סילביה פלאת': הקול שאריאל שחררה
חודש לפני מותה, סילביה פלאת' פרסמה רומן תחת שם בדוי כי לא חשבה שהוא טוב מספיק כדי לשאת את שמה. שנתיים לאחר מכן, השירים שהותירה אחריה — מושחזים, חסרי רחמים, מורכבים בפרץ יצירתי אחרון — הפכו אותה לאחת המשוררות המשמעותיות ביותר של המאה העשרים. הפער בין שתי העובדות הללו הוא כל סיפורה.
ילדות שעוצבה על ידי אובדן
פלאת' נולדה ב-27 באוקטובר 1932, בשכונת ג'מייקה פליין בבוסטון, בתם של אוטו פלאת', פרופסור לאנטומולוגיה מהגר גרמני באוניברסיטת בוסטון, ואורליה שובר פלאת', בתם ילידת אמריקה של מהגרים אוסטרים. אביה מת כשהייתה בת שמונה, לאחר מחלה ממושכת שהוחמרה בשל סירובו לראות רופא, והאובדן הפך לפצע אליו חזרה לאורך כל חיי הכתיבה שלה, המפורסם שבהם בשיר "אבא". היא פרסמה את שירה הראשון בגיל שמונה, בבוסטון הראלד, וגדלה כסטודנטית מוכשרת להפליא — היא סיימה את לימודיה בהצטיינות יתרה ממכללת סמית' ב-1955 עם מנת משכל מדווחת קרוב ל-160, לאחר שכבר זכתה בתחרויות, מלגות ועריכה אורחת במגזין מדמואזל בקיץ 1953, חוויה שתעבד מאוחר יותר לסיפורת.
קיימברידג', יוז וחיזור של ארבעה חודשים
מלגת פולברייט לקחה את פלאת' למכללת ניונהאם, קיימברידג', ב-1955. שם, במסיבה שחגגה את מגזין השירה הקטן "סנט בוטולפס ריוויו" בפברואר 1956, היא פגשה את המשורר האנגלי טד יוז. הם נישאו ארבעה חודשים לאחר מכן, ב-16 ביוני 1956, והנישואין הפכו למערכת היחסים המגדירה, והמתווכחת ביותר, בחייה הבוגרים. לזוג היו שני ילדים, פרידה וניקולס, ולזמן מה חיו חיים ביתיים של סופרים עובדים באנגליה ובמסצ'וסטס, כל אחד קורא ועורך את טיוטות האחר. הנישואין קרסו ב-1962 לאחר שיוז החל ברומן עם אסיה ויוויל; פלאת', שנותרה עם שני ילדים קטנים בחורף לונדוני, כתבה בקצב ובעוצמה שמעולם לא החזיקה מעמד קודם לכן. מכתבים שכתבה למטפל שלה בתקופה זו, שנפתחו עשורים מאוחר יותר, טוענים להתעללות פיזית ורגשית מצד יוז — טענה שעיצבה מחדש את האופן שבו ביוגרפים קוראים את השנה האחרונה לנישואין.
הקולוסוס ודביוט שקט
אוסף השירה היחיד של פלאת' שפורסם בחייה, "הקולוסוס ושירים אחרים", הופיע ב-1960 לתשומת לב מכובדת אך צנועה — מבקר בריטי כינה אותו "מציאה אמיתית", בעוד מבקרים אמריקאים, שפגשו את הספר שנתיים לאחר מכן, היו קרירים יותר, חלקם מצאו אותו נגזר ממוריה והשפעותיה, ביניהם רוברט לואל, תיאודור רותקה ו-ו. ה. אודן. זוהי עבודה זהירה, מושלמת מבחינה פורמלית, שעדיין עובדת בתוך מבנים מקובלים — וילאנלים, בתים הדוקים — לפני שפלאת' מצאה את הקול החופשי והמסוכן יותר שיגדיר אותה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פעמון הזכוכית, פורסם תחת שם שאול
בינואר 1963, שבועות לפני מותה, פרסמה פלאת' את "פעמון הזכוכית", רומן חצי-אוטוביוגרפי העוקב אחר התמוטטות נפשית של אישה צעירה במהלך התמחות בניו יורק ואחריתה, המבוסס מקרוב על אשפוזה וטיפולה של פלאת' עצמה בעקבות ניסיון התאבדות בגיל עשרים. היא הוציאה אותו תחת שם העט "ויקטוריה לוקאס", לא מוכנה לחשוף את אמה ומכריה לדיוקנאות המוסווים בדקות שלו, ולא בטוחה בערכו הספרותי. הוא ימכור יותר משלושה מיליון עותקים ויהפוך למרכיב מרכזי בתוכנית הלימודים של התיכון והמכללה האמריקאית, כאשר הדיוקן שלו של פסיכיאטריה מוסדית והצטמצמות הנשיות שלאחר המלחמה נקרא כעת כטקסט פמיניסטי מכונן.
