קארל סייגן
קארל אדוארד סייגן (Carl Edward Sagan; 9 בנובמבר 1934 – 20 בדצמבר 1996) היה אסטרונום, מדען פלנטרי ומנגיש מדע אמריקאי. בראשית דרכו כיהן כפרופסור עוזר באוניברסיטת הרווארד, ובהמשך עבר לאוניברסיטת קורנל, שם כיהן כפרופסור לאסטרונומיה ומדעי החלל על שם דייוויד דאנקן וניהל את המעבדה למחקרים פלנטריים. הוא מילא תפקיד פעיל בתוכניות מארינר, ויקינג וּוויאג'ר. הוא פרסם למעלה מ-600 מאמרים מדעיים ומספר ספרי מדע פופולרי, ובראשם "הקשר הקוסמי". הוא זכה בפרס פוליצר לספר עיון כללי עבור ספרו "דרקוני גן עדן". הוא נחשב לאחד ממנגישי המדע המשפיעים ביותר בדורו.
הוא היה שותף לכתיבה ולהגשה של סדרת הדוקו משנת 1980 "קוסמוס: מסע אישי", שזכתה לצפייה של לפחות 500 מיליון בני אדם ב-60 מדינות ושזכתה בשני פרסי אמי ובפרס פיבודי. הספר הנלווה לסדרה, "קוסמוס", היה ספר המדע הנמכר ביותר בזמנו.
כחובב מדע בדיוני מושבע, סייגן נכנס לז'אנר עם הספר "קונטקט", שעובד לסרט באותו שם. הוא היה ממקימי האגודה הפלנטרית ונשיאה הראשון. הוא הציע את צילום "נקודה כחולה חיוורת" של כדור הארץ שצולם על ידי הגשושית וויאג'ר 1.
הוא התעניין כל חייו באפשרות לקיומם של חיים חוץ-ארציים, ובדרך כלל מיוחסות לו תרומות למסר ארסיבו, לצד תפקיד משמעותי הרבה יותר בפיתוח לוחיות פיוניר ותקליט הזהב של וויאג'ר – מסרים אוניברסליים שיוכלו פוטנציאלית להיות מובנים על ידי כל תבונה שתמצא אותם. הוא קידם ספקנות ואת השיטה המדעית, במיוחד בספרו הלפני אחרון "עולם רדוף שדים". הוא הפיץ ארגז כלים לחשיבה ביקורתית. הוא פרסם את האמרה: "טענות יוצאות דופן דורשות הוכחות יוצאות דופן". הביטוי "מיליארדים על גבי מיליארדים" יוחס לו, אף שמעולם לא אמר אותו; הוא אכן השתמש בו כשם ספרו האחרון. סייגן קיבל פרסים ואותות כבוד רבים, בהם מדליית נאס"א לשירות ציבורי מצטיין ומדליית האקדמיה הלאומית למדעים לרווחת הציבור. הוא נישא שלוש פעמים והיו לו חמישה ילדים. לאחר שלקה במיאלודיספלזיה, סייגן מת מדלקת ריאות בגיל 62 ב-20 בדצמבר 1996.
חיים מוקדמים
### ילדות
קארל אדוארד סייגן נולד ב-9 בנובמבר 1934, בשכונת בנסונהרסט שברובע ברוקלין בעיר ניו יורק. אמו, רייצ'ל מולי גרובר (1906–1982), הייתה עקרת בית מניו יורק; אביו, סמואל סייגן (1905–1979), היה פועל בתעשיית ההלבשה יליד אוקראינה שהיגר מקמיאנץ-פודולסקי (אז באימפריה הרוסית). סייגן נקרא על שם סבתו מצד אמו, צ'איה קלרה, שנפטרה בלידת ילדה השני; היא הייתה, במילותיו של סייגן, "האמא שהיא [רייצ'ל] מעולם לא הכירה". משפחתו של סייגן גרה בדירה צנועה בבנסונהרסט. מאוחר יותר תיאר את משפחתו כיהודים רפורמים, אחד מארבעת הזרמים הליברליים העיקריים ביהדות. הוא ואחותו הסכימו שאביהם לא היה דתי במיוחד, אך אמם "האמינה בהחלט באלוהים, הייתה פעילה בבית הכנסת [...] והגישה רק בשר כשר". במהלך השנים הקשות של השפל הגדול, אביו עבד כסדרן באולם קולנוע.
לפי הביוגרף קיי דייווידסון, סייגן ייחס את נטיותיו האנליטיות לאמו, שהייתה ענייה מאוד בילדותה בניו יורק במהלך מלחמת העולם הראשונה ושנות ה-20, ושאיפותיה האינטלקטואליות מאוחר יותר סוכלו בשל עוניה, מעמדה כאישה וכרעיה, והמוצא היהודי שלה. דייווידסון הציע שהיא "סגדה לבנה היחיד, קארל" כיוון ש"הוא יגשים את חלומותיה שלא התגשמו". סייגן ייחס את תחושת הפליאה לאביו, שבילה את זמנו הפנוי בחלוקת תפוחים לעניים או בסיוע בהרגעת מתחים בין עובדים להנהלה בתעשיית ההלבשה של ניו יורק. סייגן אמר: "הוריי לא היו מדענים. הם לא ידעו כמעט דבר על מדע. אבל בכך שהציגו אותי בו-זמנית לספקנות ולפליאה, הם לימדו אותי את שני אופני החשיבה הדרים יחד בחוסר נוחות, שהם מרכזיים בשיטה המדעית".
הוא תיאר רגע מכונן בהתפתחותו, כאשר הוריו לקחו אותו לתערוכה העולמית של ניו יורק ב-1939. הוא נזכר בזיכרונותיו החיים מכמה מיצגים שם. אחד, "פוטורמה", כלל מפה נעה, שכפי שנזכר, "הראתה כבישים יפהפיים ומחלפים ומכוניות קטנות של ג'נרל מוטורס שכולן נושאות אנשים לגורדי שחקים, בניינים עם צריחים מקסימים, תמיכות מעופפות—וזה נראה נהדר!". אחר כלל פנס המאיר על תא פוטואלקטרי, שיצר צליל מתפצח, ואחר הראה כיצד הצליל מקולן הפך לגל על גבי אוסילוסקופ. הוא ראה תערוכה של המדיום המתהווה של הטלוויזיה. מאוחר יותר כתב: "ברור שהעולם החזיק פלאים מסוג שמעולם לא שיערתי. איך יכול טון להפוך לתמונה ואור להפוך לרעש?". סייגן ראה את אחד האירועים המפורסמים ביותר של היריד: קבורת קפסולת זמן בפלאשינג מדוז, שהכילה מזכרות משנות ה-30 שנועדו להיפתח בעתיד הרחוק. דייווידסון כתב שזה "ריגש את קארל". כמבוגר, סייגן ועמיתיו ייצרו קפסולות זמן דומות שישוגרו לחלל.
