ג'וני טו (Johnnie To): מנהל האולפן שמימן את האמנות של עצמו
כשג'וני טו ווואי קא-פאי (Wai Ka-fai) ייסדו את Milkyway Image ב-1996, ההפקות הראשונות שלהם נכשלו. התברר כי הקהל בהונג קונג לא רצה את הטון הקודר והאינטלקטואלי שהחברה החדשה הציעה. הפתרון שאליו הגיע טו לא היה לרכך את סרטי הפשע. הוא היה לעשות קומדיות רומנטיות וסרטי ראש השנה הירחי עם כוכבים גדולים, ולהשתמש בהם כדי להחזיק את העסק פעיל — הסדר שאפשר לו לבלות את רבע המאה הבאה בעשיית כמה מסרטי הז'אנר המאופקים ביותר בעולם על חשבונו של מישהו אחר, והמישהו האחר הזה היה הוא עצמו.
נער שליחויות
ג'וני טו קיי-פונג (Johnnie To Kei-fung) נולד בהונג קונג ב-22 באפריל 1955. הוא נכנס לתעשייה בגיל שבע עשרה כנער שליחויות ב-TVB, גוף השידור הטלוויזיוני השולט של הטריטוריה, ומ-1973 פילס את דרכו למעלה דרך הבניין עד שביים והפיק תוכניות בפועל. ב-1983 ביים עיבוד טלוויזיוני ל-The Legend of the Condor Heroes, אחד מטקסטים היסוד של הסיפורת הפופולרית הסינית. סרט הקולנוע הראשון שלו יצא ב-1978.
חניכות זו היא יציבה ורקעית באופן יוצא דופן, והיא ניכרת בכל דבר באופן שבו הוא פועל. טו למד עשיית קולנוע בתוך מפעל, לפי לוחות זמנים, עם משאבים קבועים ותור של עבודה מאחוריו. הוא מעולם לא רכש את המזג של אמנות הממתין לתנאים שיהיו נכונים.
העשור המסחרי
במהלך שנות השמונים المאוחרות הוא היה אחד הבמאים המצליחים ביותר בהונג קונג במונחים מסחריים גרידא. The Eighth Happiness (1988) היה הסרט המכניס ביותר של שנתו. All About Ah-Long (1989), בכיכובו של צ'או יון-פאת (Chow Yun-fat), היה להיט גדול נוסף. במאי עם רקורד כזה בתעשייה כזו היה יכול להמשיך לשייט ללא הגבלה.
מילקוויי, 1996
במקום זאת, בגיל ארבעים ואחת, הוא הקים חברה משלו בקווון טונג (Kwun Tong), קאולון, עם הכותב והבמאי וואי קא-פאי. Milkyway Image התמחתה בדראמות פשע אפלות החבות חוב לז'אן-פייר מלוויל (Jean-Pierre Melville) ולפילם נואר — מה שאופיין כצעד נועז נגד המסחריות של הקולנוע בהונג קונג שלאחר העברת הריבונות. זה היה גם, בתחילה, קרוב לאסון פיננסי. הצלחות במיינסטרים כגון Running Out of Time (1999) והקומדיות שנבנו סביב כוכבים כמו אנדי לאו (Andy Lau) וסאמי צ'אנג (Sammi Cheng) הצילו ככל הנראה את החברה מפשיטת רגל בשנותיה הרזות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המבנה התגבש לכדי מודל עסקי קבוע: סרטים פופולריים משלמים על סרטים לא-מסחריים. זה העניק לטו משהו שכמעט לאף במאי בדורו לא היה — לא רק חופש יצירתי, אלא את הכסף שהופך חופש יצירתי לאמיתי. סביבו נוצרה מערכת רפרטואר, כולל הכותבים וואי קא-פאי, סזטו קאם-יואן (Szeto Kam-yuen) ויאו נאי-הוי (Yau Nai-hoi), הנודעים יחד כצוות הקריאטיבי של מילקוויי, ולהקה חוזרת של שחקנים ואנשי צוות המופיעים בסרט אחר סרט.
הסרטים
A Hero Never Dies, The Mission, PTU (2003), Election (2005), Exiled (2006) ו-Sparrow (2008) הם ליבת המוניטין שלו. נושאיו המתמשכים שתוארו הם חברות, גורל והפנים המשתנות של החברה בהונג קונג, והשני והשלישי מביניהם הם מה שמבדיל אותו מהרצף הבינלאומי של במאי פשע. גורל בסרט של ג'וני טו אינו מיסטיקה; הוא האריתמטיקה של סיטואציה, חדר עם מספר מוגבל של דלתות, הממצה את עצמה.