אריאל והשירים שהפכו אותה
פלאת' מתה בלונדון ב-11 בפברואר 1963, בגיל שלושים. היא בילתה את החודשים הקודמים בפרץ יצירה מתמשך, לעיתים קרובות כותבת לפני עלות השחר בזמן שילדיה ישנו, ומפיקה את השירים שיהפכו ל"אריאל" — ביניהם "אבא", "ליידי לזרוס" ו"צבעונים". יוז ערך וסידר את האוסף לפרסומו ב-1965, גרסה שהשמיטה כמה שירים ושינתה את הרצף שהותירה פלאת', החלטה שמשכה ביקורת אקדמית מאז; מהדורה "משוחזרת" מלאה יותר העוקבת אחר הסדר של פלאת' עצמה פורסמה בסופו של דבר על ידי בתה פרידה ב-2004. השפעת הספר הייתה מיידית וסייסמית. המבקר ג'ורג' שטיינר כתב שאף אוסף מאז "מוות וכניסות" של דילן תומאס "לא השפיע בצורה כה חיה ומטרידה על מבקרים וקוראים אנגלים כמו אריאל". רוברט פן וורן כינה אותו "משב רוח קר וחד של מציאות". מגזין "טיים" תיאר את שיריה המאוחרים כמשחקים "רולטה רוסית עם שישה כדורים במחסנית". אריאל ביססה את המוניטין של פלאת' כמתרגלת הבולטת ביותר של מה שמבקרים כינו שירה וידויים — מצב, שחלוץ לצד רוברט לואל ועמיתתה לסמינר של לואל אן סקסטון, שהשתמש בחייה, גופה והתמוטטויותיה של המשוררת כחומר ישיר ולא מתווך, במקום לסנן אותם דרך דמות או מרחק היסטורי.
פרס פוליצר לאחר המוות
שיריה המכונסים של פלאת', בעריכת יוז ופורסמו ב-1981, זכו בפרס פוליצר לשירה בשנה שלאחר מכן, מה שהפך אותה למשוררת הרביעית בלבד שקיבלה אותו לאחר מותה. ההכרה אישרה את מה שקוראיה המקוריים של אריאל כבר חשו: שעבודתה המאוחרת של פלאת' הסתכמה באחת מפריצות הדרך האמנותיות האמיתיות של התקופה, שהגיעה מאוחר מדי כדי להגיע למשוררת שיצרה אותה.
מדוע סילביה מכונה גאונה
המקרה לקרוא לפלאת' גאונה נשען פחות על טווח אינטלקטואלי גולמי — אם כי הרקורד האקדמי שלה, ממכללת סמית' ועד קיימברידג', היה יוצא דופן — מאשר על הישג טכני ספציפי: יכולתה, בטווח של כמה חודשים ב-1962 ובתחילת 1963, למזג משבר אישי קיצוני עם שליטה פורמלית בלתי מתפשרת, ולהפיק שירים שנקראים כווידוי ספונטני תוך שהם נשארים עשויים בצורה הדוקה ומכוונת. טד יוז עצמו אמר שהשירה המאוחרת שלה "חומקת מניתוח רגיל בדרך שבה עושים זאת ראיית הנולד והמדיום", וג'ויס קרול אוטס כינתה אותה "אחת המשוררות המפורסמות והשנויות במחלוקת ביותר שלאחר המלחמה הכותבות באנגלית". זהו שיפוט ביקורתי אמיתי ומשותף באופן נרחב, לא ניפוח.
גם מקרה הנגד הכנה חשוב. כמה מבקרים, אז ומאז, תהו האם העוצמה של אריאל בת-קיימא כמודל — א. אלברז טען שהמקור עצמו לאנרגיה היצירתית של פלאת' היה בלתי נפרד מהרס עצמי, קריאה שמסתכנת ברומנטיזציה של הסבל כמחיר האמנות. אחרים מצאו את הציניות של עבודתה המאוחרת ואת ההתמקדות בקטסטרופה (היא השוותה את הכאב האישי שלה להירושימה ולמחנות הריכוז) כמרחיקת לכת, או את תהילתה שלאחר המוות כבלתי נפרדת מהדרמה של מותה ולא מהשירים בלבד. פלאת' עצמה התעקשה שהחומר שלה לא צריך להיות "סוג של קופסה סגורה וחוויה נרקיסיסטית של הסתכלות במראה", והאם אריאל חומקת מהמלכודת הזו נותר שנוי במחלוקת באמת — מה שמהווה חלק מהסיבה לכך שממשיכים להתווכח עליו, במקום פשוט להעריץ אותו.
מורשת
יומניה ומכתביה של פלאת' המשיכו להופיע במהדורות שלמות יותר ויותר, לאחרונה כרכים לא מקוצרים ב-2017–2018, כל אחד מעצב מחדש את הרקורד הציבורי של נישואיה ובריאותה הנפשית. מלחינים כולל נד רורם וקאיה סאריאהו הלחינו את שיריה למוזיקה, וביתה בכיכר צ'לקוט בלונדון נושא כעת לוח כחול של המורשת האנגלית. יותר משישים שנה לאחר מותה, פלאת' נותרה המשוררת שנגדה נמדדים עדיין מצב הווידוי, הביקורת הספרותית הפמיניסטית והשאלה הטעונה של יחסי האמנות לסבל.