במהלך מלחמת העולם השנייה, הוריו של סייגן דאגו לגורל קרוביהם באירופה, אך הוא היה מודע בדרך כלל לפרטי המלחמה המתמשכת. הוא כתב: "בטח, היו לנו קרובי משפחה שנתפסו בשואה. היטלר לא היה בחור פופולרי במשק הבית שלנו... אבל מצד שני, הייתי מוגן למדי מאימי המלחמה". אחותו, קרול, אמרה שאמם "מעל הכל רצתה להגן על קארל... הייתה לה תקופה קשה בצורה יוצאת דופן להתמודד עם מלחמת העולם השנייה והשואה".
הוא תהה מהם הכוכבים, אך איש לא יכול היה לתת לו תשובה ברורה. הוא נזכר:
> ברגע שהייתי מבוגר מספיק, הוריי נתנו לי את כרטיס הספרייה הראשון שלי. אני חושב שהספרייה הייתה ברחוב 85, ארץ זרה. מיד ביקשתי מהספרנית משהו על כוכבים. היא חזרה עם ספר תמונות המציג פורטרטים של גברים ונשים עם שמות כמו קלארק גייבל וג'ין הארלו. התלוננתי, ומסיבה כלשהי שהייתה עלומה לי אז, היא חייכה ומצאה ספר אחר—הסוג הנכון של הספר. פתחתי אותו ללא נשימה וקראתי עד שמצאתי זאת. הספר אמר משהו מדהים, מחשבה גדולה מאוד. הוא אמר שהכוכבים הם שמשות, אבל רחוקות מאוד. השמש הייתה כוכב, אבל מקרוב... לא ידעתי דבר על חוק הריבוע ההפוך עבור התפשטות אור. לא היה לי סיכוי קלוש לחשב את המרחק לכוכבים. אבל יכולתי לומר שאם הכוכבים היו שמשות, הם היו חייבים להיות רחוקים מאוד—רחוקים יותר מרחוב 85, רחוקים יותר ממנהטן, רחוקים יותר, כנראה, מניו ג'רזי. הקוסמוס היה גדול בהרבה ממה ששיערתי.
הוא אמר: "קנה המידה של היקום נפתח בפניי בפתאומיות. זו הייתה חוויה דתית מסוג מסוים. הייתה לזה תפארת, גדולה, קנה מידה שמעולם לא עזב אותי. מעולם לא עזב אותי". בגיל שש או שבע, הוא וחבר קרוב יצאו לטיולים במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע. הם התרשמו מתצוגות מאובני הדינוזאורים ודיורמות הטבע ומהפלנטריום על שם היידן. הוריו של סייגן טיפחו את התעניינותו הגוברת במדע, קנו לו ערכות כימיה וחומרי קריאה. לפי הביוגרף ריי ספנגנבורג, הרצון של סייגן להבין את הקוסמוס הפך ל"כוח מניע בחייו, ניצוץ מתמשך לאינטלקט שלו, ומסע שלעולם לא יישכח". התפעלותו מהחלל החיצון העמיקה לאחר קריאת ספרי "ג'ון קרטר ממאדים" של אדגר רייס בורוז. ב-1947 גילה את "אסטאונדינג סיינס פיקשן" (Astounding Science Fiction), שהכיר לו השערות מדע בדיוני "קשיח" יותר: "בכל חודש חיכיתי בקוצר רוח להגעתו של "אסטאונדינג". קראתי את ורן ואת ולס, קראתי, מכריכה לכריכה, את שתי אנתולוגיות המדע הבדיוני הראשונות שמצאתי, המצאתי כרטיסי ניקוד, דומים לאלה שאהבתי להכין לבייסבול, על איכות הסיפורים שקראתי. רבים דורגו גבוה בשאילת שאלות מעניינות אך נמוך במתן תשובות עליהן".
### חינוך
סייגן למד בחטיבת הביניים דייוויד א. בודי בבנסונהרסט מולדתו ועלה לתורה בבר מצווה בגיל 13. ב-1948, כשהיה בן 14, עבודתו של אביו העבירה את המשפחה לראווה, ניו ג'רזי, שם למד בתיכון ראווה. הוא היה תלמיד מצטיין אך השתעמם כי הכיתות לא אתגרו אותו והמורים לא העניקו לו השראה. מוריו הבינו זאת וניסו לשכנע את הוריו לשלוח אותו לבית ספר פרטי, כשמנהל אמר להם: "הילד הזה צריך ללכת לבית ספר למחוננים, יש לו משהו באמת יוצא דופן". עם זאת, הוריו לא יכלו להרשות זאת לעצמם. סייגן הפך לנשיא מועדון הכימיה של בית הספר, והקים מעבדה משלו בבית. הוא לימד את עצמו על מולקולות על ידי הכנת גזרי קרטון שעזרו לו לדמיין כיצד הן נוצרו: "מצאתי את זה מעניין לא פחות מביצוע ניסויים [כימיים]". הוא התעניין בעיקר באסטרונומיה, ולמד אותה בשעות הפנאי שלו. בשנה השלישית לתיכון, גילה שאסטרונומים מקצועיים מקבלים שכר על משהו שתמיד נהנה לעשות. "זה היה יום נפלא—כשמתחילתי לחשוד שאם אנסה חזק אוכל לעסוק באסטרונומיה במשרה מלאה".
לפני שסיים את התיכון, סייגן נכנס לתחרות כתיבת חיבור שבה חקר את הרעיון שמגע אנושי עם חוצנים מתקדמים עלול להיות הרסני עבור אנשים על כדור הארץ כפי שהיה המגע הראשון של ילידים אמריקאים עם אירופאים עבור האינדיאנים. הנושא נחשב לשנוי במחלוקת, אך כישוריו הרטוריים שכנעו את השופטים והם העניקו לו פרס ראשון. כשעמד לסיים את התיכון, חבריו לכיתה הצביעו עבורו כ"סביר ביותר להצליח" ומיקמו אותו בתור להיות נואם הסיום. בשנת 1950 כתב סייגן את החיבור "חלל, זמן והמשורר" עבור עיתון בית הספר התיכון שלו. בו הרהר על מקומו של האדם ביקום כפי שהובע על ידי משוררים כמו ט. ס. אליוט ואלפרד, לורד טניסון, ו"היצירה המכילה אולי את השירה הגדולה ביותר—התנ"ך". הוא סיים את תיכון ראווה בשנת 1951.
