סילביוס לאופולד וייס: האיש שעשה פוגות עם באך
מתישהו בסביבות 1709, בלייפציג, ישב נגן לאוטה כדי להחליף פנטזיות ופוגות עם יוהאן סבסטיאן באך — כלי עם מגבלות פיזיות קפדניות על כמה תווים יד אחת יכולה להשמיע בבת אחת, כשהוא מתמודד ראש בראש עם המלחין התובעני ביותר של המקלדת במשחקו שלו. העובדה שהתחרות התרחשה בכלל הדהימה את בני דורו; ההיסטוריון יוהאן פרידריך רייכרדט התפעל מאוחר יותר מכך שנגן לאוטה יכול להתחרות בבאך בדרך זו בהתחשב במגבלות הטכניות של הכלי לעבודה הרמונית. נגן הלאוטה היה סילביוס לאופולד וייס, ועד מותו ארבעה עשורים לאחר מכן הוא הותיר אחריו את גוף מוזיקת הלאוטה הגדול ביותר ששרד מאת מלחין כלשהו בהיסטוריה.
אומן על ידי אביו, מופיע עבור קיסר
וייס נולד ב-12 באוקטובר 1687, בגרוטקאו, שלזיה (כיום גרודוב, פולין), אם כי ישנם דיווחים הממקמים את לידתו בברסלאו. אביו, יוהאן יעקב וייס, היה בעצמו נגן לאוטה והעניק לסילביוס את הדרכתו הראשונה; שני אחים, ג'וליאנה מרגרטה ויוהאן זיגיסמונד, למדו גם הם את הכלי מאביהם. דפוס הפלא החל מוקדם: בסביבות גיל שבע, וייס הופיע ככל הנראה עבור לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. לפני 1706 הוא נכנס לשירותו של צ'ארלס השלישי פיליפ מהפאלטנאט-נויבורג, ובאותה שנה נסע עם פמלייתו של מלך פרוסיה פרידריך הראשון לברלין, קאסל וקלווה, כשהוא מלחין את עבודתו המתועדת המוקדמת ביותר, סונטה מס' 7 בדו מינור, בדיסלדורף באותו אפריל.
רומא ותחרות עם באך
בערך מ-1708 או 1710, וייס עבד ברומא עבור הנסיך הפולני אלכסנדר סובייסקי, תפקיד שהציב אותו בתוך אחד המרכזים האופראיים והמוזיקליים החשובים באירופה; הוא ככל הנראה השתתף בהופעות בפאלאצו זוקארי ואולי השתתף בבכורה של האופרה של דומניקו סקרלטי טולומאו ואלסנדרו. הוא נישא לאישה איטלקייה, מריה אנג'לה, בסביבות 1712, ואולי התנצר במהלך שנותיו ברומא. בסביבות 1709, ככל הנראה במהלך נסיעה הקשורה לתקופה זו, ביקר וייס בלייפציג, ולצד בנו של באך וילהלם פרידמן ונגן הלאוטה-סוחר יוהאן קרופגאנס, הופיע במעונו של באך עצמו — מפגש שבני דורו תיעדו כתחרות אלתור אמיתית בין שני המלחינים על פנטזיות ופוגות.
חצר דרזדן
באוגוסט 1718, וייס הצטרף לחצר דרזדן של אוגוסטוס החזק כ"מוזיקאי קאמרי סקסוני אלקטורלי ומלכותי פולני", החל בשכר של 1,000 רייכסטאלר שעלה ל-1,200 עד 1733 — שווה ערך לשכר של קונצרטמייסטר — ול-1,400 עד 1744, מה שהפך אותו לנגן בעל השכר הגבוה ביותר באחת החצרות העשירות באירופה. ב-1736 הוא דחה הצעה של 2,000 רייכסטאלר מהחצר הקיסרית בווינה, תוך ציון נאמנות לאלקטור הסקסוני, החלטה שהשאירה אותו בדרזדן לשארית הקריירה שלו. הוא הופיע בחגיגות החתונה של פרידריך אוגוסטוס השני ב-1719 ובבית האופרה החדש אם צווינגר, נסע לפראג ב-1723 להכתרתו של צ'ארלס השישי כמלך בוהמיה, וב-1728 ניגן דואטים לחליל בדרזדן עם נסיך הכתר המבקר שיהפוך לפרידריך הגדול. מ-1731 הוא ניגן גם קונטינואו, בעיקר תאורבו, תחת מלחין החצר יוהאן אדולף האסה בהפקות אופרה איטלקית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אלימות, מעצר וסיבולת
הקריירה של וייס בדרזדן לא הייתה ללא תקריות. בשנת 1722 כנר קנאי בשם פטי תקף אותו וניסה לנשוך את אגודלו הימני — פציעה ממנה נזקק וייס למספר חודשים כדי להחלים, תקיפה מאיימת באמת עבור איש מקצוע שכל פרנסתו הייתה תלויה ביד ההיא. בשנת 1738 הוא נעצר לזמן קצר על ידי המשמר השוויצרי לאחר עימות עם מנהל הבידור של החצר, ושוחרר רק לאחר שהשגריר הרוסי התערב בשמו. הוא הלחין את היצירה האישית הידועה ביותר שלו, Tombeau sur la mort de M. Comte de Logy, ב-1721, המנציחה את נגן הלאוטה האריסטוקרטי יאן אנטונין לוסי.
