניו ג'רזי.

בנובמבר 1777, כשהכוחות הבריטיים התקרבו, סגר וית'רספון ופינה את הקולג' של ניו ג'רזי. המבנה הראשי, אולם נסאו, ניזוק קשות, וניירותיו ורשימותיו האישיים אבדו. וית'רספון היה אחראי לשחזורו לאחר המלחמה, מה שגרם לו לקשיים אישיים וכלכליים גדולים. בשנת 1780 הוא נבחר לתקופת כהונה של שנה במועצה המחוקקת של ניו ג'רזי המייצגת את מחוז סומרסט, והיה מועמד לקונגרס ב-1789 וב-1791. בגיל 68 נשא לאישה אלמנה בת 24, שאיתה נולדו לו שני ילדים נוספים.

מוות וקבורה

וית'רספון סבל מפציעות עיניים והיה עיוור עד 1792. הוא מת ב-1794 בחוותו טוסקולום (Tusculum), ממש מחוץ לפרינסטון, ונקבר לאורך שורת הנשיאים בבית הקברות של פרינסטון. רשימת מצאי של רכושו של וית'רספון שנערכה במותו כללה "שני עבדים ... בשווי מאה דולר כל אחד".

משפחה

וית'רספון נשא את אליזבת מונטגומרי ב-14 באוגוסט 1748 כמתועד במרשם הקהילה הישן בבייית', צפון איירשייר. שניהם היו מהקהילה. נולדו להם בסך הכל 10 ילדים, מתוכם רק חמישה שרדו כדי ללוות את הוריהם לאמריקה. ג'יימס, הבכור, סיים את לימודיו בפרינסטון ב-1770 והצטרף לצבא הקונטיננטלי כעוזרו של הגנרל פרנסיס נאש (Francis Nash), בדרגת רב-סרן, ונהרג בקרב ג'רמנטאון ב-4 באוקטובר 1777. הבן השני בגילו, ג'ון, סיים את לימודיו בפרינסטון ב-1779, עסק ברפואה בדרום קרוליינה ואבד בים ב-1795. דייוויד, הבן הצעיר ביותר, סיים את לימודיו באותה שנה כמו אחיו ג'ון, נשא לאישה את אלמנתו של אבנר נאש (Abner Nash) ועסק בעריכת דין בניו ברן, צפון קרוליינה. אנה, הבת הבכורה, נישאה לכומר סמואל סמית' ב-28 ביוני 1775. הכומר סמואל סמית' החליף את ד"ר וית'רספון כנשיא פרינסטון ב-1795. פרנסס, הבת הצעירה ביותר, נישאה לד"ר דייוויד רמזי (David Ramsay), ציר מדרום קרוליינה לקונגרס הקונטיננטלי, ב-18 במרץ 1763.

פילוסופיה

לדברי הרברט הובנקמפ (Herbert Hovenkamp), תרומתו המתמשכת ביותר של וית'רספון הייתה היוזמה של הריאליזם של השכל הישר הסקוטי, שלמד מקריאת תומאס ריד (Thomas Reid) ושניים מפרשניו, דוגלד סטיוארט (Dugald Stewart) וג'יימס ביטי (James Beattie).

בקולג' של ניו ג'רזי, וית'רספון עדכן את תוכנית הלימודים בפילוסופיה של המוסר, חיזק את מחויבות המכללה לפילוסופיה של הטבע, ומיצב את פרינסטון בעולם הטרנס-אטלנטי הגדול יותר של רפובליקת הספרות. וית'רספון היה תומך בערכים נוצריים, גישתו של השכל הישר למוסר הציבורי של שופטים אזרחיים הושפעה מהאתיקה של הפילוסופים הסקוטיים פרנסיס האצ'יסון וריד ולא מיונתן אדוארדס (Jonathan Edwards). לגבי שופטים אזרחיים, וית'רספון האמין לפיכך ששיפוט מוסרי צריך להירדף כמדע. הוא דבק במושגים ישנים מהרפובליקה הרומית של מנהיגות מוסרית על ידי שופטים אזרחיים, אך הוא גם המליץ בקביעות לתלמידיו לקרוא פילוסופים מודרניים כמו מקיאוולי (Machiavelli), מונטסקייה (Montesquieu) ודייוויד יום (David Hume), אף על פי שהסתייג מעמדתו ה"כופרת" של יום בנוגע לדת.