הוא למד באוניברסיטת שיקגו שכן היא הייתה אחת המכללות הבודדות אליהן הגיש מועמדות שהסכימה לקבל בן 16. רוברט מ. האצ'ינס, הקנצלר שלה, ארגן מחדש לאחרונה את המכללה של אוניברסיטת שיקגו ל"מריטוקרטיה אידיאלית" הבנויה על ספרים גדולים, דיאלוג סוקרטי, בחינות מקיפות וכניסה מוקדמת לקולג'. הוא הצטרף לאגודה האסטרונומית ריירסון. הוא כתב: "הקולג' היה הגשמת חלומותיי. מצאתי מורים שלא רק הבינו מדע, אלא היו מסוגלים באמת להסביר אותו. ... הייתי סטודנט לפיזיקה במחלקה שמקיפה את אנריקו פרמי; גיליתי מהי אלגנטיות מתמטית אמיתית מסוברהמניאן צ'נדראסקאר; ניתנה לי ההזדמנות לדבר על כימיה עם הרולד יורי; במהלך הקיצים התמחיתי בביולוגיה אצל ה. ג'. מולר באוניברסיטת אינדיאנה; ולמדתי אסטרונומיה פלנטרית מהמתרגל המלא היחיד שלה באותה עת, ג'. פ. קויפר". ניסוי מילר-יורי, שנערך ב-1952, עורר את התעניינותו במוצא החיים. תחת יורי, הוא כתב את "קרינה ומוצא הגן". הוא נזכר ש"המדע הוצג כחלק בלתי נפרד מהשטיח המרהיב של הידע האנושי. זה נחשב לבלתי מתקבל על הדעת עבור פיזיקאי שואף לא להכיר את אפלטון, אריסטו, באך, שייקספיר, גיבון, מלינובסקי ופרויד—בין רבים אחרים".
הוא קיבל תואר ראשון באמנויות ליברליות עם הצטיינות כללית ומיוחדת במה שהתבדח כ"כלום". ב-1955 קיבל תואר ראשון במדעים בפיזיקה. הוא המשיך ללימודי תואר שני באוניברסיטת שיקגו, שם קיבל תואר שני בפיזיקה ב-1956 ותואר דוקטור לאסטרונומיה ואסטרופיזיקה ב-1960. תזה הדוקטורט שלו, בהנחיית קויפר, הייתה "מחקרים פיזיים של כוכבי הלכת". במהלך לימודי התואר השני בילה קיצים בעבודה עם קויפר, כמו גם עם הכימאי מלווין קלווין והפיזיקאי ג'ורג' גמוב. הוא זקף לזכותו של קויפר את לימוד חישובי "גב המעטפה": "הסבר אפשרי לבעיה עולה בדעתך, אתה שולף מעטפה ישנה, פונה לידע שלך בפיזיקה בסיסית, משרבט כמה משוואות מקורבות על המעטפה, ובודק אם התשובה שלך מתקרבת להסביר את הבעיה שלך. אם לא, אתה מחפש הסבר אחר. זה חתך שטויות כמו סכין בחמאה".
ב-1958, סייגן וקויפר עבדו על פרויקט A119 הצבאי המסווג, תוכנית סודית של חיל האוויר של ארצות הברית לפוצץ ראש נפץ גרעיני על הירח ולתעד את השפעותיו. לסייגן היה סיווג "סודי ביותר" בחיל האוויר וסיווג "סודי" בנאס"א. ב-1999, מאמר שפורסם בכתב העת Nature חשף שסייגן כלל את הכותרות המסווגות של שני מאמרים של פרויקט A119 בבקשתו משנת 1959 למלגה לאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. מכתב המשך לכתב העת מאת מוביל הפרויקט לאונרד רייפל אישר את דליפת הביטחון של סייגן.
קריירה ומחקר
מ-1960 עד 1962, סייגן היה עמית מילר באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. במקביל, פרסם מאמר ב-1961 בכתב העת Science על האטמוספירה של נוגה, תוך שהוא עובד עם צוות מארינר 2 של נאס"א, וכיהן כ"יועץ למדעי פלנטה" עבור תאגיד RAND.
לאחר פרסום המאמר של סייגן ב-Science, ב-1961, הציעו האסטרונומים מאוניברסיטת הרווארד פרד וויפל ודונלד מנזל לסייגן את ההזדמנות להעביר קולוקוויום בהרווארד ובעקבות זאת הציעו לו משרת מרצה במוסד. סייגן ביקש במקום זאת להתמנות לפרופסור עוזר, ובסופו של דבר הצליחו וויפל ומנזל לשכנע את הרווארד להציע לסייגן את משרת הפרופסור העוזר שביקש. סייגן הרצה, ביצע מחקר וייעץ לסטודנטים לתארים מתקדמים במוסד מ-1963 עד 1968, וכן עבד במצפה האסטרופיזי של הסמיתסוניאן, הממוקם גם הוא בקיימברידג', מסצ'וסטס.
בשנת 1968 נשללה מסייגן קביעות אקדמית בהרווארד. הוא ציין מאוחר יותר שההחלטה הייתה בלתי צפויה לחלוטין. השלילה יוחסה למספר גורמים, ביניהם התמקדותו הרחבה מדי על פני מספר תחומים (בעוד שהנורמה באקדמיה היא להפוך למומחה ידוע בהתמחות צרה), ואולי בשל דבריו המדעיים המפורסמים, שחלק מהמדענים תפסו כשאילת רעיונות של אחרים למען קידום עצמי בלבד. יועץ משנותיו כסטודנט לתואר ראשון, הרולד יורי, כתב מכתב לוועדת הקביעות הממליץ בחום נגד קביעות לסייגן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הרבה לפני תהליך הקביעות האומלל, האסטרונום מאוניברסיטת קורנל תומאס גולד חיזר אחר סייגן כדי שיעבור לאית'קה, ניו יורק, ויצטרף לאסטרונום פרנק דרייק שנשכר לאחרונה לסגל בקורנל. בעקבות שלילת הקביעות מהרווארד, סייגן קיבל את הצעתו של גולד ונשאר חבר סגל בקורנל במשך כמעט 30 שנה עד מותו ב-1996. בניגוד להרווארד, המחלקה הקטנה והנינוחה יותר לאסטרונומיה בקורנל קיבלה בברכה את מעמדו הסלבריטאי הגובר של סייגן. לאחר שנתיים כפרופסור חבר, הפך סייגן לפרופסור מן המניין בקורנל ב-1970 וניהל שם את המעבדה למחקרים פלנטריים. מ-1972 עד 1981, הוא היה מנהל משותף של המרכז לרדיופיזיקה וחקר החלל (CRSR) בקורנל. בשנת 1976 הפך לפרופסור לאסטרונומיה ומדעי החלל על שם דייוויד דאנקן, תפקיד בו החזיק למשך שארית חייו.