כלי מומצא וקטלוג עצום
וייס זוכה בפיתוח לאוטת הבארוק הגרמנית בעלת שלוש-עשרה הקורסים, תוך התייעצות עם בונה הכלים מפראג תומאס אדלינגר לפני שהחל להלחין במיוחד עבור הכלי המורחב בסביבות 1719. במהלך הקריירה שלו הוא הפיק כמה מאות יצירות, בעיקר סונטות בנות שישה חלקים, לצד קונצ'רטי המזווגים לאוטה עם כלים אחרים, רובם שרדו רק בטאבולטורת לאוטה — מערכת תיווי שהפכה חלק גדול מהתפוקה שלו לנגישה רק למומחים גם כיום. סגנונו מיזג במכוון את מבנה הסוויטה הצרפתי וטכניקת ה-style brisé עם בהירות מלודית איטלקית, תוך פיתוח גישה רטורית גרמנית מובהקת הבנויה על טיעון, טיעון נגדי, הפסקה אסטרטגית ותפניות הרמוניות בלתי צפויות.
משפחה ותלמידים
וייס נישא פעם שנייה, למריה אליזבת ג'וזפה, לפני סוף 1719; לזוג היו אחד עשר ילדים, שבעה מהם שרדו אותו, כולל בן, יוהאן אדולף פאוסטינוס וייס, שהפך בעצמו לנגן לאוטה מקצועי ושסנדקיו היו האסה והזמרת המפורסמת פאוסטינה בורדוני. וייס לימד מספר תלמידים, כולל יוהאן קרופגאנס, התאורטיקן ארנסט גוטליב בארון — שתיעד את השפעתו של וייס במסה שלו על הלאוטה — וטימופי בילהוראדסקי, מוזיקאי אוקראיני שהפך מאוחר יותר לנגן לאוטה בחצר במוסקבה.
מדוע סילביוס מכונה גאונה
המוניטין של וייס כגאון נשען על עדות שהיא גם ישירה בצורה יוצאת דופן וגם מאומתת היטב על פני מקורות עצמאיים. ארנסט גוטליב בארון, תאורטיקן בן זמננו רציני ולא מעריץ מזדמן, כתב שוייס "הביא את הכלי לשיא השלמות" והיה "הראשון להראות שניתן לעשות יותר בלאוטה ממה שחשבו עד כה כאפשרי" — טענה להרחבה טכנית ואקספרסיבית אמיתית של אפשרויות הכלי, לא רק מיומנות מלוטשת בתוך גבולות ידועים. וילהלמינה מבאיירוית, ששמעה אותו מופיע באופן אישי, הרחיקה לכת: הוא "מצטיין כל כך בלאוטה שמעולם לא היה לו שווה ומי שיבוא אחריו יזכה רק בתהילה של חיקויו". תחרות האלתור עם באך היא פיסת הראיה הקונקרטית ביותר לגאונות במובן המלא, שכן היא מציבה את וייס בתחרות יצירתית ישירה בזמן אמת עם מלחין שאף היסטוריון רציני לא מטיל ספק בכך שהיה גאון, על הקרקע היצירתית המועדפת על באך — קונטרפונקט מאולתר. מחקר מודרני, בצורה של ה-New Grove Dictionary, אישר את ההשוואה הזו באופן מוסדי, וכינה את וייס "נגן הלאוטה הגדול ביותר של הבארוק המאוחר ועמיתם של נגני מקלדת כגון י.ס. באך ודומניקו סקרלטי". המגבלה הכנה היא שהלאוטה עצמה ירדה בחדות בבולטות לאחר עידן וייס, וחלק גדול מהתפוקה העצומה שלו שרד רק בתיווי טאבולטורה מומחה שהשאיר אותה מחוץ לקאנון הקלאסי המרכזי במשך מאתיים שנה — מה שאומר שהגאונות שלו, אמיתית ככל שתהיה, פעלה בתוך כלי שמזלו שלו לא עקב אחריו.
מורשת
וייס נתן את הופעתו המתועדת האחרונה ב-1749, ב-Il natal di Giove של האסה בארמון הוברטוסבורג, ומת ב-16 באוקטובר 1750, בדרזדן, ונקבר שלושה ימים לאחר מכן בבית הקברות הקתולי הישן שם. משפחתו נקלעה לקשיים כלכליים לאחר מותו; אלמנתו קיבלה בסופו של דבר משרה כאם בית בחצר לנסיך סקסוני שזה עתה נולד. המוניטין שלו חווה סיבוך יוצא דופן במאה העשרים כאשר הגיטריסט אנדרס סגוביה החל לבצע יצירות מ-1931 ואילך שהוא האמין שהן עבודתו של וייס, רק כדי שחוקרים יקבעו מאוחר יותר שהן למעשה יצירות מאת מנואל פונסה — בלבול שבכל זאת עזר להחיות את העניין הציבורי ברפרטואר האותנטי של וייס. מאז שנות ה-80 פורסמה מהדורה מדעית מלאה של יצירותיו ששרדו, והחזירה לביצוע מודרני קטלוג שחיכה יותר ממאתיים שנה להגיע לקהל מעבר למומחים.