מידות טובות, הוא טען, ניתן להסיק באמצעות פיתוח השכל המוסרי, מצפן אתי שהוטבע על ידי אלוהים בכל בני האדם ופותח באמצעות חינוך דתי (ריד) או חברותיות אזרחית (האצ'יסון). וית'רספון ראה במוסר כבעל שני מרכיבים נפרדים: רוחני וזמני. לממשל האזרחי היה חוב גדול יותר לשני מאשר לראשון בדוקטרינה הפרסביטריאנית של וית'רספון. לפיכך, המוסר הציבורי היה חייב יותר לחוקי המוסר הטבעיים של הנאורות מאשר לנצרות המותווית.

בהרצאותיו על פילוסופיה של המוסר בפרינסטון, שהיו חובה לכל הסטודנטים בשנים ג' ו-ד', וית'רספון טען לזכות המהפכנית להתנגדות והמליץ על איזונים ובלמים בתוך הממשל. הוא עשה רושם עמוק על תלמידו ג'יימס מדיסון, שהצעותיו לחוקת ארצות הברית עקבו אחר רעיונותיהם של וית'רספון ויום כאחד. ההיסטוריון דאגלס אדייר (Douglass Adair) כותב: "סילבוס ההרצאות של וית'רספון . . . מסביר את המרתו של הווירג'יני הצעיר לפילוסופיה של הנאורות."

וית'רספון קיבל את אי-האפשרות לשמר מוסר ציבורי או מידות טובות בקרב האזרחים ללא דת יעילה. במובן זה, עקרונות המוסר הזמניים דרשו מרכיב דתי ששאב את סמכותו מהרוחני. לכן, דת ציבורית הייתה צורך חיוני בשמירה על המוסר הציבורי. עם זאת, במסגרת זו, חברות לא-נוצריות יכולות להיות בעלות מידות טובות, אשר, על פי הגדרתו, ניתן למצוא בחוק הטבעי. וית'רספון, בהתאם לפילוסופיית השכל המוסרי הסקוטית, לימד שכל בני האדם, נוצרים או אחרים, יכולים להיות מוסריים, אך הוא היה מחויב בכל זאת לנצרות כדרך היחידה לישועה אישית.

וית'רספון החזיק עבדים והרצה נגד ביטול העבדות.

עם זאת, ב"הרצאות על פילוסופיה של המוסר" שלו, ד"ר וית'רספון דגל ביחס אנושי לעובדים ומשרתים (כולל עבדים), בציינו:

> יחס זה נוצר תחילה על ידי ההבדל שאלוהים אפשר שיתקיים בין אדם לאדם. חלקם עדיפים על אחרים בכוחות נפשיים ובשיפור אינטלקטואלי – חלקם על ידי הגידול הגדול ברכושם באמצעות תעשייתם שלהם או של קודמיהם, וחלקם עושים זאת כבחירתם, במוצאם שאינם יכולים לחיות טוב יותר אחרת, להשכיר את עבודתם לאחרים תמורת שכר. הבה נשקול בקצרה (1.) עד כמה כפיפות זו משתרעת. (2.) החובות בכל צד. באשר לראשון נראה שזה רק שהאדון זכאי לעבודתם וכישרונם של המשרתים לזמן מוגבל, או לכל היותר לכל החיים. אין לו זכות לקחת חיים, או להפוך אותם לבלתי נסבלים על ידי עבודה מופרזת. לכן המשרת שומר על כל זכויותיו הטבעיות האחרות. הנוהג של עמים עתיקים, להפוך את שבויי המלחמה שלהם לעבדים, היה לא צודק וברברי לחלוטין; כי למרות שאנו יכולים להניח שאלה שהיו הגורמים למלחמה לא צודקת ראויים להפוך לעבדים; הרי שזה לא יכול להיות המקרה של כל מי שנלחם בצדם; חוץ מזה, עשיית זאת במקרה אחד תאשר את עשייתו בכל מקרה אחר; ואלה שנלחמו בהגנה על מדינתם, כאשר הותקפו שלא בצדק, עלולים להילקח כמו אחרים. הנוהג היה גם בלתי פוליטי, שכן עבדים לעולם אינם משרתים טובים או נאמנים כמו אלה שהופכים לכאלה לזמן מוגבל בהסכמה.

– וית'רספון, ג'ון (1912). הרצאות על פילוסופיה של המוסר. פרינסטון, ניו ג'רזי: הוצאת אוניברסיטת פרינסטון. עמ' 85–86.