סייגן היה קשור לתוכנית החלל של ארה"ב מראשיתה. משנות ה-50 ואילך עבד כיועץ לנאס"א, שם אחד מתפקידיו כלל תדרוך אסטרונאוטים של אפולו לפני טיסותיהם לירח. סייגן תרם לרבות ממשימות החלליות הרובוטיות שחקרו את מערכת השמש, וארגן ניסויים ברבות מהמשלחות. הוא לעיתים קרובות ערער על ההחלטות לממן את מעבורת החלל ותחנת החלל הבינלאומית על חשבון משימות רובוטיות נוספות. סייגן הרכיב את המסר הפיזי הראשון שנשלח לחלל: לוחית מצופה זהב, שהוצמדה לגשושית פיוניר 10, ששוגרה ב-1972. פיוניר 11, שנשאה גם היא עותק נוסף של הלוחית, שוגרה בשנה שלאחר מכן. הוא המשיך ללטש את עיצוביו. הוא תרם לתקליט הזהב של וויאג'ר, דגימה של מראות וקולות מכדור הארץ שנשלחה עם גשושיות וויאג'ר ב-1977. בין היתר, הוא כולל מוזיקה של באך, בטהובן וצ'אק ברי.
### הישגים מדעיים
הסטודנט לשעבר דייוויד מוריסון תיאר את סייגן כ"'איש רעיונות' ומאסטר של טיעונים פיזיים אינטואיטיביים וחישובי 'גב מעטפה'", וג'רארד קויפר אמר ש"יש אנשים שעובדים הכי טוב בהתמחות בתוכנית מרכזית במעבדה; אחרים הם הטובים ביותר בקשר בין מדעים. ד"ר סייגן שייך לקבוצה השנייה".
תרומותיו של סייגן היו מרכזיות לגילוי הטמפרטורות הגבוהות על פני השטח של כוכב הלכת נוגה. בתחילת שנות ה-60 איש לא ידע בוודאות את התנאים הבסיסיים של פני השטח של נוגה, וסייגן רשם את האפשרויות בדוח שתואר מאוחר יותר להנגשה בספר "כוכבי לכת" של טיים-לייף. השקפתו שלו הייתה שנוגה יבש וחם מאוד בניגוד לגן העדן הנעים שאחרים דמיינו. הוא חקר גלי רדיו מנוגה והסיק שקיימת טמפרטורת פני שטח של 500 מעלות צלזיוס (900 מעלות פרנהייט). כמדען אורח במעבדת ההנעה הסילונית של נאס"א, הוא תרם למשימות מארינר הראשונות לנוגה, ועבד על תכנון וניהול הפרויקט. מארינר 2 אישרה את מסקנותיו על תנאי השטח של נוגה ב-1962.
סייגן היה בין הראשונים להעלות השערה שהירח של שבתאי, טיטאן, עשוי להחזיק אוקיינוסים של תרכובות נוזליות על פני השטח שלו, ושהירח של צדק, אירופה, עשוי להחזיק אוקיינוסים תת-קרקעיים של מים. זה היה הופך את אירופה למיושבת פוטנציאלית. האוקיינוס התת-קרקעי של מים באירופה אושר מאוחר יותר בעקיפין על ידי החללית גלילאו. התעלומה של הערפל האדמדם של טיטאן נפתרה גם היא בעזרתו של סייגן. הערפל האדמדם נחשף כנובע ממולקולות אורגניות מורכבות שיורדות ללא הרף על פני השטח של טיטאן.
סייגן תרם תובנות נוספות בנוגע לאטמוספירות של נוגה וצדק, כמו גם לשינויים עונתיים במאדים. הוא גם תפס את שינויי האקלים כסכנה גוברת מעשה ידי אדם והשווה אותם להתפתחות הטבעית של נוגה לכוכב לכת חם ועוין לחיים באמצעות סוג של אפקט חממה בורח. הוא העיד בפני הקונגרס האמריקאי ב-1985 שאפקט החממה ישנה את מערכת האקלים של כדור הארץ. סייגן ועמיתו מקורנל אדווין ארנסט סלפטר שיערו על חיים בענני צדק, בהתחשב בהרכב האטמוספרי הצפוף של כוכב הלכת העשיר במולקולות אורגניות. הוא חקר את שינויי הצבע שנצפו על פני השטח של מאדים והסיק שהם אינם שינויים עונתיים או צמחיים כפי שרובם האמינו, אלא תזוזות באבק השטח שנגרמו על ידי סופות רוח. הוא טען בזכות ההשערה, שהתקבלה מאז, שטמפרטורות פני השטח הגבוהות של נוגה הן תוצאה של אפקט החממה.
סייגן ידוע גם במחקריו על האפשרויות לחיים חוץ-ארציים, כולל הדגמה ניסויית של יצירת חומצות אמינו מכימיקלים בסיסיים באמצעות קרינה.
נכון לשנת 2017, סייגן הוא המדען המצוטט ביותר בתחום ה-SETI ואחד המדענים הפלנטריים המצוטטים ביותר.
הוא ערך את כתב העת "איקרוס" (Icarus) מ-1975 עד 1979. בשנת 1980, הוא היה שותף להקמת האגודה הפלנטרית.
### הנגשת מדע
סייגן כתב את הערך על "חיים" באנציקלופדיה בריטניקה, שעודכן מאוחר יותר על ידי אשתו הראשונה, הביולוגית לין מרגוליס. ספר המדע הפופולרי הראשון של סייגן היה "הקשר הקוסמי". הוא הציג את "לוח השנה הקוסמי" ב"דרקוני גן עדן", שזכה בפרס פוליצר לשנת 1978 לספר עיון כללי. הוא העביר את הרצאות חג המולד של המכון המלכותי לשנת 1977 בנושא "כוכבי הלכת".