Election הוא המקרה הברור ביותר. הוא עוסק בהצבעת הנהגה בתוך ארגון טריאדה — לוק (Lok) הפרגמטי מול ביג די (Big D) התקפי — והוא מסרב באופן בולט להנאות הז'אנר. אין קרבות ירי בהילוך איטי; יש התקפות במצ'טות והוצאות להורג בצללים, המבוימות כך שנמנעת מהקהל כל סיפוק אסתטי בהן. הפעולה האמיתית היא משא ומתן: בריתות, טובות הנאה, פגישות סודיות. טו תיאר את הטריאדות כארגונים שומרי חוק פנימיים — "הם ממושמעים פנימית על ידי סט חוקים משלהם," אמר, "אך כשהדברים יוצאים מכלל שליטה, כשאנשים מחפשים רק כוח ורווח, הם יחצו את הקו ויהפכו לבלתי אנושיים." בסרט ששוחרר בהונג קונג ב-2005, סיפור על השחתה של תהליך בחירות מסודר לא נקרא כעוסק בלעדית בעבריינים.
הכרה
סרטיו הוקרנו בהרחבה בוונציה, קאן, ברלין וטורונטו. Life Without Principle (2011) היה הגשתה של הונג קונג לפרסי האוסקר. צרפת הפכה אותו לחבר במסדר האמנויות והספרות ב-2009; הוא הצטרף לאקדמיה לאמנויות ומדעי הקולנוע ב-2017, וכיהן בחבר השופטים של פסטיבלים מרכזיים, כולל ברלין ב-2023 וטוקיו ב-2024.
מדוע ג'וני נקרא גאון
האינטליגנציה המובחנת היא מרחבית. טו מעצב אקשן כבעיה בגיאומטריה — מי עומד איפה, מה כל אדם יכול לראות, איזה קו ראייה נפתח כשמישהו לוקח צעד — והוא פותר זאת בדממה שהיא ההפך הגמור מהעריכה התזזיתית שהתעשייה שלו פרסמה. במקום שבו הקולנוע של הונג קונג הציף בדרך כלל, הוא מבהיר. עימות בסרט של טו הוא קריא: הצופה תמיד יודע את הפריסה, והמתח מגיע מהבנת הסיטואציה ולא מהליכה לאיבוד בתוכה. זו מיומנות נדירה יותר מכשרון כוריאוגרפי, והיא מה שאפשר לבמאי ז'אנרי להילקח ברצינות בוונציה ובקאן מבלי לעשות מעולם סרט אמנות במובן הרגיל.
הטענה השנייה היא מוסדית, והיא עשויה להיות הגדולה יותר. טו לא רק ביים היטב תחת מערכת; הוא בנה את המערכת. הסבסוד הצולב של מילקוויי — קומדיות שמשלמות על סרטי פשע — הוא פיסת אסטרטגיה מעשית שהחזיקה מצב שלם של עשיית קולנוע בהונג קונג בחיים לאחר העברת הריבונות, כאשר ההיגיון המסחרי של התעשייה הצביע למקום אחר.
הטענה הנגדית היא אמיתית. טו פורה מאוד, ותפוקה פורה היא תפוקה לא אחידה; חלק גדול מהפילמוגרפיה שלו מורכב מהמוצר המסחרי מאוד שמימן את העבודה הטובה, והוא אינו מובחן. הוא פועל בתוך מוסכמות הז'אנר ולא ממציא מחדש את הצורה, וחובו המוכר למלוויל ממקם אותו בשושלת ולא בראשה. הוא דיבר בפומבי על מחסום יצירתי בשנים מאוחרות יותר. ובמאי שהחברה שלו תלויה בשוק של סין היבשתית פועל תחת מגבלות המגבילות עד כמה ניתן לרדוף כעת אחר ההשלכות הפוליטיות של סרט כמו Election. מה ששורד את כל זה הוא רצף של סרטי פשע בשנות האלפיים שמעט במאים בכל מקום השוו להם, שנעשו על ידי אדם ששילם עליהם בעצמו.
מורשת
הקולנוע של הונג קונג לאחר 1997 היה צפוי במידה רבה להיעלם לכדי נספח אזורי של התעשייה ביבשת. טו הוא סיבה מרכזית לכך שזה לא קרה. הוא השאיר רגישות ייחודית להונג קונג — הצפיפות שלה, הפטליזם שלה, רחובותיה הספציפיים — מול קהלים בינלאומיים במשך עשרים וחמש שנים, והוא עשה זאת על ידי שליטה בעסקים בדיוק כפי ששלט במצלמה. נער השליחויות סיים כשהוא בעל האולפן.