הדעה המיושבת בקרב האבות המייסדים של אמריקה, כולל ד"ר וית'רספון, הייתה שהעבדות תיעלם בסופו של דבר באופן טבעי בתוך דור. מסיבה זו, הכומר וית'רספון דגל ב"שחרור הדרגתי" של עבדים.

> בהקשר זה ניתן לציין כי בשנת 1790 הנשיא וית'רספון, בעודו חבר בבית המחוקקים של ניו ג'רזי, היה יו"ר ועדה לביטול העבדות במדינה, והגיש דו"ח המייעץ לא לנקוט פעולה, על בסיס שהחוק כבר אסר על ייבוא עבדים ועודד שחרור מרצון. הוא הציע, עם זאת, שהמדינה עשויה לחוקק חוק שכל העבדים שייוולדו לאחר העברתו יהיו חופשיים בגיל מסוים – למשל, 28 שנים, כמו בפנסילבניה, אם כי בדעתו האופטימית מצב החברה באמריקה והתקדמות רעיון החירות האוניברסלית הותירו סיבה מועטה להאמין שיהיו עבדים כלל באמריקה בעוד 28 שנים, ועל כן פזיזות עלולה לעשות יותר נזק מתועלת.

– וית'רספון, ג'ון (1912). הרצאות על פילוסופיה של המוסר. פרינסטון, ניו ג'רזי: הוצאת אוניברסיטת פרינסטון. עמ' 74.

מורשת

### פסלים

אוניברסיטת פרינסטון, פרינסטון, ניו ג'רזי

- החברה ההיסטורית הפרסביטריאנית, פילדלפיה

- אוניברסיטת מערב סקוטלנד, פייזלי, סקוטלנד, הממלכה המאוחדת

- ד"ר ג'ון וית'רספון, שדרות קונטיקט ורחוב N, צפון-מערב, ליד כיכר דופונט, וושינגטון די.סי.

### מבנים

- אולם וית'רספון, אוניברסיטת פרינסטון, פרינסטון, ניו ג'רזי

- בניין וית'רספון, בשכונת מרקט איסט בפילדלפיה

- בית הספר לשעבר לרחוב וית'רספון לילדים צבעוניים, פרינסטון, ניו ג'רזי

- חטיבת הביניים לשעבר ג'ון וית'רספון, פרינסטון, ניו ג'רזי. באוגוסט 2021 הצביע מועצת החינוך של פרינסטון על הסרת שמו של ג'ון וית'רספון מחטיבת הביניים הציבורית המקומית בשל ההיסטוריה של וית'רספון כבעל עבדים שהתנגד לביטול העבדות. המועצה הצביעה בעבר שלא לבצע את השינוי, אך חזרה בה לאחר שתושבים מקומיים הגישו עצומה עם יותר מ-1,500 חתימות וקלט שנאסף בשני פורומים ציבוריים, ושינתה זמנית את השם לחטיבת הביניים המאוחדת של פרינסטון עד שייקבע שם חדש וקבוע.

### חברויות

וית'רספון נבחר לחברה הפילוסופית האמריקאית בשנת 1789

### אחר

- מכללת ג'ון וית'רספון, מכללה נוצרית לא-דנומינציונלית לאמנויות חופשיות בראפיד סיטי, דקוטה הדרומית

- מכון וית'רספון, מרכז מחקר בפרינסטון, ניו ג'רזי

- אגודת וית'רספון, ארגון של הדיוטות בתוך הכנסייה הפרסביטריאנית (ארה"ב) התמזג עם קולות סופיה (Voices of Sophia) בשנת 2008 ליצירת קולות פרסביטריאניים לצדק, שנסגרה לאחר מכן בשנת 2020.

- רחוב וית'רספון, ב-: פרינסטון, ניו ג'רזי; לואיוויל, קנטקי; ופייזלי, סקוטלנד

- SS ג'ון וית'רספון, ספינת ליברטי של הצי המסחרי של ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה; השתתפה בשיירת בעלות הברית, ששמה הקוד היה PQ 17, וטובעה בים ברנץ על ידי הצוללת הגרמנית U-255 ב-6 ביולי 1942

- גולם על ידי אדמונד לינדק (Edmund Lyndeck) במחזמר 1776, על הוויכוחים על ואימוץ הכרזת העצמאות, בהצגה מ-1969 ועל ידי ג'יימס נובל (James Noble) בסרט מ-1972

- אגף וית'רספון; חלק בולט מהסט של הסדרה "האוס" (House MD).