סייגן ואן דרויאן היו שותפים לכתיבת סדרת הדוקו בת 13 החלקים של PBS, "קוסמוס: מסע אישי". היא התבססה על סרטים דוקומנטריים מוקדמים, בולטים שבהם "עלייתו של האדם" של ג'ייקוב ברונובסקי. ההפקה כללה שחזור של ספריית אלכסנדריה. היא כיסתה מערך של נושאים מדעיים, כולל התפתחות כוכבים וכיצד היא קשורה לאבולוציה של החיים. פרדריק גולדן כתב: "שם הסדרה מגיע מהמילה היוונית ליקום מסודר, האנטי-תזה לכאוס. זו בחירה מתאימה. 'קוסמוס' הוא לא פחות מניסיונו של סייגן לעשות סדר במה שהוא עבור אנשים רבים העולם המבלבל ללא תקנה של מדע המאה ה-20. כדי לפרוש את סיפורו הוא משוטט לאורך שני אלפי שנים של קידמה מדעית, לעיתים קרובות מדלג הלוך ושוב לאורך המאות כמו נוסע בזמן וולסיאני. ברגע אחד הוא יושב בבית קפה באי האגאי סאמוס, ביתם של פיתגורס ואריסטרכוס, ומסביר את הפרפורים הראשונים של הכישרון המדעי היווני. ברגע אחר, הוא מטייל במעבדות קוונדיש המכובדות של אוניברסיטת קיימברידג' באנגליה, ומגולל את לידת הפיזיקה האטומית המודרנית. סייגן הופך מדע למעורר תיאבון כמו עוגת התפוחים שהוא חותך באהבה בחדר אוכל באוניברסיטת קיימברידג' כדי להבהיר נקודה על חומר". הוא מציע פרספקטיבה אופטימית של מקומם של בני האדם על כדור הארץ, בטענה ש"אנחנו דרך של הקוסמוס להכיר את עצמו". קוסמוס זכה לצפייה של לפחות 500 מיליון איש ב-60 מדינות, מה שהפך אותה לסדרה הנצפית ביותר בתולדות הטלוויזיה הציבורית האמריקאית עד "מלחמת האזרחים" של קן ברנס ב-1990. קוסמוס זכתה באמי ובפרס פיבודי. היא הציגה מוזיקה של באך, ויואלדי, ואנגליס ואחרים.
הספר הנלווה התקבל היטב. ג'יימס מיצ'נר כתב: "החיבור של מר סייגן, ספין-אוף מתוכנית הטלוויזיה המצליחה מאוד שלו, הוא סיכום כתוב בפיקחות ומאויר בדמיון של הרהוריו הגיאולוגיים, האנתרופולוגיים, הביולוגיים, ההיסטוריים והאסטרונומיים על היקום שלנו. הפניותיו מקיפות את כל טווח ההיסטוריה האנושית. הטיפול שלו, בהכרח מקוצר, הוא אישי מאוד. הוא תמיד קריא, ומכיוון שמוחו משתרע כה רחוק ורחב, הוא נראה בדיוק האיש הנכון לעבודה".
הוא כתב את המבוא לרב-המכר של סטיבן הוקינג "קיצור תולדות הזמן". בשנת 1988, מגנוס מגנוסון הנחה דיון בין סייגן, הוקינג וארתור סי. קלארק, "אלוהים, היקום וכל השאר". הוא כתב ספר המשך ל"קוסמוס", "נקודה כחולה חיוורת". הכותרת מתייחסת למראה כדור הארץ מהחללית וויאג'ר.
סייגן אמר שיש לפחות שתי סיבות למדענים לחלוק את המטרות והממצאים של המדע. עניין עצמי פשוט היה אחד: רוב המימון למדע הגיע מהציבור, ולפיכך לציבור יש את הזכות לדעת כיצד מוצא הכסף. אם מדענים היו מגבירים את הערצת הציבור למדע, היה סיכוי טוב יותר לקבל יותר תומכים ציבוריים. הסיבה השנייה הייתה השמחה שבתקשור ההתרגשות האישית של האדם על המדע לאחרים.
הוא כתב: "בין מנגישי המדע העכשוויים הטובים ביותר, אני חושב על סטיבן ג'יי גולד, א. או. וילסון, לואיס תומאס וריצ'רד דוקינס בביולוגיה; סטיבן ויינברג, אלן לייטמן וקיפ תורן בפיזיקה; רואלד הופמן בכימיה; והעבודות המוקדמות של פרד הויל באסטרונומיה. (ולמרות שזה דורש חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי, נראה לי שהנגשת המדע המרגשת, הפרובוקטיבית ומעוררת ההשראה ביותר בעקביות של העשורים האחרונים היא כרך 1 של הרצאות פיינמן בפיזיקה)".
### מדע בדיוני
סייגן כתב שמדע בדיוני הוביל אותו למדע. הוא הוסיף כי בעוד שרוב המדע הבדיוני שקרא בצעירותו לא עמד במבחן הזמן, "הטוב שבמדע הבדיוני נותר טוב מאוד אכן. יש סיפורים בנויים בצורה כה הדוקה, כה עשירים בפרטים המסתגלים של חברה לא מוכרת, שהם סוחפים אותי עוד לפני שיש לי סיכוי להיות ביקורתי. יצירות כאלה כוללות את 'הדלת לקיץ' של רוברט היינליין; 'הכוכבים הם יעדי' ו'האדם המפורק' של אלפרד בסטר; 'זמן ומקום' של ג'ק פיני; 'חולית' של פרנק הרברט, ו'הימנון לליבוביץ' של וולטר מ. מילר".
סייגן הכיר את חובבי המדע הבדיוני דרך חברותו עם אייזק אסימוב, והוא נאם בטקס פרסי נבולה ב-1969. אסימוב תיאר את סייגן כאחד משני האנשים היחידים שפגש אי פעם שהאינטלקט שלהם עלה על שלו, השני הוא מדען המחשב ומומחה הבינה המלאכותית מרווין מינסקי. סייגן שימש בקצרה כיועץ בסרט "2001: אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק. הוא הציע שהסרט ירמוז, ולא יציג, אינטליגנציה על חוץ-ארצית. בשנת 1971 השתתף בפאנל על מאדים עם ריי ברדבורי, ארתור סי. קלארק, ברוס סי. מאריי ווולטר סאליבן, שפורסם כ"מאדים והמוח האנושי". סייגן הפנה את עטו למדע בדיוני עם "קונטקט". הוא היה זקוק לדרך עבור גיבורתו, אלי ארוויי, להגיע מכדור הארץ לנבל, אז הוא ביקש מחברו קיפ תורן עצה על הפיזיקה של חורי תולעת. זה הוביל למחקר מקורי של תורן על עקומות זמן סגורות.
