ג'וני קאש: האיש ששר עבור הכלואים
בעמדת האזנה בלנדסברג, מערב גרמניה, סמל מארקנסו ישב וקלט קוד מורס משידורי הצבא הסובייטי. על פי הדיווחים הוא היה בין האמריקאים הראשונים שלמדו שסטלין מת. ארבעה עשר חודשים לאחר שחרורו היה לו תקליט במצעדי הקאנטרי על אדם בכלא פולסום שירה במישהו ברינו רק כדי לראות אותו מת. כמעט שום דבר בחייו של ג'וני קאש לא התנהל בכיוון שניתן היה לצפות לו.
דייס, ארקנסו
הוא נולד בשם ג'יי. אר. קאש ב-26 בפברואר 1932 בקינגסלנד, ארקנסו — ראשי תיבות בלבד, ללא שם מאחוריהם. ב-1935 עברה המשפחה לדייס, מושבת התיישבות של ה'ניו דיל' שנבנתה כדי לתת לחקלאי השפל הכלכלי הזדמנות, ומגיל חמש הוא קטף כותנה לצידם.
האירוע המכונן הגיע ב-1944. אחיו הבכור ג'ק, בן חמש עשרה, נחתך כמעט לשניים על ידי מסור שולחן לא מוגן בעבודה ולקח לו שבוע למות. קאש נשא את האשמה על כך לשארית חייו, ולא קשה לשמוע מאיפה הגיעה העיסוק בחטא, ענישה והישרדות לא ראויה בכתיבת השירים שלו. באותה שנה הוא הוטבל בכנסייה הבפטיסטית המרכזית בדייס.
קוד מורס בלנדסברג
הוא התגייס לחיל האוויר ב-7 ביולי 1950, התאמן בסן אנטוניו, והוצב בטייסת הרדיו ה-12 הניידת בגרמניה כמפעיל מורס. הוא יצא ב-3 ביולי 1954 כסמל, עבר לממפיס, ובתוך חודשים עמד מול סם פיליפס ב'סאן רקורדס' עם גיטריסט בשם לותר פרקינס ונגן בס בשם מרשל גרנט.
בום-צ'יקה-בום
'הטנסי טו' לא היו להקה גדולה, מה שהתברר כנקודה. הגיטרה החשמלית המושתקת של פרקינס והבס האקוסטי של גרנט הפיקו קצב קטוע של רכבת משא — ה"בום-צ'יקה-בום" — מתחת לקול שישב נמוך יותר מכל קול ברדיו הקאנטרי. "היי, פורטר" ו"בכי! בכי! בכי!" הגיעו ב-1955. "פולסום פריזן בלוז" הגיע לחמישייה הראשונה בקאנטרי. "איי ווק דה ליין" הגיע למקום הראשון בקאנטרי ולעשרים הראשונים בפופ.
כדאי לצטט את הערכת היכל התהילה של מוזיקת הקאנטרי כי היא בוטה בצורה יוצאת דופן לגבי כמה מעט הוא השתנה: "הסגנון שג'וני קאש קבע מוקדם השתנה מעט לאורך השנים; התוספת של המתופף דבליו. אס. 'פלוק' הולנד ב-1960 רק חיזקה את הצליל מבוסס הקצב המזוהה שלו". הוא חתם ב'קולומביה' ב-1958 ונשאר עשרים ושמונה שנים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →כדורים, וג'ון
מסוף שנות ה-50 הוא היה מכור בכבדות לאמפטמינים וברביטורטים — ממריצים כדי לעבור את סיבובי ההופעות, ואז ברביטורטים כדי לרדת מהם. באמצע שנות ה-60 זה היה משבר. זה עלה לו בנישואיו לויויאן ליברטו ב-1966, וב-1967 הוא נעצר במחוז ווקר, ג'ורג'יה, כשהוא נושא כדורי מרשם לאחר תאונת דרכים.
ג'ון קרטר, ממשפחת קרטר, סיירה איתו במשך שנים; הדואט שלהם "ג'קסון" זכה בגראמי ב-1967. הוא הציע לה נישואין על הבמה בלונדון, אונטריו, ב-22 בפברואר 1968, והם נישאו תשעה ימים לאחר מכן בפרנקלין, קנטקי. היא ומשפחתה עברו לביתו כדי לגמול אותו מהסמים. זה עבד, פחות או יותר, לזמן מה, והיא נשארה דרך כל נפילה במשך שלושים וחמש שנים.
פולסום וסן קוונטין
הוא הופיע בבתי כלא מאז סוף שנות ה-50 — הראשון הבולט בסן קוונטין ביום השנה החדשה 1958. אט פולסום פריזן, שהוקלט בינואר 1968, ואט סן קוונטין בשנה שלאחר מכן הגיעו שניהם למקום הראשון במצעד הקאנטרי, וסן קוונטין הגיע גם לראש מצעד אלבומי הפופ של בילבורד. הוא כלל את "ילד ושמו סו", בדיחה של של סילברסטיין שהגיעה למקום הראשון בקאנטרי ולמקום השני בפופ.
הקלטות בתי הכלא עשו משהו שאף כמות של פרסום לא יכלה: הם הציבו את אהדתו מעבר לכל ויכוח. מיוני 1969 עד מרץ 1971 הוא הנחה את המופע של ג'וני קאש ב-ABC מאולם ריימן בנאשוויל והשתמש בטלוויזיה ברשת כדי להציג את בוב דילן, ניל יאנג, לינדה רונסטאדט וריי צ'ארלס לקהל קאנטרי.
