ג'ון וו: הכוריאוגרף של הכדורים
הוא ראה את סיפור הפרברים שלושים ואחת פעמים, וזה ניכר. כשג'ון וו מצלם שני גברים שיורים אקדחים זה בזה מעבר לבית תה, הוא מצלם את זה בצורה שמחזמר מצלם מספר ריקוד, מתוזמנים לקצב בראשו, לפעמים למוזיקה שמתנגנת על סט הצילומים. "אני משתמש בתיאוריה מוזיקלית כדי לצלם רצף פעולה," אמר ל-BFI. מתוך השכנוע הזה צמח סרט "שפיכות הדמים ההרואית", ז'אנר של יריות, כבוד ויונים באיטיות שעיצב מחדש את קולנוע האקשן בשתי יבשות.
ילדות של קשה יום ואמונה
וו יו-סן נולד ב-1 במאי 1946, בגואנגג'ואו, בעיצומו של תוהו ובוהו של מלחמת האזרחים של סין. כשהיה בן חמש, משפחתו הפרוטסטנטית האדוקה ברחה מהיבשת והתיישבה בשכונות העוני של שק קיפ מאי בהונג קונג. אביו, מורה, הפך לנכה עקב שחפת; אמו עבדה באתרי בנייה; המשפחה איבדה את ביתה בשריפה הקטסטרופלית של שק קיפ מאי ב-1953. מצב עמוד שדרה וניתוח ילדות השאירו את וו לא מסוגל ללכת כראוי עד שהיה בן שמונה, ורגל אחת קצרה לצמיתות מהשנייה. ילד ביישן עם קשיי דיבור, הוא רצה תחילה להיות כומר נוצרי, ואז מצא בקולנוע שפה שביכולתו לדבר. בוב דילן, מערבונים אמריקאיים וקרב היריות הסופי של קיד וקסידי הצביעו על הדרך.
חניכה בהונג קונג
וו נכנס לתעשייה ב-1969 כמפקח תסריט, עבר לאולפני שו בראדרס כבמאי עזר, ולמד אצל אמן ה-וּ-שְׂיָה צ'אנג צ'ה, שממנו ספג את הרעיון לעשות כוריאוגרפיה לאלימות כמו ריקוד. הוא ביים את סרט הביכורים שלו, הדרקונים הצעירים, ב-1974, עם פעולה שהועלתה על ידי ג'קי צ'אן הצעיר, ובילה עשור בשחיקה בסרטי אומנויות לחימה וקומדיות. עד אמצע שנות השמונים הוא היה מותש ומאוכזב יצירתית. ואז המפיק צווי הארק גיבה את פרויקט התשוקה שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שפיכות דמים הרואית
מחר טוב יותר (1986) היה שובר קופות שהגדיר מחדש את האקשן של הונג קונג, והפך את צ'ואו יון-פאט לאייקון במעיל טרנץ'. וו וצ'ואו עשו שורה של סרטים מכוננים יחד: מחר טוב יותר II, הרוצח (1989), פעם גנב, ו-הממזרי הקשוחים (1992) האכזרי. לצדם הגיע כדור בראש (1990), עבודתו האישית ביותר, שהתבססה על זכרונותיו שלו כדי להציג סיפור על ידידות שנהרסה על ידי מלחמת וייטנאם. סימני ההיכר שלו הפכו לניתנים לזיהוי מיד: אקדחים כפולים, עימותים מקסיקניים, הילוך איטי בלטי ויונים לבנות מתעופפות בתוך הטבח, דימיונות נוצריים של חן בעולם של אלימות. באופן קריטי, וו התעקש שהרגש הגיע קודם. סרטיו עוסקים בנאמנות, כבוד והקרבה; קרבות היריות הם האופן שבו הנושאים האלה מושרים.
הוליווד ובחזרה
וו עבר לאמריקה עם מטרה קשוחה (1993), והפך לאחד הבמאים האסייתים הראשונים שהובילו סרט הוליוודי גדול, אם כי השליטה של האולפנים הגבילה אותו. חץ שבור הגיע אחריו, ואז עימות חזיתי (1997), פריצת הדרך שבה פרמאונט נתנה לו לבסוף את החופש לשלב "אפיון דמויות רגשי ופעולה מורכבת"; הוא הכניס מעל 100 מיליון דולר וזכה בפרס סאטורן. משימה בלתי אפשרית 2 (2000) היה הסרט המכניס ביותר של השנה. לאחר כמה אכזבות הוליוודיות הוא חזר לסין עבור האפוס הדו-חלק שבור שיאים צוק אדום (2008-2009), קיבל אריה זהב על מפעל חיים בוונציה ב-2010, והמשיך לעבוד, כולל המותחן נטול הדיאלוגים לילה שקט ב-2023, וחידוש של הרוצח ב-2024.
מדוע ג'ון נקרא גאון
הגאונות של וו היא זו של חדשן צורני באידיום פופולרי: הוא המציא סגנון קולנועי ייחודי כל כך משפיע עד שהוא נספג, לפעמים הועתק בשלמותו, על ידי יוצרי סרטים ברחבי העולם, מקוונטין טרנטינו ועד האחים וושאוסקי ואינספור במאי אקשן. האיכות היצירתית הספציפית היא הסינתזה שלו, המיזוג של וּ-שְׂיָה סיני, פילם נואר, הקולנוע הפשעי המוסרי של ז'אן-פִּיֵיר מלוויל, והמחזמר האמריקאי לדקדוק קינטי יחיד שבו אלימות מתוארת בכוריאוגרפיה כמו מוזיקה. זו תרומה אסתטית אמיתית, ואריה הזהב של מפעל החיים בוונציה מאשר שעולם האמנות לוקח זאת ברצינות. נגד הטיעון הנגדי ההגון אמיתי: וו עובד בבידור ז'אנרי, לא בקולנוע אמנותי מהורהר שניתן לו בדרך כלל המילה גאון, סרטיו האמריקאיים אינם אחידים, ומבקרים המעדיפים איפוק מוצאים את הסנטימנטליות והעודפות האופראית שלו מוגזמות. כישרונו קרוב יותר לאומנות וירטואוזית, לשליטה במופע, מאשר לעומק אינטלקטואלי. אבל אומנות הנרדפת עד כדי המצאה מחדש של צורה שלמה, ועושה זאת עם חזון מוסרי עקבי של אחוה וכבוד, מזכה במונח יותר מרובם. הכדורים שלו תמיד אומרים משהו.
מורשת
ג'ון וו עומד כגשר הגדול בין הונג קונג להוליווד, האיש שלימד את קולנוע האקשן העולמי להרגיש. נוצרי אדוק המכנה את ישו פילוסוף גדול וחובב מחזמרים לכל החיים, הוא התעקש שהסצנות האלימות ביותר יכולות לשאת את הרכות הרבה ביותר. מעילי הטרנץ', האקדחים התאומים, היונים ופרידות המסך הקפואות הם כעת חלק מהשפה החזותית המשותפת של הקולנוע העולמי, וכל במאי שמביים קרב יריות מסוגנן הוא, במודע או שלא במודע, מצטט אותו.