### ספקנות
סייגן קידם ספקנות מדעית נגד פסאודו-מדע. הוא זקף לזכותו של מרטין גרדנר ב"אופנות וטעויות בשם המדע" ושל צ'ארלס מאקי ב"אשליות פופולריות יוצאות דופן והטירוף של המונים" את לימוד החשיבה הביקורתית. בשנת 1974 הוא אתגר את עמנואל וליקובסקי לוויכוח. הוא היה מבקר של פרקטיקות כמו ריפוי בקריסטלים ואסטרולוגיה. בטור עבור "פאראד" (Parade), הוא הציע "ערכת גילוי בולשיט" (Baloney Detection Kit), ביטוי שטבע ארתור פלברבאום, חבר של אשתו אן דרויאן. הוא הרחיב עליו בספרו הלפני אחרון, "עולם רדוף שדים". הוא הצטער על העובדה שלרוב העיתונים היה טור יומי על אסטרולוגיה ולמעטים מאוד היה אפילו טור שבועי על אסטרונומיה.
לציון יום השנה העשירי למותו של סייגן, דייוויד מוריסון, סטודנט לשעבר של סייגן, נזכר ב"תרומותיו העצומות של סייגן למחקר פלנטרי, להבנה הציבורית של המדע ולתנועה הספקנית" בכתב העת "Skeptical Inquirer". הוא העביר סמינר בכיר על "חשיבה ביקורתית".
אחת הציטוטים המפורסמים ביותר שלו, "טענות יוצאות דופן דורשות הוכחות יוצאות דופן", מכונה "הסטנדרט של סייגן" על ידי חלקם. הוא התבסס על הצהרה כמעט זהה של שותף מייסד של הוועדה לחקירה מדעית של טענות על תופעות על-טבעיות, מרצ'לו טרוצי: "טענה יוצאת דופן דורשת הוכחה יוצאת דופן". רעיון זה עובד לאמרה בספרו של תאודור פלורנו "מהודו לכוכב מאדים" (1899) מתוך ציטוט ארוך יותר של המתמטיקאי והאסטרונום הצרפתי פייר-סימון לפלס כ"עקרון לפלס": "משקל הראיות צריך להיות מידתי למוזרות העובדות".
הוא ציין כי כוח הניבוי של המדע מבדיל אותו מפסאודו-מדע: "אם אתה רוצה לדעת מתי יהיה ליקוי החמה הבא, אתה יכול לנסות קוסמים ומיסטיקנים, אבל תצליח הרבה יותר עם מדענים. הם יגידו לך היכן על פני כדור הארץ לעמוד, מתי אתה צריך להיות שם, והאם זה יהיה ליקוי חלקי, ליקוי מלא או ליקוי טבעתי. הם יכולים לחזות באופן שגרתי ליקוי חמה, עד לדקה, מאה שנה מראש. אתה יכול ללכת למכשף כדי להסיר את הכישוף שגורם לאנמיה הממאירה שלך, או שאתה יכול לקחת ויטמין B12. אם אתה רוצה להציל את ילדך מפוליו, אתה יכול להתפלל או שאתה יכול להתחסן".
### תחומי עניין אחרים
בשנותיו האחרונות הציע סייגן לארגן חיפוש אחר עצמים קרובי ארץ (NEOs) שעלולים לפגוע בכדור הארץ, אך לדחות את פיתוח השיטות הטכנולוגיות הדרושות כדי להגן מפניהם. הוא טען שכל השיטות הרבות שהוצעו לשנות את מסלולו של אסטרואיד, כולל שימוש בפיצוצים גרעיניים, יצרו דילמת הטיה: אם קיימת היכולת להטות אסטרואיד הרחק מכדור הארץ, הרי שלאדם תהיה גם היכולת להסיט עצם שאינו מאיים לכיוון כדור הארץ, מה שייצור נשק הרסני ביותר. במאמר משנת 1994 שהיה שותף לכתיבתו, הוא לעג ל"סדנת יירוט עצמים קרובי ארץ" שנמשכה שלושה ימים שנערכה על ידי המעבדה הלאומית לוס אלמוס (LANL) בשנת 1993, שלא ציינה "אפילו כדרך אגב" שטכנולוגיות יירוט והטיה כאלה עלולות להיות בעלות "סכנות נלוות" אלה.
סייגן נשאר מלא תקווה שאיום הפגיעה הטבעי של עצמים קרובי ארץ והמהות בעלת שני הקצוות מיסודה של השיטות למניעת איומים אלו ישמשו כ"מוטיבציה חדשה וחזקה להתבגרות יחסים בינלאומיים". מאוחר יותר הכיר בכך שעם פיקוח בינלאומי מספק, בעתיד ניתן יהיה להפעיל גישת "סלילת דרך" ליישום שיטות הטיה באמצעות חומר נפץ גרעיני, וכאשר יושג ידע מספק, להשתמש בהן כדי לסייע בכריית אסטרואידים. התעניינותו בשימוש בפיצוצים גרעיניים בחלל צמחה מעבודתו ב-1958 עבור פרויקט A119 של קרן המחקר ארמור, בנוגע לאפשרות לפוצץ מתקן גרעיני על פני הירח.
הוא היה תומך במחקר בסיסי, וציין כי ייתכן שיתברר שיש לו יישומים מעשיים בעתיד: "מקסוול לא חשב על רדיו, מכ"ם וטלוויזיה כששרבט לראשונה את המשוואות היסודיות של האלקטרומגנטיות; ניוטון לא חלם על טיסות חלל או לווייני תקשורת כשהבין לראשונה את תנועת הירח; רנטגן לא שקל אבחון רפואי כשחקר קרינה חודרת כה מסתורית שהוא קרא לה 'קרני X'; קירי לא חשבה על טיפול בסרטן כשמיצתה בעמל רב כמויות זעירות של רדיום מתוך טונות של עפרת אורניום; פלמינג לא תכנן להציל את חייהם של מיליונים עם אנטיביוטיקה כשהבחין במעגל נקי מחיידקים סביב גידול עובש; ווטסון וקריק לא דמיינו את הריפוי של מחלות גנטיות כששברו את הראש על דיפרקציית קרני ה-X של ה-DNA..."