האיש בשחור
בגדי הבמה השחורים התחילו כפרקטיקה והפכו לעמדה: הוא לבש אותם, אמר, בשם העניים והרעבים ואלה שנשברו על ידי הגיל או על ידי סמים. הוא התכוון לכך בדרכים ספציפיות. ב-1964 הוא הקליט את ביטר טירס: בלדות של האינדיאני האמריקאי, אלבום שלם על דיכוי הילידים האמריקאים, ברגע שבו לרדיו הקאנטרי לא היה שימוש בנושא. שבט הצב של אומת הסנקה אימץ אותו ב-1966; הוא גייס כסף לבתי ספר בשמורת רוזבאד. הוא נענה לקריאה למזבח במקדש האוונגליסטי של נאשוויל ב-9 במאי 1971, הקליט אלבומי גוספל ובסופו של דבר את כל הברית החדשה בתרגום 'ניו קינג ג'יימס', וב-1986 כתב: "אני נוצרי. אל תכניסו אותי לקופסה אחרת".
לאחר שננטש על ידי הלייבלים הגדולים, הוא חתם ב-1994 ב'אמריקן רקורדינגס' של ריק רובין, שהפשיט אותו חזרה לקול וגיטרה והגיש לו שירים של אנשים אחרים. אמריקן IV: דה מן קאמז אראונד (2002) הכיל את הגרסה שלו ל"הארט" של ניין אינץ' ניילז; הווידאו זכה בגראמי והפך לארבע הדקות המפורסמות ביותר בקריירה המאוחרת שלו.
מדוע ג'וני מכונה גאון
הטיעון לא יכול להישען על מוזיקליות, והוא מעניין יותר בגלל שהוא לא יכול. הטווח הקולי של קאש היה צר, נגינת הגיטרה שלו רודימנטרית, ואוצר המילים של העיבודים של להקתו רחב בערך כשלושה רעיונות. הסיכום של היכל התהילה עצמו — שהסגנון שלו "השתנה מעט לאורך השנים" — יהיה כתב אישום נגד כמעט כל אחד אחר. הוא מצא צליל אחד ב-1955 והשתמש בו, ללא שינוי מהותי, במשך חצי מאה.
מה שהיה לו במקום זה סמכות, וכדאי לומר בדיוק ממה היא מורכבת, כי זו יכולת אמיתית ונדירה ולא מחמאה. זו היכולת לגרום למאזין להאמין שהאדם ששר הרוויח אישית את הזכות לסיפור. בחלקה זה גוון קול — בריטון-בס שנשא יותר משקל מוסרי ממה שהטווח האמיתי שלו הצדיק. בחלקה זה שהוא בחר חומרים בעקביות אובססיבית: האסיר, האריס, היליד האמריקאי המנושל, החוטא שיודע שהוא כזה. הוא תיאר את עצמו כ"החוטא הגדול מכולם", והשירים מעולם לא ויתרו לו. העקביות הזו היא הסיבה שהקלטות רובין עובדות; בגיל שבעים, כשהוא שר שיר של אדם צעיר על פגיעה עצמית, הוא נשמע פחות כמו אמן קאברים ויותר כמו אדם שמגיע למסקנה. הוא כונה "נסיך הפילוסופים של מוזיקת הקאנטרי האמריקאית", והביטוי הוגן אם מבינים את הפילוסופיה כמוסרית ולא כאינטלקטואלית.
טיעון הנגד אמיתי. הוא בילה עשורים ב'קולומביה' ביצירת כמות גדולה של מוזיקה רגילה בין נקודות הציון, וחלק גדול מאגדת פורעי החוק היה איקונוגרפיה — רישום פלילי שגיבה את אלבומי הכלא הסתכם בכדורים במכונית לאחר תאונה. הוא היה מפרש מרהיב וכותב שירים טוב אך לא פורה; חלק ניכר מהופעותיו המאוחרות המפורסמות ביותר הן יצירות של אנשים אחרים. קרא לזה גאונות של פרסונה שמאוכלסת כל כך עד שהפסיקה להיות כזו.
מורשת
ג'ון קרטר קאש מתה ב-15 במאי 2003. הוא אמר לריק רובין, "אתה חייב להמשיך להעסיק אותי כי אני אמות אם לא יהיה לי משהו לעשות", והקליט עד 21 באוגוסט. הוא מת ב-12 בספטמבר 2003, בגיל שבעים ואחת, וקבור ליד ביתו בהנדרסונוויל. הוא קיבל את פרס מפעל החיים של הגראמי ב-1999 ואת המדליה הלאומית לאמנויות ב-2001, והוא יושב בהיכל התהילה של מוזיקת הקאנטרי (1980, שאותו כינה ההישג המקצועי הגדול ביותר שלו), היכל התהילה של כותבי השירים בנאשוויל (1977), היכל התהילה של הרוקבילי (1999), היכל התהילה של הרוק אנד רול (1992) והיכל התהילה של מוזיקת הגוספל (2010). מלבד אלביס פרסלי, הוא המבצע היחיד שנכנס להיכלי התהילה של הקאנטרי ושל הרוק אנד רול.