### המספר של סייגן
המספר של סייגן הוא מספר הכוכבים ביקום הנצפה. מספר זה מוגדר היטב באופן סביר, מכיוון שידוע מהם כוכבים ומהו היקום הנצפה, אך ערכו אינו ודאי מאוד.
בשנת 1980, סייגן העריך אותו כ-10 סקסטיליון בסקלה קצרה (10^22).
- בשנת 2003, הוא הוערך כ-70 סקסטיליון (7 × 10^22).
- בשנת 2010, הוא הוערך כ-300 סקסטיליון (3 × 10^23).
### "מיליארדים על גבי מיליארדים"
לאחר שידור "קוסמוס", סייגן הפך למזוהה עם הביטוי "מיליארדים על גבי מיליארדים" (billions and billions), אם כי הוא מעולם לא אמר זאת בפועל. הוא העדיף להשתמש במונח "מיליארדים על גבי מיליארדים" (billions upon billions).
ריצ'רד פיינמן השתמש בביטוי "מיליארדים על גבי מיליארדים" פעמים רבות בהרצאותיו בפיזיקה. עם זאת, השימוש התכוף של סייגן במילה מיליארדים והגייה מובחנת המדגישה את ה"ב" (מה שעשה בכוונה, במקום חלופות מסורבלות כגון "מיליארדים עם 'ב'", כדי להבדיל את המילה מ"מיליונים") זכה לפארודיה על ידי ג'וני קרסון. סייגן היה חבר של קרסון ואורח תכוף ב"טונייט שואו".
קומיקאים אחרים הלכו בעקבותיו של קרסון, בהם גארי קרוגר, מייק מאיירס, ברונסון פינצ'וט, פן ג'ילט, הארי שירר ואחרים. פרנק זאפה סאטירי את השורה בשיר "Be in My Video". סייגן לקח את כל זה ברוח טובה, וספרו האחרון נקרא "מיליארדים ומיליארדים", שנפתח בדיון משועשע על ביטוי זה, תוך ציונו שקרסון היה אסטרונום חובב ושהקריקטורה הקומית של קרסון כללה לעיתים קרובות מדע אמיתי.
בשנת 1993, מהנדסים ב-Apple Computer העניקו לשם הקוד של ה-Power Macintosh 7100 "קארל סייגן" בתקווה שאפל תעשה "מיליארדים על גבי מיליארדים". השם שימש רק פנימית, אך סייגן חשש שזה יהפוך לאישור מוצר ושלח לאפל מכתב התראה לפני תביעה. אפל נענתה, אך מהנדסים נקמו על ידי שינוי שם הקוד הפנימי ל-"BHA" עבור "Butt-Head Astronomer" (אסטרונום ראש-תחת). בנובמבר 1995, לאחר מאבק משפטי נוסף, הושגה פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט ומשרד הסימנים המסחריים והפטנטים של אפל פרסם הצהרה פייסנית ש"לאפל תמיד היה כבוד רב לד"ר סייגן. מעולם לא הייתה כוונתה של אפל לגרום לד"ר סייגן או למשפחתו מבוכה או דאגה כלשהי".
כמחווה הומוריסטית לסייגן ולקישור שלו לביטוי "מיליארדים על גבי מיליארדים", הוגדר ה"סייגן" כיחידת מדידה השקולה למספר גדול מאוד של כל דבר.
### ביקורות
בעוד שסייגן היה אהוד מאוד על ידי הציבור הרחב, המוניטין שלו בקהילה המדעית היה מקוטב יותר. מבקרים אפיינו לעיתים את עבודתו כדמיונית, לא קפדנית ומקדמת עצמי, ואחרים התלוננו בשנותיו המאוחרות שהוא הזניח את תפקידו כחבר סגל כדי לטפח את מעמדו הסלבריטאי.
אחד ממבקריו החריפים ביותר של סייגן, הרולד יורי, הרגיש שסייגן מקבל יותר מדי פרסום כמדען ומתייחס לכמה תיאוריות מדעיות בקלות ראש מדי. לדברי דייווידסון, נאמר שליורי וסייגן היו פילוסופיות מדע שונות. בעוד שיורי היה "אמפיריציסט של פעם" שנמנע מתיאוריות על הלא נודע, סייגן היה מוכן לעומת זאת להעלות השערות בגלוי על עניינים כאלה. פרד וויפל רצה שהרווארד תשאיר את סייגן שם, אך למד שבגלל שיורי היה חתן פרס נובל, דעתו הייתה גורם חשוב בשלילת הקביעות מסייגן בהרווארד.
חברו של סייגן מהרווארד לסטר גרינספון הצהיר גם הוא: "אני מכיר את הרווארד מספיק טוב כדי לדעת שיש שם אנשים שבהחלט לא אוהבים אנשים שהם דעתנים". גרינספון הוסיף:
> לאן שלא פנית, היה אסטרונום אחד שצוטט על הכל, אסטרונום אחד שאת פניו ראית בטלוויזיה, ואסטרונום אחד שהספרים שלו היו במיקום התצוגה המועדף בחנות הספרים המקומית.
חלקם, כמו יורי, האמינו מאוחר יותר שהמותג הפופולרי של סייגן של הסברה מדעית הועיל למדע בכללותו. יורי אהב במיוחד את ספרו של סייגן מ-1977 "דרקוני גן עדן" וכתב לסייגן את דעתו: "אני אוהב את זה מאוד ומופתע שמישהו כמוך מחזיק בידע כה אינטימי על התכונות השונות של הבעיה... אני מברך אותך... אתה אדם בעל כישרונות רבים".
סייגן הואשם בשאילת כמה רעיונות של אחרים לטובתו האישית והשיב לטענות אלו בהסבר שההפקעה הייתה תופעת לוואי מצערת של תפקידו כמנגיש ומסביר מדע, ושהוא ניסה לתת קרדיט ראוי בכל עת שניתן.
### דאגות חברתיות
בשיאה של המלחמה הקרה, סייגן הפך למעורב במאמצי פירוק נשק גרעיני על ידי קידום השערות על השפעות המלחמה הגרעינית, כאשר הקונספט "דמדומים בצהריים" של פול קרוצן הציע שחילופי גרעין משמעותיים עלולים לעורר דמדומים גרעיניים ולערער את האיזון העדין של החיים על כדור הארץ על ידי קירור פני השטח. בשנת 1983, הוא היה אחד מחמישה מחברים—ה"S"—במודל ההמשך "TTAPS" (כפי שמאמר המחקר נודע), שהכיל את השימוש הראשון במונח "חורף גרעיני", שעמיתו ריצ'רד פ. טורקו טבע. בשנת 1984, הוא היה שותף לכתיבת הספר "הקור והחשיכה: העולם לאחר מלחמה גרעינית" וב-1990, הספר "נתיב שלא נחשב על ידי איש: חורף גרעיני וסוף מרוץ החימוש", המסביר את השערת החורף הגרעיני ותומך בפירוק נשק גרעיני. סייגן קיבל מידה רבה של ספקנות ובוז על השימוש במדיה כדי להפיץ השערה לא ודאית מאוד. התכתבות אישית עם הפיזיקאי הגרעיני אדוארד טלר בסביבות 1983 החלה בידידות, כאשר טלר הביע תמיכה במחקר המשכי כדי לקבוע את האמינות של השערת החורף. עם זאת, ההתכתבות של סייגן וטלר בסופו של דבר הניבה את כתיבתו של טלר: "תועמלן הוא מי שמשתמש במידע חלקי כדי לייצר שכנוע מקסימלי. אני יכול להחמיא לך על כך שאתה, אכן, תועמלן מצוין, תוך זכירה שתועמלן הוא טוב יותר ככל שהוא נראה פחות ככזה". הביוגרפים של סייגן יציינו גם כי מנקודת מבט מדעית, חורף גרעיני היה נקודת שפל עבור סייגן, אם כי, מבחינה פוליטית, הוא פופולרי את תדמיתו בקרב הציבור.
סייגן האמין שמשוואת דרייק הציעה שמספר גדול של ציוויליזציות חוץ-ארציות ייווצר, אך שהיעדר הראיות לקיומן של ציוויליזציות כאלה, המודגש על ידי פרדוקס פרמי, מציע שציוויליזציות טכנולוגיות נוטות להשמיד את עצמן. זה עורר את התעניינותו בזיהוי ובפרסום דרכים שבהן האנושות יכולה להשמיד את עצמה, בתקווה להימנע מקטסטרופה כזו ובסופו של דבר להפוך למין שוחר חלל. הדאגה העמוקה של סייגן בנוגע להרס הפוטנציאלי של הציוויליזציה האנושית בשואה גרעינית הועברה ברצף קולנועי בלתי נשכח בפרק האחרון של "קוסמוס", "מי מדבר עבור כדור הארץ?". סייגן כבר התפטר מוועדת קונדון לחקירת עב"מים של המועצה המייעצת המדעית של חיל האוויר וויתר מרצון על סיווגו הסודי ביותר במחאה על מלחמת וייטנאם. בעקבות נישואיו לאשתו השלישית (הסופרת אן דרויאן) ביוני 1981, הפך סייגן לפעיל פוליטית יותר—במיוחד בהתנגדות להסלמה של מרוץ החימוש הגרעיני תחת הנשיא רונלד רייגן.
במרץ 1983 הכריז רייגן על יוזמת ההגנה האסטרטגית—פרויקט של מיליארדי דולרים לפיתוח הגנה מקיפה מפני תקיפה על ידי טילים גרעיניים, שזכה במהירות לכינוי "מלחמת הכוכבים". סייגן, יחד עם מדענים אחרים, התבטא נגד הפרויקט, בטענה שטכנית בלתי אפשרי לפתח מערכת ברמת השלמות הנדרשת, ויקר הרבה יותר לבנות מערכת כזו מאשר לאויב להביס אותה באמצעות פיתיונות ואמצעים אחרים—ושבנייתה תערער ברצינות את "האיזון הגרעיני" בין ארצות הברית לברית המועצות, ותהפוך התקדמות נוספת לקראת פירוק נשק גרעיני לבלתי אפשרית.
כאשר המנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ'וב הכריז על מורטוריום חד-צדדי על ניסויים בנשק גרעיני, שיתחיל ב-6 באוגוסט 1985—יום השנה ה-40 להפצצה האטומית על הירושימה—ממשל רייגן ביטל את המהלך הדרמטי כלא יותר מתעמולה וסירב ללכת בעקבותיו. בתגובה, פעילים אמריקאים נגד גרעין ושלום ביימו סדרה של פעולות מחאה באתר הניסויים בנבאדה, החל מיום ראשון של חג הפסחא ב-1986 והמשך במהלך 1987. מאות אנשים בקבוצת "חוויית מדבר נבאדה" נעצרו, כולל סייגן, שנעצר בשתי הזדמנויות נפרדות כשהוא טיפס מעל גדר רשת באתר הניסויים במהלך סדרת הפיצוצים התת-קרקעיים "מבצע מרכבה" וסדרת הניסויים הגרעיניים "מוסקטיר" של ארצות הברית.
הוא היה תומך בחופש הביטוי ובחירויות האזרח. הפרופסור שלו אדווין קונדון, במהלך תקופת מקארתי, הואשם על ידי HUAC בלהיות "מהפכן בפיזיקה". סייגן מצטט את קונדון כמשיב: "אני מאמין בעקרון ארכימדס, שנוסח במאה השלישית לפני הספירה. אני מאמין בחוקי קפלר של תנועה פלנטרית, שהתגלו במאה השבע-עשרה. אני מאמין בחוקי ניוטון...", וממשיך לעורר את ברנולי, פורייה, אמפר, בולצמן ומקסוול. הוועדה לא השתעשעה. "אבל הכי הרבה שהצליחו להדביק לקונדון, ככל שאני זוכר, היה שבתיכון הייתה לו עבודה של חלוקת עיתון סוציאליסטי מדלת לדלת על האופניים שלו". בביקור בברית המועצות, הוא ודרויאן היו מבריחים פנימה ספרים אסורים.
בנאום שנשא במונטיצ'לו ב-4 ביולי 1992, הדגיש סייגן את חשיבות המדע לתומאס ג'פרסון, ג'ון אדמס, בנג'מין פרנקלין ולדמוקרטיה באמריקה:
> זו עובדה של חיים על כוכב הלכת הקטן והנצור שלנו שעינויים, רעב ושחיתות פלילית ממשלתית נפוצים יותר בממשלות רודניות מאשר בדמוקרטיות. למה? כי השליטים של הראשונות פחות סבירים להיות מסולקים מתפקידם בגלל עוולותיהם מאשר השליטים של האחרונות. זהו מנגנון תיקון השגיאות בפוליטיקה.
הוא מציין ש"רעיונות חדשים, המצאה ויצירתיות בכלל, תמיד מובילים סוג חדש של חופש—פריצה מתוך אילוצים מוגבלים. חופש הוא תנאי מוקדם להמשך ה